קדיש יתום

קדיש יתום (או קדיש יהא שלמא, על שם המילים הפותחות את התוספת לעיקר הקדיש) היא קדיש הנאמר על ידי אבלים יהודים במשך שנת האבל על הוריהם (אבא או אמא). הקדיש הוא תפילה בארמית בבלית הכוללת בקשות להגדלת שלטון האל בעולם ולשלום בעם ישראל, ועל פי ההלכה יש לאומרו רק בנוכחות מניין.

מקובל שאבלים אומרים "קדיש יתום" גם בהלוויות ובאזכרות, ובתפילות בציבור בתקופת האבל.^[1]

כבר בתקופת המשנה הייתה מקובלת בארץ ישראל עניית "אמן יהא שמיה רבה מברך", המשפט המרכזי בקדיש, אך תפילת הקדיש המלאה התמסדה רק בתקופת הגאונים, אז התקבל נוהג אמירת הקדיש בתפילות בציבור, לאחר לימוד תורה ובהלוויותה.^[2] המושג 'קדיש' מוזכר לראשונה במסכת סופרים,^[3][4] שנערכה כנראה בארץ ישראל במאה השמינית.

מנהג אמירת קדיש יתום על נפטר, מבוסס על מדרש תנא דבי אליהו זוטא, שבו מסופר שרבן יוחנן בן זכאי פגש מת שנידון לגיהנום כעונש על חטאו; המת אמר לו שרק אם בנו יאמר בציבור 'ברכו את ה' המבורך', יש סיכוי שימחלו על חטאו ויוציאוהו מהגיהנום.^[5] מחבר הספר 'כל בו' תלה במדרש זה ומדרשים דומים לו את מנהג אמירת 'קדיש יתום' על נפטר.^[6]

בסידור רב עמרם גאון (המאה ה-10) מופיע מנהג אמירת קדיש בעת קבורת הנפטר, לאחר אמירת צידוק הדין.^[7][2][1] מחזור ויטרי (מאה 12–13) מספר על מפגש פלאי של רבי עקיבא עם אדם מת המרצה את עונשו, וניצל בזכות לימוד התורה של בנו, ומציין שזה מקור המנהג להזמין את האבל להגיד קדיש במוצאי שבת. מנהג זה מוזכר גם בספר אור זרוע ובשו"ת מהרי"ל.^[8]

המנהג התפשט ביהדות אשכנז, לאחר גזירות תתנ"ו - סדרת פוגרומים בקהילות היהודיות שנעשו על ידי נוצרים במהלך מסע הצלב הראשון. בעקבות המשבר שחוו הקהילות, וכדי למנוע משבר רוחני, התחיל המנהג שאבלים אומרים קדיש במשך כל תקופת האבלות ולא רק בטקסי הלוויה. תפילת הקדיש באה לחזק את האמונה באלוהים, ומהווה מעין הצהרה על כך שלמרות שדרכייו אינן מובנות, האדם משלים בכאב עם האובדן ומצדיק עליו את הדין.^[1]

המהר"ם מרוטנבורג (המאה ה-13) הכניס את הקדיש למחזור התפילות היומיות והתנה את אמירתו במניין. הרא"ש, תלמידו של המהר"ם, הפיץ את מנהג אמירת הקדיש בכל רחבי אירופה וגם בספרד ומשם היא נדדה לארצות צפון אפריקה ועוצבה בנוסח הספרדים. רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך שחי בצפת במאה ה-16, פעל להפצת הקדיש לכל מקום בעולם היהודי, וגם טבע את הביטוי "קדיש יתום".^[2]

למנהג אמירת קדיש על אדם שנפטר ניתנו מספר טעמים, שהעיקריים שבהם:

• זו תפילה לזכות את הנפטר, מתוך תפיסה שהמתים צריכים כפרה, או על מנת להעלות את נשמת הנפטר למדרגות גבוהות יותר.^[2][9]
• הגדלת קידוש שמו של ה' בעולם כנגד החידלון שבמוות.^[10]

בספר אור זרוע מובא שאמירת הקדיש מצילה את נשמת הנפטר מאש הגיהנום. בדומה לכך כתב האר"י, שהקדיש שאומרים בשנה הראשונה הוא להעלות אביהם מגיהנום לגן עדן, והקדיש ביום השנה, הוא להעלותן מגן עדן עצמו למדרגה יותר גדולה ומעולה, על פי העיקרון המופיע כבר בחז"ל: 'ברא מזכי אבא', דהיינו: בן מזכה את אביו.^[11]

אך מנגד טוען ר' אברהם בר חייא שאין בתורה או בדברי החכמים התייחסות לכך שמעשי הבנים יכולים להועיל לנפטר. רק תלמוד תורתם של הנפטרים עשוי ללמד עליהם זכות.^[8]

יש אומרים שאמירת קדיש היתום על המת לאחר המוות היא מעין צידוק הדין כלפי שמיים, דהיינו דרך להעיד שהאבל אינו רואה במות קרובו חוסר צדק בהנהגת ה' בעולם, וכשם שמברכים על הטובה יש לברך גם על הרעה.^[12][10]

בשו"ת הריב"ש (סימן קט"ו) נאמר שהמנהג הוא לומר קדיש במשך כל שנים עשר החודשים שלאחר המוות. הסבר פשוט לאמירת קדיש דווקא במשך שנים עשר חודשים הוא דברי האמורא רב בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "אין המת משתכח מהלב אלא לאחר שנים עשר חודש...".^[13] לפי הסבר זה, קדיש יתום נאמר בשנים עשר החודשים הראשונים לאחר המוות, כי אז זיכרון המת חזק מאוד בתודעת היתום.

לדעת ר' יצחק מקורביל, נכון היה לומר קדיש יתום במשך 12 חודשים כמשפט דור המבול, כי לפי המסורת באגדה ובמדרש תקופת שהותם של הרשעים בגיהנום היא 12 חודשים. אולם הוא ציין כי המנהג הרווח הוא לומר קדיש רק במשך 11 חודשים.^[9] הנימוק לקיצור הזמן הוא הרצון להימנע מהשוואת האב או האם לדין הרשעים. כלומר, כיוון שמטרת קדיש יתום הוא כפרה על המתים וסיוע לתיקון נשמתם, ורק הרשעים נידונים בגיהנום, אם ימשיך אדם לומר קדיש בחודש השנים עשר, הרי שמעיד כביכול על אביו שהוא רשע.

כיום בין האשכנזים רווח מנהג שהבן אומר קדיש על הוריו במשך אחד עשר חודשים ולא יותר, כדי שהנפטר לא ייראה כרשעים הזקוק להצלה. הסבר זה משתלב במדרש שצוין לעיל המסביר את אמירת קדיש היתום כמאמץ של אומר הקדיש לרומם את נשמתו של הנפטר.^[14][15]

יהודי עדות המזרח, נוהגים שכאשר מגיע החודש האחד עשר לפטירה, מפסיקים למשך שבוע (כדי שלא יראה שהמנוח הוא בכלל הרשעים שנענשים בגיהנום שנים עשר חודש), ולאחר שבוע שוב ממשיכים עד סיום השנה (לפחות), מפני שהקדיש נועד גם להעלות את נפש הנפטר ואין מטרתו רק להציל מדין הגיהנום.^[16]

יש נוהגים שנכדים אומרים קדיש בשביל סבא או סבתא, שבני בנים הרי הם כבנים. בהתאם לנסיבות, הקדיש נאמר על ידי החתן, האח או האבא.^[17]

בקהילות האשכנזים היה נהוג שרק אדם אחד אומר את קדיש היתום, ובמקרה שמספר אנשים ביקשו לומר את הקדיש, היו מחלקים ביניהם את הקדישים בתורנות או בהגרלה. כך נוהגים עד היום בחלק מקהילות אשכנז, וכן נוהגים יהודי תימן.

מנהג הספרדים, שהתפשט גם לרוב הקהילות האשכנזיות בארץ ישראל, הוא שמספר אנשים אומרים ביחד את הקדיש. ישנם בתי כנסת המבקשים מאומרי הקדיש להתקבץ ביחד במקום אחד כדי לומר את הקדיש זה ליד זה בקצב אחיד, אולם בבתי כנסת רבים אומרי הקדיש אומרים אותו כל אחד ממקומו בקצב משלו.^[8]

רוב הפוסקים אינם מתייחסים כלל לאפשרות של אמירת קדיש על ידי הבת היתומה, מכיוון שלבית הכנסת הגיעו בעיקר גברים והנשים הודרו או הדירו את עצמן ממרחב בית הכנסת^{[דרוש מקור]}. נושא זה עורר ועדיין מעורר דיונים סביב השאלה האם ובאילו נסיבות יכולה הבת לומר קדיש יתום על הוריה, למרות שנשים לא מחויבות באמירת קדיש ובאמירת אמן. בפועל, אמירת קדיש בפי נשים אבלות אינה מקובלת במרבית הקהילות, למרות שבהיעדר מקורות האוסרים זאת, אין מניעה הלכתית ברורה לכך.^[18]

עם כניסתן של נשים דתיות לתפקידי מפתח, וקבלת חינוך יהודי ברמה גבוהה, ישנן נשים המרגישות חובה לכבד את המת ומבקשות לחדש את הדיון על אמירת קדיש על ידי הבת, ולשנות את הנהוג בעניין זה.^[18] רחל פרנקל הציתה את הדיון בנושא בעקבות אמירת הקדיש בהלווייתו ההמונית של בנה נפתלי פרנקל.^[19]

הפוסקים המתירים מסתמכים על תקדימים ידועים. כך גם בעל החוות יאיר, כתב שבעיר אמסטרדם אירע דבר כזה, שנפטר אדם בלא בנים, והבת שלו הייתה אומרת קדיש בבית הכנסת, וחכמי העיר לא מיחו בידה. גם הרב משה פיינשטיין והרב יהודה הרצל הנקין ציינו שזה המנהג הידוע להם. היו בידם עדויות בהם התירו לנשים אבלות (עוד בארצות מזרח אירופה, בקהילות אורתודוקסיות) לומר קדיש מעזרת נשים על אחד מהוריהם, כאשר לא היו להם אחים.^[18][20]

בליטא היו נשים שנהגו לומר קדיש יתום, גם בבית הכנסת, בכניסה לעזרת הגברים, או ממקומן בעזרת הנשים.^[21] ”בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש”,^[22] עדויות ברוח זו, נמצאות בספרי הלכה נוספים.

הרב יהודה הרצל הנקין טען שהסיבה שנשים לא תמיד נהגו לומר קדיש, קשורה למנהג הנהוג בקהילות האשכנזיות, שהקדיש נאמר על ידי יתום אחד בלבד, ולא היה ראוי שאישה תיגש לעמוד התפילה ותאמר קדיש לפני כל הציבור. אך בקהילות ספרדיות הרבה אבלים נהגו לומר את הקדיש מספר מתפללים ביחד, מנהג זה חדר גם לרוב הקהילות האשכנזיות ולכן, לדעתו, אין סיבה שאשה בעזרת הנשים לא תאמר קדיש.^[18]

הרב יעקב בלידשטיין, ענה לשאלתה של נערה בת 16 שביקשה לומר קדיש (כשהיה יועץ לסטודנטים ב"יבנה"): ”עניין הקדיש הוא כדלהלן. ...כאשר חקרתי בנושא, לא מצאתי שום סיבה לאסור זאת מעבר ל"מדיניות כללית". דיברתי עם ר' אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (אז ראש כולל בישיבה יוניברסיטי ולאחר מכן ראש ישיבת הר עציון), שהגיב באופן דומה, ואמר כי יציג את השאלה לרב [הרב יוסף דוב סולוביצ'יק זצ"ל, חותנו] ... ואז נאמר לו לשאול אותי האם הנערה נמצאת באותו זמן בעזרת הנשים. אני, כמובן, השבתי בחיוב, ואז אמר הרב שוודאי שמותר לה לומר קדיש”.^[18]

על פי ד"ר וולוולסקי,^[18] רבות העדויות על כך שנשים וילדות אומרות קדיש, ויש לאמץ נוהלים אלה, ולהתיר לבנות לומר קדיש. זאת על פי העיקרון שקבע הרב אהרן סולוביצ'יק, כי "אם הרבנים החרדים ימנעו אישה מלומר קדיש במקום שישנה אפשרות שע"י זה תתרבה ההשפעה של הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים, אז אסור למנוע בת מלומר קדיש". כמו כן, הוא מסתמך על הנוהג הקיים, לפיו גם קטן אומר קדיש על אביו או על אמו, למרות שאינו מחויב במצוות ואינו יכול לשמש שליח ציבור.

יש מגדולי הפוסקים שהתירו לנשים לומר קדיש בפורום משפחתי מצומצם.^[23] כך הרב עובדיה יוסף טען שיש לאפשר לבנות לומר קדיש, אך הוא סייג זאת בשלשה תנאים: כאשר האישה מבקשת לומר קדיש על אביה או אמה, והנפטר לא השאיר אחריו בנים לאמירת קדיש, וההיתר תקף במניין אנשים בבית או בחוג מצומצם אחרי אמירת דברי תורה אבל לא בבית הכנסת.^[24][25] וכן הרב חיים דוד הלוי התיר לבת לומר קדיש על אחד מהוריה בחוג מצומצם בלבד.^[8]

ייתכן שנטיית פוסקים מסוימים לאסור או להתיר אמירת קדיש על ידי אישה אבלה תלוי במנהג שהיה נהוג בעירם: אם נהגו שרק אבל אחד אומר קדיש או מתירים לכמה אבלים לומר קדיש ביחד. כך לדוגמה, החוות יאיר שחי בגרמניה, שם הקפידו שרק אבל אחד יאמר קדיש, אסר, ואילו פוסקי ליטא, שם התירו בתקופה יחסית קדומה לאבלים לומר קדיש ביחד, נטו להתיר.

גם רבנים המתירים לאישה להגיד קדיש יתום במניין ציינו שאמנם ראוי שהקהילה תתחשב ברגשות האישה המבקשת לומר קדיש יתומה, אך גם על האישה להיזהר מפגיעה ברגשות המתפללים, ומחילול השם הנובע ממחלוקת ושנאת חינם, אף במחיר הימנעות מלומר קדיש עד שיימצא פתרון בדרכי שלום.^[26]

בהיעדר התייחסות ישירה לנושא בספרות ההלכה המוקדמת, רוב הפוסקים שהביעו את דעתם בנושא, אינם מתייחסים למניעה הלכתית האוסרת על בנות לומר קדיש אלא לבעיות שאמירת הקדיש עלולה להביא, כפי שמוצג בהמשך.

עד אמצע המאה 20 התקיימו רק מעט דיונים על אמירת קדיש על ידי אישה, אך ניתן למצוא מספר תשובות הלכתיות בנושא. במאה ה-17, הרב שמעון יאיר חיים בַּכָרָךְ הסתייג מבקשת בת שלא היו לה אחים לומר קדיש על אביה, מחשש להחלשת "המנהגים של בני ישראל שגם כן תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו".^[18][27]

יש שהביעו חשש שמא יסיקו הנוכחים בטעות שהאישה הצטרפה כחלק מהמניין, או שלא ראו בעין יפה התערבות של אשה בקרב עזרת הגברים בבית הכנסת.^[28]

גם בארצות הברית, היו שהתנגדו לאמירת קדיש לדוגמה הרב שלמה הלוי וורמן שהביע חשש מפני שינויים שעלולים כדבריו "חושש אני שאם נתיר אמירת קדיש של בנות כפי הוראתו של הגרי"א, שוב מתבוללי זמננו, שכל כוונתם לחדש תורה חדשה...".^[18]

טיעון נוסף שהביאו פוסקים להתנגד לאמירת קדיש הוא שלפי המנהג המקורי (שנשמר היום הקהילות מסוימות) נהוג היה שהקדיש נאמר על ידי מתפלל אחד. הרב אליעזר יהודה ולדנברג^[29] בספר ציץ אליעזר טוען שמאחר ואמירת הקדיש צריכה להיות במניין של עשרה גברים בוגרים, עלול להיות שאם האישה תאמר קדיש בקול רם כדי שהגברים בעזרת גברים ישמעו אותה יש בכך חשש של "קול באישה ערווה".

הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, שספרו "גשר החיים" התקבל כספר בסיסי בהלכות אבלות, כתב שישנן קהילות בהן מאפשרים לבת קטנה לומר קדיש אף בבית הכנסת וישנן קהילות שלא מאפשרים זאת. אך אין היתר לאשה בוגרת לומר קדיש.^[30]

בישראל הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו (שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' צ) כתב: "ולהלכה נראה שאין לסמוך על היתרו של הגר"א הענקין, ובמיוחד בימינו יש לחשוש לסברת ה"חוות יאיר" וה"משנת-בנימין" שעלולים לבוא מתקנים למיניהם וילמדו מכאן להתיר לנשים לעבור לפני התיבה, ועלולה לצאת תקלה מתחת ידינו, על כן אין להתיר לנשים לומר קדיש בכל אופן".^[18]

לעומת זאת, מציע הרב וולוולסקי לסמוך על סברתו של הרב עובדיה יוסף, שנאמרה בקשר לברכת הגומל, לפיה אין לחשוש להרהור עבירה בתקופתנו בבית הכנסת.^[18]

הרב נריה גוטל ציין שאין מניעה הלכתית לבת לומר קדיש, אלא סיבות טקטיות. הרב גוטל מביע חשש מפני המדרון החלקלק שאנו עלולים להתדרדר בו. לדבריו אחרי אמירת הקדיש נשים יבקשו לשנות את נוסח התפילה, כמו הברכה "שלא עשני אישה".^[31] במאמר תגובה, טען הרב יהודה איזנברג, שיש לחשוש למדרון חלקלק גם בכיוון ההפוך ולפניית נשים לזרם הקונסרבטיבי והרפורמי.^[20]

בתקופה האחרונה, צוין שאמירת הקדיש עוזרת להתמודד עם האבל ותורמת לתהליך השיקום לאחר האובדן,^[18] שהיא נותנת מקום לאבל ומסייעת לו להתמודד עם האובדן מבחינה נפשית.

מעיין גיל טוענת במאמרה שהנוהג של אמירת קדיש יתום על ידי מספר יתומים יחד התפתח, כדי לתמוך ב-"צורך הפסיכולוגי-נפשי של האבלים לפעול סביב האבל פעולה אקטיבית דרך הקדיש". אמירת הקדיש יוצרת הכרה ציבורית באבל, ואף תלות בין הציבור לאבל: האבל צריך את הציבור כדי לומר קדיש במניין, והציבור צריך את האבל כדי שייאמר קדיש זה בקרבו. יתר על כך, המנהג לומר קדיש יחד עם שאר האבלים מייצר צורך להתקבץ או לאמר קדיש במתינות, בקצב המתאים לאמירה משותפת והופך את האבלות למעין מסע משותף. מקור קדום למנהג לסמן את האבלים על מנת שהציבור יוכל לנחם אותם נמצא בפרקי דרבי אליעזר,^[32] ומהווה לדעת המחברת מעין תרגול של שריר האמפתיה.^[10]

יוסף אחיטוב מתאר את כוחו של הקדיש להעניק ביטוי לאדם העומד לנוכח קץ החיים: "הקדיש אינו תפילה שעוסקת במוות אלא בחיים, בהמשכיות ובתקווה".^[33] ד"ר גילי זיוון תיארה את חווית אמירת הקדיש על אביה "בכל פעם שאמרתי קדיש הרגשתי את ידו של אבא שלי נחה על כתפי. יד מחוספסת של חקלאי ותיק, יד חזקה וחמה של אבא אוהב. ידעתי שהוא היה שמח שבתו אומרת קדיש".^[34]

אביגדור שנאן התייחס לצורך לומר קדיש בלוויה ובטקסי זיכרון ציבוריים, אף על פי שמילותיו אינן מובנות, ואין בו דברים על המוות ועל תחושת היתמות והשכול, אלא דברי שבח כלליים לבורא עולם: "לא התוכן הוא כאן העיקר אלא המסגרת, התחושה שכך הגיבו דורות על גבי דורות כלפי סיטואציה אנושית קשה וכואבת. ואולי אפשר לומר יותר מזה: במקום שאין מילים היכולות לבטא את גודל הכאב ולהגיב על התופעה הבלתי נתפשת של המוות, תבואנה מילים בלתי מובנות כדי למלא את החלל העצום, ולוּ במעט. זה סוד קסמו של טקסט שמהדהדים בו זכרונות היסטוריים קשים מכאן ושסתימותו הלשונית מוסיפה לו דווקא לוויית חן".^[35]

בתקופת הקמת המדינה, כתב הסופר שמואל יוסף עגנון חיבור קצר בשם "פתיחה לקדיש", ובשמו המלא: "פתיחה לקדיש אחר הרוגי ארץ ישראל". חיבור זה משלב את נוסח הקדיש עם אלמנטים של צידוק הדין, לצד דברי עידוד ותקווה לציבור, המתמודד עם מותם של הנופלים הרבים על הגנת הארץ במלחמת העצמאות. סיומה של הפתיחה הוא קדיש יתום במלואו, עם תוספת מילות עידוד-תקווה: "ונזכה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו..."

בניגוד לקדיש יתום המסורתי הנאמר על אבל אישי, קהל היעד של "הפתיחה לקדיש", הוא הציבור. בכך, חיבור זה מהווה מעין פרשנות מדרשית לקדיש יתום. עגנון מחדש בו שהקדיש תקף גם לאבל הלאומי, והוא מפרש שמשמעות אמירת הקדיש היא לעודד את הקב"ה, שכואב את נפילת יקיריו, ולהגדיל את שמו לאחר שנתמעט, כביכול, בעקבות מותם.^[36]

בדצמבר 1948, החליטה הרבנות הראשית לציין את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, על מנת לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט, שהמרכזי מביניהם הוא לומר קדיש יתום.^[37] בשנת 1969, פורסם מאמר שטוען שהחובה לומר קדיש יתום ביום הקדיש הכללי, חל על כל יהודי, כאקט של חסד עם המתים והשתתפות בצער הציבור.^[38]

"קדיש לנעמי" היא פואמה מאת המשורר האמריקאי אלן גינסברג, שפורסמה לראשונה ב-1961 ועובדה על ידי גינסברג לתסריט שהוצג כמחזה לראשונה בשנת 1971.^[39]

בסיפור "קדיש יתום", אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' מתאר את אמירת קדיש מתוך צורך וגעגוע על ידי בן שהתרחק מעולם המצוות למרות שאביו צווה אותו לא לומר קדיש.^[40]

בעקבות המנהג שהבן אומר קדיש על ההורים אחר מותם נולד ביידיש כינוי שמכנים הורים את בנם: "דו ביסט מיין קדיש" (יידיש: "אתה הקדיש שלי").^{[דרוש מקור]}

• ליאון צ'ארני, שאול מייזליש, קדיש והשפעתו על היהדות, מודן 2008.

• מאמרים בנושא קדיש יתום, באתר ספריית אסיף
• יעקב מעוז, קדיש על תרבות ישראל
• יואל אליצור, "יתגדל ויתקדש שמו הגדול": הגידו קדיש בעברית, ynet.