קמקורה

קמקורה-שי
鎌倉市

סמל קמקורה דגל קמקורה
מלמעלה למטה: מקדש צורוגאוקה האצ'ימנגו, פסל בודהה בקוטוקו-אין, מקדש קנצ'ו-ג'י
מדינה	יפן יפן
חבל	קאנטו
מחוז	קנאגאווה (מחוז) קנאגאווה
ראש העיר	Takashi Matsuo
על שם	המרכז ההיסטורי של קמקורה
שטח	39.67 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	172,929 (1 בספטמבר 2020)
‑ צפיפות	4,400 נפש לקמ"ר (1 בספטמבר 2020)
קואורדינטות	35°19′11″N 139°33′09″E / 35.319722°N 139.5525°E / 35.319722; 139.5525
אזור זמן	UTC +9
www.city.kamakura.kanagawa.jp
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת יפן מוגדלת)   טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד. קו. צ. קו. סין רוסיה ים יפן האוקיינוס השקט קמקורה (למפת יפן רגילה)   טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד. קו. צ. קו. סין רוסיה ים יפן האוקיינוס השקט קמקורה (למפת מחוז קנאגאווה רגילה)   יוקוהמה קווסאקי סגמיהארה פוג'יסאווה יוקוסוקה אצוגי אודווארה טוקיו שיזואוקה יאמאנאשי מפרץ סגאמי מ. טוקיו קמקורה (למפת מחוז קנאגאווה מוגדלת)   יוקוהמה קווסאקי סגמיהארה פוג'יסאווה יוקוסוקה אצוגי אודווארה טוקיו שיזואוקה יאמאנאשי מפרץ סגאמי מ. טוקיו קמקורה tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

קַמַקוּרָה (ביפנית: 鎌倉市 – קמקורה-שי) היא עיר במחוז קנאגאווה בדרום-מזרח האי הונשו ביפן.

בקמקורה יש אוכלוסייה מוערכת של 172,929 נפשות (נכון ל-1 בספטמבר 2020) וצפיפות אוכלוסייה של 4,359 נפשות לקילומטר רבוע על פני השטח הכולל של 39.67 קילומטרים רבועים. קמקורה הוגדרה כעיר ב-3 בנובמבר 1939.

קמקורה הייתה בירת יפן דה פקטו בשנים 1185–1333 כמקום מושבה של שוגונות קמקורה, והפכה ליישוב המאוכלס ביותר במדינה במהלך תקופת קמקורה. קמקורה היא יעד תיירות מקומי פופולרי ביפן כעיר חוף עם מספר גבוה של פסטיבלים עונתיים, כמו גם מקדשים בודהיסטים ושינטו עתיקים.

השם קמקורה מופיע בכרוניקה קוג'יקי מ-712,^[1] ומוזכר גם באסופת השירה מאניושו (אנ') מהמאה ה-8, וכן במילון ואמיו רוג'ישו (אנ') משנת 938. עם זאת, העיר מופיעה בבירור בתיעוד ההיסטורי רק עם הקמת שוגונות קמקורה על ידי מינאמוטו נו יוריטומו ב-1192.

ישנן השערות שונות לגבי מקור השם. לפי התיאוריה הסבירה ביותר, קמקורה, מוקפת בשלושה צדדים בהרים, נמשלה הן לאח בישול (竃, קמה, קמאדו) והן למחסן (倉, קורה), מכיוון שלשניהם יש רק צד אחד פתוח.

הסבר נוסף וציורי יותר הוא אגדה, המספרת כיצד פוג'יווארה נו קמאטרי (אנ') עצר בחוף יואיגהמה (אנ') בדרכו למחוז איבראקי של ימינו, שם רצה להתפלל במקדש קאשימה (אנ') לנפילת סוגה נו אירוקה (אנ'). הוא חלם על איש זקן שהבטיח את תמיכתו, וכשהתעורר, הוא מצא ליד מיטתו סוג של חנית בשם קמה-יארי (אנ'). קמאטרי הקים במקום מקדש לחנית שנקרא אוקורה (אנ'). לאחר מכן הפך קמה-יארי בתוספת אוקורה לשם קמקורה. עם זאת, נראה שאגדה זו ואגדות דומות חוברו רק לאחר שצאצאו של קמאטרי, פוג'יווארה נו יוריצונה (אנ'), הפך לשוגון הרביעי של שוגונות קמקורה בשנת 1226, זמן מה לאחר שהשם קמקורה כבר הופיע בתיעוד ההיסטורי. פעם הוא נקרא גם רנפו (鎌府) קיצור של שוגונות קמקורה (鎌倉幕府).

השרידים המוקדמים ביותר של יישובים אנושיים באזור מתוארכים לפחות לפני 10,000 שנים. כלי אובסידיאן ואבן שנמצאו באתרי חפירה ליד מקדש ג'וראקו-ג'י (常楽寺) תוארכו לתקופת האבן הקדומה (לפני 100,000 ל-10,000 שנים). בתקופת ג'ומון, פני הים היו גבוהים מימינו וכל הקרקע המישורית בקמקורה עד מקדש צורוגאוקה האצ'ימנגו ובהמשך מזרחה עד טוצוקה-קו (戸塚区) וסאקה-קו (栄区) של יוקוהמה הייתה מתחת למים. לפיכך, שברי החרס העתיקים ביותר שנמצאו מגיעים מיישובי גבעות מהתקופה שבין 7500 לפנה"ס ל-5000 לפנה"ס. בשלהי תקופת ג'ומון הים נסוג והציוויליזציה התקדמה. במהלך תקופת יאיואי (300 לפנה"ס–300 לספירה), הים נסוג עוד יותר כמעט עד לקו החוף של היום, והכלכלה עברה באופן קיצוני מציד ודיג לחקלאות.^[2]

הכרוניקה אזומה קגאמי (אנ') מתארת את קמקורה שלפני השוגון כמקום נידח ונשכח, אך יש סיבה להאמין שכותביה פשוט רצו ליצור את הרושם שהשגשוג הובא לשם על ידי המשטר החדש. להפך, ידוע שעד תקופת נארה (בערך 700 לספירה) היו במקום גם מקומות מקודשים וגם מקדשים. מקדש סוגימוטו-דרה (אנ') למשל נבנה בתקופה זו ולכן הוא אחד המקדשים העתיקים ביותר של העיר.^[2] העיירה הייתה גם מקום מושבם של משרדי ממשלה באזור ונקודת ההתכנסות של מספר נתיבים יבשתיים וימיים. לכן זה נראה אך טבעי שזו הייתה צריכה להיות עיר בעלת חשיבות מסוימת, שעלולה למשוך את תשומת לבו של יוריטומו.

ערך מורחב – תקופת קמקורה

האירועים יוצאי הדופן, הדמויות ההיסטוריות והתרבות של עשרים השנים שעוברות מלידתו של מינאמוטו נו יוריטומו ועד לרצח אחרון בניו היו לאורך ההיסטוריה היפנית הרקע וההשראה לאינספור שירים, ספרים, דרמות ג'ידאי גקי טלוויזיוניות, מחזות קבוקי, שירים, מאנגה ואפילו משחקי וידאו; והם נחוצים כדי להבין הרבה ממה שרואים בקמקורה של ימינו.

יוריטומו, לאחר התבוסה וההשמדה הכמעט מוחלטת של משפחתו בידי קלאן טאירה, הצליח תוך שנים ספורות לעבור ממבוקש נמלט המסתתר מאויביו בתוך גזע עץ להיות האיש החזק ביותר בארץ. לאחר שהביס את קלאן טאירה, הפך יוריטומו לשליט דה פקטו של רוב יפן ומייסד שוגונות קמקורה, מוסד שנועד להחזיק מעמד 141 שנים ובעל השלכות עצומות על ההיסטוריה של המדינה.

עידן השוגונות של קמקורה נקרא על ידי היסטוריונים תקופת קמקורה, ואף על פי שסופה נקבע בבירור (מצור קמקורה (1333) (אנ')), תחילתה אינה מוסכמת. היסטוריונים שונים הציבו את תחילתה של תקופת קמקורה בנקודת זמן שונה בטווח שנע מהקמת הממשל הצבאי הראשון של יוריטומו בקמקורה (1180) ועד להעלאתו לדרגת סאי-אי-טאישוגון (征夷大将軍) ב-1192. נהגו לחשוב שבמהלך תקופה זו, הכוח האפקטיבי עבר לחלוטין מהקיסר בקיוטו ליוריטומו בקמקורה, אך התקדמות המחקר גילתה שלא כך היה. גם לאחר ביסוס כוחו של השוגון במזרח, המשיך הקיסר לשלוט במדינה, במיוחד במערבה. עם זאת, אין להכחיש כי לקמקורה הייתה אוטונומיה מסוימת וכי היא עלתה על הבירה הטכנית של יפן מבחינה פוליטית, תרבותית וכלכלית. השוגונות אפילו שמרה לעצמה אזור בקיוטו בשם רוקוהרה (六波羅) שבו חיו נציגיה, שהיו שם כדי להגן על האינטרסים שלה.

בשנת 1179, יוריטומו התחתן עם הוג'ו מאסקו (אנ'), אירוע בעל השלכות מרחיקות לכת על יפן. בשנת 1180, הוא נכנס לקמקורה, ובנה את מקום מגוריו בעמק שנקרא אוקורה (Ōkura) (בנישי מיקאדו של היום).

בשנת 1185, כוחותיו, בפיקודו של אחיו הצעיר מינאמוטו נו יושיצונה, ניצחו את כוחות קלאן טאירה ובשנת 1192 הוא קיבל מקיסר יפן גו-טובה (אנ') את התואר סיי-אי טאישוגון. אולם כוחו של יושיצונה גרם ליוריטומו לקנא; היחסים בין האחים הפכו לעכורים, וב-1189 קיבל יוריטומו את ראשו של יושיצונה כבוש במשקאות חריפים. מאותה סיבה, בשנת 1193 הוא הרג את אחיו השני נוריורי (אנ'). הכוח בידיו היה כעת מוחלט, אך שושלת מינאמוטו וכוחה היו עתידים להסתיים באותה מהירות ובאופן בלתי צפוי כפי שהחלו.

בשנת 1199, יוריטומו מת בנפילה מסוסו בגיל 51, ונקבר במקדש שעד אז שיכן את האלה שהגנה עליו. הוא הוחלף על ידי בנו בן ה-17, מינאמוטו נו-יוריה (אנ'), תחת השלטון של סבו מצד אמו, הוג'ו טוקימאסה (אנ'). התפתח קרב ארוך ומר שבו קלאנים שלמים כמו טאקיאמה (אנ'), היקי (אנ') ווואדה (אנ') נמחקו על ידי בני קלאן הוג'ו שרצו להיפטר מתומכי יוריטומו ולגבש את כוחם. יוריה אכן הפך לראש קלאן מינאמוטו ומונה באופן קבוע לשוגון בשנת 1202, אך באותה תקופה, הכוח האמיתי היה בידיו של קלאן הוג'ו. יוריה תכנן להחזיר את כוחו, אך נכשל ונרצח ב-17 ביולי 1204. בנו הראשון איצ'ימאן (אנ') בן השש כבר נהרג במהלך מהומה פוליטית בקמקורה, בעוד בנו השני יושינארי נאלץ להפוך בגיל שש לכומר בודהיסטי תחת השם קוגיו (אנ'). מכאן ואילך כל הכוח יהיה שייך לקלאן הוג'ו, והשוגון יהיה רק שליט בעל סמכויות סמליות. מכיוון שהוג'ו היו חלק מקלאן טאירה, ניתן לומר שטאירה הפסיד בקרב, אך בסופו של דבר ניצח במלחמה.

בנו השני של יוריטומו והשוגון השלישי מינאמוטו נו סנטומו (אנ') שהה רוב חייו בהתרחקות מהפוליטיקה ובכתיבת שירה, אך בכל זאת נרצח בפברואר 1219 על ידי אחיינו קוגיו מתחת לעץ הגינקו הענק שגזעו עדיין עמד בצורוגאוקה האצ'ימנגו (אנ') עד שזה היה נעקר על ידי סערה בשעות המוקדמות של 10 במרץ 2010. קוגיו עצמו, האחרון בשושלת שלו, הוצא להורג בעריפת ראש כעונש על פשעו על ידי קלאן הוג'ו שעות ספורות לאחר מכן. בקושי 30 שנה מהקמת השוגונות, ושושלת סיווה גנג'י שיצרה אותה בקמקורה באה אל קיצה.

בשנת 1293, רעידת אדמה חמורה הרגה 23,000 בני אדם ופגעה קשות בעיר. בתוך הבלבול שלאחר רעידת האדמה, ביצע הוג'ו סדאטוקי, העוצר (執権, שיקן) של שוגונות קמקורה, טיהור נגד טאירה נו יוריצונה הכפוף אליו. במה שמכונה תקרית שער הייזן, יוריצונה ו-90 מחסידיו נהרגו.

אולם העוצרות של קלאן הוג'ו המשיכה עד שניטה יושיסאדה (אנ') השמיד אותו בשנת 1333 במצור קמקורה (1333) (אנ'). היה זה תחת העוצרות שבקמקורה נבנו רבים מהמקדשים הטובים והיוקרתיים ביותר שלה. סמל משפחת הוג'ו בעיר עדיין נמצא בכל מקום.

מאמצע המאה השלוש עשרה, העובדה שהווסאלים (הגוקנין (אנ')) הורשו להפוך לבעלים בפועל של הקרקע שהם ניהלו, יחד עם המנהג שכל ילדי הגוקנין יכלו לרשת, הובילה לחלוקה של הקרקע ולכדי היחלשות כתוצאה מכך של השוגון. זה, ולא חוסר לגיטימציה, היה הגורם העיקרי לנפילת קלאן הוג'ו.

על פי המכון למחקר על מערכות עולמיות, הייתה קמקורה העיר הרביעית בגודלה בעולם בשנת 1250 לספירה, עם 200,000 תושבים, והעיר הגדולה ביותר ביפן, שהאפילה על קיוטו בשנת 1200 לספירה. עם זאת, למרות השמדת הכוח הפוליטי והצבאי של קיוטו על ידי קמקורה בקרב דן-נו-אורה (אנ') ב-1185, וכישלונו של הקיסר להשתחרר משליטת קמקורה במהלך מלחמת ג'וקיו (אנ'), טקהאשי (2005) תהה אם למעשה הייתה קיימת הגמוניה פוליטית כלל ארצית. טקהאשי טוען שאם קמקורה שלטה בקאנטו, לא רק שהקיסר היה למעשה עדיין שליט קנסאי, אלא שבתקופה זו העיר הייתה במובנים רבים פוליטית ומנהלית עדיין תחת הבירה העתיקה של קיוטו. קמקורה הייתה פשוט מרכז מתחרה של כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי במדינה שבירתה הייתה קיוטו.

ב-3 ביולי 1333, תקף המצביא ניטה יושיסאדה (אנ'), שהיה נאמן לקיסר, את קמקורה כדי להקים מחדש את השלטון האימפריאלי. לאחר שניסה להיכנס דרך היבשה דרך מעבר קוואיזאקה ומעבר גוקוראקו-ג'י, הוא וכוחותיו המתינו לשפל, עקפו את כף אינמוראגסאקי, נכנסו לעיר וכבשו אותה.

בדיווחים על אותה תבוסה הרת אסון של הוג'ו מתועד שכמעט 900 סמוראי הוג'ו, כולל שלושת העוצרים האחרונים, התאבדו במקדש משפחתם, טושו-ג'י, שהריסותיו נמצאו באומצ'י של היום. כמעט כל הקלאן נעלם בבת אחת, העיר נבזזה ומקדשים רבים נשרפו. אזרחים פשוטים רבים חיקו את בני קלאן הוג'ו, ולפי ההערכות סה"כ למעלה מ-6,000 התאבדו. בשנת 1953, 556 שלדים מאותה תקופה נמצאו במהלך חפירות ליד צורוגאוקה האצ'ימנגו, כולם אנשים שמתו ממוות אלים, כנראה ביד כוחותיו של ניטה.

נפילת קמקורה מסמנת את תחילתו של עידן בהיסטוריה היפנית המאופיין בכאוס ואלימות הנקראת תקופת מורומאצ'י. שקיעתה של קמקורה הייתה איטית, ולמעשה השלב הבא בתולדותיה, שבו, כבירת חבל קאנטו, היא שלטה במזרח המדינה, נמשך כמעט כל עוד השוגונות התקיימה. קמקורה תצא ממנו הרוסה כמעט לחלוטין.

המצב בקאנטו לאחר 1333 המשיך להיות מתוח, כאשר תומכי הוג'ו עורכים מרידות ספורדיות פה ושם. בשנת 1335, הוג'ו טוקיוקי (אנ'), בנו של העוצר האחרון טקאטוקי (אנ'), ניסה להקים מחדש את השוגונות בכוח והביס את השליט בפועל של קמקורה אשיקגה טאדאיושי (אנ') במוסאשי, במחוז קנאגאווה של ימינו. הוא הובס בתורו בקושיגו (אנ') על ידי אשיקאגה טאקאוג'י, שהגיע עם כוח מקיוטו כדי לעזור לאחיו.

טאקאוג'י, מייסד שוגונות אשיקאגה, שלפחות באופן נומינלי, שלטה ביפן במהלך המאות ה-14, ה-15 וה-16, הקים תחילה את מקום מגוריו באותו אתר בקמקורה, אך בשנת 1336 הוא השאיר את קמקורה באחריות של בנו יושיאקירה (אנ') ויצא מערבה במרדף אחר ניטה יושיסאדה. לאחר מכן החליטו בני אשיקאגה להישאר לצמיתות בקיוטו, מה שהפך את קמקורה לבירת הקמקורה-פו (鎌倉府) (או קאנטו-פו (関東府)), אזור הכולל את מחוזות סאגאמי, מוסאשי, אווה, קאזוסה, שימוסה, היטאצ'י, קוזוקה, שימוצוקה, קאי ואיזו, שאליהם נוספו מאוחר יותר מוצו ודווה, מה שהופך אותו למקבילה לקאנטו של היום, בתוספת המחוזות שיזואוקה ויאמאנאשי של ימינו.

שליט קמקורה נקרא קאנטו קובו (אנ'), תואר המקביל לשוגון, שקיבל בנו של אשיקאגה טקאוג'י, מוטוג'י (אנ'), לאחר שמונה לקאנרי (אנ') של קאנטו, או משנה לשוגון, ב-1349. מוטוג'י העביר את התואר המקורי שלו למשפחת אוסוגי (אנ'), שהחזיקה בעבר בתואר התורשתי שיצוג'י (執事). מוטוג'י נשלח על ידי אביו כי זה האחרון הבין את החשיבות של השליטה באזור קאנטו ורצה להחזיק שם את אשיקאגה בשלטון, אבל הממשל בקמקורה היה מאופיין מלכתחילה במרדנות שלו, כך שהרעיון של השוגון מעולם לא באמת עבד ובפועל הוביל לתוצאה הפוכה. עידן הקאנטו קובו היה בעצם מאבק על מעמד השוגון בין ענפי קמקורה וקיוטו של קלאן אשיקאגה, מכיוון ששניהם האמינו שיש להם תביעה חוקית לשלטון. בסופו של דבר, היה צריך לכבוש מחדש את קמקורה בכוח בשנת 1454. חמשת הקובו שתועדו על ידי ההיסטוריה, כולם צאצאים של מוטוג'י, היו: מוטוג'י, אוג'ימיצו (אנ'), מיצוקאנה (אנ'), מוצ'יוג'י (אנ') ושיגאוג'י (אנ'). הקובו האחרון נאלץ לברוח לקוגה (אנ'), במחוז איבראקי של ימינו, והוא וצאצאיו לאחר מכן נודעו בשם הקוגה קובו. על פי השינפן קמקוראשי (אנ'), ספר הדרכה שפורסם ב-1685, יותר ממאתיים שנה מאוחר יותר, המקום בו הייתה אחוזת הקובו עדיין נותר ריק על ידי האיכרים המקומיים בתקווה שיום אחד הקובו יחזור.

תקופה ארוכה של כאוס ומלחמה באה בעקבות עזיבתו של הקאנטו קובו האחרון (תקופת סנגוקו). קמקורה ניזוקה קשות ב-1454 ונשרפה כמעט לחלוטין במהלך המצור על קמקורה (1526) (אנ'). רבים מאזרחיה עברו לאודווארה כשחשיבותה התגברה כעיר האם של קלאן הוג'ו המאוחר (אנ'). המכה האחרונה לעיר הייתה ההחלטה שהתקבלה בשנת 1603 על ידי השוגון של טוקוגאווה להעביר את הבירה לאדו הסמוכה, כיום טוקיו. העיר מעולם לא התאוששה וחזרה בהדרגה להיות כפר הדייגים הקטן שהייתה לפני הגעתו של יוריטומו. המילון ההיסטורי והגאוגרפי של יפן של אדמונד פפינו, שפורסם ב-1910 במהלך תקופת מייג'י המאוחרת, מתאר זאת כך:

קמקורה. עיירה קטנה (7,250 תושבים) בסאגמי אשר במשך כמה מאות שנים הייתה הבירה השנייה של יפן. [...] נכון לעכשיו נותרו מהפאר של העבר רק מקדש דייבוצו המפורסם ומקדש צורוגאוקה האצ'ימאן.

לאחר רסטורציית מייג'י, הנכסים התרבותיים הגדולים של קמקורה, החוף שלה והמיסטיקה שאפפה את שמה הפכו אותה לפופולרית. הרס מורשתה בכל זאת לא נפסק: במהלך האלימות האנטי-בודהיסטית של 1868 (האיבוצו קשאקו (אנ')) שבאה בעקבות המדיניות הרשמית של הפרדת השינטו והבודהיזם (שינבוצו בונרי (אנ')) נפגעו רבים ממקדשי העיר. במקרים אחרים, מכיוון שעתה היה אסור לערב את שתי הדתות, נאלצו מקדשים או מקומות מקודשים למסור חלק מאוצרותיהם, ובכך לפגוע במורשת התרבותית שלהם ולהוריד את ערך נכסיהם. שני הניו (אנ') הענקים של מקדש צורוגאוקה האצ'ימנגו (אנ') (שני אלים שומרים מעץ שנמצאים בדרך כלל בצידי הכניסה של מקדש בודהיסטי), למשל, בהיותם אובייקטים של פולחן בודהיסטי ולפיכך בלתי חוקיים במקום בו הם היו, הובאו לג'ופוקו-ג'י, שם הם עדיין מתפקדים ככאלה. מקדשי שינטו היו חייבים להרוס מבנים הקשורים לבודהיזם. חלק מהמקדשים הבודהיסטים פשוט נסגרו.

בשנת 1890 הגיעה מסילת הברזל, שעד אז הגיעה רק לאופונה, לקמקורה והביאה אליה תיירים ותושבים חדשים, ואיתם שגשוג חדש. חלק מהדנקזאורה העתיקה (שדרה מורמת) הוסר כדי לאפשר לקו יוקוסוקה החדש של מערכת הרכבת לעבור.

הנזק שנגרם על ידי זמן, מאות שנים של הזנחה, פוליטיקה ומודרניזציה הוחמר עוד יותר על ידי הטבע בשנת 1923. מוקד רעידת האדמה והצונאמי בקאנטו באותה שנה היה עמוק מתחת לאי איזו אושימה במפרץ סגאמי, במרחק קצר מקמקורה. רעידת האדמה הרסה את טוקיו, עיר הנמל יוקוהמה, ואת המחוזות שמסביב של צ'יבה, קנאגאווה ושיזואוקה, וגרמו נזק נרחב בכל חבל קאנטו. דווח כי הים נסוג במהירות חסרת תקדים, ואז גלים מיהרו בחזרה לכיוון החוף בחומת מים גדולה בגובה של למעלה משבעה מטרים, מטביעים חלק ומוחצים אחרים מתחת למפולת של פסולת הנישאת במים. מספר ההרוגים הכולל מרעידת אדמה, צונאמי ואש עלה על 2,000 קורבנות. חלקים גדולים מהחוף פשוט גלשו לים; ואזור החוף ליד קמקורה היה הוגבה בכ-2 מטרים; או במילים אחרות, במקום בו הייתה רק רצועת חול צרה לאורך הים, נחשף מרחב חול רחב במלואו מעל קו המים.

היה הכרח לשקם מקדשים רבים שנוסדו לפני מאות שנים, וזו הסיבה שלקמקורה יש רק אוצר לאומי (אנ') אחד בקטגוריית הבניין (השרידן באנגקו-ג'י (אנ')). חלק ניכר מהמורשת של קמקורה אבד מסיבות שונות במהלך מאות השנים תחילה ולאחר מכן נבנה מחדש.^[3]

מוקפת מצפון, מזרח ומערב בגבעות ומדרום במים הפתוחים של מפרץ סגאמי, קמקורה היא מבצר טבעי.^[4] לפני בנייתן של כמה מנהרות וכבישים מודרניים שמחברים אותה כעת לפוג'יסאווה (אנ'), אופונה וזושי (אנ'), ביבשה ניתן היה להיכנס אליה רק דרך מעברים מלאכותיים צרים, שבהם שבעה החשובים ביותר נקראו שבע הכניסות של קמקורה (אנ') (鎌倉七 口), שם שמתורגם לפעמים כ"שבעת הפיות של קמקורה". הביצור הטבעי הפך את קמקורה למעוז שניתן להגנה בקלות.^[4]

לפני פתיחת הכניסות, הגישה ביבשה הייתה כל כך קשה שהכרוניקה אזומה קגאמי (אנ') מדווחת כי הוג'ו מאסקו (אנ') חזרה לקמקורה מביקור במקדש סוטוזן שבאיזו בסירה.^[4] על פי אזומה קגאמי, השוגון הראשון של קמקורה, מינאמוטו נו יוריטומו, בחר בה כבסיס חלקית משום שזו הייתה אדמת אבותיו (יוקרי נו צ'י שלו), חלקית בשל מאפיינים פיזיים אלו.^[4]

מצפון לעיר ניצב הר ג'נג'י (源氏山, גנג'יאמה) (92 מטרים), שעובר לאחר מכן מאחורי הדאיבוצוומגיע לכף אינאמוראגסאקי (אנ') ואל הים.

מצפון למזרח, קמקורה מוקפת בהר רוקוקוקן (六国見) (147 מטרים), הר אוהירה (大平山) (159 מטרים), הר ג'ובו (鷲峰山) (127 מטרים), הר טנדאי (天台山) (141 מטרים), והר קינוברי (衣張山) (120 מטרים), המשתרעים עד לליג'ימאגאסקי והאי המלאכותי ואקאה (和賀江島), על הגבול עם הכפר קוצובו (小坪) וזושי. ממישור הסחף של קמקורה מסתעפים עמקים צרים רבים כמו העמקים אוריגאיאצו, שקאדוגאיאצו, אוג'יגאיאצו, קמגאיאצו, היקיגאיאצו ומצובגאיאצו.^[א]

את קמקורה חוצה הנהר נאמרי (滑川, נאמריגאווה), העובר ממעבר אסאינה בצפון קמקורה אל חוף הים בחוף יואיגהמה (אנ') באורך כולל של כ-8 קילומטרים. הנהר מסמן את הגבול בין אזור זאימוקוזה (אנ') לחוף יואיגהמה.

במונחים מנהליים, עיריית קמקורה גובלת עם יוקוהמה בצפון, עם זושי במזרח ועם פוג'יסאווה במערב. הוא כולל אזורים רבים מחוץ לשבע הכניסות כמו יאמאנוצ'י, קושיגואה (腰越), שיצ'יריגהמה ואופונה, והוא תוצאה של המיזוג של קמקורה עם הערים קושיגואה, שנטמעה ב-1939, אופונה, שנטמעה ב-1948, ועם הכפר פוקאסווה, שנטמע ב-1948

התוואי המאפיין המגדיר של קמקורה הוא צורוגאוקה האצ'ימנגו (אנ'), מקדש שינטו (אנ') במרכז העיר. כביש (参道, סאנדו) באורך 1.8 קילומטרים עובר ממפרץ סגאמי ישירות אל המקדש. כביש זה ידוע בשם ואקיאמה אוג'י (若宮大路, שדרת ואקיאמה), הרחוב הראשי של העיר. הוא נבנה על ידי מינאמוטו נו יוריטומו כחיקוי של סוזאקו אוג'י (朱雀大路) של קיוטו, ואקיאמה אוג'י היה הרבה יותר רחב, תחום משני הצדדים בתעלה בעומק 3 מטרים ולצדה עצי אורן.

בהליכה מהחוף לכיוון המקדש, עוברים דרך שלושה טוריאי, או שערי שינטו, הנקראים בהתאמה איצי' נו טוריאי ('שער ראשון'), ני נו טוריאי ('שער שני') וסאן נו טוריאי ('שער שלישי'). בין הראשון לשני ממוקמת "צומת גֶבָּה" (下馬四角), שכפי שהשם מעיד (גבה ביפנית, "רד מהסוס"), היה המקום בו הרוכבים נאלצו לרדת מהסוסים מתוך כבוד לאל האצ'ימן (אנ') ולמקדשו.

כ-100 מטרים (330 רגל) אחרי הטוריאי השני, מתחילה הדנקזאורה, שביל מוגבה שלצידו עצי דובדבן המסמן את מרכז קמקורה. הדנקזאורה הופכת רחבה יותר בהדרגה, ונותנת אפקט של מראה ארוך יותר ממה שהיא באמת במבט מהמקדש. כל אורכה נמצא בניהול ישיר של המקדש. מינאמוטו נו יוריטומו גרם לחותנו הוג'ו טוקימאסה (אנ') ואנשיו לשאת ביד את האבנים כדי לבנות אותו כדי להתפלל ללידה בטוחה של בנו יוריה (אנ'). הדנקזאורה הגיעה עד לגבה, אך היא קוצרה באופן דרסטי במהלך המאה ה-19 כדי לפנות מקום לקו הרכבת של יוקוסוקה (אנ') החדש.

בקמקורה, רחובות רחבים ידועים כאוג'י (大路), רחובות צרים יותר כקוג'י (小路), הרחובות הקטנים המחברים בין השניים כזושי (辻子), וצמתים כצוג'י (辻). קומאצ'י אוג'י ואימה קוג'י נמתחים בהתאמה מזרחה ומערבה מוואקיאמה אוג'י, בעוד יוקו אוג'י, הדרך שעוברת ממש מתחת לסאן נו טוריאי, וכיוונה של שדרת אומצ'י אוג'י, שעוברת מקוצובו לגבה והאסה, הוא מזרח–מערב.] ליד שרידי "האמה נו אוטוריאי" נמתחת שדרת קורומה אוג'י (נקראת גם ביווה קוג'יi). ששת הרחובות הללו (שלושה עוברים מצפון לדרום ושלושה ממזרח למערב) נבנו בזמן השוגונות וכולם עדיין בשימוש מסיבי. היחיד שהשתנה הוא קורומה אוג'י, שקטע ממנו נעלם.

צפונית-מערבית לקמקורה שוכנת ימאנוצ'י, המכונה בדרך כלל קיטה-קמקורה בגלל נוכחותה של תחנת הרכבת תחנת הרכבת קיטה-קמקורה (אנ') של חברת הרכבת של מזרח יפן (אנ') (JR). עם זאת, מבחינה טכנית ימאנוצ'י מעולם לא הייתה חלק מקמקורה ההיסטורית מכיוון שהיא נמצאת מחוץ לשבע הכניסות. ימאנוצ'י הייתה הגבול הצפוני של העיר במהלך השוגונות, והמעברים קובוקורוזאקה וקמגאיאטסו החשובים, שניים משבע הכניסות של קמקורה, הובילו ישירות אליה. שמה בזמנה היה פעם סקאדו-גו (尺度郷). עמדת הגבול שכנה בעבר כמאה מטרים מעבר לתחנת הרכבת קיטה-קמקורה של ימינו לכיוון אופונה.

אף על פי שהיא קטנה מאוד, ימאנוצ'י מפורסמת באווירה המסורתית שלה ובנוכחות, בין היתר, של שלושה מחמשת מקדשי אסכולת רינזאי (אנ') של הזן בודהיזםi בעלי הדירוג הגבוה ביותר בקמקורה, מערכת חמשת ההרים (אנ') (鎌倉五山). שלושת המקדשים הגדולים הללו נבנו כאן מכיוון שימאנוצ'י הייתה הטריטוריה הביתית של קלאן הוג'ו (אנ'), ענף של קלאן טאירה ששלט ביפן במשך 150 שנה. בין אזרחיה המפורסמים ביותר של קיטה-קמקורה היו האמן איסמו נוגוצ'י ובמאי הקולנוע יסוג'ירו אוזו. אוזו נקבר במקדש אנגקו-ג'י (אנ').

האקלים בקמקורה הוא אקלים סובטרופי גשום (סיווג Cfa על פי שיטת קפן).^[5] הקיץ קצר, חמים, מעיק ובעיקר מעונן; החורף קר, סוער ובדרך כלל בהיר.^[6] בקמוקרה יורדים גשמים רבים, אפילו בחודש היבש ביותר. הטמפרטורה הממוצעת היא C°‏ 15.5 וכמות המשקעים השנתית הממוצעת 1,872 מילימטרים.^[5] החודש של הלחות היחסית הגבוהה ביותר הוא יולי (86.67%). החודש עם הלחות היחסית הנמוכה ביותר הוא ינואר (61.41%). החודש בו יורד הכי הרבה גשם הוא יוני (8.87 ימים). החודש היבש ביותר בשנה הוא דצמבר (14.93 ימים).^[5]

בקמקורה יש הרבה מקדשים בודהיסטים בעלי משמעות היסטורית ומקדשי שינטו, חלקם, כמו סוגימוטו-דרה, בני יותר מ-1,200 שנה. קוטוקו-אין, עם פסל הברונזה החיצוני המונומנטלי של אמידה בודהה, הוא המפורסם ביותר. צונאמי במאה ה-15 הרס את המקדש ששיכן בעבר את פסל הבודהה הגדול, אך הפסל שרד ומאז נשאר בחוץ. ה"דאיבוצו" (大仏, ביפנית: פסל בודהה גדול) האייקוני הזה הוא ללא ספק בין הדימויים הבודדים שמייצגים את יפן בדמיון הקולקטיבי של העולם. בקמקורה גם שוכנים גם מה שמכונים "חמשת מקדשי הזן הגדולים" (הקמקורה גוזן (אנ')).

בשל המורשת האדריכלית העשירה של קמקורה העיר הציעה כמה מהאתרים ההיסטוריים שלה להכללה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. אף על פי שחלק גדול מהעיר נהרס ברעידת האדמה הגדולה בקאנטו של 1923, מקומות מקודשים ומקדשים שניזוקו, שנוסדו לפני מאות שנים, שוחזרו מאז בקפידה.

• אניו-אין (安養院) – מקדש מזרם הג'ודו
• צ'וג'ו-ג'י (長寿) – מקדש מזרם רינזאי
• אנגאקו-ג'י (円覚寺) – אחד ממקדשי הזן בודהיזם החשובים ביפן
• הוקאי-ג'י (宝戒寺) – מקדש מזרם טנדאי, מוקדש לזכרו של קלאן הוג'ו
• ג'וצ'י-ג'י (浄智寺) – מקדש זן בודהיזם
• ג'ומיו-ג'י (妙寺) – מקדש מזרם רינזאי
• האסה-דרה ג'י (長谷寺) – מקדש מזרם הג'ודו
• קנצ'ו-ג'י (建長寺) – מקדש מזרם רינזאי
• קומיו-ג'י (光明寺) – מקדש מזרם הג'ודו
• קוטוקו-אין – כולל את פסל בודהה הגדול
• מייגיצו-אין (明月院) – מקדש מזרם רינזאי
• אופנה קאנון-ג'י (大船観音寺) – פסל בגובה 25 מטרים ומשקל 2,000 טון של הבודהיסטווה אוולוקיטשוורה הקרוי ביפן קאנון
• סוגימוטו-דרה (杉本寺) – מקדש מזרם טנדאי, אחד העתיקים בקמקורה
• טוקאי-ג'י (東慶寺) – מקדש מזרם רינזאי, שימש מקלט לנשים מוכות.
• זואיסן-ג'י (瑞泉寺) – מקדש מזרם רינזאי, מקדש הקבורה של אשיקאגה קובו, שליטי קמקורה בתקופת מורומצ'י המוקדמת

קמקורה ידועה בקרב בודהיסטים בכך שהייתה ערש הבודהיזם של ניצ'ירן במהלך המאה ה-13. המייסד ניצ'ירן (אנ') לא היה יליד המקום; הוא נולד במחוז אווה (אנ'), כיום חלק ממחוז צ'יבה. אבל זה היה אך טבעי שמטיף יגיע לכאן משום שהעיר הייתה המרכז הפוליטי של המדינה באותה תקופה. ניצ'ירן התמקם בבקתת קש בנפת מצובאגאיאצו (בתרגום מילולי עמק מחטי האורן), שבו שלושה מקדשים (מיוהו-ג'י, אנקוקורון-ג'י וצ'ושו-ג'י), נלחמים במשך מאות שנים על הכבוד להיות היורש האמיתי של ניצ'ירן. במהלך חייו הסוערים ניצ'ירן בא והלך, אבל קמקורה נשארה תמיד בלב פעילותו הדתית. כאן, כשעמד להיות מוצא להורג על ידי העוצר של קלאן הוג'ו בגלל היותו עושה צרות, הוא ניצל לכאורה בנס; בקמקורה הוא כתב את "ריסשו אנקוקו רון" (立正安国論), או 'מסה על שלום ויושר', והאגדה הזאת אומרת שהוא ניצל על ידי קופים שגם האכילו אותו. קמקורה הוא גם המקום שבו הטיף.

כמה אתרים בקמקורה החשובים לבודהיזם של ניצ'ירן הם:

• שלושת המקדשים במצובאגאיאצו:
  • מקדש אנקוקורון-ג'י טוען שיש בשטחו את המערה שבה הסתתר המאסטר, בעזרת קוף לבן, מפני רודפיו (עם זאת, הוסשו-ג'י בנפת היסאגי של זושי (אנ') טוען את אותה טענה, ועם בסיס היסטורי טוב יותר). בתוך אנקוקורון-ג'י שוכן גם המקום שבו ניצ'ירן נהג לעשות מדיטציה תוך התפעלות מהר פוג'י, המקום שבו נשרפה גווייתו של תלמידו ניצ'ירו, והמערה שבה הוא לכאורה כתב את "ריסשו אנקוקו רון".
  • מקדש מיוהו-ג'י הסמוך (נקרא גם קוקה-דרה או 'מקדש האזוב'), מקדש קטן בהרבה, הוקם באזור שבו היה ביתו של ניצ'ירן במשך 19 שנים.
  • מקדש צ'ושו-ג'י בנאגו טוען גם הוא שהוקם בדיוק במקום בו הכל התחיל.
• ניצ'ירן צוג'יספו אטו (日蓮聖人辻説法跡) בשדרת קומאצ'י ברובע קומאצ'י מכיל את האבן שמעליה נהג ניצ'ירן להוכיח את ההמונים, בטענה שהאסונות השונים שפקדו את העיר באותו רגע נבעו מכשלים מוסריים של אזרחיה.
• מגרש ההוצאה להורג לשעבר, כיום מקדש ריוקו-ג'י (אנ')se, שבו עמד ניצ'ירן בפני הוצאה להורג בעריפת ראשו (אירוע הידוע לחסידיו של ניצ'ירן כרדיפת טאצונוקוצ'י (龍ノ口法難)), ושם הוא ניצל בנס כשרעם תקף את התליין. ניצ'ירן נידון למוות על שכתב את "ריסשו אנקוקו רון".[41] מדי שנה, ב-12 בספטמבר, מתאספים חסידי ניצ'ירן לחגוג את יום השנה לנס.
• קסאגאקה נו מאצו (袈裟掛けの松), עץ האורן בדרכים בין האריסוריבאשי לאינמורגאסקי שעליו תלה ניצ'ירן את הקסאיה (אנ') שלו (גלימת נזיר בודהיסטי) בזמן שהיה בדרכו ל-ריוקו-ג'י. אולם עץ האורן המקורי מת לפני זמן רב ולאחר שהוחלף פעמים רבות, כעת אינו קיים יותר.

• קמקורה-גו (鎌倉宮) – הוקם ב-1869 על יד הקיסר מוצוהיטו לזכרו של נסיך שראשו נערף במקום ב-1335.
• מוטו האצ'ימן (元八幡) – מקדש קטן שבו המוקדש לקאמי האצ'ימן
• סאסוקה אינארי (佐助稲荷神社)
• צורוגאוקה האצ'ימנגו (אנ') – מקדש השינטו החשוב ביותר בעיר, ותוואי בולט בקצה שדרת ואקיאמה אוג'י, הרחוב הראשי בעיר
• זניאראי בנזאיטן אוגאפוקו (銭洗弁財天宇賀福神社) – פופולרי בקרב תיירים בשל האגדה שרחיצת מטבעות במעיין שבמקום יכפיל את כמותן.

יאגוּרה (やぐら) הוא סוג של קבר. מערות שנחפרו על צלע גבעות בימי הביניים כדי לשמש קברים לאישים ולכוהנים בכירים. שתי דוגמאות מפורסמות הן האנדרטות של הוג'ו מאסקו ומינאמוטו נו סאנטומו בבית הקברות שלג'ופוקו-ג'י, כקילומטר אחד מתחנת הרכבת של קמקורה.

הקברים נמצאים בדרך כלל בבתי הקברות של רוב המקדשים הבודהיסטים בעיירה, הם רבים מאוד גם בגבעות המקיפות אותה, ומעריכים את מספרם באלפים. ניתן למצוא את יאגורה מבודדת או בקבוצות של אפילו 180 קברים, כמו בהיאקוהאצ'י יאגורה (百八やぐら). רבים מהקברים נטושים כעת ובמצב שימור גרוע.

הסיבה מדוע הם נחפרו אינה ידועה, אך סביר להניח שהמסורת התחילה בגלל היעדר אדמה שטוחה בגבולות הצרים של שטחה של קמקורה. המסורת החלה בתקופת קמקורה (1185–1333), נראה שהמסורת דעכה במהלך תקופת מורומאצ'י שלאחר מכן, אז החלו להעדיף מחסנים ובתי קברות רגילים.

• מוזיאון הספרות של קמקורה (鎌倉文学館) – מכיל חומר על סופרים שחיו, מתו או היו פעילים בעיר קמקורה
• מוזיאון האוצרות הלאומיים של קמקורה (鎌倉国宝館) – מאכלס כ-4,800 חפצים מאזור קמקורה כולל פסלים, ציורים וחפצי אמנות תעשייתיים
• הגן הבוטני של מחוז קנאגאווה באופנה (神奈川県立フラワーセンター 大船植物園) – כולל כ-5,700 מינים.
• קבר מינאמוטו נו יוריטומו (源頼朝の墓) – כולל מקדש שינטו
• שדרת ואקיאמה אוג'י – הרחוב הראשי בעיר המוליך מחוף הים אל מקדש צורוגאוקה האצ'ימנגו. לאורך הרחוב עצי דודבן ושלושה טוריאי.
• שבע הכניסות לקמקורה (אנ') (七切り通し) – מעברים שנחצבו בגבעות המובילים אל מחוץ לקמקורה.
• מעבר שאקאדו (釈迦堂切通) – מעבר שנחצב בין שני חלקים השייכים לקמקורה (ולכן הוא לא חלק משבע הכניסות). צמוד למעבר מקבץ של יאגורות שם מונחות העצמות של כמה ממאות בני קלאן הוג'ו שהתאבדו בכיבוש של 1333.

בקמקורה יש פסטיבלים רבים (מצורי (אנ') (祭り)) ואירועים אחרים בכל אחת מעונות השנה, בדרך כלל על סמך המורשת ההיסטורית העשירה שלה. לעיתים קרובות הם ממומנים על ידי עסקים פרטיים, ובניגוד לאלה בקיוטו, הם אירועים בקנה מידה קטן יחסית שבהם משתתפים בעיקר מקומיים ומעט תיירים. בינואר במיוחד יש פסטיבלים רבים כי זהו החודש הראשון בשנה, ולכן רשויות, דייגים, עסקים ובעלי מלאכה מארגנים אירועים להתפלל לבריאותם ובטיחותם, ולשנת עבודה טובה ומשגשגת. המקומות המקודשים והמקדשים הרבים של קמקורה, בראשם סמלי העיר צורוגאוקה האצ'ימנגו וקנצ'ו-ג'י, מארגנים גם אירועים רבים, מה שמביא את המספר הכולל של האירועים ליותר ממאה.

• 4 בינואר: צ'ונה-האג'ימשיקי (手斧初式) בצורוגאוקה האצ'ימנגו: אירוע זה מציין את תחילת שנת העבודה עבור פועלי בניין מקומיים אשר, לצורך הטקס, משתמשים בכלי עבודה מסורתיים. הפסטיבל מנציח גם את מינאמוטו נו יוריטומו, שהורה לשחזר את הבניין הראשי של המקדש לאחר שנהרס בשריפה ב-1191. הטקס מתקיים בשעה 13:00 בצורוגאוקה האצ'ימנגו.

• יום לפני היום הראשון של האביב (בדרך כלל 3 בפברואר): סצובון מצורי (節分祭) בקמקורה-גו, האסה-דרה ג'י, קנצ'ו-ג'י, צורוגאוקה האצ'ימנגו ועוד: חגיגת סוף החורף. פולי סויה מפוזרים באוויר כדי להבטיח מזל טוב.

• מיום ראשון השני בחודש עד יום ראשון השלישי: קמקורה מצורי בצורוגאוקה האצ'ימנגו ובמקומות נוספים: שבוע שלם של אירועים החוגגים את העיר וההיסטוריה שלה.

• 5 במאי: קוסאג'ישי (草鹿) בקמקורה-גו: קשתים בציוד סמוראי יורים חצים לעבר אייל הבנוי מקש תוך כדי דקלום שירים עתיקים.

• 10 באוגוסט (או יום שני שאחריו אם הוא נופל בשבת): שעה שלמה של זיקוקים על החוף ביויגהמה.

• 14, 15 ו-16 בספטמבר: צורוגאוקה האצ'ימנגו ריטאיסל (鶴岡八幡宮例大祭) פסטיבל מפורסם עם אטרקציות רבות, המפורסמת שבהן היא יאבוסמה (אנ') (流鏑馬), או ירי בחץ וקשת על גב סוסים, שמתקיים ב-16 בספטמבר.

לקו הרכבת של יוקוסוקה (אנ') של חברת הרכבת של מזרח יפן (אנ') יש שלוש תחנות בתוך העיר. תחנת הרכבת אופונה (אנ') היא הצפונית ביותר. בהמשך נמצאת תחנת הרכבת קיטה-קמקורה (אנ'). במרכז העיר נמצאת תחנת הרכבת קמקורה (אנ'), תחנת הרכבת המרכזית בעיר.

תחנת קמקורה היא הטרמינל של הרכבת החשמלית של אנושימה (אנ'). מסילת רכבת זו עוברת מערבה לפוג'יסאווה (אנ'), וחלק מתוואיה עובר במקביל לחוף הים. לאחר היציאה מתחנת קמקורה, הרכבות עוצרות בשמונה תחנות נוספות בעיר. אחת מהן היא תחנת הרכבת האסה (אנ'), הקרובה ביותר למקדשים האסה-דרה (אנ') וקוטוקו-אין. התחנה הבאה בקו היא תחנת הרכבת גוקוראקוג'י (אנ'), רקע לאחת הסצנות בסרט "אחותנו הקטנה" משנת 2014.

• כביש לאומי 134 (אנ')

בקמקורה פועלים מוסדות חינוך רבים. בעיר פועלים שישה עשר בתי ספר יסודיים ציבוריים ותשע חטיבות ביניים. הממשלה הלאומית מפעילה בית ספר יסודי אחד וחטיבת ביניים אחת, ויש שני בתי ספר פרטיים ושש חטיבות ביניים פרטיות. ברמה הבאה נמצאים ארבעה בתי ספר מחוזיים ושישה תיכונים פרטיים. בקמקורה פועל בית ספר מיוחד של המחוז.

אוניברסיטת נשים קמקורה (אנ') היא האוניברסיטה (בפועל מכללה לכלכלת בית וטיפול בילדים) היחידה בעיר.

לקמקורה יש ראש עירייה ומועצת עיר, כולם נבחרי ציבור. מועצת העיר מונה 28 חברים.

לקמקורה ברית ערים תאומות עם:^[7]

• צרפת ניס, צרפת (מ־1966)
• ארצות הברית נאשוויל, טנסי, ארצות הברית (מ־2014)
• הרפובליקה העממית של סין דונחוואנג, הרפובליקה העממית של סין (מ־1998)

מדיה וקבצים בנושא קמקורה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של קמקורה (ביפנית)
• Kanagawa Official Tourism Website
• קמקורה, ברשת החברתית פייסבוק
• קמקורה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• קמקורה, סרטונים בערוץ היוטיוב
• קמקורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קמקורה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)