נשיא אוניברסיטה

נשיא אוניברסיטה או נגיד אוניברסיטה הוא הניצב בראש אוניברסיטה.

באוניברסיטה מתקיימות שתי היררכיות ארגוניות: החלק האקדמי, שבראשו עומד רקטור, והחלק המנהלי, שבראשו עומד מנכ"ל. מעל שני אלה נמצא הנשיא. בחלק מהמדינות, במיוחד מדינות חבר העמים הבריטי, נשיא האוניברסיטה מכונה גם סגן הנגיד, ומעליו ניצבת דמות ייצוגית לגמרי - הנגיד (chancellor). באוניברסיטת אדינבורו, למשל, אן, הנסיכה המלכותית היא הצ'נסלור. במדינות אחרות, כמו ארצות הברית, ישנן אוניברסיטאות בהן תפקיד הנשיא מכונה צ'נסלור. במדינות אחרות, כמו אוסטרליה, גרמניה וישראל נשיא האוניברסיטה הוא הדמות הבכירה ביותר בהיררכיה של האוניברסיטה.

הנשיא אינו עוסק בניהול השוטף של האוניברסיטה, אלא בקידום מיזמים אסטרטגיים, כגון פתיחת מסלולי מחקר ולימוד חדשים, גיוס תורמים המממנים חלק ניכר מתקציב האוניברסיטה וכדומה. עם זאת, לנשיא יכולות להיות סמכויות נוספות. כך למשל, באוניברסיטה העברית הנשיא חבר מתוקף תפקידו בסנאט האוניברסיטה ובוועדה המתמדת שלה, והוא רשאי להשתתף בישיבותיהם ובדיוניהם של כל הרשויות והגופים של האוניברסיטה^[1].

היקף סמכויותיו של נשיא האוניברסיטה נמצא לעיתים במחלוקת בין חבר הנאמנים המעוניין בסמכויות גדולות לנשיא שיאפשרו גמישות ניהולית, לבין סגל האוניברסיטה הדורש הבאת החלטות לאישורו של הסנאט. לדוגמה, בראשית ימיה של האוניברסיטה העברית החזיק יהודה מגנס, שכונה אז קנצלר האוניברסיטה, בסמכויות ניהוליות רחבות. בשנת 1934 הוקם סנאט לאוניברסיטה^[2], ובשנת 1935 הועברו רוב סמכויותיו לסנאט, לרקטור ולדיקנים של הפקולטות השונות, ותוארו הומר ל"נשיא"^[3]. מחליפו בתפקיד, זליג ברודצקי, התפטר מתפקידו לאחר שלא הצליח לרכז בידיו סמכויות ניהוליות רבות יותר. בשנות ה-50 החזיק בנימין מזר בו זמנית בתפקידי הרקטור והנשיא של האוניברסיטה העברית. סביב תפקיד כפול זה נוצרה מחלוקת, כאשר ותיקי האוניברסיטה דרשו את המשך הצמדת התפקידים, בעוד הצעירים דרשו את הפרדת התפקידים^[4][5].

בניגוד לרקטור הנבחר על ידי הסנאט, נשיא האוניברסיטה ומנכ"ל האוניברסיטה נבחרים על ידי חבר הנאמנים של האוניברסיטה, והם כפופים לחבר הנאמנים, המהווה את "הבעלים" של האוניברסיטה.

קיימת מחלוקת ציבורית האם על נשיא אוניברסיטה להיות איש אקדמיה. תומכי היות הנשיא איש אקדמיה גורסים שתפקיד הנשיא הוא תפקיד ייצוגי ועל האוניברסיטה להיות מיוצגת על ידי אקדמאי מובהק. לעומת זאת, המתנגדים לדרישה שהנשיא יהיה איש אקדמיה גורסים שתפקיד הנשיא הוא קודם כל תפקיד ניהולי ותפקיד של גיוס משאבים ויש לבחור לתפקיד את האדם המתאים ביותר לביצועו^[6].

בישראל, רוב נשיאי האוניברסיטאות הם אנשי אקדמיה, אולם היו נשיאים שלא היו אנשי אקדמיה, כמו אליהו אילת שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1962–1968, עמוס לפידות ועמוס חורב שהיו נשיאי הטכניון, גרשון אבנר, יוסף טייכר, אפרים עברון, עמוס ערן ועמוס שפירא שכיהנו כנשיאי אוניברסיטת חיפה ויוסף תקוע ושלמה גזית שכיהנו כנשיאי אוניברסיטת בן-גוריון.

מדיה וקבצים בנושא נשיא אוניברסיטה בוויקישיתוף