כתובת קעקע

כתובת קעקע או קעקוע הוא שרטוט הנעשה בעזרת דיו או בחומרי צבע אחרים המוחדרים באופן קבוע לשכבה התחתונה בעור לקישוט או סימון. השם הטכני לקעקוע הוא "השתלת מיקרו פיגמנט". צורה נוספת אם כי נפוצה פחות לקעקוע היא הכנסת חוטים צבעונים תחת העור ובכך יוצרים דוגמאות דמויות קעקועים קלאסים.^[1]

המילה "קעקע" מופיעה בתורה, באיסור ההלכתי על עשיית כתובת קעקע, המופיע בספר ויקרא: ”וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם”.^[2]

באנגלית מכונה כתובת הקעקע Tattoo, מילה שמקורה בטהיטי שבפולינזיה ומשמעותה "לסמן". גם בשפות רבות אחרות נגזרת המילה לכתובת קעקע מהמקור הפולינזי.

ישנן עדויות לכתובות קעקע כבר בתרבויות קדומות. בחפירות באירופה נתגלו כלים מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת (בין 38,000 לפני הספירה ל-10,000 לפנה"ס) שכנראה שימשו לביצוע קעקועים^[3]. הכלים כללו דיסקה עשויה מחרס, אוכרה אדומה ומחטי עצם ששימשו ככל הנראה לדקור את העור. צלמיות אדם מחימר ואבן שעליהם חריטות שכנראה מייצגות כתובות קעקע נתגלו בסמוך לכלים. המומיה העתיקה המפורסמת ביותר הקרויה "אצי, איש הקרח" שנתגלתה בהרי האלפים ומתוארכת ל-3000 לפנה"ס, מקועקעת. גם במצרים נמצאו מומיות מקועקעות מאותה תקופה.

במצרים העתיקה נמצאו מומיות המתוארכות לתחילת האלף השני לפנה"ס מעוטרות בכתובות קעקע. מבדיקה ראשונית, החוקרים הסיקו שהעוסקות במלאכת הקעקוע היו כנראה נשים מבוגרות בעלות ניסיון שהכירו את הסמלים ופירושם, ושמנהג זה היה נחלתן הבלעדית כמעט של נשים. בתחילה יוחס למומיות המקועקעות מעמד חברתי נמוך או עיסוק בזנות, אולם לאחר בדיקה מעמיקה נמצא שמומיות אלו נחנטו ונקברו באזור של בני המעמד הגבוה. בנוסף ידוע כי לפחות אחת מהנשים המקועקעות שנקברו ותויגו כפילגש המלך הייתה למעשה כוהנת האלה חתחור. אשה זו העונה לשם אמונט נחשבה לרמת מעלה, והקעקועים שנמצאו לגופה החנוט יצרו מערך של נקודות וקווים מקועקעים על הבטן, סימנים אלה תאמו לקישוטים שהיו נפוצים על פסלי פריון מצריים וההשערה היא שמדובר בקעקועים לצורכי טיפול רפואי, או ששימשו כעיטור פולחני בעל יכולות מאגיות. ישנם חוקרים המשערים שבשל הקרבה של הקעקועים לנקודות דיקור המוכרות כיום, ייתכן ששימשו גרסה קדומה של רפואת דיקור למחלות כרוניות כמו דלקת פרקים.^[4] כאשר הבטן המקועקעת גדלה במהלך ההיריון מערך הקווים והנקודות גדל ויצר מעין “רשת הגנה” ברורה סביב העובר. בשנת 2018 פורסם מאמר אודות מומיה מקועקעת מלוקסור ששוכנת במוזיאון הבריטי לאמנות זה 100 שנה. הקעקוע – של שור שנכחד ועז הנפוצה בצפון אפריקה – הוכרז כקעקוע השלם העתיק ביותר בעולם. המומיה נחנטה במצרים העתיקה לפני כ-5,200 שנה, והקעקועים ככל הנראה נוצרו בעזרת פיגמנט מבוסס פחמן, ייתכן שהיה זה פיח. המדענים סבורים ששתי החיות המקועקעות על זרועו נחרטו כסימן לגבריות ופריון משום שהעז הצפון אפריקאית סימלה מיניות גברית במצרים וביוון העתיקה. תגלית זו אינה שגרתית, מכיוון שעד אז ההנחה שרווחה בקרב החוקרים הייתה שקעקועים במצריים הקדומה היו נחלת הנשים בלבד.

ביפן של תחילת המאה השלישית לפנה"ס הקעקועים נתפסים כסמלי מעמד חברתי, ובנוסף מיוחס למקועקעים משמעות רוחנית אך אין תמימות דעים אודות טיבם. על פי כתבי הכרוניקה היפנית "קוג'יקי" מנהג הקעקועים לא היה מקובל ביפן עצמה והמקועקעים נחשבו כבר אז ל"זרים", מאוחר יותר דווח בכרוניקה הבאה "ניהון שוקי" שקעקועים נצפו רק בקרב הילידים היפניים בני איינו. החל מתקופת קופון הקעקועים מופיעים בהקשרים חברתיים שליליים ונחשבו כעונש לנושא אותם, ייתכן שגם ההשפעה הסינית על יפן גרמה לכך שבסופו של דבר גם ביפן ראו כתובות קעקע כדבר שלילי, ובשלב מסוים החלו להשתמש בקעקועים כאמצעי ענישה לפשעים החמורים ביותר. אדם מקועקע הוחרם על ידי משפחתו וחי בשולי החברה^{[דרוש מקור]}. גם בתרבות ההלניסטית החשיבו את הקעקועים כמנהג ברברי ונהגו לסמן בהם עבדים או אסירים. המילה סטיגמה – תיוג – מקורה במילה הלטינית לקעקוע שמשמעותה 'סימן שנעשה בעזרת כלי חד'.^[4] החל מתקופת אדו (1603 - 1868) אופנת הקעקוע זוכה לעדנה שעקבותיה מגיעים עד לתקופה המודרנית. פוקושי מאסאיצ'י שמר על אוסף גדול של כתובת קעקע יפני אך רק חלק קטן מהאוסף שרד את ההפצצות של מלחמת העולם השנייה.

מנהג של עשיית כתובות קעקע התקיים גם בקרב האצטקים והמאיה של מרכז אמריקה וגם בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה למשל בשבט היורון. מיסיונרים צרפתיים סיפרו על תהליך בו ישבו הלוחמים שעות ללא תזוזה בעת שחבריהם דקרו את עורם במחט עצם מחודדת, ניגבו את הדם ושפשפו פחם לתוך הפצע. תהליך זה היה מסוכן למדי ואכן נגרמו לא מעט מקרי מוות בעקבות חריטת קעקוע.

בבריטניה הייתה מסורת ארוכה של ביצוע קעקועים בין השבטים הבריטונים הקדומים. יוליוס קיסר מתאר כיצד נהגו התושבים לקעקע את גופם.

מסורת ביצוע כתובות קעקע בפולינזיה, כפי שהתקיימה לפני בואם של האירופאים לדרום האוקיינוס השקט, הייתה האמנותית ביותר בעולם העתיק. היא התפתחה במהלך אלפי שנים בכל רחבי איי פולינזיה ובצורתה המתקדמת ביותר התבטאה בצורות גאומטריות מורכבות שנוצרו בשלבים במהלך חיי אדם עד שכיסו את כל גופו. כתובות הקעקע הפולינזיות לא נפלו מעבודותיהם של אמני הקעקוע המודרניים ביופי ובמורכבות. במיוחד הצטיינו בכך המאורים בניו זילנד, הידועים בציורי הקעקע העדינים על פני הגברים והנשים (הקרויים מוֹקוֹ).

מהעובדה שהתורה אוסרת על עשיית כתובת קעקע, ניתן להסיק שעשיית הקעקע היה מנהג רווח אצל העמים הכנעניים על אף שחלקם ישבו בחלק משטחי ארץ ישראל.

הכנסייה הקתולית הוציאה צו דתי האוסר על קעקועים ב-787 לספירה, אך ידוע כי כל המלכים האנגלו־סקסונים נהגו להתקשט בכתובות קעקע. על המלך האנגלו-סקסוני האחרון, הרולד השני שהובס בקרב הייסטינגס בשנת 1066, נאמר כי גופתו הושחתה בקרב עד כדי כך שרק כתובות הקעקע שעל גופו אפשרו את זיהויו.

הרמב"ם בפירושו לאיסור קעקוע בתורה מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם. (הלכות עבודה זרה פרק י"ב). ר' אברהם אבן עזרא, פרשן המקרא בן המאה ה-12, מציין בפירושו שהיו בימיו צעירים הרושמים כתובות קעקע בפניהם. בפירושו לתורה כותב אבן עזרא שהיו עושים כתובת קעקע כזיכרון למתים ולכן איסור הקעקע מופיע באותו פסוק בו מופיע האיסור לעשות שריטה על המת. ספר החינוך שנכתב בסביבות המאה ה-13, כותב שבימיו הישמעאלים (הכוונה לערבים) היו עושים כתובות קעקע.

מסורת כתובות הקעקע פסקה באירופה בימי הביניים, אך התחדשה כאשר נתגלו איי פולינזיה במסעותיו של הקפטן ג'יימס קוק במאה ה-18. החוקרים האנגליים חזרו לאירופה עם ילידים מקועקעים. מאז החלה מסורת מחודשת של ביצוע כתובות קעקע בין תושבי אירופה, בעיקר בין מלחים ויורדי ים אחרים.

בסוף המאה ה-19 החלה מסורת של ביצוע קעקועים גם לבני האצולה. החל בכך יורש העצר (לימים אדוארד השביעי) שבשנת 1862 ביקר בארץ ישראל וחקק את סמל הצלב על זרועו. בתקופת מלכותו הוסיף אדוארד השביעי לגופו עוד כמה כתובות קעקע. כאשר שני בניו, ביניהם מי שלימים יהיה המלך ג'ורג' החמישי, ביקרו ביפן ב-1882, הוא הורה למחנכם לקחתם לאומן קעקועים מפורסם. הדוגמה שנתנה משפחת המלוכה הפכה את הקעקוע ביפן לפופולרי מאוד אצל משפחות האצולה באנגליה עד כדי כך שסופר אמריקאי העיר בלעג:

"אנשי החברה באנגליה הם קורבנות של המצב שבו הנסיך מוויילס (יורש העצר) חקק כתובות קעקע על גופו. כמו עדר כבשים המונהג על ידי רועה הם היו חייבים לעשות בדיוק אותו דבר".

לקארל הארבעה עשר, מלך שוודיה ונורווגיה (שהייתה אז חלק מממלכת שוודיה) בשנים 1818–1844, הייתה כתובת הקעקע "Mort aux rois" ("מוות למלכים").

בשנת 1891 הוציא האמריקאי סמואל או'ריילי פטנט על אקדח הקעקוע החשמלי. האקדח התבסס על עקרונות העט החשמלי שהמציא תומאס אדיסון 16 שנה לפני כן. המכשירים בהם משתמשים כיום הם שיפור האקדח של או'ריילי. המכשיר הוזיל את עלות העבודה וקיצר את הזמן הנדרש לעשיית קעקוע.

באמצע המאה ה-20 החלו לראות בקעקועים כבעלי ערך אידאולוגי שמסמל מרדנות ונון-קונפורמיזם. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 החלה לאמץ אותם תרבות הנגד הצעירה והמהפכנית, והם התחילו להיות פופולריים יותר ויותר. שנות ה-90 סימנו את נקודת המפנה ביחס לקעקועים. טכניקות וטכנולוגיות חדשות אפשרו עבודה מדויקת והיגיינית יותר, אשר פנתה לקהלים חדשים שהלכו והעריכו יותר ויותר את ערכם האומנותי של הקעקועים.^[4]

סיבות מגוונות גורמות לאנשים לעבור תהליך של קעקוע. הגורמים הנפוצים ביותר הם: אמצעי זיהוי, הצהרת ייחודיות, קישוט, סיבות דתיות או אמונה בהשפעה המאגית של כתובת הקעקע. הכאב הכרוך בתהליך הקעקוע לעיתים נתפס כאמצעי להפגנת אומץ לב. כיום כתובות קעקע הן סוג של אופנה.

ישנם הרואים בקעקוע דרך להנציח אדם יקר שנפטר. זו דרך להתחבר עם האדם שאבד ולהשפעה שהייתה לו על מי שנושא אותם.^[4]

אסירים בבתי כלא נוהגים לקעקע עצמם כסימן של שותפות באחת מכנופיות הכלא. מלחים מאירופה נהגו לקעקע את תמונת הצליבה על גבם על מנת למנוע ענישה באמצעות הצלפה. ראשי שבטים מאורים נהגו לקעקע תבניות מסובכות על פניהם - תבניות אלה שימשו כתחליף חתימה ונעשה בהם שימוש בעת חתימה על חוזה שלום. בארצות שונות התפתחה בשנים האחרונות מגמה אצל נשים חולות בסרטן השד שעברו כריתת שד לקעקע פרחים על החזה.

קיימים גם מקרים בהם אנשים הוכרחו לעבור קעקוע כנגד רצונם מסיבות שונות. הדוגמה הידועה ביותר היא קעקוע מספר זיהוי על האמה של אסירי מחנה הריכוז באושוויץ II (בירקנאו).

כתובות קעקע נחקקות גם על בעלי חיים, אם כי לעיתים נדירות נעשה הדבר בשל רצון לקשט. סימני זיהוי מקועקעים לעיתים על חיות מחמד וחלקי גוף מסוימים (לדוגמה האפים) מקועקעים למניעת כוויות-שמש. סימני זיהוי מקועקעים לפעמים על בעלי חיים השייכים לחוות. סימני זיהוי מקועקעים על שפתיהם של כל הסוסים הגזעיים מיד לאחר שנגמלו. כתובות קעקע אלו מבוצעות על ידי וטרינרים, ובעלי החיים עוברים הרדמה על מנת למנוע את תחושת הכאב ולשמור על ביטחונם.

לעיתים, לצרכים רפואיים, יש לסמן מיקום מדויק על הגוף שיהיה קבוע לאורך זמן. לדוגמה, בעת מתן הקרנות לחולה במחלת סרטן, יש לתת טיפול נקודתי חוזר על אותה נקודה בדיוק. כדי למנוע את הצורך החוזר ונשנה במדידת המיקום המדויק, תהליך שאורך זמן רב, מבצעים את המדידה המדויקת בטיפול הראשון. בסיום המדידה מסמן הרופא את נקודות המיקום המדויקות למכשיר ההקרנה בעזרת עט קעקע מיוחד. עט זה רק מסמן נקודה קטנה על הגוף שאינה ניכרת אלא במבט מקרוב.

בכמה תרבויות שבטיות היה נהוג ליצור כתובות קעקע על ידי ביצוע חתכים בעור ושפשוף הפצע בדיו, אפר או חומרים אחרים. תהליך זה לעיתים היה בא בעקבות ביצוע צילוק (יצירה מכוונת של צלקות). תרבויות אחרות ייצרו סימני קעקע באמצעות דקירות קלות בעצם חיה מושחזת טבולה בדיו.

הדרך המודרנית ליצירת כתובות קעקע היא בעזרת מכשיר הקרוי "אקדח קעקועים". תחילה מציירים את הדגם על העור, ואחר כך משתמשים במכשיר. במכשיר יש בין חמש לשבע מחטים המופעלות בעזרת אלקטרומגנט. המכשיר מזריק את חומר הצבע בין 50 ל-3,000 פעם לתוך השכבה השנייה של העור (דֶרמיס) בעומק שבין 0.4 מ"מ ל-1.5 מ"מ.

האזורים המקובלים לביצוע קעקוע הם הכתפיים והגב, אם כי נוהגים לקעקע גם באזורים אחרים, כגון הרגליים, הבטן ואף על איברי המין. האזור הכואב ביותר לבצוע קעקוע הוא מתחת לבית השחי ומעל המותן. האזור הקל ביותר מבחינת רגישות היא הכתף.

בבתי הכלא, שם מכשיר זה אינו בהישג יד, מאלתרים האסירים מכונות המנצלות מנוע של "ווקמן" ודיו רגילה. ידועים מקרים בהם נעשה שימוש במשחת נעליים מעורבת בשתן כתחליף לדיו. שיטות אלה כואבות יותר ומסוכנות יותר, אך האסירים מתייחסים אליהן כאל אי-נוחות נסבלת וכדרך להצגת כושר סיבולת.

הדיו יכולה להיות גם פלואורסצנטית כך שהיא זוהרת תחת הקרנה בעזרת נורה פלואורסצנטית^[5].

איפור קבוע הוא סוג של קעקוע זמני, המחזיק כ-3 עד 5 שנים. האיפור הקבוע נועד לחקות גבות, קו תוחם שפתיים, שפתון, צלליות ואייליינר לעיניים ואפילו נקודות חן. ההבדלים בין איפור קבוע לכתובת קעקע הם עומק החדרת המחט וסוג הצבעים. איפור קבוע יעשה רק על ידי צבעים אורגניים ויוחדר מעל לשכבת הדרמיס.

ג'ורג' אורוול סיפר כי כתובות קעקע טבעיות נוצרות על עורם של כורים במכרות פחם, כאשר אבק פחם התיישב בפצעים. שימוש בעגילים העשויים מכסף לאחר ניקוב האוזניים או האף לפני שהחור מחלים עלול לגרום ליצירת כתם אפור קבוע מסביב לחור כתוצאה מפעפוע של כסף חמצני מתחת לעור.

כתובות קעקע אומנותיות זמניות מקובלות בטקסי החינה במזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה. בטקס נהוג לשרטט בעזרת חינה תבניות מורכבות על הידיים והרגלים. מכיוון ששכבת העור באזורים אלה (במיוחד אצל הגברים) עבה במיוחד, הצבע נוטה להישאר למשך זמן רב. על אף שבמרבית המקרים נהוג לשרטט ציור מסוג זה על ידיהן ורגליהן של כלות בלבד, קיימים מקרים במקומות כגון בנגלדש, קשמיר וסודאן שמצפים גם מהחתנים להתקשט בכתובת קעקע לפני טקס החתונה. מרכיבי הצבע הם אבקת עלי צמח החינה (Lawsonia inermis) מעורבת בנוזל כהה כדוגמת קפה או תה, מיץ לימון (על מנת לגרום לצבע להשתחרר) וסוכר. התערובת יוצרת משחה שאותה מורחים על העור. צבע כתובת הקעקע כשהיא טרייה הוא בגון חום-אדמדם. כתובת כזו יכולה להחזיק על העור עד שבועיים לכל היותר, ואז הצבע הופך בהדרגה לכתום ונמוג.

ניסיונות ליצור חינה בגוון שחור באמצעות הוספת המרכיב PPD (פנילאנאדיאמין) עלולים לגרום לתופעות לוואי מסוכנות, כגון תגובות אלרגיות ואף כוויות.

הסרת קעקוע מסובכת יותר מצריבתו. בממוצע רק ב-20% מהמקרים ניתן להסיר את הקעקוע לחלוטין, כך שלא יישארו סימנים לקעקוע. ב-80% מהמקרים נותר סימן או צלקת^[6]. עלות ההסרה היא פי ארבעה ויותר מעלות הקעקוע והתהליך ארוך וכואב. בדרך כלל נדרשים בין 4 ל-10 טיפולים בהפרש של חודש עד חודשיים בין הטיפולים. ישנם גם קעקועים שנעשו בשכבות העמוקות של העור או שנעשו בצבעים שאינם מקצועיים שלא ניתן להסיר בכלל, ויש קעקועים שהסרתם מותירה צלקת בהירה בולטת על פני העור.

ובכל זאת קיימים לא מעט אנשים הפונים לדרך זו, בהם אסירים לשעבר, חוזרים בתשובה, נשים לפני חתונה. בישראל, ביקשו נשים יוצאות אתיופיה להסיר ממצחן קעקועים בצורת צלב, שנחשבו אופנתיים באדיס אבבה אך לא התקבלו באהדה בישראל^[7][8].

השיטות המקובלות להסרת קעקועים:

• ניתוח כירורגי הנעשה בהרדמה מקומית שבה כורתים את הקעקוע ותופרים את שולי העור. שיטה זו מותירה תמיד צלקת ולכן טובה למקומות מוצנעים ולקעקועים קטנים.
• שיוף העור באמצעות מכשיר בעל ראש יהלום. בתהליך מוסרות לאט לאט שכבות העור המכילות את הקעקוע. תהליך זה חושף את העור לרגישות לשמש וגורם לגוון בהיר באזור המשויף השונה מגון העור כולו.
• שימוש במכשירי לייזר. קרני הלייזר נבלעות בתוך הפיגמנטים שבעור, מעלים את הטמפרטורה שלהם וגורמים לכוויה שהורסת את הרקמה המכילה את הצבע. הדלקת שבאה בעקבות תהליך זה מסלקת את התאים הפגומים המכילים את הצבע. מכיוון שקרן הלייזר היא באורך גל מסוים, נדרשות קרניים באורכי גל שונים על מנת להסיר את הצבעים השונים. חשיפת העור שעבר טיפול בלייזר לשמש עלולה ליצור אזור בהיר או כהה יותר משאר העור. תהליך ההסרה בלייזר כואב פחות מביצוע הקעקוע עצמו, אך התנפחות העור וקילופו, שהם תוצאה של הטיפול, יכולים להיות כואבים למדי. ישנם מספר סוגי מכשירי לייזר מתקדמים המטפלים בהסרת קעקועים, אך אורכי הגל להסרת קעקוע הם קבועים: אורך גל 1064 ננו-מטר מאפשר הסרת קעקועים בגוונים שחור, סגול, כחול כהה וחום, אורך גל אורך גל 532 ננו-מטר מאפשר הסרת קעקועים בגוונים אדום, צהוב, כתום ואורך גל 785 מאפשר הסרת קעקועים בגוונים ירוק, כחול בהיר, טורקיז.

מקובל להניח שתהליך הסרת הקעקוע אינו מסוכן, אם לא מנסים להסיר את הקעקוע באמצעים חובבניים. הופעת סרטן העור בעקבות תהליכי ההסרה נדירה ביותר.

ביצירות ספרותיות רבות כתובת הקעקע משמשות לזיהוי קבוצתי, ובכך מבדלות גיבורים או קבוצות אותם מבקשים הכותבים להציג כנבדלים משאר הסובבים אותם באופן ויזואלי יותר. דוגמה עדכנית לכך היא הסרט סימנים של כבוד והספר נערה עם קעקוע דרקון. הדבר נפוץ גם בז'אנרים אחרים, ובמידה לא מבוטלת ביצירות קומיקס, או כאלו המתבססות על קומיקס, העוסקות בגיבורי על. דוגמאות מהעשורים האחרונים כוללות את בלייד ואקס-מן 3: המפלט האחרון.

במקרים אחרים, מנוגדים כביכול לגישה הקודמת, משמשים הקעקועים כאמצעי אומנותי להדגמת קונפורמיזם מצד הדמויות. כך, לדוגמה, נפוץ לעיתים הופעת הברקוד ככתובת קעקע על גופם של חיילים, כסמל להשתייכותם הממסדית המנותקת והקרה, כמו גם לניסיון להציגם כחסרי אינדיבידואליות. כך לדוגמה בסדרת הטלוויזיה מלאך שחור או בסרט הקולנוע חייל קטלני. במקרים אלו, גיבורי היצירות, על אף שהיו מקועקעים בברקוד בעצמם, התמרדו באלימות רבה בממסד אשר ביקש לשלוט בהם ולהשתמש בהם לצורך אותו דיכוי.

קעקועים קושרו בעבר עם נטייה להתנהגות עבריינית בקרב בני-נוער^[9][10] והתנהגות עבריינית או חריגה באופן כללי^[11][12]. על קשר מיוחד הצביעו בין סגנון החיים של עבריינים מועדים וכתובות קעקע^[13][14]. קישור זה בין קיום כתובות קעקע והתנהגות עבריינית אושר גם במחקרים עדכניים יותר^[15]. ועם נטייה גדולה יותר לעישון ולצריכת אלכוהול בין צעירים^[16].

מחקרים עדכניים הצביעו על-כך שהנטייה לקעקוע כתובות קעקע מקושרת עם השכלה נמוכה יותר של הורי צעירים ועם אי היכרות עם הסיכונים הבריאותיים^[17]. נוכח שכיחותם הרבה של קעקועים והתקבלות נוהג הקעקוע כנורמטיבי,^[18] ספק אם נתונים אלו יכולים להצביע על קיום קעקוע כאתת משמעותי להתנהגות לא נורמטיבית.

ערך מורחב – איסור כתובת קעקע

התורה אוסרת לחרוט כתובות קעקע שאינה נמחקת מהגוף, כלשון הפסוק: ”וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם.” (ויקרא, י"ט, כ"ח) ההלכה קובעת כי האיסור חל על כל מקום בגוף, בין שרגיל להיות גלוי ובין שרגיל להיות מכוסה. עם זאת, מותר לבצע קעקוע זמני לצורכי איפור, הנשאר על העור למשך כשנה-שנתיים ודוהה לגמרי עם חלוף הזמן^[19]. מצווה זו היא בגדר "חוק" ללא הסבר המפורט בתורה, עם זאת, חכמים נתנו הסבר שהגוף מייצג את האדם כפי שבּרָאוֹ אלוהים, והקעקוע מסית את תשומת הלב מערכו העצמי של האדם - למסר מסוים ובזה האדם הופך בסיס למסר שאינו צלם אלוהים ומאבד את ערכו העצמי הייחודי.^[20] ולצד זאת יש חכמים ורבנים כגון רמב"ם אשר קבע מבחינה הלכתית כי זהו מנהג של עבודה זרה.

הבעיה הרפואית החמורה ביותר הנובעת מתהליך הקעקוע היא הדבקות במחלות נגיפיות בשל מעבר דם נגוע מאדם לאדם.

תופעה זו עלולה לקרות בשל שימוש חוזר במחטים או בבקבוקוני צבע שלא עברו עיקור. המחלות המסוכנות ביותר היכולות לעבור בדרך זו הן איידס וצהבת נגיפית C (הפטיטיס C). במכונים מודרניים נקיים כמעט שאין מקרים של הדבקות במחלות.

זיהום כתוצאה מקעקוע במכון קעקוע מודרני נדיר, אך עלול להיגרם. זיהומים נפוצים כוללים החל מזיהום של העור וכלה בהדבקה בחיידק הסטפילוקוקוס (Staphylococcus aureus) העלול לגרום נזק ללב. אנשים הנוטים לסבול מזיהומים חייבים להיות מודעים לנזק שהפגיעה בעור עלולה לגרום וחייבים להתייעץ ברופא לפני שיקבלו כתובת קעקע.

מומלץ לאנשים שהחליטו על קעקוע לבדוק היטב בעת בחירת מכון העוסק בעשיית כתובות קעקע האם ננקטים במכון האמצעים הבאים:

• שימוש בכפפות גומי.
• פחי אשפה אדומים המסומנים כמכילים "סיכון ביולוגי" עבור חפצים שהוכתמו בדם.
• קיומם של מכשירים לבצוע עיקור כדוגמת אוטוקלב.
• תעודה המעידה על חברות בארגון מקצועי.
• אומן הקעקע פותח חבילה חדשה של מחטים חד־פעמיות עבור כל מטופל.

תגובות אלרגיות לצבעי כתובות הקעקע הן נדירות, אך קיימות. אנשים רגישים או אלרגיים למתכות מסוימות עלולים להגיב לצבעים שהוחדרו לעור בחריפות הגורמת נזק לשכבת האפידרמיס.

משמעות הדבר שאנשים הסובלים מאלרגיות חייבים לשקול היטב את ההחלטה לבצע קעקוע, בשל הסכנה מתגובת הנגד וההלם שעלולים להיגרם. אומני קעקוע נוהגים לבצע ניסוי קטן על ידי מריחת כמות קטנה של הצבע מאחורי האוזניים על מנת לזהות תגובות אלרגיות.

בעקבות מחקרים מקדמיים המצביעים על אפשרות להפרעות הורמונליות והעלאת השכיחות לסרטן, בוחנות מנהל המזון והתרופות האמריקאי והרשויות באירופה האם סוגי הדיו המשמשים בכתובות קעקע הם מסרטנים^[21].

אף שכתובת קעקע אינה דורשת את הטיפול וההיגיינה המתמידים, כפי שנדרש בעקבות ביצוע "פירסינג", חשוב לזכור כי בזמן שהעור מחלים כתובת הקעקע היא בעצם פצע שיש לטפל בו בהתאם. מיד לאחר יצירת כתובת הקעקע נוהגים האומנים לכסות את האזור כדי למנוע זיהום. לעיתים הם עוטפים את האזור בניילון נצמד. ניתן להוריד חבישה זו אחרי כמה שעות ויש לשטוף את האזור בזהירות במים פושרים. עיסוי משחה אנטיספטית לתוך אזור הקעקוע שלוש פעמים ביום במשך שבועיים היא דרך טובה למניעת זיהומים. משך הזמן הנדרש להגלדת האזור משתנה בהתאם לגודל כתובת הקעקע ותהליך הריפוי של הגוף, אך אם האזור נשמר נקי (והאדם נמנע מלהתגרד) תהליך הריפוי מהיר למדי. יש להימנע מחשיפה לשמש, משחייה בים או בבריכה או חשיפה כלשהי לגורמים מזהמים אחרים בשבועות הראשונים.

חלקיקי המתכת שהיו רכיבים בצבעי כתובות הקעקע גרמו בעבר להפרעות בהדמיית MRI. השדות המגנטיים הנוצרים בעת סריקת MRI הגיבו עם המתכת שבצבע. כתוצאה מכך האזור שבו הייתה מצויה כתובת הקעקע התחמם ונגרמו לכן תופעות לוואי לא רצויות, החל מהתחממות קלה ועד לחום צורב. חלקיקי המתכת גם פגעו באמינות הצילום שכן הם עיוותו את התצלום שהתקבל.

כיום מרבית הצבעים בהם משתמשים ליצירת כתובות קעקע אינם מכילים חלקיקי מתכת, ולכן אינם מהווים בעיה בצילומי MRI. חלקיקי מתכת נפוצים יותר בכתובות קעקע מסוג "איפור קבוע" (כדוגמת צלליות עיניים).

קעקוע בגב התחתון, עלול למנוע מיולדת קבלה של זריקת אפידורל, מחשש שהמחט החודרת את העור, תגרור עימה חלקיקי צבע אל אזור חוט השידרה באופן שעלול לגרום לסיבוכים ודלקות^[22][23].

על מכוני קעקוע בעולם מוטלות אחת או יותר מהחובות הבאות:

• המכון חייב להירשם ולעבור בדיקה תקופתית.
• אין לבצע כתובות קעקע לקטינים.
• אין לבצע כתובות קעקע לאדם מסומם או שתוי.

בארצות הברית אחריות האכיפה על רישוי מכוני קעקוע מוטלת על המדינות או הרשויות המקומיות.

בישראל קיים בנושא תיקון מספר 19 משנת 2002 ב"חוק רישוי עסקים" הדן בחובות של עסק העושה כתובות קעקע וזו לשון החוק:

סעיף 2ו "עסק של כתובות קעקע":

(א) בעסק שהוא כולו או חלקו מקום לעשיית כתובות קעקע, לא יעשה אדם כתובת קעקע בגופו של מי שטרם מלאו לו 16 שנים, אלא בהסכמת אחד מהוריו.

(ב) אדם כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לדרוש ממי שמבקש לעשות בגופו כתובת קעקע, שיציג לפניו את תעודת הזהות שלו.

(ג) בעסק כאמור בסעיף קטן (א) תוצג, במקום בולט, באופן שיקבע שר הפנים, הודעה המפרטת את הוראות סעיף קטן (א).

(ד) הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ג) הן תנאי מתנאי הרישיון של עסק כאמור.

בדברי ההסבר לתיקון להצעת החוק נאמר:

כתובות קעקע אינן ניתנות למחיקה והן נעשות בדרך-כלל בעסק. (מקום לעשיית קעקע הוא עסק טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968). בני נוער רבים ואף ילדים נוהים אחר אופנות משתנות ופוגמים בגופם באופן שאין ממנו חזרה.

מוצע לקבוע במפורש בחוק כי קעקוע לילדים עד גיל 16 יהיה מותנה בהסכמת אחד ההורים (סעיף קטן (א)), ומוצעת הוראת לוואי המאפשרת לבעל עסק לדרוש הצגת תעודת זהות ממי שמבקש לעשות בגופו קעקוע (סעיף קטן (ב)). עוד מוצע לקבוע כי הוראות סעיף זה יהוו תנאי מתנאי רישיון העסק (סעיף קטן (ד)) ובכך להחיל על העסק את כל הוראות חוק רישוי עסקים לעניין תנאים שברישיון ובכלל זה ההוראות המענישות; יחד עם זה מוצע כי העונש על הפרת הוראות סעיף 1 יהיה עונש של קנס בלבד.

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: כתובת קעקע במקורות היהדות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קעקע
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קעקועים

• ההיסטוריה של כתובות קעקע בפולינזיה באתר PBS
• הרב מנחם לוין, קעקועים והיהדות
• אתר מוזיאון הקעקע המוזיאון היה ממוקם באמסטרדם שבהולנד אך אינו פעיל בשנים האחרונות
• מרדכי לוי, ‏לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95, ניסן תש"ס – מרס 2000, עמ' 37–66
• עוז אלמוג, ‏פרק 2: קעקועים בחברה החילונית בישראל, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 20 באוקטובר 2008
• טאבולה ראסה - בלוג תיעוד קעקועים
• אוסף סקיצות גדול מאת אמנים ישראלים
• שיזף רפאלי, איך נראה טאטו מדעי?, באתר כלכליסט, 21 ביוני 2012
• שירי דובר, ‏על הקעקוע שעשיתם בגיל 19, תצטערו כנראה בגיל 30, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2012
• גיל גרינגרוז, נערה עם קעקוע דרקון – נשים עם קעקועים נתפסות כזמינות יותר מינית, בלוג הומו סאפיינס, 26 במאי 2013
• דפנה לוי, "נשים על העור" - ריאיון עם שורה של מקעקעות מקצועיות בישראל. התפרסם ב"לאשה", 11 באפריל 2015
• אקונומיסט, קעקועי אסירים מלמדים על הפשע, וגם על הסיכוי לשיקום, באתר הארץ, 6 בינואר 2017
• מאיר בר-אילן, 'ושמו את שמי על בני ישראל', HUCA 60,‏ 1989
• אליסון קפלן סומר, מסורת קעקועים של צליינים, באתר הארץ, 9 ביוני 2018
• יונת חולי, ורד ברלל, ‏הכל על קעקועים, באתר מעריב אונליין, 8 באוקטובר 2018
• ד"ר איתי גל, מתחרטים על הקעקוע? מהי השיטה היעילה להסרה - וכמה זה עולה, 5 באוגוסט 2019
• יעקב בורק, ‏העור בקצה המנהרה, באתר "אלכסון", 18 בינואר 2022
• ענר אוטולנגי, למה קעקועים נשארים על העור?, באתר הארץ, 9 ביוני 2022
• גל פרלמן, מתחת לפני העור, במדור "שאל את המומחה" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 23 באפריל 2024