קצבת אזרח ותיק

קצבת אזרח ותיק (בעבר קצבת זקנה) היא קצבה חודשית המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי^[1] לכל תושב ישראל שעונה על תנאי הזכאות. הקצבה נועדה להבטיח לתושבי ישראל הכנסה חודשית קבועה לעת זקנה. הקצבה משולמת החל מחודש אפריל 1954, מועד כניסתו לתוקף של חוק הביטוח הלאומי.

על קצבת הזקנה הבסיסית, האחידה והאוניברסלית, קיימים תוספים: תוספת ותק לקצבת אזרח ותיק, תוספת בעד בן זוג וילדים לקצבת אזרח ותיק, קצבת זיקנה לנכה, תוספת השלמת הכנסה לקצבת אזרח ותיק^[2] ותוספת דחיית קצבה. לצד קצבת אזרח ותיק קיימת גם קצבת שאירים.

קצבת אזרח ותיק משולמת לתושבי ישראל החל מחודש אפריל 1957^[3]. הקצבה משולמת על בסיס אוניברסלי לכל מי שהגיע לגיל הזכאות המוחלט (בשנת 2021: 70 שנה), ובשנים שקודם לכן קבלתה מותנית בעמידה במבחן הכנסות. ערכה של קצבת הזקנה עמד על %7.21 מהשכר הממוצע ועם השנים נשחק כוחה כי ההצמדה שלה למדד תוספת היוקר לא צלח להדביק את העלייה ביוקר המחיה.

בשנת 1965 מאחר שהקצבת הבסיס של קצבת הזקנה לא אפשרה קיום ברמת חיים סבירה החלו להעניק הטבות סוציאליות לנזקקים שהזכאות לה הותנה במבחן הכנסות. והיא ניתנה כתוספת לקצבת הזקנה לאזרחים ותיקים שלא הייתה להם כל הכנסה זולת קצבת הזקנה. בשנת 1966 הוקפא מדד תוספת היוקר.

בשנת 1973 נקבע מחדש בסיס הקצבה ועמד על שיעור של %15 מן השכר הממוצע במשק (לאחר מכן אף עודכן ל-16%) וכמו גם נקבעו הסדרי הצמדה חדשים כדי למנוע שחיקתה כדי להילחם בעוני.

בשנת 1980 הומרה ההטבה הסוציאלית בהשלמת הכנסה בעקבות חקיקת חוק הבטחת הכנסה לפיו ניתנת השלמת הכנסה למקבלי קצבאות זקנה ושאירים שהכנסתם נמוכה מסכום ההכנסה המזערי לקיום. כמו גם נקבע כי מתוספת השלמת הכנסה יופחתו הכנסות מפנסיה או מעבודה העולים על %13 מהשכר הממוצע (ליחיד) או %17 (לזוג). כאשר הכנסה משיעורים אלו בעבודה מובילה להפחתה של שיעור 60% ואילו מהכנסה מפנסיה העולים על שיעורים אלו מופחתת במלואה. הכנסות ממקורות אחרים, לרבות קצבאות והכנסות מהון, מופחתות במלואן מתוספת השלמת הכנסה מהשקל הראשון.

בשנים 2001–2004 נעשו שינויים נוספים בנוגע לשיעורה של קצבת הזקנה ולשיטת עדכונה:

• הקצבה קוצצה ב-4% עד שנת 2006.
• בסיס הקצבה הוקפא כלומר השכר הממוצע שעד אז שמש כבסיס לחישוב של קצבת הזקנה הוקפא לתקופה של שלוש שנים והבסיס שנקבע היה אחוז מהשכר הממוצע שהיה בדצמבר של שנת 2001.
• שיטת עדכון קצבת הזקנה נקבע כאחוז מהסכום הבסיסי שהתעדכן על פי העלייה במדד המחירים לצרכן.

בשנת 2008 הוגדלו הקצבאות ונקבע תוספת ותק לקצבת אזרח ותיק לבני 80 ומעלה בשיעור %1 מהסכום הבסיסי. כמו גם, קצבת הבסיס ליחידה עלתה מ-16.2% ל-16.5%. לבסוף, קצבאות הזקנה והשאירים עם השלמת הכנסה הוגדלו בהתאם לגיל הזכאי.

לצד קצבה זו קיימת גמלת אזרח ותיק מיוחדת שנועדה לתת מענה לאזרחים ותיקים, בעיקר עולים חדשים שעלו לארץ מעל גיל 60 ואינם זכאים לקצבת אזרח ותיק בשלב תקופת האכשרה.

בשנת 2016 יזם המוסד לביטוח לאומי החלפה של המושג "קצבת זקנה" במושג "קצבת אזרח ותיק", בנימוק "הסתבר כי השימוש במונח "קצבת זקנה" יוצר אצל מרבית האוכלוסייה קונוטציות שליליות וסטריאוטיפים המובילים לפגיעה ברגשות האוכלוסייה הבוגרת".^[4] יוזמה זו אושרה בכנסת בפברואר 2017, בתיקון לחוק הביטוח הלאומי.^[5]

• בשנת 1973 הוצמדה קצבת הזקנה לשכר הממוצע במשק מתוך תפיסה שיש להתאים את רמתה לרמת החיים של כלל האוכלוסייה שממשיכה לעלות.
• בשנים 2001 הוחלפה ההצמדה לשכר הממוצע, בקצבה זו ובעוד רבות מקצבאות המוסד לביטוח לאומי, להצמדה למדד המחירים לצרכן, שבדרך כלל עלייתו מתונה מאשר העלייה בשכר הממוצע. בשנות ה-50 היה גובה הקצבה רבע מהשכר הממוצע במשק,^[6] אך מאז היא נשחקה וגובהה בשנת 2020 היה רק 14.2% מהשכר הממוצע.^[7]

לקבלת קצבת הזקנה זכאי תושב ישראל שנולד בישראל או שעלה לישראל לראשונה לפני גיל 60–62, והוא עונה על תנאי הזכאות. טווח הגילאים לתחילת קבלתה של הקצבה נע בין 62–70.

תנאי הזכאות לקצבת אזרח ותיק:^[8]

• התושב היה מבוטח בענף ביטוח אזרחים ותיקים של המוסד לביטוח לאומי במשך תקופת אכשרה.
• התושב הגיע לגיל המזכה בקצבה, שהוא 62 שנים לאישה ו-67 שנה לגבר
• עד גיל 70 קבלת הקצבה מותנית במבחן הכנסה, כלומר מי שהכנסתו מעבודה (אך לא מפנסיה) גבוהה מרף מסוים, אינו זכאי לקצבה. התקופה שבין גיל הזכאות המותנית לקצבה ובין גיל הזכאות המוחלטת קרויה "הגיל המותנה".

סכום הקצבה תלוי בהרכב משפחה ובגיל, והוא צמוד לעלייה במדד המחירים לצרכן ומתעדכן מדי ינואר (אין עדכון בשנה שבה המדד היה שלילי). סכומי הקצבה הבסיסיים, החל מינואר 2019 הם:^[9]

כאמור על סכום קצבת הזיקנה הבסיסית מתווספים סכומים נוספים של תוספות לקצבה.

תוספת דחיית קצבת זיקנה היא תוספת לקצבה הבסיסית שמוענקת למי שקבלת הקצבה נדחתה לו עקב השתכרות מעבודה מגיל הזכאות המותנה ועד לגיל הזכאות המוחלט^[10].

שיעורה של תוספת דחיית הקצבה הוא 5% מקצבת הזקנה בגין כל שנה של דחיית תשלום קצבת הזקנה, עד לשיעור מרבי של 25% מקצבת הזקנה. מאחר שגיל הזכאות המותנה וגיל הזכאות המוחלט עלו בהדרגה תשלום תוספת דחיית קצבת זיקנה הצטמצם. בשנת 2009 רק 5.13% ממקבלי קצבת הזקנה קיבלו תוספת דחיית קצבת זקנה שגובהה הממוצע עמד על 2.3% מקצבת הבסיס.

תוספת ותק היא תוספת לסכום הבסיסי של קצבת אזרח ותיק בהתאם לוותק של מקבל הקצבה כמבוטח בביטוח הלאומי.

עד דצמבר 2016 בגין כל שנת ביטוח שמעל ל-10 שנות הביטוח הראשונות שולמה תוספת ותק בשיעור של 2% מהקצבה הבסיסית, עד לתוספת מרבית של 50%.^[11] בשל הפערים התעסוקתיים בין נשים לגברים, בשנת 2009 עמד שיעור הגברים הזכאים לתוספת קצבה על 93.1% ואילו הנשים על 72.6%.^[12]

בשנת 2017 החל מהלך לצמצום הדרישה לוותק התחלתי, צעד שבא להיטיב בעיקר עם עולים חדשים. בשנה זו חושבה תוספת הוותק כבר מהשנה שמעל ל-9 שנות הביטוח הראשונות. בשנת 2018 שולמה תוספת ותק בגין כל שנת ביטוח שמעל 4 שנות הביטוח הראשונות, והחל מינואר 2019 משולמת תוספת ותק בשיעור של 2% עבור כל שנת ביטוח, החל משנת הביטוח הראשונה. התוספת המרבית לא השתנתה, ונותרה 50%.

• רות בן-ישראל (2012), ביטחון סוציאלי - כרך ג, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה

• קצבת אזרח ותיק (קצבת זקנה), באתר המוסד לביטוח לאומי
• קצבת זיקנה (קצבת אזרח ותיק), באתר כל זכות