קרב קמרון
 | יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | ||||||||||||||||||
| קרב קמרון | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפרנקו-מקסיקנית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 30 באפריל 1863 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חוות קמרון, מקסיקו | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 19°01′23″N 96°36′49″W / 19.023125°N 96.613611111111°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי למקסיקו, ניצחון אסטרטגי לצרפת | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
| (למפת מקסיקו רגילה) | ||||||||||||||||||
קרב קמרון (בצרפתית: Bataille de Camerone; בספרדית: Batalla de Camarón) הוא קרב שהתחולל ב-30 באפריל 1863, בין פלוגה ג' מלגיון הזרים הצרפתי לכוחות פשיטה של המורדים הרפובליקנים במקסיקו בזמן המלחמה הפרנקו-מקסיקנית. בגלל גודל הכוח הצרפתי יש שטוענים שלא מדובר בקרב אלא בהתנגשות מקומית.
הרקע לקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1857 ועד 1860 הייתה מקסיקו נתונה במלחמת הרפורמה, מלחמת אזרחים אשר הרסה את כלכלתה. הנשיא בניטו חוארס השעה את פירעון החובות של מקסיקו למדינות אחרות. בריטניה, צרפת וספרד, שנפגעו מהשעיית החובות של מקסיקו, שלחו בתגובה חיל משלוח משותף למקסיקו. חיל המשלוח כבש את וראקרוס בדצמבר 1861. כשבריטניה וספרד הבינו שאין להן סיכוי להשיג את מבוקשן הן נסוגו באפריל 1862. נפוליון השלישי החליט לנצל מצב זה כדי להפוך את מקסיקו למדינת בובות צרפתית. הוא הכתיר את הארכידוכס מקסימיליאן אחיו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף למלך מקסיקו. רוב תושבי מקסיקו לא קיבלו את הפיכת ארצם למונרכיה מרפובליקה וניסו להתנגד למהלך. על מנת לכפות את שלטון המלך החדש ניסו כוחות צרפתים לחדור לתוך הארץ במטרה לכבוש את הבירה מקסיקו סיטי. הכוחות הצרפתים נבלמו בפואבלה ב-5 במאי 1863. הפיקוד הצרפתי הבין שהוא זקוק לכוח גדול יותר כדי לפרוץ את הדרך למקסיקו סיטי והחל לארגן כוח פלישה של 30,000 איש. כדי לאבטח את הציר המוביל לפואבלה העובר בשטח ביצות החליט נפוליון השלישי, בעקבות מכתב תלונה של קציני הלגיון על כך שהלגיון לא נשלח להשתתף במערכה, לשלוח כוח של לגיון הזרים הצרפתי למשימה זו. ב-28 במרץ 1863 הגיע רגימנט מעורב של הלגיון שכלל שני גדודים ופלוגת מפקדה. הכוח אבטח את הציר באזורי הביצות ולכן מצבת כוח האדם שלו קטנה במהירות. ב-15 באפריל יצאה שיירה שהובילה תותחים, תחמושת ואת תיבות השכר של החיילים לכיוון פואבלה. ממודיעים גילה קולונל ז'נינגרו מפקד פלוגת המפקדה של הלגיון שהמורדים המקסיקנים מתכננים לתקוף את השיירה. הוא החליט לשלוח אחורה סיור חמוש כדי לחזק את אבטחת השיירה. פלוגה ג' קיבלה פקודה לשוב לאחור ולהתחבר עם השיירה. מכיוון שכל קציני היחידה היו חולים מונה השליש של הגדוד, קטוע היד, קפטן ז'אן דנז'ו, למפקד הפלוגה, והתלוו אליו השלם וקצין נוסף.
תיאור הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלוגה יצאה לדרך בסביבות חצות כשהאספקה שלה נישאת על גבי פרדות. ב-02:30 הגיעה הפלוגה למוצב של הגדוד. לאחר עצירה קצרה המשיכה בדרכה כדי לחבור לשיירה. ב-07:00 עברה הפלוגה חווה נטושה בשם קמרון (Camarón) בסמוך לכפר קמרון דה טחדה (Camarón de Tejeda) של ימינו, ונעצרה למנוחה בחורבות הכפר הנטוש פאלו ורדה (Palo Verde). זמן קצר לאחר העצירה נראו ענני אבק מהמשך הדרך והקפטן הבין שכנראה מדובר בפרשי אויב. הוא החליט לסגת דרך סבך השיחים מערבה בתקווה שהפלוגה לא תתגלה. הפלוגה נעה במהירות כשסיירים מקדימים את הכוח. בסביבות קמרון נפצע אחד הסיירים מפגיעת צלף. דנז'ו החליט להתקדם לכיוון כפר אינדיאני קרוב, אך הפרשים המקסיקנים הדביקו אותם והסתערו, ודנז'ו פקד על הפלוגה ליצור ריבוע חי"ר. הם הצליחו להדוף את הפרשים והתחילו לנוע במערך לכיוון קמרון. עקב הקושי שבתנועה במערך ריבוע חי"ר נוצרה פרצה במערך והפרדות שהיו מבוהלות מקולות הירי נמלטו. המקסיקנים שהבינו מה מנסים חיילי הלגיון לעשות שלחו כוח לקמרון אשר השתלט על הקומה העליונה בחווה. דנז'ו וחייליו הצליחו לסגת לחווה ולהתבצר בקומת הקרקע כשחיילים מקסיקנים מן הקומה העליונה מנסים לצלוף בהם. ב-09:30 ניגש קצין מקסיקני לחווה עם דגל לבן ואמר שהחווה מוקפת ב-2,000 חיילים ויעץ לדנז'ו להיכנע. דנז'ו סירב להיכנע, ולפי המסורת צעק "חרא! הלגיון לא נכנע אף פעם", והקרב נמשך. סמוך בשעה 11:00 נהרג דנז'ו מפגיעת צלף מן הקומה העליונה, והפיקוד עבר לווילן השלם, לפני מותו השביע דנז'ו את חייליו לא להיכנע לאויב. באותו הזמן הצטרף לכוח הצר כוח הפשיטה המקסיקני, שאמור היה לתקוף את שיירת האספקה הצרפתית, למצור על החווה. וילן דחה גם כן הצעת כניעה כמו מפקדו המת. ב-14:00 נורה וילן למוות, ומודה קיבל את הפיקוד על שרידי הפלוגה. ב-17:00 הציעו המקסיקנים פעם נוספת לכוח הצרפתי להיכנע, לאחר שמודה נאמן לשבועתו סירב, תקפו המקסיקנים מכל הכיוונים ופרצו למתחם. מודה וחמשת הלגיונרים האחרונים שנשארו על הרגליים, לאחר שנגמרה התחמושת שלהם יצאו להתקפת כידונים נואשת על החיילים המקסיקנים. בסוף ההסתערות מודה נפצע ורק שלושה לגיונרים, רב-טוראי מיין, הלגיונר קונסטנטין והלגיונר ונצל נשארו עומדים. המקסיקנים נדהמו מהאומץ של הלגיונרים ולא ירו בשלושת הלגיונרים. קצין מקסיקני ניגש אליהם ושאל "האם עכשיו הם מוכנים להיכנע?". הלגיונרים הסכימו בתנאי שנשקם יישאר אצלם והמקסיקנים יטפלו בפצועיהם. המקסיקנים הסכימו והקרב נגמר.
לאחר הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תום הקרב המקסיקנים עמדו בהתחייבות והפצועים זכו לטיפול, ובסופו של דבר הוחזרו לצרפת במסגרת חילופי שבוים. הניצחון המקסיקני התגלה כחסר ערך, הכוחות שיועדו לתקיפת השיירה בזבזו זמן רב, ואיבדו כשליש ממצבת כוח האדם שלהם בתקיפת כוח צרפתי קטן. השיירה לא נעצרה והתותחים הגיעו ליעדם, וכוח התקיפה הצרפתי השלים את כיבוש מקסיקו והמליך את מקסימיליאן. גופות חיילי פלוגה ג' נקברו בטקס צבאי, אבל משום שהן שכבו זמן רב בשטח החווה לא ניתן היה לזהות אותן. איכר מקסיקני שחרש את שדות החווה כשנה לאחר הקרב מצא את יד העץ של דנז'ו ומכר אותה למפקד הצרפתי במקסיקו. היא נשלחה לבסיס הלגיון בסידי בל-עבאס, ונשמרה שם בתיבת זכוכית עד שהועברה לבסיס החדש של הלגיון באובאניי שליד מרסיי.
מורשת הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות שהקרב היווה יותר היתקלות כוחות מאשר קרב גדול והסתיים בתבוסה של הכוחות הצרפתיים הוא ביסס את המיתוס של הלחימה עד האיש האחרון בלגיון הזרים הצרפתי. הקרב הפך לסמל לאומץ הלב של חיילי הלגיון, ונכונותם להילחם עד הסוף. הקרב גם הראה כיצד כוח קטן ונחוש של חיילים יכול לפגוע ולעכב כוח גדול וחזק ממנו (כמו שלוש מאות הספרטנים במעבר תרמופילאי והטקסנים בקרב אלמו). העקשנות של דנז'ו ושל אנשיו וסירובם להיכנע עכבו במשך שעות את כוח הפשיטה המקסיקני ואפשרו לשיירה הצרפתית להגיע ליעדה ובכך ביצעו את התפקיד שהוטל עליהם. יום הקרב הוא יום חגו של הלגיון, ויד העץ של זא'ן דנז'ו היא הסמל החשוב ביותר ללגיון.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרט בראיין עד הסוף המר, הוצאת יבנה, תל אביב, 2007.
- גד שמרון צבא אחר, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.
