ראסטפארי

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
	אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.	עריכה - שיחה

ראסטפארי
Rastafari

שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
מקור השם	היילה סלאסי, קיסר אתיופיה
הושפע מ	יהדות, נצרות אתיופית ודתות אליליות אפריקניות

ראסטפארי היא תנועה דתית ופוליטית שמקורה בג'מייקה, בשנות ה-30 של המאה ה-20. התנועה משלבת את הנצרות הפרוטסטנטית, תפיסות מיסטיות, ותודעה פוליטית פאן אפריקאית^[1]. מקור השם ראסטפארי הוא שילוב שמו לפני הכתרתו של קיסר אתיופיה היילה סילאסי - טפארי מקונן, והתואר ראס- נסיך^[2].

הראסטפארי, שהייתה בראשית דרכה תנועה לשחרור השחורים מעליונות הלבנים, נולדה בג'מייקה של תחילת המאה ה-20 ועם הזמן הפכה לדרך חיים ולאמונה (להלן).^[3]

אבי תנועת הראסטפארי הוא מרקוס גארבי בג'מייקה, מדינה שרוב אוכלוסייתה היא צאצאי העבדים שהובאו מאפריקה על ידי האנגלים בשנות שלטונם כדי לעבוד במטעי הקנה סוכר וגידול הקפה. גארבי הוא החוט המקשר בין הפאן אפריקניות לאתיופיות והפיכת האתיופיות מרעיון מופשט, אידאולוגיה, לתנועה אקטיבית של יישום שיויון זכויות לצאצאי העבדים בג'מייקה שכונתה "גארביסטים"^[3].

ב-2 בנובמבר 1930 הוכתר קיסר אתיופיה, היילה סלאסי. עבור צאצאי העבדים בג'מייקה האירוע היה הסימן למימוש החזון של גארבי ל-"גאולת אפריקה". ההכתרה חיזקה הקשר של צאצאי העבדים לאתיופיה ואפריקה, חיזוק הזהות, השורשים והגאווה של מי שהיו עבדים מושפלים ומשועבדים.

הכתרת סלאסי הפכה את הגארביסטים מאוסף של קבוצות מאמינים לתנועה עם עקרונות^[4], הראסטפארי (להבדיל מיסודות האמונה, להלן).

אירוע משמעותי נוסף בתולדות תנועת הראסטאפרי היה הגעתו של היילה סלאסי, באפריל 1966, לביקור בג'מייקה.

הוא התקבל על ידי רבבות אנשי הראסטפארי בניהם צעירה כבת 20. כאשר הקיסר נופף לקהל, היא דימתה לראות על כף ידו את מה שעבורה היה סימן לאלוהותו של הקיסר: צלקות המסמר שצלב את ישו. לצעירה קראו ריטה ואת החוויה חלקה עם בעלה^[4] בוב מארלי, מי שלימים העביר את המסר של גארבי בעזרת המוזיקה שלו ושהעניק לתורת הראסטפארי את הדחיפה הגדולה ואת ההכרה העולמית^[5].

בביקור זה הקיסר גם פגש כמה ממנהיגי הראסטפארי. הוא נתן להם אדמות כדי שיוכלו להתיישב באתיופיה. עד היום, זוהי מושבת הראסטפארי החשובה ביותר – שאשאמנה^[4].

על פי מקור אחר^[3] רעיון שיבת צאצאי עבדים לאתיופיה יושם עם שיבתו של היילה סלאסי לאתיופיה בתום מלחמת העולם השנייה, עם סיום הכיבוש האיטלקי. בשנת 1948 הוא העניק לשחורים במערב שרצו לחזור לאפריקה שטח אדמה באזור שאשאמנה - shashamane אם כי הרסטפארי הראשון הגיע לאזור רק בשנת 1965.

בין 1930 ל-1960 תנועת הראסטפארי הפכה להיות יותר פוליטית ודתית. מחויבותה הייתה בעיקר להחזרת השחורים למולדתם אפריקה וסגידה לאלוהות של היילה סלאסי.

השלטון הקולוניאלי הבריטי בג'מייקה ראה במחויבות הראסטפארי לאפריקה ולקיסר בגידה במלוכה האנגלית, ועל כך רדף את התנועה.

שנות ה-70' גרמו לשינוי בתדמיתה של תנועת הראסטפארים. את ההכרה העולמית לתנועה העניק בוב מארלי שהעביר את המסר של גארבי בעזרת המוזיקה שלו.

ב-1975 היילה סלאסי נפטר בנסיבות לא ברורות והיו טענות שמדובר בבדיה של התקשורת שביימה את מותו בכוונה כדי לגרום לאמונתם לגווע.

בשנות ה-80' התנועה הפכה יותר חילונית. סמלי התנועה איבדו ממשמעותם האידאולוגית והדתית. הראסטות בשיער הפכו מסממן של התנועה לאופנה שאומצה על ידי שחורים ולבנים בג'מייקה ובעולם.^[4]

גם אם לא הייתה חזרת צאצאי העבדים פיזית לאפריקה, הראסטפארי השפיעה על חיזוק הזהות, השורשים והגאווה של מי שהיו עבדים מושפלים ומשועבדים^[3].

הראסטפארי החלה את דרכה כתנועת שחרור של שחורי העור מעליונות האדם הלבן עם יסודות רוחניים-דתיים משולבים מהנצרות האתיופית, מהיהדות, ומדתות מסורתיות אפריקניות^[3]

לאמונה הראסטפארית מספר עקרונות:

מהתחלת דרכם, הרסטפארים רואים את שורשיהם כנטועים באתיופיה.

רעיון "האתיופיות" טמון בכך שאתיופיה היא הממלכה האפריקאית השחורה היחידה המוזכרת בתנ"ך והאתיופיות מבטאת את השאיפה של השחורים להגדרה עצמית.

כחלק מהעבר המשותף עם אתיופיה, תנועת הרסטפארי מקבלת את ה-"כברה נגסט" ("תפארת המלכים"), האתוס הלאומי האתיופי של הקשר בין מלכת שבא האתיופית לבין שלמה המלך. חשיבות הטקסט לראסטפארים הוא החיבור בין התפיסה המונותאיסטית שהושרשה על ידי האדם הלבן, לבין האפריקאיות והשורשים הרוחניים האפריקאים - בניגוד לתנ"ך, הקוראן והברית החדשה של הלבנים שהתעלמו מהיהיסטוריה השחורה. עבור הראסטפארים הכברה נגסט הוא הנצרות האותנטית האפריקאית האמיתית – טרם שהושחתה על ידי האדם הלבן^[3].

הכתרת קיסר אתיופיה סלאסי ב-3 בנובמבר 1930 ביססה האמונה על אדם מצאצאי שלמה ודוד, שיוכתר להיות הקיסר ויהיה המשיח^[4] ובכך חיזקה את תנועת הראסטפארי. מבחינת הראסטפארי, ישו הלבן הוא תרמית של מיסיונרים אירופאים כדי לשדוד מהעבדים השחורים את האמת^[3]. אמונתם היא שקיסר אתיופיה היילה סלאסי הראשון הוא צאצא למנליק (בנם המשותף של המלך שלמה ומלכת שבא) והוא המשיח האמיתי, השחור, התגלמות האל עלי אדמות.^[4]

לרסטפארים, סלאסי הוא דמות מיתית היכולה לאחד את השחורים בכל העולם. תקופת העבדות היא עונש של האל והאמונה בסלאסי, היא הכפרה.

מותו של סלאסי, ב-1975, לא הביא לקריסת התנועה שהרי אל ומשיח הוא יותר מגוף חומרי ואינו יכול למות^[3].

מטרת הראסטפארים, היא להתנתק מהנצרות הלבנה שחרגה וסילפה את הנצרות המקורית. לשיטתם, תרגום הלבנים את התנ"ך לוקה ושגוי משום שהלבן לא הבין את שפתו המקורית של הטקסט. למרות זאת, חשיבות התנ"ך היא ההתייחסות לברית בין אלוהים לאדם ולכן, כדי לדעת את האמת,יש לקרא את התנ"ך דרך "עיניים שחורות".

היבט של ההתנתקות הוא ההבחנה והמאבק בין "ציון" ל"בבילון" (Babylon)– המייצגת את כל המושחת בממסד המערבי, האימפריאליזם והקפיטליזם, כל מה שממסדי ובעל כוח, שעלול להגביל את הרסטפארי באמונתו, כל מי שיכול להצטייר כמזוהה בדרך כלשהי עם העולם המערבי נחשב לחלק מ"בבילון".

ברעיון הבבילון קיים שילוב של התפיסה התאולוגית ועקרונות חברתיים של התקוממות ומאבק חברתי שאינו מופנה רק לאדם הלבן אלא לכל האליטה החברתית-כלכלית.

היחס לאדם הלבן והתרבות הלבנה אינה גזענות או שנאת האחר, מקורה בניסיון להשבת הזהות והכבוד העצמי של האדם השחור.^[3]

לכן נמנעים הרסטפארים מיצירת מוסדות מרכזיים וספר חוקים. היעדרה של הנהגה מרכזית מדגיש את חשיבותם של ראשיה המכונים "נביאים", המובילים את התנועה על פי המודל של מטיפיה הראשונים.

כתפיסת עולם, האמונה הרסטפארית אינה מתמקדת בעולם הבא, אלא בהווה. נצחיות מושגת כבר בעולם הפיזי, שאינו מנותק מהרוחני. האמונה בהיילה סלאסי וההתעוררות הרוחנית הם שכר הראסטפארי כבר בעולם הזה^[3].

לראסטפארי מאפינים ומנהגים שונים, המבוססים על יסודות האמונה ומשתמעים ממנה:

ערך מורחב – ראסטות

זהו הייצוג החזותי, המאפיין הבולט ביותר של הרסטפארים. בעברית הן מכונות "ראסטות" בהשאלה מכינויים של חברי התנועה. הכינוי בעברית לא מעביר את המשמעות החברתית של התסרוקת הנוצרת באמצעות קשרים בשיער. התסרוקת אינה ייחודית לראסטפארים בלבד. עבורם היא שילוב בין תפיסות רוחניות-דתיות הקושרות בין השורשים הרסטפארים באתיופיה לרעיונות חברתיים ומאבק גזעי לחופש וצדק. בתנועה ישנם חברים ללא דרדלוקס המכונים "נקיי-פנים" faces Clean^[3].

גידול "הראסטות" לא היה נהוג לפני שנות החמישים של המאה העשרים וקיים חוסר בהירות לגבי מקורן^[3]:

1. יש השערה שמנהג זה התפתח בקהילה הראסטפארית הראשונה בג'מייקה שחבריה נמנעו מלהסתפר, בשל אופי החיים הטבעי בקומונה.
2. הסבר אחר הוא הרצון לחיקוי של לוחמים שבטיים אתיופים או לוחמי המאו-מאו בקניה, שהרסטפארים העריצו בשל מאבקם בבריטים. הדרדלוקס נועדו לייצר רושם מרתיע, רושם של לוחמים, והשילוב של הזקן הפרוע והשיער הייחודי משאירים רושם.
3. ישנה טענה גורסת שחברי התנועה רצו להבחין עצמם חיצונית מדתות אפריקאיות-נוצריות אחרות שפעלו בג'מייקה באותה תקופה.
4. פירוש נוסף הוא שהראסטות הן סימבוליקה לשלשלאות, סימבוליות ומוחשיות, בהן נתון האדם השחור.

למרות חוסר הודאות לסיבת התחלת התספורת, קיימת הסכמה כלפי המשמעות האידאולוגית והחברתית של הדרדלוקס.

מבחינה חברתית, מדובר בסירוב להיכנע לתכתיבי המערב כמו סירוק השיער והחלקתו, כהתנגדות לחזות האדם הלבן וחזרה לזהות האפריקאית על ידי הדגשת החזות החיצונית של השיער, בנוסף לצבע העור. מכיוון שבתרבות הלבנה שיער חלק נתפס כנורמטיבי, הראסטות הן ההפך מכך: תיסרוקת לא נורמטיבית, פראית, מורדת בנורמות והחוקים הלבנים שהוטמעו בשחורים.

לתסרוקת משמעות רוחנית המסתמכת על התנ"ך, ספר "במדבר", פרק ו' פסוקים ג'-ח':

"מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ו"ד כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל. ו"ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ: עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לה', קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. ו"ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לה', עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא. ו"ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ. ו"ח כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לה'".

מהפסוקים, נראה שלבד מאיסור על שתיית יין והשתתפות בלוויות, לראסטפארי אסור לחתוך את השיער.^[6]

הראסטות מקבילות לרעמת האריה, סמל עוצמה תנ"כי ששימש את קיסרי אתיופיה^[3]. כמי שרואים את מוצאם בשבט יהודה, בעיני הראסטפארי התסרוקת היא דימוי לרעמת האריה, סמלו של שבט יהודה^[7] וסמלו המלכותי של הקיסר. החזות המחזקת את הדימוי של חוזק, דומיננטיות, אקטיביזם, מקבילה את המאמין לשמשון הגיבור, הנזיר שגזיזת מחלפות ראשו גרעו מכוחו.

ייצוג חזותי נוסף של הראסטפארי הוא השימוש באופן רגיל ויומיומי בשילוב צבעים עם משמעות אידאולוגית, צבעי הפאן-אפריקניזם של מרקוס גארבי, אבי הראסטפארי: אדום, שחור, ירוק, וצהוב זהוב.

האדום מסמל את הדם שנשפך בתקופת העבדות והדיכוי;  השחור הוא צבעם של האפריקאים;  הירוק הוא צבע השפע והפוריות של אדמת אפריקה; הצבע הצהוב, מסמל את עושרם הרוחני ואמונתם של האפריקאים.

שילוב זה של צבעים הוא צבעי תנועתו של גארבי, הוא גם צבעי הדגל האתיופי, הוא השילוב המקשר את הרסטפארי עם מורשת העבר מאתיופיה- עם ההווה ועם החזון לעתיד.

השימוש בצבעים הוא יומיומי שיגרתי ומופיע בצבעי הלבוש, שלטים ברחובות, צביעת בתים ועוד^[3].

ערך מורחב – רגאיי

הרגאיי הוא זיהוי תרבותי מובהק נוסף של הראסטפארי.

הרגאיי אינה השירה והמוזיקה בלבד. הרגאיי היא תנועה חברתית, מחשבתית. היא הטפה על אפריקה, העוולות כלפי האדם השחור, על כך שאהבה ושלום הם שיפתרו את חוסר הצדק ויחזירו את האדם השחור למקומו האותנטי. הרגאיי הוא הביטוי התרבותי של אתיופיניזם, פאן-אפריקניות וראסטפארי^[3].

הסיבה שהסגנון המוזיקלי הזה הפך לגורם כה דומיננטי בחייה של החברה בג'מייקה קשורה להיסטוריה של האי ולמוצאם של תושביו^[5].

שורשי הרגאיי מהמוזיקה האותנטית של ג'מייקה שנקראה מנטו (mento). זו הייתה מוזיקה אפריקאית שהתפתחה אצל העבדים כדי להקל את סבלם וכאמצעי תקשורת. מוזיקה זו שרדה למרות הניסיונות לדכאה. בדרך זו שימרה המנטו אלמנטים של פולקלור ותרבות אפריקאית . המנטו אופיינה בתנועות איטיות והושפעה מריקוד צרפתי שנקרא quadrille. בראשית המאה ה-20 השתלבו בה הקליפסו (calypso) והסוקה (soca=soul calypso) שבאו מטרינידד.

בראשית שנות ה-60 ג'מייקה קיבלה עצמאות מבריטניה והבעיות הכלכליות והחברתיות התעצמו. בהשפעת מוזיקת הסול (נשמה) קצב המוזיקה הואט והטקסטים התחילו לבטא את הבעיות הכלכליות והחברתיות^[8].

בסוף שנות ה-60 פרץ הרגאיי את גבולות האי ג'מייקה על ידי ג'ימי קליף, ומספר שנים אחר כך בוב מארלי, הדמות המזוהה ביותר עם התנועה הראסטפארית, מי שהוציא את הרגאיי ואת התנועה הראסטפארי ורעיונותיה מחוץ לאי, מי שההתייחסות אליו בקרב הרסטפארים היא כנביא, מקביל למרכוס גארבי^[3].

ללא הנהגה מרכזית, ספר חוקים ומוסד כנסייה מובנה, עבור הראסטפארי ה-"גאנג'ה" הוא האמצעי לרוחניות.

גאנג׳ה היא אחת המילים העתיקות והנפוצות ביותר שמתארות מריחואנה. באנגלית המילה בשימוש עוד לפני שנת 1689. המילה הושאלה משפת הסנסקריט בהודו ולקראת סוף המאה ה-19 עשתה את דרכה לאוצר המילים בג׳מייקה על ידי פועלים הודים שעבדו במדינה.

ראשוני העבדים בג'מייקה אימצו את הצמח כעשב מרפא נגד כאבים וגילו שהוא מרומם את הרוח בימי מכאוב ודיכוי. כאשר קמה תנועת הראסטפארי, הם הבינו שהצמח עוזר להם להשתחרר מנטלית ממצב תודעתי של "בבילון", ואף האמינו שהוא ירושה מקברו של שלמה המלך שהיה מוקף בצמח^[6].

הראסטפארי מאמינים בקדושת הצמח. הם מגנים שימוש בו לשם ההנאה, ומעשנים לצורך התקרבות לאלוהים, למטרות רפואיות ועל מנת להתחבר לתת מודע בשילוב מדיטציה^[3]

למרות הנוכחות הראסטפארית בג'מייקה וחשיבות הגאנג'ה בתרבותם, עד שנת 2015, הצמח נחשב בה לא חוקי^[9].

השפה הרשמית בג'מייקה היא אנגלית. יחד עם זאת רוב תושבי המדינה מדברים גם בשפה מקומית בשם "פאטואה" שהיא ניב משולב של אנגלית וקריאולית, עם מילים משפות אחרות כגון: ספרדית, סינית, צרפתית ושפות אפריקניות^[10].

הפאטואה התפתחה בג'מייקה כתקשורת בין העבדים לאדוניהם בתקופת העבדות וההשערה כי התפתחה במקור גם כדרך ללגלג על האנגלית של סוחרי העבדים הלבנים וכן כדי שהעבדים יוכלו לדבר בינם לבין עצמם מבלי שסוחרי העבדים יבינו אותם.

בתפיסת העולם הראסטפארית לשפה היבט רוחני. השפה מחברת בין האדם, הפרט, הגשמי, לרוחניות המטאפיזית, לאתיופיה ולקיסר היילה סלאסי.  לשפה, למילים, יכולת להשפיע על המציאות.  

הרסטפארים מכנים את שפתם "אייהרית" (Iharic) – שילוב של אמהרית, השפה באתיופיה שהיא מולדת ושפת האדם השחור, ו-I, אני באנגלית, המשמשת את הראסטפארים במקום האות U .

ההחלפה בין האותיות היא חלק מהתפיסה הראסטפארית של האחדות בין ה-"אני" ל-"אתה", השילוב בין הפרטי, הקולקטיבי והאלוהי והאמהרית היא שפת הקודש^[3]

בראסטה שלושה זרמים ומנהגים הנקראים "בתים" (Houses):

1. ניאבינגי (Niyabinghi) - אין לו מנהיג והוא מבוסס בעיקר על שמירת פן ההתחברות לטבע והאמונה כי כולנו אחד ומחוברים לאל.
2. בובו אשאנטי (Bobo Ashanti) - מנהיג זרם זה הוא הנסיך אמונואל הראשון. ראסטות בזרם זה רואים בו גלגול של ישו, ובסלאסי את אלוהים בגוף אדם. חוקי הזרם מבוססים על חוקי התנ"ך, וחבריו חיים בקהילות סגורות. בובו הוא סלנג לאפריקני, אפריקה הוא ביתה הרוחני של ג'אמייקה. השם אשאנטי מקורו בשמו של שבט דתי עתיק. ה"בובים" עומדים כנגד כל אופן של דיכוי או שיעבוד, כמו זו שנכפתה עליהם על ידי הבאבילון (מייצג את העולם המערבי הממוסד והמושחת). הם נמנעים ממיסוד החינוך והדת ובחרו ליצור קהילות נפרדות, שם הם מקיימים חיים חסכוניים על פי האמונות המחמירות שלהם.
3. "שנים עשר השבטים של ישראל" (Twelve Tribes of Israel) - זרם זה נחשב למתון יותר, ועל אף שמו, הוא דומה לנצרות יותר משני הזרמים האחרים.

• ראסטות לא חייבים להשתייך לאחד מהזרמים. ההשתייכות והקבלה נעשות מתוך רצון אישי ואם זקני הזרם מוכנים לקבל את המועמד.
• לא כל אדם המאמין בראסטפארי נקרא "ראסטה" - רק בהגיעו לרמת רוחניות מסוימת הוא יכול להיקרא בשם זה.

• רגאיי

מדיה וקבצים בנושא ראסטפארי בוויקישיתוף

• ראסטפארי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״שלמה המלך ראסטפארי״ ב״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
• כל מה שרציתם לדעת על ראסטפאריי ולא העזתם לשאול, מיי לורד