רומרה בירדן
 | |
| לידה | 2 בספטמבר 1911 שארלוט, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה | 12 במרץ 1988 (בגיל 76) ניו יורק, ארצות הברית |
| לאום | אפרו-אמריקאים |
| מקום לימודים |
|
| זרם באמנות | אמנות מופשטת, קוביזם, ריאליזם חברתי |
| יצירות ידועות | Untitled ("City of Light") |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג | Nanette Rohan Bearden |
  | |
רומרה בירדן (Romare Bearden; 1911 – 1988) היה אמן וסופר אמריקאי. הוא יצר בצורות רבות - כולל קריקטורות, וקולאז'ים. הוא החל את הקריירה האמנותית שלו ביצירת סצינות של דרום אמריקה. מאוחר יותר הוא פעל לביטוי האנושיות שחש שחסרה בעולם לאחר התנסותו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בחזית האירופית. עבודתו המוקדמת של בירדן התמקדה באחדות ובשיתוף פעולה בקהילה האפרו-אמריקאית. לאחר שנות החמישים בה צייר בצורה מופשטת יותר, עבר ליצירות קולאז'ים בשנות השישים.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בירדן נולד ב־2 בספטמבר 1911, בשארלוט, צפון קרוליינה. משפחתו עברה לעיר ניו יורק כשהיה פעוט, כחלק מההגירה הגדולה. הוא התחנך בתיכון בפיטסבורג, ואז חזר לעיר ניו יורק. הבית של בירדן הפך במהרה למקום מפגש של דמויות מרכזיות ברנסאנס של הארלם.[2] אמו בסיה בירדן, מילאה תפקיד פעיל במועצת החינוך בעיר ניו יורק, וכיהנה גם כמייסדת ונשיאה של הליגה הדמוקרטית לנשים. היא הייתה גם הכתבת בניו יורק של "שיקגו דנדר", עיתון אפרו-אמריקני.[3]
בשנת 1929 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בפיטסבורג. הוא נרשם לאוניברסיטת לינקולן, המכללה השחורה הראשונה בארצות הברית, שנוסדה בשנת 1854. לאחר מכן עבר לאוניברסיטת בוסטון, שם שימש כמנהל האמנותי של מגזין סטודנטים באוניברסיטה.[4] בירדן המשיך את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק (NYU), שם החל להתמקד יותר באמנות ופחות באתלטיקה. בירדן למד אמנות, חינוך, מדע ומתמטיקה, וסיים תואר במדעים ובחינוך בשנת 1935.
בתקופה זו בירדן עבד כקריקטוריסט פוליטי בעיתונים אפרו-אמריקאים, כולל השבועון האפרו-אמריקני בבולטימור, שם פרסם קריקטורות משנת 1935 עד 1937.
קריירה כאמן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בירדן צמח כאמן על ידי חקר חוויות חייו. ציוריו המוקדמים היו לעיתים קרובות של סצינות דרום אמריקאיות, וסגנונו הושפע מאוד מציורי הקיר במקסיקו, בעיקר של דייגו ריברה וחוסה קלמנטה אורוצקו. בשנת 1935 הפך בירדן לעובד בהרלם של המחלקה לשירותים חברתיים בעיר ניו יורק. במשך כל הקריירה שלו כאמן, בירדן עבד גם בעבודה אחרת, כתוספת להכנסתו. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא ארצות הברית, שירת משנת 1942 עד 1945, בעיקר באירופה.[3]
לאחר שירותו בצבא הצטרף בירדן לגלריה סמואל קוץ', גלריה מסחרית בניו יורק שהציגה אמנות אוונגרדית. הוא הפיק ציורים בתקופה זו בסגנון "אקספרסיוניסטי, ליניארי, מופשט למחצה." הוא חזר לאירופה בשנת 1950 ללמוד פילוסופיה והיסטוריה של אמנות בסורבון. בירדן נסע ברחבי אירופה וביקר את פיקאסו ואמנים אחרים.[3]
עבודות מוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה זו חלו שינויים גדולים בעבודותיו. הוא החל לייצר ייצוגים מופשטים של מה שהוא ראה כחיבור עם המטרות של האמנות האווגרדית שלאחר מלחמת העולם השנייה. עבודותיו הוצגו בגלריה סמואל קוץ' עד שנחשבו לא מספיק מופשטות.
עבודותיו המוקדמות רומזות על חשיבות האחדות ושיתוף הפעולה של הקהילה האפרו-אמריקאית. לדוגמה, בציור "הביקור" הוא מרמז על חשיבות שיתוף הפעולה בעזרת הצגת האינטימיות בין שתי נשים שחורות שמחזיקות ידיים. הוא תיאר את שתי הדמויות בריאליזם מינימלי, אך גם מעוותות בחלקים מגופם כדי "להעביר תחושה חווייתית או נטייה סובייקטיבית"
בשנת 1942 ייצר בירדן את התמונה "עובדי המפעל" אשר הוזמנה על ידי המגזין "פורבס" ללוות מאמר שכותרתו "מלחמת הכושי".[5] המאמר "בדק את העלויות החברתיות והכספיות של האפליה הגזעית בזמן המלחמה, והטיף לשילוב מלא של המיעוטים במקומות העבודה." הציור "עובדי המפעל" משמש כדוגמה עיקרית להשפעת ציורי הקיר המקסיקניים בראשית דרכו של בירדן.[6]
במהלך הצלחתו של בירדן הוא הפיק את "גולגותא"- ייצוג מופשט של הצליבה. עינו של הצופה נמשכת לראשונה לאמצע הדימוי, שם בירדן צייר את גופתו של ישו. חלקי הגוף מעוצבים כצורות גאומטריות מופשטות, ועם זאת הם עדיין מציאותיות מכדי להיות מופשטים באופן קונקרטי. בעבודה זו יש תחושה של קוביזם מוקדם. הגוף נמצא במיקום מרכזי ובניגוד כהה עם ההמונים. המוני האדם נמצאים בצד שמאל וימין, וצבועים בצבעים בהירים של סגול ואינדיגו. בירדן השתמש בצורות ובצבעים האלה בהשפעת הסגנון המופשט של התקופה, אך גם בגלל המשמעות שלהם.
בירדן התרכז בכוונה הרוחנית. הוא רצה להציג רעיונות של הומניזם ומחשבה שלא ניתן לראות בעין, אך "צריך לעכל את התודעה". באותה תקופה יצרו אמנים אחרים ייצוגים מופשטים של אירועים משמעותיים מבחינה היסטורית. בירדן תיאר את האנושיות באמצעות אקספרסיוניזם מופשט לאחר שהרגיש שלא ראה אותה במהלך המלחמה. עבודתו של בירדן הייתה פחות מופשטת מאלה של האמנים אחרים, ולכן גלריית סם קוץ' הפסיקה להציג את עבודותיו.
בשנת 1954, בגיל 42, התחתן בירדן עם נאנט רוחאן, רקדנית בת 27 מסטטן איילנד, ניו יורק. לימים הפכה לאמנית ומבקרת. הזוג הקים בסופו של דבר את קרן בירדן כדי לסייע לאמנים צעירים.
בסוף שנות החמישים נעשתה עבודתו של בירדן מופשטת יותר. הוא השתמש בשכבות של צבע שמן כדי לייצר אפקטים מוסתרים. בשנת 1956 החל בירדן ללמוד אצל קליגרף סיני, שחשף בפניו רעיונות חדשים על מרחב וקומפוזיציה בהם השתמש בציור. הוא גם הקדיש זמן רב ללימוד ציורים אירופיים מפורסמים שהעריץ, ובמיוחד עבודותיהם של האמנים ההולנדים יוהנס ורמיר, פיטר דה הוך ורמברנדט. הוא החל להציג שוב בשנת 1960. בשנת 1961 הצטרף בירדן לגלריה קורדייה ואקסטרום בעיר ניו יורק, שתייצג אותו בשארית הקריירה שלו.[3]
בתחילת שנות השישים בהארלם, בירדן היה חבר מייסד בקבוצת האמנות המכונה "הספירלה", שנוסדה "לצורך דיון במחויבותו של האמן השחור במאבק הנוכחי לחירויות אזרחיות, וכקבוצת דיון לבעיות אסתטיות."המפגש הראשון נערך בסטודיו של בירדן ב־5 ביולי 1963, והשתתפו בו בירדן, הייל וודרוף, צ'ארלס אלסטון, נורמן לואיס, ואחרים. וודרוף היה אחראי על שם הקבוצה "הספירלה", והציע את הסמליות באופן שבו הספירלה עולה כלפי מעלה כמייצגת התקדמות. עם הזמן הקבוצה התרחבה עם אמנים נוספים. מבחינה סגנונית הקבוצה נעה בין אקספרסיוניסטים מופשטים לציירי מחאה חברתית.
קולאז'ים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבודות הקולאז' של בירדן החלו להיווצר בשנת 1963 או 1964.תחילה שילב תמונות שנחתכו ממגזינים ונייר צבעוני, שלעיתים קרובות השתנו עוד יותר בעזרת נייר זכוכית, אקונומיקה, גרפיט או צבע. בירדן הגדיל את הקולאז'ים. [4] לאחר תערוכה מוצלחת של הקולז'ים שלו בגלריה קורדייר ואקסטרום בשנת 1964, בירדן הוזמן לערוך תערוכת יחיד בגלריית קורקורן לאמנות בוושינגטון, ד.ס.י. תערוכת יחיד זו הגבירה את הפרסום הציבורי שלו.[3]
טכניקות הקולאז' של בירדן השתנו עם השנים, ובקטעים מאוחרים יותר השתמש בצילום, משי, נייר צבעוני ופיסות שלטי חוצות כדי ליצור קולאז'ים גדולים על קנבס וסיבית.
בשנת 1964 ערך תערוכה שכינה "פרוייקציה", שם הציג את סגנון הקולאז' החדש שלו. עבודות אלה התקבלו יפה מאוד ונחשבות בדרך כלל לעבודה הטובה ביותר שלו. מאז לבירדן היו תערוכות רבות של עבודותיו כולל בשנת 1971 במוזיאון לאמנות מודרנית.
הוא השתמש בקולאז'ים כדי להראות את דחייתו מהדגשת "קרן הרמון" (ארגון אמנות בעיר ניו יורק) את הרעיון שעל אמנים אפרו-אמריקאים לשחזר את תרבותם באמנותם. בירדן חשב כי גישה זו מהווה נטל על האמנים. הוא השתמש בסדרת הקולז'ים כדי לדבר נגד מגבלה זו על אמנים שחורים.
היצירה "שובו של אודיסאוס", אחד מהקולאז'ים שלו מדגימה את מאמצו של בירדן לייצג זכויות אפרו-אמריקאיות בצורה של קולאז'. הקולאז' מתאר את אחת הסצינות באודיסיאה של הומרוס, שבה הגיבור אודיסאוס חוזר לביתו ממסעו הארוך. עינו של הצופה נלכדת בהתחלה בדמות הראשית, אודיסאוס, שנמצאת במרכז היצירה ומושיט את ידו לאשתו. כל הדמויות שחורות, מה שמגדיל את הקשר עם האגדה היוונית.
זו אחת הדרכים בהן פעל בירדן לייצוג זכויות אפרו-אמריקאיות - על ידי החלפת דמויות האנשים הלבנים בשחורים, הוא ניסה לפורר את נוקשות התפקידים והסטראוטיפים ההיסטוריים ולפתוח את האפשרויות והפוטנציאל של השחורים. על ידי הצגת אודיסאוס כשחור, בירדן מיקסם את הפוטנציאל לאמפתיה בקרב קהלים שחורים.
בירדן אמר שהוא השתמש בקולאז'ים מכיוון ש"הרגיש שאמנות המתארת את חייהם של הקהילה השחורה לא נותנת ערך מלא ליחיד. [...] בכך הוא הצליח לשלב אמנות מופשטת עם דימויים אמיתיים. הוא טען שהטכניקה של הקולאז' שאוסף פיסות של יצירות אחרות יחדיו, ליצירה חדשה, מסמלת את התכנסות של מסורות וקהילות לחברה חדשה."
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]רומרה בירדן נפטר בעיר ניו יורק ב־12 במרץ 1988. הניו יורק טיימס תיאר את בירדן בדברי הספד שלו כ"אחד האמנים הבולטים באמריקה "ו"קולאג'יסט הראשון של האומה."[1]
שנתיים לאחר מותו הוקמה קרן רומרה בירדן. עמותה זו אינה משמשת רק כאחוזתו הרשמית של בירדן, אלא גם עוזרת "לשמר ולהנציח את מורשתו של אמן אמריקני בולט זה."[7] היא יצרה תוכניות למתן מענקים שמטרתן לממן ולתמוך בילדים, אמנים צעירים.[8]
בשארלוט נקרא רחוב על שם בירדן, המצטלב בשדרות ווסט, בצד המערבי של העיר.
בתוך הספרייה הראשית שרלוט-מקלנבורג, נמצא הפסיפס של בירדן, "לפני עלות השחר".
בשנים 15–2014, אירחה אוניברסיטת קולומביה תערוכה מרכזית בסמית'סוניאן, שנערכה על עבודתו של בירדן, וסדרת הרצאות, הופעות ואירועים נוספים המלווים את האמן.
בשנת 2017 הודיע מוזיאון וירג'יניה לאמנויות יפות בריצ'מונד על רכישת קולאז' של רומארה בירדן, "שלושה מוזיקאים עממיים" כחלק מאוסף הקבע של המוזיאון. הקולאז', המציג שני נגני גיטרה ונגן בנג'ו, מצוטט לעיתים קרובות בספרי תולדות האמנות.
רשימת פרסומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lil Dan, the Drummer Boy, New York: Simon & Schuster, 2003
- with Harry Henderson, Six Black Masters of American Art, New York: Doubleday, 1972
- with Carl Holty, The Painter's Mind, Taylor & Francis, originally published in 1969
- with Harry Henderson, of A History of African-American Artists. From 1792 to The Present, New York: Pantheon Books 1993
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רומרה בירדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Fraser, C. Gerald (1988-03-13). "Romare Bearden, Collagist and Painter, Dies at 75". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-05-02.
- ^ National Gallery of Art: The Art of Romare Bearden - Introduction, web.archive.org, 2016-01-23
- ^ 1 2 3 4 5 Bearden, Romare, Grove Art Online (באנגלית)
- ^ ROMARE BEARDEN FOUNDATION - Biography, web.archive.org, 2013-05-23
- ^ Elizabeth Armstrong, Villa America : American moderns, 1900-1950, Newport Beach, Calif. : Orange County Museum of Art, 2005
- ^ Factory Workers, Romare Howard Bearden ^ Minneapolis Institute of Art, collections.artsmia.org
- ^ THE ROMARE BEARDEN FOUNDATION - Mission, web.archive.org, 2015-09-23
- ^ ROMARE BEARDEN FOUNDATION - Foundation Programs, web.archive.org, 2015-10-21