ריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש

ריפּוי בעיסוק הוא מקצוע טיפולי-שיקומי-חינוכי, שמטרתו לספק לאדם כלים ומיומנויות אשר יאפשרו לו להתמודד עם דרישות החיים. המקצוע מתמקד במגוון עיסוקים המתבצעים על ידי אנשים בכל הגילאים ובקידום מעורבות בעיסוק על מנת לאפשר השתתפות במארג החיים. השתתפות זו כוללת: פעילויות יומיום בסיסיות (כגון לבוש, אכילה ורחצה), פעילויות יומיום אינסטרומנטליות (כגון ניהול תקציב ושימוש בתחבורה הציבורית) לימודים, עבודה, משחק, פנאי והשתתפות חברתית.

מקצוע הריפוי בעיסוק תופס את התפקוד וההשתתפות בעיסוקים כאינטראקציה בין מיומנויות האדם, מאפייני העיסוק ומאפייני הסביבה. מרפאים בעיסוק ממלאים כיום תפקידי מפתח בתהליכי האבחון, הטיפול, והשיקום בקרב אוכלוסיות מגוונות, ופעילים במגוון מסגרות במערכות הבריאות, החינוך והרווחה בהתאם לתחומי התמחותם.

אחד התחומים בהם פועלים מרפאים בעיסוק הוא תחום בריאות הנפש. את תחילת הטיפול בריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש, נהוג לייחס לתקופה בה נוסד מקצוע הריפוי בעיסוק, בתחילת המאה ה-19. למעשה, מקצוע הריפוי בעיסוק צמח מתוך בריאות הנפש, מתוך מהפכת הטיפול ההומני בפסיכיאטריה. המקצוע התפתח מתוך ההבנה כי השתתפות בעיסוקים משמעותיים תורמת לבריאות האדם ולאיכות חייו.

מחלות נפש הן גורם מרכזי למוגבלות בעולם ויש ראיות לכך שהתערבות בריפוי בעיסוק משפרת את התפקוד בקהילה עבור המתמודדים עם מחלת נפש חמורה. מרפאים בעיסוק מטפלים במטופלים המתמודדים עם מגוון אבחנות פסיכיאטריות: סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות, הפרעות אפקטיביות, הפרעות חרדה (כולל הפרעה טורדנית כפייתית והפרעת דחק פוסט טראומטית), הפרעות אישיות והפרעות התפתחותיות כגון אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז והפרעות למידה.

תרומתו הייחודית של מקצוע הריפוי בעיסוק במהלך אשפוז היא מתן טיפול ממוקד עיסוק על פי גישות תפקודיות קוגניטיביות והתנהגותית במטרה לקדם השתתפות במגוון רחב של עיסוקים ובכך לקדם בריאות והחלמה.

שירותי ריפוי בעיסוק ניתנים בכל מסגרות האשפוז בארץ, לאורך כל מעגל החיים, ממחלקות ילדים ונוער פסיכיאטריות עד למחלקות פסיכו גריאטריות. במרכז לבריאות הנפש "באר יעקב" השירות ניתן גם במעון לניצולי שואה.

מבחינה טיפולית, תפקידו העיקרי של מקצוע הריפוי בעיסוק בבתי החולים הפסיכיאטריים הוא מתן סיוע לאנשים בזיהוי ובהגדרה של קשיים עיסוקיים – תפקודיים, באיתור הגורמים המפריעים בהשתתפות בעיסוקים משמעותיים, ובמציאת פתרונות מותאמים אישית. הטיפול כולל תמיכה סביבתית סמוך לשחרור במטרה לקדם את התפקוד היומיומי תוך מתן מידע על שירותים ומשאבים זמינים בקהילה. הדבר נעשה באמצעות הערכה וטיפול פרטני, באמצעות קבוצות טיפוליות ממוקדות ובאמצעות בניית תוכנית שחרור מותאמת אישית. כיוון שבאשפוז תקופת השהות של המטופל היא מוגבלת, ההערכה והטיפול מתרחשים במקביל ולרוב במסגרת קבוצתית, הקבוצה מאפשרת להעביר מידע ולנהל דיון מובנה בין המשתתפים ובכך לעזור להם ליישם מידע וללמוד זה מזה.

בנוסף, מרפאות בעיסוק מהוות חלק בלתי נפרד מהעבודה הרב-מקצועית של צוותים פסיכיאטריים ותורמות את הידע אודות תפקוד ועיסוקים, גורמים מעכבים או מאפשרים, דרכים לקידום ההשתתפות בעיסוקים והשלכות של צמצום בעיסוקים. כל זאת על מנת לקדם תהליכי טיפול ושיקום של אנשים עם הפרעות פסיכיאטריות.

מאז ראשית שנות ה-80 חל שינוי משמעותי במדיניות הטיפול הניתן לאנשים המתמודדים עם הפרעה נפשית, ומוקד הטיפול החל לעבור בהדרגה מהאשפוז לקהילה. כיום, בנוסף לשירותים שמעניקים המרפאים בעיסוק למסגרות אשפוז, הם מספקים שירות גם למסגרות בקהילה, כגון מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, מקלטים לנשים מוכות ולחסרי בית ובתי אבות.

יסודותיו הפילוסופיים של מקצוע הריפוי בעיסוק שואפים לשיפור השתתפותו של האדם בעיסוקים על כל מרכיביהם באופן שיאפשר לו להיות מעורב במארג החיים. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עקרונות השיקום וההחלמה שהתפתחו בארבעים השנים האחרונות בעולם, העוסקים גם הם בחיפוש וביצירת תפקיד משמעותי לאדם.

כחלק מתפיסת השיקום והחלמה בבריאות הנפש, מרפאים בעיסוק מהווים כיום חלק בלתי נפרד גם ממערך השיקום בבריאות הנפש והם מוגדרים על פי תקנות ונוהלי חוק השיקום (התש"ס, 2000). בכל מגוון התחומים: דיור, תעסוקה, ליווי משפחות ופנאי. כמו כן במגוון תפקידים הכוללים גם ניהול, הדרכה ופיקוח.

נעשה שימוש באבחונים סטנדרטים מהמתקדמים בתחום לשם קבלת המידע הבא:

1. גורמי אדם: תפקודים קוגניטיביים, רגשיים ותקשורתיים.
2. סביבה: פיזית, חברתית, תרבותית או ווירטואלית.
3. מרכיבי העיסוק: ניתוח עיסוקים ובחירת עיסוקים המתאימים ליכולות האדם.
4. בחינת הביצוע העיסוקי: הדרך בה אדם מבצע את הפעילות.

• הערכה תפקודית – אבחונים, שאלונים ותצפיות.
• טיפולים פרטניים בריפוי בעיסוק.
• קבוצות בעלות אוריינטציה תפקודית שיקומית כמו קבוצת מטבח, קבוצת הכנה לעבודה, קבוצת כישורי חיים ועוד.
• הדרכת בני משפחה.
• ליווי בשיקום- כולל הפנייה לוועדות שיקום והשמה בשירותי השיקום בקהילה.
• ניהול מקרים (case management).

בטיפול בריפוי בעיסוק בבריאות הנפש, נעשה שימוש במגוון גישות:

• גישת ההחלמה –גישה המדגישה ותומכת בפוטנציאל של כל אדם להחלים. החלמה נתפשת כמסע אישי העשוי לערב פיתוח תקווה, בסיס בטוח ותחושה של עצמי, יצירת מערכות יחסים תומכות, העצמה, שייכות חברתית, מיומנויות התמודדות ומשמעות.
• גישה נרטיבית- גישה הבנויה על עקרונות של כבוד לאדם וצדק חברתי ופועלת באופן שיתופי המדגיש ומעצים את יכולת הבחירה של האדם.
• גישת הלקוח במרכז- גישה שמובילה את הלקוח לפתח או להשתמש במקורות שיאפשרו ביצוע מוצלח של עיסוקים חיוניים ומשמעותיים. הלקוח יודע מה הוא רוצה מהטיפול ומה הוא צריך כדי להגיע לרמה רצויה של ביצוע עיסוקי, ובטיפול מתמקדים מאוד בלקוח.
• המודל האקולוגי- מודל המתמקד במגוון התנאים והמצבים המשפיעים על הביצוע העיסוקי.
• מודל PEOP- מתאפיין בשאיפה לשיפור הביצוע היומיומי בעיסוקים החיוניים של אנשים, ארגונים, אוכלוסיות והשיתוף המשמעותי שלהם בסביבתם.
• MOHO- מודל תאורטי המסייע להבין כיצד בני אדם לומדים, רוכשים ומקיימים את דפוסי העיסוק לאורך החיים לצד מעורבות בפעילויות פיזיות, קוגניטיביות וחברתיות.
• גישה פסיכו-דינמית- גישה המתחקה אחר עברו של המטופל, כדי לגלות קונפליקטים מהעבר המשפיעים על תפקודו בהווה.
• גישה קוגניטיבית- דינמית- גישה היוצאת מתוך האמונה שאדם יכול ללמוד תמיד ולהשתנות תמיד, אם יתנסה בלמידה מתווכת.
• גישה קוגניטיבית-התנהגותית – גישה תפקודית שבבסיסה שינוי החשיבה של האדם כדי לשנות התנהגות הנדרשת לתפקוד תקין.
• גישה קוגניטיבית-רכישתית- גישה התנהגותית, הדוגלת בהעברה: ללמד את המטופל התנהגויות ותפקודי יומיום.
• מודל הרמות הקוגניטיביות –גישה המאמינה כי ניתן לשפר את התפקוד גם ללא תיקון המבנים המוחיים, בעזרת פיצוי על ידי שינוי והתאמת הסביבה לאדם.

מטרות ההתערבות בריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש כוללות סיוע למטופלים לרכוש ולשמר את המיומנויות הבאות הנדרשות כדי לטפל בעצמם ובאחרים:

• הדס לידור, נ. פלט אלטיט, ת. ווקס, ס. (2012). ריפוי בעיסוק במערך השיקום בבריאות הנפש-תהליכי למידה וצמיחה, IJOT, 21, 2.
• American Occupational Therapy Association.(2012). Occupational therapy practice guidelines for adults with serious mental illness. Bethesda, MD: AOTA Press.
• Brown, C., &Stoffel, V. (2011).Occupational therapy in mental health: A vision for participation. Philadelphia: F. A. Davis.
• Krupa, T., Woodside, H., &Pocock, K. (2010).Activity and social participation in the period following a first episode of psychosis and implications for occupational therapy.British Journal of Occupational Therapy, 73, 13–20.
• Krupa, T., Fossei, E., Antony, W., & Brown, C. (2009). Doing daily life: How occupational therapy can inform psychiatric rehabilitation practice. Psychiatric Rehabilitation Journal, 32 (3), 155–16.
• Lloyd, C., & Williams, P. L. (2010). Occupational therapy in the modern adult acute mental health setting: a review of current practice. International Journal of Therapy and Rehabilitation, 17 (9), 483-493.
• Mahaffey, L., &Holmquist, B. (2011).Hospital-based mentalhealth care. In C. Brown & V. C.Stoffel (Eds.),Occupational therapy in mental health: A vision for participation, 582–594. Philadelphia: F. A. Davis.
• Paterson, C. F. (2008). A short history of occupational therapy in psychiatry.Occupational therapy in mental health, Edinburgh, 3-14.
• Scheinholtz, M. (2010).Occupational therapy in mental health: Considerations for advanced practice. Bethesda, MD: AOTA Press.