רלטיביזם מוסרי

הרלטיביזם המוסרי או מוסר יחסי מהווה גישה פילוסופית בזרם הרלטביזם. לפיה, ערכים מוסריים אינם משקפים אמת מוחלטת או אוניברסלית, אלא תלוית מקום, זמן, אדם, תרבות, הקשר ועוד^[1].

יש המייחסים את הרלטיביזם המוסרי עד לזמנם של הסופיסטים באתונה, בהתאמה לדבריו של פרוטגורס כי "לכל הדברים האדם הוא קנה המידה". יש ומייחסים את המונח גם להוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאוולי. עם זאת, הרלטיביזם המוסרי לרוב מתייחס לתנועה רחבה בהגות ובמחשבה המערבית שראשיתה כנראה באמצע המאה ה-19. אחד ההוגים המרכזיים שהטיפו לתפיסה רלטיביסטית של המוסר היה פרידריך ניטשה. במקביל נתן לזהות בספרות תנועה לכיוון מוסרי זה בעבודותיהם הספרותיות של דוסטויבסקי וטולסטוי (דבר המכונה נהיליזם פטרסבורגי). בעקבות ניטשה, התפתח הרלטיביזם המוסרי בראשיתו מתוך הרלטיביזם ההיסטורי. מאוחר יותר התבסס הרלטיביזם המוסרי על עבודותיו של הסוציולוג מקס וובר. במאה ה-20 התבסס הרלטיביזם המוסרי בפורומים אקדמיים בעיקר בזכות עבודותיהם של אנתרופולוגים. מראשית שנות ה-50 נעשה הרלטיביזם המוסרי רווח בקרב ההוגים המשתייכים לאסכולה הנקראת פוסטמודרניזם ביבשת.

במקביל, הרלטיביזם המוסרי התפתח במסורת האנגלית בעקבות עבודותיו של הפילוסוף ג. א. מור. מחזיקי תפיסה זו מחזיקים בפילוסופיה המכונה אמוטיביזם הדוגלת במקורה של ההצדקה לפעילות המוסרית בתחושה הפסיכולוגית של בני האדם.

רלטיביזם חברתי-תרבותי הוא מושג אנתרופולוגי, אשר מתבסס על נתון עובדתי, לפיו בעולם קיימות תרבויות שונות, חברות שונות, קהילות שונות, כולן בעלות אופי התנהגותי שונה וערכים שלא תואמים בהכרח את אלה של האחרות^{[דרוש מקור]}. הגישה הרלטיבית-חברתית דוגלת בסובלנות^{[דרוש מקור]}, שכן, היא מושתתת על המחשבה שאין דרך אחת טובה לחיות את החיים בחברה^{[דרוש מקור]}. מצדדי הגישה טוענים כי אף על פי שבחברה שלנו אנו מעדיפים לעשות דברים בדרך מסוימת, אין זה אומר שזו הדרך הטובה ביותר לעשות דברים אלו, אלא לכל היותר זו הדרך הטובה ביותר עבור חברה מסוימת זו ^{[דרוש מקור]}.

גישה זו הופצה בפילוסופיה האנגלו-סאקסית בעקבות עבודתו של ג. א. מור בספרו "עקרונות האתיקה" כהמשך מסוים למסורת התועלתנית. מור סבר שההצדקה לכל פעילות מוסרית מקורה ברגש-פסיכולוגי אישי. טענתו של מור הייתה שהטוב הגדול ביותר יצמח כתוצאה מחישוב של הטובים הפסיכולוגים של בני-אדם במערכת נתונה ושיכלול של המצב הטוב ביותר האפשרי בהתבסס על עקרונות הלוגיקה והמתמטיקה.

רלטיביזם היסטורי דוגל בהיעדר הצדקה א-היסטורית לעקרונות מוסר מסוימים בעקבות העבודה שההיסטוריה משתנה ואיתה הנורמות המוסריות. אין מאפיין נורמטיבי שמאחד את כלל הדוגלים ברלטיביזם היסטורי.

אם להידרש לרלטיביזם התרבותי, המסתעף מהרלטיביזם המוסרי הכללי - בספרו הנודע "דלדולה של הרוח באמריקה" מקונן אלן בלום על הרלטיביזם המוסרי המוגזם שפשה לדעתו במוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות הברית.

כך למשל הוא כותב:

"אם אני מציג בפניהם את השאלות השגרתיות, שתכליתן להביך אותם ולהניע אותם לחשוב, כגון, "אילו היית פקיד השלטון הבריטי בהודו, האם היית מתיר לילידי המקום, שתחת מרותך, לשרוף את האלמנה בהלוויית בעלה המת?" או שאינם משיבים, או שהם עונים, שהבריטים לא היו צריכים כלל, מלכתחילה, להימצא שם. אין זה משום שהם יודעים הרבה על אומות אחרות, או על זו שלהם. מטרת חינוכם איננה לעשותם מלומדים, כי אם לתת בידיהם מידה מוסרית – הפתיחות" (עמ' 24).

^[2]

• מזל מוסרי

• רלטיביזם מוסרי, דף שער בספרייה הלאומית
• רלטיביזם מוסרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)