רנג'יט סינג

רנג'יט סינג
ਰਣਜੀਤ ਸਿੰਘ

לידה	13 בנובמבר 1780 חבל פנג'אב, הקונפדרציה הסיקית
פטירה	27 ביוני 1839 (בגיל 58) לאהור, האימפריה הסיקית
מדינה	האימפריה הסיקית
מקום קבורה	הסמאדהי של רנג'יט סינג לאהור
דת	סיקיזם
בת זוג	מהטאב קאור
שושלת סנדהוואליה
כינוי אריה פנג'אב אב מאהה סינג אם ראג' קאהור צאצאים קהראק סינג Multana Singh Kashmira Singh Pashaura Singh Tara Singh Rattan Singh Sher Singh Ishar Singh Duleep Singh I
מהראג'ה של האימפריה הסיקית 12 באפריל 1801 – 27 ביוני 1839 (38 שנים) → אין, הקונפדרציה הסיקית קהראק סינג ←

רַנְגִ'יט סִינְג (פנג'אבי: ਰਣਜੀਤ ਸਿੰਘ; 13 בנובמבר 1780 – 27 ביוני 1839) המכונה שִׁיר-י-פֻּנְגַ'אבּ (פרסית: شیر پنجاب; אריה פנג'אב) היה הקיסר (מהראג'ה) הראשון של האימפריה הסיקית, ששלטה בצפון-מערב תת-היבשת ההודית במחצית הראשונה של המאה ה-19. הוא שרד אבעבועות שחורות בינקותו, אך איבד את הראייה בעינו השמאלית. הוא לחם בקרב הראשון שלו לצד אביו בגיל 10. במהלך שנות העשרה שלו אביו מת והוא לחם לאחר מכן בסדרת מלחמות כדי לגרש את האפגנים (אנ'). בגיל 21, הוא הוכרז כ"מהראג'ה של פנג'אב".^[1][2] האימפריה שלו צמחה בחבל פנג'אב בהנהגתו עד 1839.^[3]

לפני עלייתו לגדולה היו באזור פנג'אב מיסלים (אנ')^[א] לוחמים רבים, מתוכם שנים עשר היו תחת שליטים סיקים ומוסלמי אחד.^[2] רנג'יט סינג סיפח ואיחד בהצלחה את המיסלים הסיקים והשתלט על ממלכות מקומיות אחרות כדי ליצור את האימפריה הסיקית. הוא הביס שוב ושוב פלישות של צבאות זרים (אנ'), במיוחד אלה שהגיעו מאפגניסטן, ויצר יחסי ידידות עם הבריטים.

במהלך שלטונו של רנג'יט סינג הוא יזם רפורמות, מודרניזציה, השקעה בתשתיות ושגשוג כללי.^[4] צבא ח'אלסה (אנ') וממשלתו כללו סיקים (אנ'), הינדים, מוסלמים ואירופים.^[4] מורשתו כוללת תקופה של רנסאנס תרבותי ואמנותי סיקי, כולל הבנייה מחדש של הארימנדיר סאהיב באמריטסר וכן גורודווארות (אנ')^[ב] מרכזיות אחרות בחסותו, כולל טאקהט סרי סאהיב (אנ') בביהר והאזור סאהיב (אנ') במהאראשטרה.^[5] את רנג'יט סינג ירש בנו קהראק סינג (אנ').

רנג'יט סינג נולד במשפחת סנדהוואליה ג'אט סיקית ב-13 בנובמבר 1780 למאהה סינג וראג' קאור בגוג'ראנוואלה, בחבל פנג'אב (היום פנג'אב בפקיסטן). אמו, ראג' קאור, הייתה בתו של ראג'ה גאג'פט סינג, שליט מקלאן סידהו ג'אט סיקי, מג'ינד (אנ'). עם לידתו, הוא נקרא בודה סינג על שם אביו הקדמון שהיה הראשון בתור שנטל על עצמו את טקס האמריט סנסקאר (אנ').^[ג] שמו של הילד שונה לרנג'יט (מילולית, "מנצח בקרב") סינג ("אריה") על ידי אביו כדי להנציח את ניצחונו של צבאו על פיר מוחמד, ראש הקלאן של צ'אטה.^[1]

רנג'יט סינג חלה באבעבועות שחורות כתינוק, מה שגרם לאובדן הראייה בעינו השמאלית ולפנים מצולקות. הוא היה נמוך קומה, מעולם לא למד, ולא למד לקרוא או לכתוב שום דבר מעבר לאלפבית הגורמוקהי (אנ'). עם זאת, הוא אומן בביתו ברכיבה על סוסים, ירי במוסקט ואמנויות לחימה אחרות.

אביו מת כשהיה בן 12. לאחר מכן ירש את מיסל סוקרצ'קיה של אביו וגדל על ידי אמו ראג' קאור, אשר יחד עם לקהפט ראי ניהלה גם את המיסל. הניסיון הראשון להתנקש בחייו נעשה כשהיה בן 13, על ידי האשמט חאן, אך רנג'יט סינג גבר והרג את התוקף במקום. בגיל 18 נפטרה אימו ולקהפט ראי נרצח, ולכן נעזר בחמותו מנישואיו הראשונים.

לאחר מותו של אורנגזב בשנת 1707, האימפריה המוגולית התפרקה וירדה ביכולתה למסות או לשלוט ברוב תת-היבשת ההודית. באזור הצפון-מערבי, במיוחד בפנג'אב, יצירת קהילת הלוחמים הסיקים ח'אלסה על ידי גורו גובינד סינג (אנ') האיצה את הריקבון והפיצול של הכוח המוגולי באזור. פושטים אפגנים תקפו את עמקי נהר האינדוס, אך נתקלו בהתנגדות מצד שני הצבאות המאורגנים של הח'אלסה הסיקים וכן מיליציות ח'אלסה לא סדירות שהתבססו בכפרים. הסיקים מינו זמינדרים (אנ')^[ד] משלהם, במקום גובי המס המוסלמים הקודמים, שסיפקו משאבים להאכיל ולחזק את הלוחמים בהתאם לאינטרסים הסיקים. בינתיים, סוחרים קולוניאליים וחברת הודו המזרחית הבריטית החלו בפעילות בהודו בחופיה המזרחיים והמערביים.

במחצית השנייה של המאה ה-18, החלקים הצפון-מערביים של תת-היבשת ההודית (כיום פקיסטן וחלקים מצפון הודו) היו אוסף של ארבעה עשר אזורים קטנים בשלטון מקומי. מתוך הארבעה עשר, שנים עשר היו בשליטת מיסלים (קונפדרציות) סיקיים, אחד בשם קאסור (ליד לאהור) היה בשליטת מוסלמית, ואחד בדרום-מזרח היה בשליטת אנגלי בשם ג'ורג' תומאס. אזור זה היווה את העמקים הפוריים והפרודוקטיביים של חמשת הנהרות - ג'הלום, צ'נאב, ראווי, ביאס וסוטלג'. המיסלים הסיקים היו כולם בשליטתה של אחוות הלוחמים הסיקים הח'אלסה, אך הם לא היו מאוחדים ונלחמו כל הזמן זה עם זה על גביית הכנסות, חילוקי דעות וסדרי עדיפויות מקומיים; עם זאת, במקרה של פלישה חיצונית כמו הצבאות המוסלמיים של אחמד שאה עבדאלי מאפגניסטן, הם בדרך כלל התאחדו.

לקראת סוף המאה ה-18, חמשת המיסלים החזקים ביותר היו אלה של סוקרצ'אקיה, קנהאיאס, נאקאיס, אהלווליאס ובנג'י סיקים. רנג'יט סינג היה שייך לראשון, ובאמצעות נישואים היה לו ברית מובטחת עם קנהאיאס ונקאייס. בין המיסלים הקטנים יותר, חלקם, כמו המיסל פהולקיאס, החליפו נאמנות בסוף המאה ה-18 ותמכו בפלישה של הצבא האפגני נגד אחיהם לח'אלסה. אזור קאסור, שנשלט על ידי מוסלמים, תמך תמיד בכוחות הפלישה האפגניים והצטרף אליהם בבידוד מיסלים סיקים במהלך המלחמה.

תהילתו של רנג'יט סינג גדלה בשנת 1797, בגיל 17, כאשר השליט המוסלמי האפגני שאה זמאן, משושלת אחמד שאה עבדאלי, ניסה לספח את אזור פנג'אב לשליטתו באמצעות הגנרל שלו שהאהנצ'י חאן ו-12,000 חיילים. הקרב התנהל בשטח המיסל של רנג'יט סינג, שהידע האזורי ומומחיות הלוחמים שלו סייעו להתנגד לצבא הפולש. ניצחון זה בקרב אמריטסר (1798) קנה לו הכרה. בשנת 1798 שלח השליט האפגני צבא נוסף, שרנג'יט סינג לא התנגד לו. הוא הניח להם להיכנס ללאהור, ואז הקיף אותם עם צבאו, חסם את כל דרכי הבאת המזון והאספקה, ושרף את כל היבולים ומקורות המזון שהיו יכולים לתמוך בצבא האפגני. חלק גדול מהצבא האפגני נסוג בחזרה לאפגניסטן.

בשנת 1799 תקף צבאו של ראג'ה רנג'יט סינג המונה 25,000 לוחמי ח'אלסה, שנתמך על ידי עוד 25,000 לוחמי ח'אלסה בראשות חמותו ראני סאדה קאור מממיסל קנהאיה, במבצע משותף את האזור שנשלט על ידי באנגי סיקים שמרכזו סביב לאהור. השליטים נמלטו, וסימנו את לאהור ככיבוש הגדול הראשון של רנג'יט סינג. האוכלוסייה הסופית המוסלמית וההינדית של לאהור בירכה על שלטונו של רנג'יט סינג. בשנת 1800, השליט של אזור ג'אמו ויתר על השליטה באזורו לרנג'יט סינג.

בשנת 1801, ראנג'יט סינג הכריז על עצמו כ"מהראג'ה של פנג'אב", והסכים לטקס הסמכה רשמי, שבוצע על ידי באבא סאהיב סינג בדי - צאצא של גורו נאנאק. ביום הכתרתו נערכו תפילות ברחבי מסגדים, מקדשים וגורודווארות בשטחיו לחייו הארוכים. רנג'יט סינג כינה את שלטונו בשם "סרקר ח'אלסה", ואת חצר המלכות שלו "דרבאר ח'אלסה". הוא הורה להנפיק מטבעות חדשים על שמו של גורו נאנאק בשם "נאנאקשאהי" ("של הקיסר נאנאק").

בשנת 1802, רנג'יט סינג, בן ה-22, כבש את אמריטסר מידי המיסל באנגי סיקים, חלק כבוד במקדש הארימנדיר סאהיב, שהותקף וחולל בעבר על ידי הצבא האפגני הפולש, והודיע כי ישפץ ויבנה אותו מחדש בשיש ובזהב.

ב-1 בינואר 1806 חתם רנג'יט סינג על הסכם עם הפקידים הבריטיים של חברת הודו המזרחית, שבו הסכים שכוחותיו הסיקים לא ינסו להתרחב מדרום לנהר הסוטלג', והחברה הסכימה שהיא לא תנסה לחצות את נהר הסוטלג' אל הטריטוריה הסיקית.

בשנת 1807, כוחותיו של רנג'יט סינג תקפו את קאסור ששליטה המוסלמי ולאחר חודש של לחימה עזה בקרב על קאסור הביס את המפקד האפגני קוטב-אוד-דין, ובכך הרחיב את האימפריה שלו מצפון מערב לכיוון אפגניסטן. הוא כבש את מולטאן ב-1818, וכל בארי דואב (השטח בין הנהרות ראווי, ביאס וסוטלג') עבר לשלטונו עם הכיבוש הזה. ב-1819, הוא הביס בהצלחה את השליטים המוסלמים הסונים האפגניים וסיפח את סרינגאר וקשמיר, תוך שהוא מרחיב את שליטתו לצפון ולעמק ג'הלום, מעבר למרגלות הרי ההימלאיה.

העימותים המשמעותיים ביותר בין הסיקים בפיקודו של המהראג'ה והאפגנים היו ב-1813, 1823, 1834 וב-1837. בשנת 1813, הגנרל של רנג'יט סינג, דיוואן מוקאם צ'אנד, הוביל את הכוחות הסיקים נגד הכוחות האפגניים של מחמוד שאה דוראני בראשות פתח ח'אן ברקזאי. האפגנים איבדו את מעוזם באטוק (אנ') באותו קרב.

בשנים 1813–1814, הניסיון הראשון של רנג'יט סינג להתרחב לקשמיר סוכל על ידי כוחות אפגנים בראשות עזים חאן (אנ'), עקב גשם שוטף, התפשטות כולרה ואספקת מזון לקויה לחייליו.

בשנת 1818, כוחותיו הדרבאר בראשות קהראק סינג ומסר דיוואן צ'אנד כבשו את מולטאן, הרגו את מוצאפר חאן והביסו את כוחותיו, מה שהוביל לקץ ההשפעה האפגנית בפנג'אב.

ביולי 1818, צבא מהפנג'אב הביס את ג'באר חאן, אחיו הצעיר של מושל קשמיר עזים חאן, וכבש את קשמיר, יחד עם הכנסה שנתית של 70 לאק. דיוואן מוטי רם מונה למושל קשמיר.

בשנת 1823 נלחמו בני הפשטונים משבט יוסופזאי (אנ') בצבא רנג'יט סינג מצפון לנהר קאבול.

בשנת 1834, מוחמד עזים חאן שוב צעד לעבר פשוואר עם צבא של 25,000 בני שבטי חאטאק ויוסופזאי בשם הג'יהאד, כדי להילחם נגד הכופרים. המהראג'ה הביס את הכוחות. יאר מוחמד קיבל חנינה ומונה מחדש כמושל פשוואר.

בשנת 1835, האפגנים והסיקים התעמתו שוב במעבר ח'ייבר, עימות זה הסתיים ללא קרב.

ב-1837 הפך קרב ג'מרוד (אנ') לעימות האחרון בין הסיקים בראשותו לבין האפגנים, שקבע את היקף הגבולות המערביים של האימפריה הסיקית.

ב-25 בנובמבר 1838, שני הצבאות החזקים ביותר בתת-היבשת ההודית התאספו לתצוגה מפוארת בפרוזפור, כאשר רנג'יט סינג, המהראג'ה של הפנג'אב הוציא את הדאל ח'אלסה לצעוד לצד חיילי הסיפוי של חברת הודו המזרחית הבריטית והחיילים הבריטיים בהודו. ב-1838 הוא הסכים לברית עם המשנה למלך הבריטי לורד אוקלנד להחזרת שאה שוג'אע דוראני לכס המלכות האפגני בקאבול. בהתאם להסכם זה, הצבא הבריטי של האינדוס נכנס לאפגניסטן מדרום, בעוד שחייליו של רנג'יט סינג עברו במעבר ח'ייבר והשתתפו במצעד הניצחון בקאבול.

האימפריה הסיקית, הידועה גם בשם הראג' הסיקי וסארקר-א-ח'אלסה, הייתה באזור פנג'אב, שפירוש שמה הוא "ארץ חמשת הנהרות". חמשת הנהרות הם ביאס, ראווי, סוטלג', צ'נאב וג'הלום, כולם יובלים של נהר האינדוס.

תחום השלטון הגאוגרפי של האימפריה הסיקית תחת שלטונו של סינג כלל את כל האדמות מצפון לנהר סוטלג', ומדרום לעמקים הגבוהים של צפון-מערב ההימלאיה. הערים הגדולות בזמנו כללו את סרינגאר, אטוק (אנ'), פשאוור, באנו (אנ'), רוואלפינדי, ג'אמו, גוג'ראט (אנ'), סיאלקוט (אנ'), קנגרה (אנ'), אמריטסר, לאהור ומולטאן.

המוסלמים היוו כ-70% מהאוכלוסייה, הינדים היוו כ-24%, וסיקים היוו כ-6-7% מכלל האוכלוסייה שחיה באימפריה של סינג.

רנג'יט סינג אפשר לגברים מדתות וגזעים שונים לשרת בצבאו ובממשלתו בעמדות סמכות שונות. צבאו כלל כמה אירופאים, כמו ז'אן-פרנסואה אלאר (אנ') הצרפתי, אם כי סינג שמר על מדיניות של הימנעות מגיוס בריטים לשירותו, מודע לתוכניות של הבריטים לגבי תת-היבשת ההודית. למרות מדיניות הגיוס שלו, הוא אכן שמר על ערוץ דיפלומטי עם הבריטים; בשנת 1828, הוא שלח מתנות לג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, ובשנת 1831, הוא שלח משימה לשימלה כדי להתייעץ עם המושל הכללי הבריטי, ויליאם בנטינק (אנ'); וב-1838, הוא שיתף איתם פעולה בסילוק האמיר האסלאמי העוין באפגניסטן.

כפי שמקובל עם פנג'אבים רבים באותה תקופה, רנג'יט סינג היה מלך חילוני ועם זאת השתדל לשמור על כללי הדת הסיקית. מדיניותו התבססה על כבוד לכל הקהילות, הינדואיסטיות, סיקיות ומוסלמיות. רנג'יט סינג, סיקי מסור, שיקם ובנה גורודווארות סיקיות היסטוריות - המפורסמת ביותר, הארימנדיר סאהיב, ונהג לחגוג את ניצחונותיו בהכרת תודה בהארימנדיר. הוא גם הצטרף להינדים במקדשיהם מתוך כבוד לרגשותיהם. הערצת פרות קודמה ושחיטת פרות דינה היה מוות תחת שלטונו. הוא הורה לחייליו לא לבזוז ולא להתעלל באזרחים.

הוא בנה כמה גורודווארות, מקדשים הינדיים ואפילו מסגדים, ואחד במיוחד היה מסגד מאי מורן בלאהור, שנבנה לבקשת אשתו המוסלמית האהובה, מורן סרקר. הסיקים בראשות סינג מעולם לא הרסו עד היסוד מקומות פולחן השייכים לאויב. עם זאת, הוא שינה יעוד של מסגדים מוסלמים לשימושים אחרים. לדוגמה, צבאו של רנג'יט סינג חילל את מסגד בדשאהי (אנ') של לאהור והסב אותו למחסן תחמושת, ולאורוות לסוסים. מסגד מוטי (אנ') (מסגד הפנינה) של לאהור הוסב ל"מוטי מנדיר" (מקדש פנינים) על ידי הצבא הסיקי, ומסגד סונהרי (אנ') בלאהור הוסב לגורודווארה סיקית, אך לפי בקשתו של סופי פקיר (סאטר שאה בוכרי), החזיר רנג'יט סינג את המבנה האחרון להיות מסגד. מסגד בגום שאהי (אנ') של לאהור שימש גם כמפעל לאבק שרפה, והעניק לו את הכינוי "ברודקהאנה ואלי מסג'יד", או "מסגד אבק השרפה".

הריבונות של סינג הייתה מקובלת על המוסלמים האפגנים והפנג'אבים, שלחמו תחת דגלו נגד הכוחות האפגניים של נאדיר שאה ומאוחר יותר של עזים חאן. חצר המלכות שלו היה אוניברסלי בהרכבו: ראש ממשלתו, דיאן סינג, היה הינדי (בן הקבוצה האתנית של הדוגרה (אנ')); שר החוץ שלו, פקיר עזיזודין, היה מוסלמי; ושר האוצר שלו, דינה נאת, היה אף הוא הינדי (ברהמין (אנ')). גם מפקדי ארטילריה כמו מיאן גאוסה היו מוסלמים. לא היו המרות דת בכפייה בתקופתו. נשותיו המוסלמיות ביבי מוהראן, גלבהאר בגום שמרו על אמונתן, וכך גם נשותיו ההינדיות. הוא גם העסיק והקיף את עצמו באסטרולוגים ומגידי עתידות בחצרו.

רנג'יט סינג גם ביטל את הגורמטה^[ה] וסיפק חסות משמעותית לכתות הסיקיות של האודסי (אנ') והנירמלה (אנ'), מה שהוביל לבולטות ולשליטה שלהם בענייני דת סיקיים.

צבאו של רנג'יט סינג כלל אירופאים. מימין: ז'אן-פרנסואה אלאר (אנ'), משמאל: אלכסנדר גרדנר

הצבא בפיקודו של רנג'יט סינג לא היה מוגבל לקהילה הסיקית. החיילים וקציני הכוחות כללו סיקים, אך כללו גם הינדים, מוסלמים ואירופים. ברהמינים הינדים ואנשים מכל הדתות והמעמדות שירתו בצבאו. גם ההרכב בממשלתו שיקף מגוון דתי. צבאו כלל קצינים פולנים, רוסים, ספרדים, פרוסים וצרפתים. ב-1835, כשיחסיו עם הבריטים התחממו, הוא העסיק קצין בריטי בשם פולקס (Foulkes).

עם זאת, צבא הח'אלסה של רנג'יט סינג שיקף אוכלוסייה אזורית, וכאשר הגדיל את צבאו, הוא הגדיל באופן דרמטי את מספרם של הראג'פוטים והסיקים שהפכו לחיילים הבולטים בצבאו. באזור דואבה הצבא שלו היה מורכב מהסיקים בני הג'אט, בג'אמו ובגבעות הצפוניות של הודו זה היה ראג'פוטים הינדים, בעוד שיחסית יותר מוסלמים שירתו את צבאו באזור נהר ג'הלום הקרוב יותר לאפגניסטן מאשר נהרות מרכזיים אחרים בפנג'אב.

רנג'יט סינג שינה ושיפר את האימונים והארגון של צבאו. הוא ארגן מחדש את האחריות וקבע סטנדרטים של ביצועים ביעילות לוגיסטית בפריסת כוחות, לוחמת תמרון וכישורי קליעה. הוא שיפר את כוח האדם כדי להדגיש אש יציבה על פני פרשים ולוחמת גרילה, שיפר את הציוד ושיטות המלחמה. המערכת הצבאית של רנג'יט סינג שילבה את הטוב שברעיונות הישנים והחדשים כאחד. הוא חיזק את חיל הרגלים ואת הארטילריה. הוא שילם לאנשי צבא הקבע מהאוצר, במקום בשיטת המוגולית לשלם לצבא בהיטלי מס פיאודליים מקומיים.

בעוד רנג'יט סינג הציג רפורמות מבחינת האימונים והציוד של הצבא שלו, הוא לא הצליח לבצע רפורמה במערכת הג'אגירים הישנה של מתווכים מוגוליים. מערכת הג'אגירים לגביית הכנסות המדינה כללה אנשים מסוימים בעלי קשרים פוליטיים או ירושה שהבטיחו מס קבוע (נאזרנה) לשליט ובכך השיגה שליטה מנהלית על כפרים מסוימים, עם הזכות לגבות מכסים, בלו ומס קרקע בשיעורים לא עקביים וסובייקטיביים מהאיכרים והסוחרים; הם שמרו על חלק מההכנסות שנאספו וסיפקו את ערך המס המובטח למדינה. ג'אגירים אלה הפעילו מיליציה חמושה עצמאית כדי לסחוט מיסים מהאיכרים והסוחרים, והמיליציה השתמשה באלימות. מערכת זו של מיסוי לא עקבי עם סחיטה שרירותית על ידי מיליציה, המשיכה את המסורת המוגולית של יחס בלתי צודק לאיכרים ולסוחרים ברחבי האימפריה הסיקית, ולראיה התלונות שהוגשו לרנג'יט סינג על ידי פקידי חברת הודו המזרחית הבריטית שניסו לסחור באזורים שונים של האימפריה הסיקית.

על פי רישומים היסטוריים, קובע סוניט סינג, הרפורמות של רנג'יט סינג התמקדו בצבא שיאפשר כיבושים חדשים, אך לא כלפי מערכת מיסוי כדי לסיים את ההתעללות, וגם לא בהכנסת חוקים אחידים במדינתו או בשיפור הסחר הפנימי והעצמת האיכרים והסוחרים. כישלון זה ברפורמה של מערכת המיסוי והכלכלה המבוססת על ג'אגירים, הוביל בחלקו למאבקי כוח בירושה ולסדרה של איומים, פילוגים פנימיים בין הסיקים, התנקשויות והפיכות גדולות באימפריה הסיקית בשנים מיד לאחר מותו של רנג'יט סינג. לאחר מכן הגיע סיפוח קל של שרידי האימפריה הסיקית להודו הבריטית, כאשר הפקידים הקולוניאליים הציעו לג'אגירים תנאים טובים יותר וזכות לשמור על המערכת על כנה.

רנג'יט סינג הבטיח שהפנג'אב ייצר ויהיה עצמאי בכל סוגי הנשק, הציוד והתחמושת שצבאו זקוק לו. ממשלתו השקיעה בתשתיות בתחילת המאה ה-19 ולאחר מכן, הקימה מכרות לחומרי גלם, מפעלי יציקה לתותחים, מפעלי אבק שרפה ונשק. חלק מהפעולות הללו היו בבעלות המדינה, אחרות הופעלו על ידי יזמים סיקים פרטיים.

עם זאת, רנג'יט סינג לא ביצע השקעות גדולות בתשתיות אחרות כמו תעלות השקיה כדי לשפר את הפריון של קרקעות, ובדרכים. השגשוג באימפריה שלו, בניגוד לתקופת המלחמות המוגוליות-סיקיות, נבע במידה רבה מהשיפור במצב הביטחוני, הפחתת האלימות, פתיחת דרכי מסחר מחדש וחופש גדול יותר לנהל מסחר.

ההיסטוריונים המוסלמים של אמצע המאה ה-19, כמו שחמת עלי שחווה את האימפריה הסיקית על בשרו, הציגו השקפה שונה על האימפריה והממשל של רנג'יט סינג. לדברי עלי, ממשלתו של רנג'יט סינג הייתה רודנית, והוא היה מונרך מרושע בניגוד למוגולים. המומנטום הראשוני של בניין האימפריה בתיאורים אלו הוא רנג'יט סינג הוביל את "התיאבון שאינו יודע שובע לביזה" של צבא ח'אלסה, רצונם ב"ערים חדשות לבזוז", וביטול "יירוט הכנסות של מתווכים בין האיכרים-החקלאים והאוצר" של עידן המוגולי.

לפי אישתיאק אחמד, שלטונו של רנג'יט סינג הוביל לרדיפות נוספות של מוסלמים בקשמיר, והרחיב את הרדיפה הסלקטיבית בעבר של מוסלמים שיעים והינדים על ידי שליטים מוסלמים סונים אפגניים בין 1752 ל-1819 לפני שקשמיר הפכה לחלק מהאימפריה הסיקית שלו. ביקרמג'יט מתאר את רנג'יט סינג כ"עריץ טוב לב". הדיווחים המוסלמיים על שלטונו של רנג'יט סינג הוטלו בספק על ידי היסטוריונים סיקים מאותה תקופה. לדוגמה, ראטן סינג באנגו ב-1841 כתב שדיווחים אלו אינם מדויקים, ולפי אן מרפי, הוא העיר, "מתי מוסלמי ישבח את הסיקים?" לעומת זאת, קצין הצבא הבריטי יו פירס בתקופה הקולוניאלית ב־1898 מתח ביקורת על שלטונו של רנג'יט סינג, כאחד המבוסס על "אלימות, בוגדנות ודם". סוהן סיטאל לא מסכים עם תיאור זה וקובע שרנג'יט סינג עודד את צבאו להגיב ב"מידה כנגד מידה" נגד האויב, אלימות בתגובה לאלימות, דם בתגובה לדם, גזל תמורת גזל.

סינג הפך את האימפריה שלו ואת הסיקים לכוח פוליטי חזק, שבגינו הוא נערץ מאוד בסיקיזם. לאחר מותו, האימפריה לא הצליחה להקים מבנה מתמשך לממשל סיקים או ירושה יציבה, והאימפריה הסיקית החלה להתדרדר. האימפריה הבריטית והסיקית נלחמו בשתי מלחמות כשהמלחמה האנגלו-סיקית השנייה סיימה את שלטונה של האימפריה הסיקית. הסיקיזם עצמו לא נפגע.

קלייב דיואי טען כי שקיעתה של האימפריה לאחר מותו של סינג חייבת רבות למערכת הכלכלית והמיסוי המבוססת על ג'אגירים, אותה ירש מהמוגולים ושמר עליה. לאחר מותו, התפתח מאבק לשליטה בשלל המיסים, שהוביל למאבק כוחות בין האצילים ומשפחתו מנשות שונות. מאבק זה הסתיים בסדרה מהירה של הפיכות בארמון והתנקשויות בצאצאיו, ובסופו של דבר סיפוח האימפריה הסיקית על ידי הבריטים.

בשנות ה-30 של המאה ה-19, סבל רנג'יט סינג מסיבוכים בריאותיים רבים וכן משבץ מוחי, אשר מספר תיעודים היסטוריים מייחסים לאלכוהוליזם ולכשל של הכבד. על פי דברי הימים של היסטוריוני החצר של רנג'יט סינג והאירופים שביקרו אותו, רנג'יט סינג התמכר לאלכוהול ולאופיום, הרגלים שהתעצמו בעשורים המאוחרים של חייו. עם זאת, הוא לא עישן ולא אכל בשר בקר, ודרש מכל הפקידים בחצרו, ללא הבדל דתם, לעמוד בהגבלות אלו כחלק מחוזה העסקתם. הוא מת בשנתו ב-27 ביוני 1839. ארבע מנשותיו ההינדיות- מהטאב דווי (גודאן סאהיבה), בתו של ראג'ה סנסאר צ'אנד, ראני הר דווי, בתו של צ'אודרי רם, ראג'פוט סלריה, ראני ראג' דווי, בתם של פדמה ראג'פוט וראני רג'נו קנואר, בתו של סנד בהארי, יחד עם שבע פילגשים הינדיים עם תארים מלכותיים ביצעו סאטי על ידי הצבת עצמן מרצונן על מדורת ההלוויה שלו כאקט של מסירות.

סינג זכור כמי שאיחד את הסיקים וייסד את האימפריה הסיקית המשגשגת. הוא זכור גם בזכות כיבושיו ובניית צבא ח'אלסה מאומן היטב, המספק את עצמו כדי להגן על האימפריה. הוא צבר עושר רב, כולל השגת יהלום הקוהינור משאה שוג'אע דוראני מאפגניסטן, אותו השאיר למקדש ג'גאנאת (אנ') בפורי, אודישה ב-1839.

אולי המורשת המתמשכת ביותר של סינג הייתה שיקום והרחבת הארימנדיר סאהיב, הגורודווארה הנערצת ביותר מבין הסיקים, אשר ידועה כיום בפי העם כ"מקדש הזהב". חלק ניכר מהעיטור הנוכחי בהארימנדיר סאהיב, בצורה של זהב ושיש, הוכן בחסותו של סינג, שגם נתן חסות על חומות מגן ומערכת אספקת מים לחיזוק האבטחה והפעולות הקשורות למקדש. הוא היה גם אחראי על בניית שניים מהמקדשים הסיקים הקדושים ביותר, שהם מקום הולדתו ומקום ההתנקשות של גורו גובינד סינג -טאקהט סרי סאהיב (אנ') בביהר והאזור סאהיב (אנ') במהאראשטרה, בהתאמה - אותם הוא העריץ מאוד. מגדל גורודווארה בן תשע הקומות של גורדווארה באבא אטל (אנ') נבנה בתקופת שלטונו.

• הסמאדהי של רנג'יט סינג (אנ') בלאהור, פקיסטן, מסמן את המקום בו נשרפה גופתו של רנג'יט סינג, וארבע ממלכותיו ושבע פילגשיו ביצעו סאטי.
• ב-20 באוגוסט 2003, הוצב פסל ברונזה של סינג בגובה 6.7 מטרים בפרלמנט של הודו.
• מוזיאון בארמון ראם באג (אנ') באמריטסר מכיל חפצים הקשורים לסינג, כולל נשק ושריון, ציורים, מטבעות, כתבי יד ותכשיטים. סינג בילה זמן רב בארמון שבו הוא ממוקם, שבו הוקם גן ב-1818.
• ב-27 ביוני 2019, נחשף פסל ברונזה של סינג במצודת לאהור, במלאת 180 שנה למותו. מאז הוא הושחת מספר פעמים, במיוחד על ידי חברי ארגון האסלאמי הימני קיצוני טהריק-אי-לאבאיק פקיסטן (אנ').

בשנת 1783 הקים רנג'יט סינג מושבת מלאכה של תאתרה (אנ')^[ח] ליד אמריטסר ועודד אומני מתכת מיומנים מקשמיר להתיישב בג'נדיאלה גורו (אנ'). בשנת 2014, מלאכה מסורתית זו של ייצור מוצרי פליז ונחושת נוספה לרשימת מורשת תרבותית בלתי מוחשית על ידי אונסק"ו. ממשלת פנג'אב עובדת כעת תחת פרויקט Virasat כדי להחיות את מלאכה זו.

בשנת 2020, ראנג'יט סינג הוגדר כ"מנהיג הגדול בכל הזמנים" בסקר דעת קהל שנערך על ידי מגזין ההיסטוריה של העולם (World Histories Magazine) של ה-BBC.

מדיה וקבצים בנושא רנג'יט סינג בוויקישיתוף

• רנג'יט סינג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)