רצח העם היווני-פונטי

רצח העם היווני-פונטי היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, באוכלוסייה דוברת היוונית לחוף הים השחור.

רצח העם היווני-פונטי התאפיין במעשי טבח המוניים, בגירוש המוני בכפייה שכלל צעדות מוות, בהוצאות להורג שרירותיות, ובהחרבה של מונומנטים תרבותיים, היסטוריים ודתיים של כלל האוכלוסייה הנוצרית-אורתודוקסית. ההערכה הרווחת היא כי בין 450,000–900,000 יוונים-פונטים נספו.[1] קבוצות אתניות נוצריות אחרות כמו הארמנים והאשורים נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, כחלק ממדיניות שיטתית של טיהור אתני של האוכלוסייה הנוצרית באנטוליה במלחמת העולם הראשונה ולאחריה בשנים 1914–1923.

רוב הפליטים והניצולים נמלטו ליוון (יותר מרבע מהאוכלוסייה הקודמת של יוון), ורוב הפליטים מהמחוזות המזרחיים בעיקר, מצאו מקלט באימפריה הרוסית השכנה.[2] עד סוף המלחמה, חלק גדול מהיוונים שחיו באסיה נהרגו או נמלטו; ואילו אלה שנשארו הועברו מאוחר יותר ליוון כחלק מחילופי אוכלוסין בכפייה בין יוון וטורקיה. החילופים הללו למעשה הפכו את הגירוש למעוגן בחוק, ואף חסמו את שיבת הפליטים לאחר מכן. בשנת 2007, חוקרים מהאיגוד הבין-לאומי לרצח עם הכירו במדיניות האימפריה העות'מאנית נגד מיעוטים נוצריים (כמו גם נגד היוונים) כרצח עם.[3]

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוכחות היוונית באסיה החלה כבר בשנת 800 לפנה"ס.[4] היוונים כינו את הים השחור Εὔξεινος Πόντος (Euxinos Pontos, כלומר "הים הידידותי" או "הים מסביר הפנים", כנראה לשון נקייה המתייחסת לשבטים העוינים שלחופיו), וכבר אז החלה התיישבותם לאורך חופו; כאשר הבולטות בערים היווניות באזור זה היו: טרביזונד (Trabzon בטורקית), סאמפסונטה (Samsun), סינופה (Sinop), והראקליה-פונטיקה (Karadeniz Ereğli).[5] בתקופה ההלניסטית (334 לפנה"ס) שבאה בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, התרבות והשפה היווניות החלו לשלוט באסיה הקטנה. ההתייוונות של האזור הואצה תחת השלטון הרומי-ביזנטי. לפני כיבושי האימפריה העות'מאנית הייתה קבוצת הנתינים היוונים-ביזנטים הקבוצה הגדולה ביותר של עמים ילידים שחיו באסיה הקטנה. היוונים היו רוב באזור, עד הכיבוש הסופי של העיר טרביזונד על ידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1461. ערב מלחמת העולם הראשונה, היה באסיה הקטנה מגוון אתני רחב אשר כלל טורקים, אזרים, יוונים-פונטים, ארמנים, כורדים, זאזא, צ'רקסים, אשורים, יהודים ולאזים. אחת הסיבות לטבח הטורקי באוכלוסייה הנוצרית בכלל והיוונית בפרט הייתה החשש שהאוכלוסייה הנוצרית תסייע לאויבי האימפריה העותמאנית. לכך נוספה האמונה כי כדי ליצור מדינת לאום מודרנית יש צורך לטהר מהשטחים של מדינת הלאום קבוצות שעלולות לאיים על שלמותה של מדינת לאום טורקית מודרנית.[6] היוונים-הפונטים (כמו גם שאר קבוצות לא-מוסלמיות כאמור) היוו בעיה מדאיגה בעיני הטורקים הצעירים, שכן כחלק מהסכם קוצ'וק קאינרג'ה[7] (מטורקית Küçük Kaynarca Antlaşması) אישרו העות'מאנים את מעמדו של הצאר הרוסי כממשיך האימפריה הביזנטית, וכן כמגן הנוצרים בתחומי האימפריה. בשל כך, ראו הטורקים הצעירים את היוונים-הפונטים כבוגדים שכל רצונם הוא להצטרף לכוחות הצבא הרוסי באופן טבעי, והחליטו לגרשם מתחומי האימפריה.

על פי נספח צבאי גרמני, הכריז שר המלחמה העות'מאני איסמעיל אנוור בשנת 1915 שהוא רוצה באוקטובר "לפתור את הבעיה היוונית בתקופת המלחמה [...] באותו אופן שהוא פתר את הבעיה הארמנית."[8]

רצח העם היווני-פונטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכמים דומים שנעשו עם בולגריה וסרביה, חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם חילופי אוכלוסין קטן יחסית עם יוון בנובמבר 1913.[9] הסכם נוסף מסוג זה נחתם ביולי 1914, שמטרתו החלפת חלק מ"הטורקים" של יוון ביוונים של איידין ומערב תראקיה (טורקיה), לאחר שהעות'מאנים גירשו יוונים אלה מבתיהם בתגובה לסיפוח היווני של כמה איים טורקיים.[2] בפועל ההחלפה לא הושלמה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה.[10] החל משנת 1913 העות'מאנים החלו ליישם תוכנית של גירוש והגירה בכפייה, תוך התמקדות ביוונים באזור הים האגאי ותראקיה המזרחית, שנוכחותם באזורים אלה נחשבה איום על הביטחון הלאומי. בעוד הדיונים על חילופי אוכלוסין עדיין מתנהלים, יחידות צבאיות מיוחדות החלו במתקפה על כפרים יווניים כאשר הם מאלצים את תושביהם לנטוש את בתיהם ולהגר ליוון, כאשר בו בזמן הם מוחלפים בפליטים מוסלמים.[11] ביוני 1914 החלו הטורקים בסגירת כנסיות ובתי ספר יוונים, החרמת מוצרים יוונים ואף ביזת בתיהם של היוונים.[12] כחלק מהפעולה שנועדה לעודד את היוונים לעזוב, החלו כוחות טורקים לטבוח בתושבי העיר היוונית פוקאהי אשר סירבו לנטוש את בתיהם. המעטים ששרדו את הטבח ברחו ליוון.[13] בתגובה ללחץ בין-לאומי ומקומי, ועל מנת לנסות ולהרגיע את הרוחות, טען טלעת פאשה כי לא ידע על האירועים ולא הייתה לו יד בהם. למרות שהתיימר להוציא עצמו מהעניין, נפגש טלעת פאשה עם ראש מבצע ה"טיהור" במהלך סיור שלו ואף ביקש ממנו להיות זהיר ופחות "גלוי".[14] באותו הקיץ אילצו אנשי הכוחות המיוחדים של האימפריה העות'מאנית את הגברים היוונים להצטרף למחנות עבודה, שבהם מתו אלפים תוך כדי עבודות פרך, התעללות והרג שרירותי בידי השומרים העות'מאנים.[15] בחודשים שלאחר מכן התרחב הטבח לאזורים נוספים באימפריה בהם פונטוס, קפדוקיה וקיליקיה.

בתגובה לאירועים הללו, הפציר ראש ממשלת יוון אלאפטריוס וניזלוס מהטורקים לעצור את מעשיהם, ואף איים לנהוג באותה הצורה באוכלוסייה המוסלמית המתגוררת ביוון. בינואר 1915 הצליחו הרוסים להביס את הטורקים בקרב סאריקאמיש; אזור שבו התגוררו יוונים רבים; מה ששוב גרם לטורקים להאשים את היוונים בבגידה לטובת הרוסים. בינואר 1917 שלח טלעת פאשה מברק המורה לגרש את היוונים ממחוז סמסון מבלי לפגוע באיש, אך בפועל הגירוש בוצע תוך ביזה, אונס נשים, חטיפת נשים וילדים וגיוס בכפייה של גברים למחנות עבודה.[16] באותו החודש שלח שגריר שוודיה לקונסטנטינופול מברק לממשלתו ובו ציין כי "כל השיטות ההרסניות אשר גרמו למוות בעקיפין, כגון גירוש הכרוך בצעדות מוות, רעב במחנות העבודה ובמחנות הריכוז, אינן אלא 'טבח לבן'."[17]

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסמכים העות'מאניים, בינואר 1919 אפשרה הממשלה העות'מאנית את חזרתם של חלק מהיוונים שגורשו, העניקה להם סיוע כספי והחזירה להם את רכושם.[18] כמו כן, באותן שנים בית המשפט הטורקי העמיד לדין מפקדי צבא טורקים על כך שלקחו חלק במעשי הטבח שבוצעו נגד העם היווני והארמני כאחד.[19] באוקטובר 1920 ציין קצין בריטי בדו"ח שכתב כי מחוץ לעיר איזניק שבאנטוליה נמצאו כ-100 גופות מושחתות של גברים, נשים וילדים בתוך מערה גדולה, כחלק מאותו טבח נוראי.[20] דיפלומטים גרמנים ואוסטרו-הונגרים סיפקו ראיות לסדרה של מעשי טבח שיטתיים וטיהור אתנית של היוונים באסיה קטנה (כמו גם את התזכיר מ-1922 שנערך על ידי ג'ורג רנדל על "הטבחים הטורקים והרדיפות").[21] הרשומות מתארות מעשי טבח, אונס ושריפת כפרים יווניים בצורה שיטתית, ומייחסות את התכנון לפקידים העות'מאנים כלומר ראש הממשלה העותמאנית מחמוד סבקט פאשה, ראפאת ביי, טלעת פאשה ואנוור פאשה.[17] בנוסף הופיעו בעיתונות הזרה אזכורים נרחבים לאירועים, הקלטת מעשי טבח, גירוש, הרג ילדים, אונס, שריפת כפרים יווניים בשלמותם, הרס כנסיות יווניות אורתודוקסיות ומנזרים, טיוטות ל"מחנות עבודה", ביזה, טרור ופשעים שבוצעו נגד יוונים, ארמנים וגם נגד אזרחים בריטים, אמריקאים ופקידי ממשלה.[22]

קורבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי קורבנות הטבח, ישנן הערכות שונות לגבי מספר הנספים כאשר המנעד הוא רחב במיוחד. על פי מקורות שונים מניין ההרוגים היוונים רק באזור פונטוס של אנטוליה נע בין 300,000 ל-360,000. צוות של חוקרים אמריקאים מצא מיד לאחר המלחמה, כי המספר הכולל של יוונים שנהרגו עשוי להגיע ל-900,000 אנשים.[23] חוקר בשם רודולף רומל ליקט מידע מספרי מחקר שונים לצורך הערכת התמותה בין השנים 1914–1923. הערכותיו נעות בין 289,000 ל-459,000 מקרי מוות ברצח העם היווני בתקופה זו.[24] על פי נתוני הממשלה היוונית, מספר כולל של מיליון אנשים נספו בטבח.[25] על פי הליגה הבין-לאומית לזכויות וחופש האדם, בין 1916–1923 נהרגו למעלה מ-350,000 יוונים-פונטים באמצעות רדיפה, מעשי טבח וצעדות מוות.[26] אדוארד הייל בירסטאדט טען כי על-פי עדות רשמית של הטורקים, מאז 1914 נטבחו בדם קר 1,500,000 ארמנים, ו-500,000 יוונים, גברים נשים וילדים, ללא כל ההתגרות.[27] בוועידת לוזאן בסוף שנת 1922 שר החוץ הבריטי לורד קרזון אמר כי "מיליון יוונים נהרגו, גורשו או מתו".[28] עד היום אין מספר מדויק של הערכות, וכאמור המנעד די רחב; החל ממאות אלפים בודדים וכלה במיליון נספים.

השלכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסכם סוור (הסכם השלום שנחתם לאחר המלחמה בין האימפריה העות'מאנית ומדינות ההסכמה בסוור שבצרפת) כונו מעשיו של המשטר הטורקי "טרור" ואף צוינו הוראות "לתקן ככל האפשר את העוולות שנגרמו לאנשים כחלק ממעשי הטבח שבוצעו בטורקיה בתקופת המלחמה".[29] בסופו של דבר הסכם סוור לא אושר על ידי הממשלה הטורקית ואף הוחלף מאוחר יותר בהסכם לוזאן,[30] אשר לא צוין בו אילו עונשים יינקטו נגד מי שביצע פשעי מלחמה. משפטים שנערכו מיד בעקבות המלחמה בוטלו, והנאשמים לא נענשו. בשנת 1923, חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה כבר הביאו לחיסול כמעט מוחלט של הנוכחות היוונית בטורקיה ושל הנוכחות הטורקית ביוון.

ההכרה ברצח העם היווני-פונטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "ג'נוסייד" (genocide) או רצח עם, לתיאור רצח עם לסוגיו, נטבע בשנת 1944 על ידי רפאל למקין, יהודי אמריקאי ממוצא פולני, כחלק ממאמציו להגדרת רצח עם כפשע בחוק הבין-לאומי.[31] הוא הגשים מטרה זו כאשר ב-9 בדצמבר 1948[32] אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951. בדצמבר 2007, אישרה האגודה הבין-לאומית למחקר רצח-עם (IAGS) כי המעשים שביצעו הטורקים בשנים 1914–1923 כנגד היוונים (כמו גם הארמנים והאשורים), הם רצח עם.[33] במהלך השנים, נולדו דיונים רבים לגבי ההכרה במעשיהם של הטורקים כרצח עם, והיו חוקרים כמו מארק מאוזר[34] ומאנוס מידלארסקי שטענו כי מטרתם המקורית של העות'מאנים לא הייתה רצח-עם, לעות'מאנים לא הייתה תוכנית סופית מסודרת כמו זו של גרמניה הנאצית, וכי מדובר בהתנהלות פזיזה ללא מחשבה.[35]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Akçam, Taner (1996). Armenien und der Völkermord: Die Istanbuler Prozesse und die Türkische Nationalbewegung. Hamburg: Hamburger Edition. p. 185.
  • Akçam, Taner (2012). The Young Turks' Crime Against Humanity: The Armenian Genocide and Ethnic Cleansing in the Ottoman Empire. Princeton/Oxford: Princeton University Press.
  • Alexander Westwood and Darren O'Brien (2006). Selected bylines and letters from The New York Times. The Australian Institute for Holocaust and Genocide Studies.
  • Australian Institute for Holocaust and Genocide Studies: the genocide and its aftermath
  • Bierstadt, Edward Hale (1924). The Great Betrayal; A Survey of the Near East Problem. New York: RM McBride & Co
  • Bjornlund, Matthias (2013). "The 1914 Cleansing of Aegean Greeks as a Case of Violent Turkification". Late Ottoman Genocides: The Dissolution of the Ottoman Empire and Young Turkish Population and Extermination Policies (Routledge).
  • Erickson, Edward J. "the Armenians and Ottoman Military Policy, 1915," War in History 15/2 (2008), pp. 141-167
  • Ferguson, Niall (2006), The War of the World: Twentieth-century Conflict And the Descent of the West, New York: Penguin, ISBN 1-59420-100-5.
  • Hinton, Alexander Laban. "Introduction" in idem, (ed.), Annihilating Difference: The Anthropology of Genocide, (University of California Press, 2002), pp. 1-42
  • Hobsbawm, EJ (1992). Nations and nationalism since 1780 programme, myth, reality. Cambridge, UK: Cambridge University Press. p. 133.
  • Howland, Charles P. "Greece and Her Refugees", Foreign Affairs, The Council on Foreign Relations. July, 1926.
  • Hull, Isabel V (2005), Absolute Destruction: Military Culture and the Practices of War in Imperial Germany, Ithaca: Cornell University Press.
  • IAGS Resolution on Genocides committed by the Ottoman Empire retrieved via the Internet Archive (PDF), International Association of Genocide Scholars
  • International Association of Genocide Scholars Officially Recognizes Assyrian, Greek Genocides (PDF), IAGS, 2007-12-16.
  • Jones, Adam (2006), Genocide: A Comprehensive Introduction, Routledge.
  • Lemkin, Raphael. "Genocide as a Crime under International Law," The American Journal of International Law 41/1 (January 1947), pp. 145-151
  • Levene, Mark (Winter 1998), "Creating a Modern "Zone of Genocide": The Impact of Nation - and State-Formation on Eastern Anatolia, 1878–1923",Holocaust and Genocide Studies 12 (3): 393–433
  • Mazower, Mark (2011). "The G-Word". LRB 23 (3). Retrieved 1 May 2011.
  • Manus I. Midlarsky, The Killing Trap: Genocide in the Twentieth Century (Cambridge: Cambridge University Press, 2005) pp. 342-3
  • Osmanli Belgelerinde Ermeniler, Documents 236–40, TR: Devletarsivleri, pp. 207–11.
  • Rendel, GW (20 March 1922), Turkish Massacres and Persecutions of Minorities since the Armistice (memorandum), Foreign Office
  • Rosenfeld, Gavriel D. "The Politic of Uniqueness: Reflections on the Recent Polemical Turn in Holocaust and Genocide Scholarship" Holocaust and Genocide Studies 13/1 (Spring 1999), pp. 28-61
  • Rummel, Rudolph J. "Democracy, Power, Genocide, and Mass Murder," Journal of Conflict Resolution 39/1 (March 1995), pp. 1-26
  • Rummel, Rudolph J. "Statistics Of Turkey's Democide Estimates, Calculations, And Sources". University of Hawai'i. Retrieved 15 April 2015. Table 5.1B.
  • Travis, Hannibal (2009), "The Cultural and Intellectual Property Interests of the Indigenous Peoples of Turkey and Iraq", Texas Weleyan Law Review (Texas Wesleyan University School of Law)
  • United Nations document E/CN.4/1998/NGO/24 (p. 3) acknowledging receipt of a letter by the "International League for the Rights and Liberation of Peoples" titled "A people in continued exodus" (i.e., Pontian Greeks) and putting the letter into internal circulation (dated 1998-02-24)
  • Shirinian, G. N. (Ed.). (2017). Chapter four Considering Genocide Testimony: Three Case Studies from the Armenian, Pontic, and Assyrian. "Genocides Genocide in the Ottoman Empire: Armenians, Assyrians, and Greeks", 1913-1923. Berghahn books (pp. 135-157)

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח העם היווני-פונטי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Jones 2006, pp. 154–55.
  2. ^ 1 2 Howland, Charles P. "Greece and Her Refugees", Foreign Affairs, The Council on Foreign Relations. July, 1926.
  3. ^ IAGS Resolution on Genocides committed by the Ottoman Empire retrieved via the Internet Archive,International Association of Genocide Scholars
  4. ^ Hobsbawm, EJ (1992). Nations and Nationalism since 1780 Programme, Myth, Reality. Cambridge, UK: Cambridge University Press. p. 133.
  5. ^ Travis, Hannibal (2009), "The Cultural and Intellectual Property Interests of the Indigenous Peoples of Turkey and Iraq", Texas Weleyan Law Review (Texas Wesleyan University School of Law). P. 637
  6. ^ Levene, Mark (Winter 1998), "Creating a Modern "Zone of Genocide": The Impact of Nation - and State-Formation on Eastern Anatolia, 1878–1923",Holocaust and Genocide Studies 12 (3): 393–433.
  7. ^ המזרח התיכון - חלק א', באתר עמיהוד ישראלי
  8. ^ Ferguson 2006, p. 180.
  9. ^ Akçam, Taner (2012). The Young Turks' Crime Against Humanity: The Armenian Genocide and Ethnic Cleansing in the Ottoman Empire. Princeton/Oxford: Princeton University Press. p. 65
  10. ^ Akçam 2012, pp. 65-7.
  11. ^ Akçam 2012, p. 69.
  12. ^ Akçam 2012, pp. 80-2.
  13. ^ Bjornlund, Matthias (2013). "The 1914 Cleansing of Aegean Greeks as a Case of Violent Turkification". Late Ottoman Genocides: The Dissolution of the Ottoman Empire and Young Turkish Population and Extermination Policies (Routledge).
  14. ^ Akçam 2012, pp. 84-5.
  15. ^ Hull, Isabel V (2005), Absolute Destruction: Military Culture and the Practices of War in Imperial Germany, Ithaca: Cornell University Press. p. 273
  16. ^ Akçam 2012, pp. 112.
  17. ^ 1 2 Rendel, GW (20 March 1922), Turkish Massacres and Persecutions of Minorities since the Armistice (memorandum), Foreign Office
  18. ^ Osmanli Belgelerinde Ermeniler, Documents 236–40, TR: Devletarsivleri, pp. 207–11.
  19. ^ Akçam, Taner (1996). Armenien und der Völkermord: Die Istanbuler Prozesse und die Türkische Nationalbewegung. Hamburg: Hamburger Edition. p. 185.
  20. ^ Rendel 1922.
  21. ^ Australian Institute for Holocaust and Genocide Studies: the genocide and its aftermath
  22. ^ Alexander Westwood and Darren O'Brien, Selected bylines and letters from The New York Times, The Australian Institute for Holocaust and Genocide Studies, 2006
  23. ^ Jones 2010, p. 166.
  24. ^ Rummel, R.J. "Statistics Of Turkey's Democide Estimates, Calculations, And Sources". University of Hawai'i. Retrieved 15 April 2015. Table 5.1B.
  25. ^ Jones 2010, p. 150.
  26. ^ United Nations document E/CN.4/1998/NGO/24 (p. 3) acknowledging receipt of a letter by the "International League for the Rights and Liberation of Peoples" titled "A people in continued exodus" (i.e., Pontian Greeks) and putting the letter into internal circulation (dated 1998-02-24)
  27. ^ Bierstadt, Edward Hale (1924), The Great Betrayal; A Survey of the Near East Problem, New York: RM McBride & Co. p. 67
  28. ^ "Turks Proclaim Banishment Edict to 1,000,000 Greeks", The New York Times, 2 December 1922, p. 1.
  29. ^ Treaty of Sèvres, www.armenian-genocide.org
  30. ^ From Rep. of Turkey Ministry of Foreign Affairs, Republic of Turkey Ministry of Foreign Affairs
  31. ^ Lemkin, Raphael. "Genocide as a Crime under International Law," The American Journal of International Law 41/1 (January 1947), pp. 145-151
  32. ^ Björnson, Karin Solveig (1998), Genocide and Gross Human Rights Violations in Comparative Perspective: In Comparative Perspective, Transaction, p. 133,
  33. ^ International Association of Genocide Scholars Officially Recognizes Assyrian, Greek Genocides (PDF), IAGS, 2007-12-16.
  34. ^ Mazower, Mark (2011). "The G-Word". LRB 23 (3). Retrieved 1 May 2011.
  35. ^ Manus I. Midlarsky, The Killing Trap: Genocide in the Twentieth Century (Cambridge: Cambridge University Press, 2005) pp. 342-3
רצח עם
רצח העם הטסמני (1828–1830) • רצח העם הצ'רקסי (1864) • רצח העם של ההררו והנאמה (1904–1907) • רצח העם הארמני (1915–1918) • רצח העם היווני-פונטי (1914–1923) • רצח העם האשורי (1914–1918) • הולודומור (1932–1933) • שואת היהודים (1939–1945) • השמדת הצוענים (1939–1945) • רצח העם הסרבי (1940–1945) • רצח העם הבנגלי (1971) • רצח העם בבורונדי (1972) • רצח העם בקמבודיה (1975–1979) • רצח העם במזרח טימור (1975) • רצח העם בגואטמלה (1981–1983) • רצח העם הבוסני (1992–1995) • רצח העם ברואנדה (1994) • רצח העם בדארפור (2003–2020)
אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רצח_העם_היווני-פונטי&oldid=39840485"