אספה מכוננת

ערך זה עוסק בגוף שנועד לנסח חוקה למדינה. אם התכוונתם לערכים על אספה מכוננת מסוימת, ראו אספה מכוננת (פירושונים).

אספה מכוננת או רשות מכוננת היא גוף שנועד לנסח חוקה למדינה.

חברי האספה המכוננת מתמנים בדרכים שונות: בבחירות, בסורטיציה, על ידי גוף ממנה או בשילוב של דרכים אלה.^[1] האספה המכוננת היא בדרך כלל גוף נפרד מהרשות המחוקקת, אם כי ייתכן שחברי הרשות המחוקקת יהיו חלק נכבד מחברי האספה המכוננת.

כמסמך היסוד המכונן מדינה, במדינות מסוימות לא ניתן לשנות או לתקן חוקה על ידי הליכי החקיקה הרגילים של המדינה.^[2] במקום זאת מורכבת ועידה חוקתית או אספה מכוננת, שהכללים לגביהן קבועים בדרך כלל בחוקה. אספה מכוננת מוקמת לרוב למטרה הספציפית שלה, אותה היא מבצעת תוך זמן קצר יחסית, ולאחר מכן מתפזרת.

באוסטרליה התקיימו ארבע ועידות חוקה, בשנים 1891, 1897, 1973, ו-1998.

האספה המכוננת של איטליה הוקמה בשנת 1946, בעקבות תבוסתה של איטליה הפשיסטית במלחמת העולם השנייה. היא נבחרה בבחירות כלליות, במקביל למשאל עם על אימוץ הרפובליקה או המשך המלוכה. הבוחרים בחרו ברפובליקה, ולאספה החדשה הייתה המשימה לאשר את ממשל הרפובליקה החדשה ולכתוב חוקה חדשה. זו אושרה ב-22 בדצמבר 1947.

האספה המכוננת פוזרה ב-31 בינואר 1948, והוחלפה בפרלמנט החדש של איטליה.

ערך מורחב – ועידת החוקה (ארצות הברית)

ועידת החוקה של ארצות הברית ניסחה ב-1787 את חוקת ארצות הברית, וזו תקפה, בשינויים אחדים, עד היום. צירי הוועידה לא נבחרו ישירות, אלא מונו על ידי מדינות ארצות הברית (לא כל המדינות שלחו צירים). יתרה מכך, הוועידה הוסמכה במקור לנסח תיקונים לתקנון הקונפדרציה במקום חוקה חדשה.

החוקה האמריקאית אינה כוללת הוראה לאופן החלפתה (ובגלל קיומם של סעיפים משוריינים לא ניתן לבטל אותה באמצעות תיקון). סעיף V לחוקה אמנם מתיר לקונגרס למנות ועידה חוקתית לאומית שתציע תיקונים, אך הוא מעולם לא עשה זאת. לקונגרס יש אפשרות להגיש לוועידות מדינתיות (במקום לבתי המחוקקים של המדינות) הצעות משלו לתיקונים והצעות של ועידה לאומית לצורך אשרור; בתהליך זה נעשה שימוש פעם אחת בלבד (עבור התיקון ה-21).

המועצה הפרלמנטרית ניסחה ב-1948 את חוקת גרמניה לאשרור על ידי מדינות גרמניה. מועצה זו לא הוכרה כלגיטימית על ידי גרמניה המזרחית, שניסחה חוקה משלה ב-1949 ולא קיבלה את חוקת גרמניה עד לאיחוד גרמניה מחדש ב-1990.

האספה המכוננת של דנמרק (אנ') משנת 1848 קבעה את חוקת דנמרק (אנ') ב-1849 וקבעה את המעבר ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית. חברי האספה כללו 114 חברים שנבחרו ישירות באוקטובר 1848, 38 חברים שמונו על ידי המלך והשאר היו שרי הממשלה. האספה המכוננת התכנסה בארמון כריסטיאנסבורג בקופנהגן ונפגשה לראשונה ב-23 באוקטובר 1848. ב-25 במאי 1849 אישרה האספה המכוננת את החוקה החדשה, וב-5 ביוני 1849 היא נחתמה על ידי המלך פרדריק השביעי.

הוועידה האירופית (אנ') התכנסה בשנת 2001 וניסחה האמנה לכינון חוקה לאירופה לאישור המועצה האירופית ולאשרור המדינות החברות. הצעה זו נזנחה לאחר שנדחתה במשאלי עם בצרפת ובהולנד, והוחלפה ב-2007 באמנת ליסבון.

האספה המכוננת של הודו נבחרה לכתוב את חוקת הודו, ושימשה כפרלמנט הראשון שלה כאומה עצמאית. האספה המכוננת הוקמה כתוצאה ממשא ומתן בין מנהיגי תנועת העצמאות ההודית לבין חברי משלחת הקבינט הבריטי (אנ'). האספה המכוננת נבחרה בעקיפין על ידי חברי האספה המחוקקת המחוזית, שהתקיימה תחת הראג' הבריטי. האספה המכוננת התכנסה לראשונה ב-9 בדצמבר 1946 בדלהי. ב-15 באוגוסט 1947 הפכה הודו לאומה עצמאית, והאספה המכוננת החלה לתפקד כפרלמנט של הודו. בהימרו רמג'י אמבדקאר ניסח את חוקת הודו במקביל לדיונים באספה המכוננת. האספה אישרה את החוקה ב-26 בנובמבר 1949 (שנחגג כיום החוקה), והיא נכנסה לתוקף ב-26 בינואר 1950 - יום שמצוין בהודו כיום הרפובליקה. לאחר שהחוקה נכנסה לתוקף, הפכה האספה המכוננת לפרלמנט הזמני של הודו.

ערך מורחב – חוקה (ישראל)

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 181 (תוכנית החלוקה), שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. בהחלטה נקבע כי בכל מדינה תוקם מועצת ממשלה זמנית שתיקח לידיה את הסמכויות השלטוניות עם הסתלקות המעצמה המנדטורית (בריטניה), תקים מיליציה חמושה ותקיים בתוך חודשיים לכל היותר בחירות לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה. ב-14 במאי 1948 הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. אחד מסעיפיה של מגילת העצמאות קבע שחוקה תיקבע על־ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948. הבחירות לאספה המכוננת לא נערכו במועד שנקבע בתוכנית החלוקה או במגילת העצמאות עקב קיומה של מלחמת העצמאות. בסופו של דבר, התקיימו הבחירות ב-25 בינואר 1949. האספה המכוננת לא חוקקה חוקה, עקב התנגדותם של דוד בן-גוריון והסיעות הדתיות. בן-גוריון נימק את התנגדותו בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק".^[3] כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה ב-13 ביוני 1950 החלטת הררי, כדלהלן:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.

במהלך השנים חוקקה הכנסת, שנטלה לעצמה סמכות של רשות מכוננת, 13 חוקי יסוד, שלרבים מהם חסר מאפיין יסודי של חוקה - היציבות, והם משתנים לעיתים קרובות לפי צורכי השעה. במשך שנים רבות לא הובהר מעמדם המדויק של חוקי יסוד. חלקם זכו ליחס כשל חוק רגיל אחדים זכו לשריון של חוק היסוד כולו או סעיפים מסוימים בו. בפסק דין בנק המזרחי קבע בית המשפט העליון שיש בכוחה של הכנסת לכונן חוקה (לגבי מקור סמכותה של הכנסת לחוקק חוקה, היו שתי דעות: האחת שלכנסת ריבונות בלתי מוגבלת, כולל הריבונות לחוקק חוקה, והשנייה שלכנסת מעמד של אספה מכוננת), ושלחוקי היסוד שחוקקה הכנסת ישנו מעמד של חוקה פורמלית. על כן, חוקי היסוד הם המדרג הנורמטיבי העליון של החקיקה הישראלית וניתן להגביל באמצעותם את תוכנה של חקיקה סותרת, והגבלה כזו עומדת בעקרון החוקיות.

במהלך המהפכה הצרפתית (מיולי 1789 עד ספטמבר 1791) הוקמה האספה המכוננת הלאומית כאשר נציגים התאספו במקום היחיד הזמין - מגרש טניס - ונשבעו את שבועת מגרש הטניס (אנ') ב-20 ביוני 1789, והבטיחו שלא יתפזו עד שינסחו חוקה חדשה לצרפת. לואי השישה עשר הכיר בתוקף של האספה המכוננת הלאומית ב-27 ביוני 1789. האספה התפזרה ב-30 בספטמבר 1791, ולמחרת החוקה החדשה נכנסה לתוקף.

האספה המכוננת הרוסית הוקמה ברוסיה בעקבות מהפכת אוקטובר של 1917 כדי ליצור חוקה חדשה לאחר הפלת ממשלת המעבר הרוסית. האספה קיימה ישיבה יחידה בינואר 1918, ופוזרה על ידי הבולשביקים.

חוקה מתאפיינת בדרך כלל ביציבות, אם משום שסעיפיה שוריינו על ידי האספה המכוננת ואם משום הכבוד לחוקה. עם זאת גם חוקה עוברת לעיתים תיקונים, על ידי הפרלמנט או בדרך אחרת. תיקונים אלה נתונים לביקורת שיפוטית על ידי בית משפט לחוקה או בית משפט אחר שהוסמך לכך, וכאשר נמצאת בהם סתירה לחוקה או לעקרונות יסוד של השיטה המשפטית הם נפסלים בנימוק של תיקון חוקה שאינו חוקתי או שימוש לרעה בסמכות המכוננת. גישה זו, המקובלת במדינות שונות, משקפת את התפיסה שהרשות המכוננת אינה כל-יכולה וכי גם עליה מוטלות מגבלות מהותיות בעת שהיא מחוקקת. מערכות משפט שונות נבדלות בגישתן לדוקטרינה, הן בעצם קיומה של חקיקה המסמיכה את בית המשפט לפסוק שתיקון חוקתי אינו חוקתי, והן בכללים להפעלת הסמכות ובגבולותיה של הסמכות.

ביטול, על ידי בית המשפט, של תיקון לחוקה, בנימוק שאינו חוקתי, נעשה במדינות אחדות: צ'כיה, הונגריה וקפריסין.^[4]

• קלוד קליין, ‏בעקבות פסק-הדין בנק המזרחי - הסמכות המכוננת בראי בית המשפט העליון, משפטים ‏כ"ח, תשנ"ז
• אהרן ברק, הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה, משפט ועסקים כח, 2023