שירות השידור של פלשתינה (א"י)

שירות השידור של פלשתינה (א"י)
The Palestine Broadcasting Service
إذاعة فلسطين
	אולפן הרדיו של שירות השידור של פלשתינה
תחום	רשות שידור
שפה רשמית	אנגלית, ערבית ועברית
מדינה	פלשתינה (א"י)
תקופת הפעילות	1936–1948 (כ־12 שנים)

שירות השידור של פלשתינה (א"י) (באנגלית: The Palestine Broadcasting Service, או בקיצור: PBS) היה הגוף שניהל את שידור הרדיו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ששידר בשלוש השפות הרשמיות של המנדט – אנגלית, ערבית ועברית בין השנים 1936–1948.

היסטוריה

ההחלטה הרשמית על הקמת שירות השידור של פלשתינה התקבלה ביולי 1934. בהודעה הרשמית מטעם ממשלת המנדט נכתב^[1]:

אחרי חקירה מקפת בטנדנציות המודרניות בבנק משדרים אלחוטיים, קבל מנהל הדואר הוראות מהנציב העליון לערוך תכנית לתחנת רדיו שתהיה בקרבת ירושלים, ושתוכל לשמש את כל הארץ. החוזה להקמת התחנה נמסר לחברת הטלגרף האלחוטי על שם מרקוני. המשדר יהיה מהמין החדש ביותר ויספק כוח של 20 קילוואט לאנטנות שתקושרנה לתרנים, שגובהם 100 מטר

משדר התחנה ואנטנות השידור הוקמו מצפון לרמאללה, על פסגה בגבוה של כ-900 מטר מעל פני הים, מיקום שאפשר שידור לטווח רחב. השידור היה בתדר 668 קילוהרץ, באורך גל 449 מטר. עוצמת המשדר הייתה 20 קילוואט. אולפני התחנה שכנו תחילה בבניין מלון פאלאס, ברחוב ממילא וקושרו למשדר בכבל^[1]. על שם התחנה בעברית הייתה מחלוקת, מאחר שהייתה התנגדות מצד הערבים לשימוש בשם "ארץ ישראל", וכפשרה התקבל השם "קול ירושלים", כדי למנוע את השימוש בשמות "ארץ ישראל" או "פלשתינה"^[2]. ביולי 1935 הוקמה מועצה ציבורית בה נציגים של הקהילות השונות, שתקבע את תוכן השידורים^[3]. השידורים החלו ב-30 במרץ 1936 בטקס שנערך ברמאללה, בו נכחו נכבדים יהודים וערבים, כולל ראשי העדות והכנסיות בפלשתינה, קונסולים ומנהיגים יהודים, כולל דוד בן-גוריון, מאיר דיזנגוף, ארתור רופין ואברהם קצנלסון. הנציב העליון, ארתור גרנפל ווקופ, חיבר את המשדר לזרם החשמל, והמנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ויליאם הדסון, פתח את השידורים בהכריזו "It is Jerusalem Calling". לאחר מכן נשמעה קריאה דומה בערבית מפי השדרן קעבאני, ולאחריו קרא קריין עברי, "הלו! הלו! ירושלים מדברת!"^[4]. בנאומו אמר הנציב:

...שרות רדיו בפלשתינה (א"י) אשר יפעל לטובת האוכלוסין, הן בעיר והן בכפר. שרות הרדיו בארץ הזאת לא יהא לו כל ענין בפוליטיקה. השידור יהא מכוון לטובת כל המעמדות מבני כל העדות. תכליתו העיקרית תהיה להפיץ דעת ותרבות ויכול אני להבטיחכם שאף מתביעותיה של הדת לא יתעלם. כבכל פעולותינו, כן גם בפעולת זו, תהא ראשיתנו מצערה, אבל בעזרת האל נתקדם פסיעה אחר פסיעה עד שיהא לנו שרות הראוי להייה הרעיונים ומרובי הגוונים של פלשתינה (א"י). נתאמץ לטפח אינטרסים חדשים ולהנחיל לרבים את הדעה לכל צורותיה. הנה....ישנם בארץ אלפי שוחרי מוסיקה הנתקלים בקושי במציאת האמצעים שבעזרתם יוכלו ליהנות מן ההנאות המרובות שהמוסיקה מזכה בהן ואת שומעיה. שרות הרדיו ישתדל לספק את הצורך הזה וימריץ ויעודד את החיים המוסיקליים בפלשתינה (א"י), באופן שנוכל לראות גם את המוסיקה המזרחית וגם את המוסיקה המערבית כשהן מגבירות חילים זו בצד זו, וכל אתת נאמנה למסורת שלה...

— קול ירושלים נשמע בעולם, הארץ, 31 במרץ 1936

אחרי הנציב העליון נאם אברהם קצנלסון^[5], מיד אחריו היה שידור בעברית שכלל שירים בביצוע ברכה צפירה והקראת שירה מפי חנה רובינא. אחר הושמעו קטעים בשפה הערבית, שירים ומוזיקה של להקה מצרית המורכבת משבעה נגנים וזמרים, יחד עם הזמר המצרי עזיז סאדק. אחר כך נשמע נאום של אמין ביי עבד האדי, חבר המועצה הציבורית. הוא פתח בפסוק הראשון של הקוראן: "בשם אללה הרחמן והרחום", ודבר על חשיבות השידור^[6]. חלק מהעיתונים הערבים דיווחו בזעם על השידור הראשון בשפה העברית^[7].

ב-8 ביולי 1937 שודר נאום של הלורד ויליאם רוברט פיל, בו הוא הציג את מסקנות הוועדה שבראשה עמד - ועדת פיל^[8].

שירות השידור של פלשתינה לקח חלק בהקמת תחנת הרדיו בערבית של ה-BBC‏ - BBC Arabic (אנ'), במקור הוא היה אומר להפעיל אותה אך הוחלט שהוא יופעל מלונדון כאשר השידור למזרח התיכון התבצע במשדרים של שירות השידור של פלשתינה. שידור הבכורה של BBC Arabic, נערך ב ב־3 בינואר 1938^[9].

בסוף יוני 1939 הועברו האולפנים של שירות השידור של פלשתינה ל"בניין החבשים" בדרך הנסיכה מליסנדה^[10]. ב-2 באוגוסט 1939, ערך ארגון האצ"ל פיגוע באולפנים החדשים. שלושה מטענים התפוצצו בשעה 17:20 אחר הצהריים בחדר הפיקוח ובאולפני הרדיו בבית השידור. הקריינית מלכה מאי וייסנברג והמהנדס הערבי-נוצרי אדיב אפנדי מנסור נפצעו קשה, ובהמשך מתו מפצעיהם^[11]. עקב הפיצוץ בחדר הפיקוח, שהוא החוליה המקשרת בין האולפנים בירושלים למשדר ברמאללה, השידור המשיך מאמצעי שידור שהיו באולפן הצמוד למשדר ברמאללה^[12]. תוכניות הערב שודרו גם כן מהאולפן ברמאללה, ולשם כך הוסעו הקריינים והאמנים של תוכניות הערב בכלי רכב משוריינים מירושלים לרמאללה^[13].

במאי 1945 מונה אדווין סמואל (בנו של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל) כמנהל שירות השידור של פלשתינה^[14]. סמואל יזם את הרחבת פעילות שירות השידור, הותקן משדר נוסף לגלים בינוניים, כך שהשירות יכול להפעיל שתי תחנות במקביל בערבית ובעברית. והוקם אולפן נוסף בתל אביב עבור השידורים בעברית^[15].

לאחר קבלת תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, נעשה ניסיון, ללא הצלחה, להגיע להסדר על חלוקת נכסי שירות השידור בין הצד היהודי והערבי^[16]. בפברואר 1948 גנבו שני טכנאים יהודים, בהוראת "ההגנה", ציוד ממתקן השידור מרמאללה, בכדי שימש את שידורי הרדיו של "ההגנה" (שהפכו בהמשך ל"קול ישראל")^[17].

לאחר סיום המנדט הבריטי במאי 1948, פוצל שירות השידור של פלשתינה בין "רדיו רמאללה" שפעל באמצעות מתקני השידור המנדטוריים שנשארו ברמאללה, ועבר לשליטת ממלכת ירדן. והחל לפעול ביוני 1948 כ"תחנת השידור של ירושלים הערבית" בניהלו של עזמי נשאשיבי שהיה מנהל השידורים בערבית בשירות השידור^[18]. ואולפני השידור בירושלים המערבית שעברו לשליטת מדינת ישראל, ותחילה המשיכו לפעול כ"קול ירושלים" על ידי צוות השידורים בעברית^[19]. ב-15 במאי החל לפעול באולפן השידור בתל אביב "קול ישראל"^[20], שפעל בנפרד מ"קול ירושלים" בעברית^[21].

בפברואר 1950 עברו שידורי "קול ישראל" לפעול ב"בניין החבשים" בדרך הנסיכה מליסנדה, ששימש קודם את שירות השידור של פלשתינה^[22]. בנוסף ירשה "קול ישראל" את התקליטייה של שירות השידור שכללה 20,000 תקליטים ואת ספריית התווים^[23]. במרץ 1950 פסק השימוש בשם "קול ירושלים" במקומו הכריז הקריין בעת שידור על "שידורי קול ישראל מירושלים"^[24].

מיד לאחר כיבוש רמאללה במלחמת ששת הימים, השתלטה מדינת ישראל על מתקן השידור של "רדיו רמאללה" והוא החל לשמש את קול ישראל בערבית ואת רשת א'^[25]^[26].