שלמה המלך ושלמי הסנדלר

	ערך שניתן לשפר את מקורותיו
	בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

שלמה המלך ושלמי הסנדלר

כריכת המחזה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
בימוי	משה הלוי (1943) שמואל בונים (1964, 1982) אילן רונן (2005)
כתיבה	סמי גרונמן
מילות השירים	נתן אלתרמן
מוזיקה	סשה ארגוב
מקום ההתרחשות	ירושלים
הצגת בכורה	7 בינואר 1943
שפה	עברית

"שלמה המלך ושַׁלמַי הסנדלר" הוא מחזמר, שכתב המחזאי סמי גרונמן ותרגם מגרמנית המשורר נתן אלתרמן, והוא מוזכר פעמים רבות כאחד ממחזות הזמר המצליחים בכל הזמנים בישראל, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה קופתית.^[1][2]

המחזה, שנכתב ב-1942 ותורגם באותה שנה בידי אלתרמן, הוצג לראשונה בשנת 1943, וב-1964 עובד על ידו, נוספו לו פזמונים בהלחנתו של סשה ארגוב והוא הפך למחזמר ב"תיאטרון הקאמרי".

המחזמר עלה שוב ב-1982, ב-2005 בתיאטרון "הבימה" וב-2019 בהפקה מחודשת^[3] ב״בית צבי״.

המחזה תורגם מהנוסח העברי של אלתרמן ליידיש בידי שמואל צסלר, ולאנגלית בידי דן אלמגור.

המחזמר מגולל את סיפורו של שלמה, המלך התנ"כי שכונה החכם מכל אדם, בעל לאלף נשים ובהן נופרית בת פרעה. לשלמה נודע אודות שיכור פוחז שמסתובב בחוצות ירושלים ודומה לו כשתי טיפות מים - סנדלר בשם שלמי, בעלה של נעמה. כבודו של המלך, כך טוענים יועציו, נרמס בגלל אותו שלמי. שלמה מזמן את שלמי לארמון ומציע לו להתחלף עמו בבגדים ובתפקיד, כדי להוכיח שבכוחו להסתדר ברחוב גם בבגדי סנדלר פשוט. בת שבע, אם שלמה, מגלה ראשונה את החילוף בין בנה לבין שלמי, והיא מעודדת את התוכנית, על מנת שבנה יחווה את מה שחווים נתיניו תחת שלטונו ואולי יהיה פחות תאב בצע, בעיקר ביחסו לנשים. תוך זמן קצר מגלה שלמה שאף על פי שהוא החכם מכל אדם, הוא אינו מצליח להסתדר מול פשוטי העם, כשהם רואים בו רק סנדלר פשוט. שלמי, בתחפושתו כשלמה, מתגלה כמלך ערמומי ביחסו אל העם - אך מגלה כי הוא לא מוצא את מקומו כשליט ומולך, ונוכח כי מלאכת המלוכה קשה מהסנדלרות. עוד נוצר חיכוך בין נעמה אשת שלמי לבין נופרית אשת שלמה. לבסוף חוזר שלמה אל אלף נשותיו ואל המלכות, ושלמי חוזר אל בקבוק היין ואל נעמה אשתו.

בשנת 1942 כתב סמי גרונמן (1875–1952), עורך דין, סופר ומחזאי גרמני-ארצישראלי שחיבר מחזות סאטיריים, את המחזה "החכם והכסיל: המלך שלמה והסנדלר" (Der Weise und der Narr: König Salomo und der Schuster) בגרמנית. המחזה התבסס ככל הנראה על אגדת שלמה המלך ואשמדאי, המספרת על אשמדאי, מלך השדים, שמלך לתקופה מסוימת בעוד שלמה המלך נדד כקבצן, עד אשר שלמה גירש אותו חזרה אל השְאוֹל. נתן אלתרמן תרגם את המחזה, כשכותרתו המשנית הייתה "שלמה המלך והסנדלר", וזאת עקב בקשת תיאטרון "האהל". לאחר מכן הוסיף את שמו של שַׁלמַי, שנקרא במקור שמדאי, לכותרת המשנה והפך אותה לכותרת הראשית. את התפאורה והתלבושות עיצבה ג'ניה ברגר ואת הכוריאוגרפיה יצרה גרטרוד קראוס. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון "האהל" ב-7 בינואר 1943^[4] בשם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בכיכובו של שמחה צחובל. משה הלוי, שביים את ההצגה, אמר כי תכנן להוסיף לה שירים וריקודים, אך דבר זה הביא לבהלה בקרב אנשי "האהל", שחששו ששילוב של פזמונים וריקודים עם ימי התנ"ך יביא אסון על התיאטרון. המחזה היה להצלחה גדולה.

בעקבות מחזה זה כתב סמי גרונמן מחזה המשך, "מלכת שבא", שממשיך בדיוק בנקודה בה הסתיים "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" - ביקורה של מלכת שבא בארמון שלמה. המחזה תורגם הפעם על ידי חיים חפר, והוצג בתיאטרון הקאמרי באוגוסט 1951 בבימויו של גרשון פלוטקין ובכיכובם של חנה מרון ואברהם בן-יוסף. עלילתו עוסקת בהתמודדות שלמה וחצרו עם מלכת שבא ואנשיה, שתרבותם הפראית זרה לתרבות של שלמה ואנשיו, ובכך העלה מסר ברור על הצורך בעירוב תרבויות בישראל. אף שהכיל לחנים של סשה ארגוב הוא נחל כישלון, כשיש הטוענים שהדבר נובע מן התרגום של חפר.^[2] המחזמר הוצג רק 28 פעמים, וכתוצאה מכישלונו לא הפיק הקאמרי שום מחזמר בשנות החמישים.

סמי גרונמן נפטר ב-1952 ולא זכה לראות את גלגולי מחזהו, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

בתחילת שנות ה-60, כשבישראל הוצגו בעיקר מחזות זמר מיובאים, קרא הבמאי שמואל בונים את המחזה המקורי. הוא פנה למתרגם, נתן אלתרמן, והציע לו להפוך את המחזה משנות ה-40 למחזמר. אלתרמן כתב 12 שירים, שהולחנו בידי סשה ארגוב. את התפקיד הראשי הכפול של שלמה ושלמי שיחק אילי גורליצקי, יונה עטרי שיחקה בתפקיד נעמה ורחל אטאס בתפקיד נופרית. את התפאורה התנ"כית עיצב אריה נבון, את התנועה עיצבה אנה סוקולוב הניהול המוזיקלי של נעם שריף והתזמור של נעם שריף ושל אריה לבנון.

הצגת הבכורה הייתה ב-12 בספטמבר 1964 בתיאטרון הקאמרי. בהנהלת הקאמרי חששו רבים שהמחזמר, שהפקתו עלתה לתיאטרון סכום עתק, יהיה כישלון ולאחר צפייה בחזרות מתחו כמה מראשי התיאטרון ביקורת חריפה על הבמאי שמואל בונים. השחקנית חנה מרון הצהירה שההצגה היא "בושה לתיאטרון הקאמרי ואסור שתועלה על הבמה". מנהל התיאטרון, שייקה וינברג, טען שיש לצלוח בשלום רק את שתי ההופעות הסגורות שנקבעו מראש, לפני שההצגה תרד ולפני שהעיתונות תדווח על הכישלון. אולם, ההצגה הצליחה מאוד: היא רצה בסיבוב הראשון כמעט בכל ערב במשך שלוש שנים, והוצגה למעלה מ-600 פעם. עד שירדה ב-1966 גורליצקי לא פספס אף הצגה, ואילו את עטרי החליפה אסתר גרינברג פעמיים בלבד. ההצגה זכתה בפרס ההצגה המקורית הטובה ביותר מטעם המועצה הציבורית לתרבות ואמנות לשנת תשכ"ד.^[5]

ההצגה הועלתה פעם נוספת בסוף 1967 ושוב ב-1971, ובשנת 1982 בהפקה פרטית. בסך הכול הועלתה ההצגה קרוב ל-1,000 פעמים, לרבות הופעות בפריז, בלונדון ובמונטריאול (באקספו 67'), וראו אותה למעלה מ-400,000 צופים. שירי המחזמר, כמו "שיר הסנדלר" ו"שיר המריבה", שהועלו גם על תקליט מצליח וגם על גבי תקליטור, זכו להשמעות רבות ברדיו והפכו ללהיטי התקופה. מרבית הביקורות שיבחו את המחזמר ובעיקר את תרגומו ועיבודו של אלתרמן, עם העברית העשירה שלו. "עיבוד שנון ופיוטי" כתב מבקר התיאטרון הקפדן חיים גמזו, שאף החמיא לאלתרמן על עיבודו שלא איבד מחיותו במשך 22 שנים.

המחזמר נשלח לייצג את ישראל בעולם: דן אלמגור תרגם אותו לאנגלית, והוא הוצג בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בפריז בשנת 1965‏^[6] ובפסטיבל לונדון בשנת 1967.^[7] המחזמר זכה לביקורות נלהבות בפריז ובלונדון נחל הצלחה גדולה כאשר גדול מבקרי בריטניה, הרולד הובסון מה"סאנדיי טיימס", הכתיר את ההצגה כ"אחד מאותם האירועים ההופכים את 'עונת התיאטרון העולמי' לחוויה מלהיבה...ואז מתחילים הפעמונים לפעום בעליצות ואבני החן לזרוח בברק של אושר." הוא כתב גם: "הסאטירה הפשוטה טובת הלב ורבת ההשראה, ערכה גדול יותר בעיניי מן הפתוס הסינתטי של 'כנר על הגג' שובר הקופות." על אילי גורליצקי כתב שהוא "אחת התגליות הגדולות של 'עונת התיאטרון העולמי'", וש"תנועות רגליו הקלילות והמדויקות מביעות אקסטזה שקטה של שליטה פיזית מושלמת". המבקר של "אובזרבר", רונאלד ריידן, כתב גם שהוא מעדיף את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' על 'כנר על הגג' ואף הוא שיבח מאוד את הופעתו של גורליצקי.

פרט ליונה עטרי ואילי גורליצקי, שהופיעו באופן קבוע לאורך הגלגולים השונים, צורפו להצגה שחקנים מחליפים, בהם: רבקה רז (נופרית); אלישבע מיכאלי, שושנה רביד, אביבה אורגד, אורנה פורת, זמירה עילם (בת-שבע) ועוד.

המחזמר הופק גם בארצות הברית, עם שחקנים אמריקאים נודעים, והוא נכתב מחדש על ידי מחזאי אלמוני ונכתבו לו פזמונים חדשים. הוא ספג ביקורות קשות שראו בו הצגה המונית וחסרת תחכום. גרסה זו, שנקראה "I Solomon", נחלה כישלון חרוץ הן מבחינה ביקורתית והן מבחינה קופתית. בניסיון נואש להציל את המחזמר, שינה אותו המפיק בצורה דרסטית וביסס אותו על תרגום של דן אלמגור, שהיה נאמן יותר לגרסה המקורית. אך ללא הועיל, ולאחר שבע הופעות בלבד ירד המחזמר מהבמה.

המחזמר חזר לבמה ב-1982 והוצג בפארק הירקון על ידי תיאטרון "לילך". על התפאורה והבימוי היו אמונים אריה נבון ושמואל בונים. לתפקידים הראשיים חזרו אילי גורליצקי ויונה עטרי ואילו את נופרית שיחקה הפעם מיקי קם. המחזמר הוצג קרוב ל-100 פעם, מהן 15 פעם בהיכל התרבות ובבנייני האומה.

בשנת 2005 העלה תיאטרון הבימה את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מחדש לכבוד חגיגות השישים לתיאטרון הבימה. בעבודה על ההפקה זו הוחלט "לרענן" את הפזמונים משנות ה-60. הזמר והמלחין יוני רכטר נקרא לעבד את שירי המחזמר ולהפוך אותם ליותר עדכניים. בנוסף הופיעו במחזמר להקת הקצב "שקטק" בריקודים, שירה ותיפוף. התפקיד הראשי של שלמה ושלמי הופקד הפעם בידיו של השחקן והבדרן אבי קושניר. בתפקיד נעמה הוצבה השחקנית גלית גיאת, שהוחלפה לאחר מכן בזמרת והשחקנית סיון פז-בוגנים ומאוחר יותר באלינור פלקסמן. בתפקיד נופרית הוצבה הזמרת מירי מסיקה, שהוחלפה בזמרת הילה זיתון, ואת דמותה של בת שבע אם שלמה גילמה השחקנית רבקה גור. הבמאי בגרסה זו הוא אילן רונן. בשנת 2012, לאחר חניכתו של משכן הבימה החדש ולאחר שיפוץ אולם רובינא, הוצג המחזמר שנית כשאבי קושניר הצטרף כבמאי משנה, לבנה פינקלשטיין בתפקיד בת שבע וטלי אורן מגלמת את נופרית בקביעות.

למרות החששות מפני "ארכאיות" המחזה ומהעברית המליצית שמא לא תתאים לקהל הצופים של שנות האלפיים, ההפקה המחודשת הייתה להצלחה ועברה את הצגת ה-700, והשירים הועלו על גבי תקליטור. גם הביקורות שיבחו את ההפקה החדשה ותיארוה כ"חגיגה עם שמחת חיים, שמחזירה אותנו לימים היפים של אלתרמן וסשה ארגוב",^[8] אם כי נמתחה ביקורת על רמת השירה של קושניר.

אלתרמן עיבד את המחזה המקורי והוסיף לו פזמונים וחרוזים הכוללים שפע משחקי לשון שנונים. שפת המחזה עשירה באזכורים תנ"כיים בעברית גבוהה ומליצית, ולצדם מילים עממיות ושפת רחוב, רוויים הומור שפעמים הוא עממי ופעמים דק ועוקצני. עירוב השפה הגבוהה עם זו העממית נאמן לתוכן המחזה שכתב סמי גרונמן, המעמת בין מעמדות שונים: אנשי העם (שלמי, נעמה ואנשי השוק) ומעמד האצולה (שלמה, נופרית), ששניהם מתערבבים אלה עם אלה. הן אנשי העם הפשוטים והן אצולת הארמון מדברים בתרגומו של אלתרמן בשפה גבוהה ועממית כאחד, דבר המצביע על טשטוש ההבדלים ביניהם, לפחות באופן סמלי. השפה תואמת למעשה את המסרים שהמחזה מעביר, על החלוקה החברתית למעמדות (ראו להלן). דוגמה בולטת לכך ניתן לראות ב"שיר המריבה" בין נעמה אשת שלמי לבין נופרית בת פרעה: קללות עממיות כמו "פרצוף מלוח", "אף כפוף" ו"ראש כרבולת" מתערבבות אצלן עם עברית גבוהה כגון: "דבש ונופת צוף", "ספחת" ו"שאי רגלים!" ועם אזכורים מהמקורות כגון "אני אפרוץ כנהר שיחור!...אך לא ירדן יסוב אחור!".

דוגמה נוספת לעירוב של מילים גבוהות ועממיות ניתן לראות גם בבית מתוך השיר "זה לא בשבילי", בו מבקרת נעמה את הגינונים והעברית המצוחצחת של אצולת הארמון:

בארמון הנה שמה אני מתרוצצת,

וסביב רוב הדר ותפארת נוצצת,

ושרים, ופחות, ולשכה, ומועצת,

והכל מדברים בעברית כה נמלצת -

אני מתפוצצת!

וגם במילות ״שיר החכם והכסיל״ בו מתייחס אלתרמן בהומור לקנאת נשים בעירוב מושגים שונים בתכלית מרובדי שפה נפרדים:

הגברת מהרהרת איך להתלבש

ואיזו מין שמלה תצא חוצץ היא

כי אם קליפה אחת יוצאת בשמלת שש

יוצאת שנייה בשמלת שש וחצי

המחזה, מלבד היותו הומוריסטי הכולל שירים וריקודים לרוב, משופע גם בחצים סאטיריים על יחסי השלטון והעם. הכותבים, סמי גרונמן ונתן אלתרמן, הכירו מקרוב את הפוליטיקה והביעו במחזה מקצת מתחלואיה.

פשוטי העם, אנשי השוק, מפגינים נגד שלטון המלוכה, על פקידיו המושחתים והמתנשאים של ארמון המלך, שאינם קשובים לקשייהם ולרצונם. הם תובעים יותר דמוקרטיה ופתיחות בקוראם "למה אין אנו שמה למעלה בארמון?".

לאחר החילוף בין שלמי לשלמה, מתקשה שלמה לחיות כאביון ואף מושם ללעג, כמו שלמי לפנים. רק אז הוא מגלה כי היה מנותק מעמו, החי חיי דלות, בעוד הוא ואנשיו אוכלים לשובע. אך גם חיי שלמי בארמון המלוכה אינם קלים: שלמי אמנם לא נכשל בתפקידו כמלך אך הוא משועמם, מתגעגע לחייו הפשוטים בעבר ולחבריו הישנים, אנשי העם טובי הלב שבמקומם הוא מוקף במלחכי פנכה צבועים. הוא נוכח לדעת, שעדיף אולי להיות אדם עני ומאושר על פני שליט או בן אצולה בודד. גם נעמה אשתו מתגעגעת לחבריה הפשוטים ומלאי השמחה ואינה מסתגלת לחיי הארמון, שאמנם נוחים יותר מחייה הקודמים, אך משעממים ומלאי תככים. אף מתפתח עימות בינה לבין נופרית המצרייה, שמקנאה בה על תשומת לבו של המלך. כך שולח המחזה חצים סאטיריים על ניתוקם של השליט ואנשיו מהעם ועל הפוליטיקה מלאת התככים והצביעות. כמו כן ניתן לראות, כי היראה וההערצה לשליט אינם תלויים רק באישיותו ובחכמתו אלא גם בהילה שמקנה לו תפקידו: שלמי הסנדלר הפשוט זוכה בפועלו כמלך להערצת ההמון בזכות המתנות שהוא מחלק, ואילו שלמה "החכם מכל אדם" לא מצליח להסתדר בבגדי הסנדלר. כך עולה, כי החלוקה החברתית למעמדות של שליטים ופשוטי עם אינה דבר מולד, הנתינים יכולים לתפקד לא רע בשלטון ואילו השליטים לא תמיד יכולים להסתדר בעמל כפיים.

גם החוכמה מוצגת במחזה כתלויה בהילה של המעמד או התפקיד: השליט והעשיר יכולים להיחשב לחכמים רק בזכות מעמדם בדיוק כמו שהעניים עשויים להיתפס בטעות כטיפשים. דוגמה לכך מתרחשת כאשר נותנים אנשי השוק לשלמי "לשפוט" בפרשה הנדונה בארמון המלך, הנודעת כמשפט שלמה (הסיפור המפורסם העוסק במריבה על תינוק בין שתי נשים). שלמי טוען כי יש לחתוך את התינוק לשניים ולחלק אותו: חצי לזאת וחצי לזאת ומדגים זאת בעזרת כיכר לחם ומושם בשל כך ללעג בקרב אנשי השוק. כששלמה נותן פסיקה זהה, המעשה נחשב לחכם ביותר בגלל שאחת הנשים קפצה ואמרה לתת את התינוק לאחרת, מה שהבהיר מי האם האמיתית. לאחר החילוף בארמון, שלמי עונה היטב על חידות מלכת שבא וגם שלמה עונה ברחוב את תשובותיו שלו כשהוא שומע אותן מפי אנשי השוק, אך אלו רק לועגים לשלמה וטוענים שדבריו הבלים הם. גם כששלמי נאלץ להיות שופט במשפטים, הוא מגלה באמצעות המזל את הצדק. דבר זה מראה שהחוכמה לעיתים תלויה במזל או בסטראוטיפ החברתי.

יחד עם התובנה שמגלים שלמה, שלמי ונעמה על חיי העם והמלוכה, גם אנשי העם אינם יוצאים במחזה כשידם נקייה: מחאת הנתינים נשכחת ברגע שהמלך שלמי מחלק להם מתנות קטנות, כמו יין חינם. העם מעדיף לקבל את מתנות השליט על פני מאבק עקרוני בשחיתות ולמען יתר פתיחות ודמוקרטיה. כך המחזה טוען לפנינו שעל זכויות יש להיאבק, וברגע שהעם דורש זכויות וצורת שלטון תקינה אך לא מוכן לעשות דבר לשם כך, הוא עשוי להיות צבוע לא פחות משליטיו.

למחזמר נכתבו 12 שירים. הבולטים בהם הם:

• שיר היין – בתחילה שיר מחאה של אנשי השוק כנגד חצר המלוכה, ובסיום שיר הנאה מהיין מתנת המלך.
• שיר הסנדלר – שיר בביצוע שלמי, בו הוא עורך השוואה בינו לבין שלמה המלך. ידוע בעיקר בזכות השורה "וי ללילי וי ליומי, אם זה אכפת למי".
• זה לא בשבילי – בביצוע נעמה אשת שלמי, בו היא מתארת את המיאוס מחצר הארמון וגעגועיה לחיים הפשוטים ול"שטויות המתוקות כצימוק".
• שיר המריבה – מתאר את העימות בין נעמה אשת שלמי לבין נופרית פילגש שלמה, ומלא בהקנטות שהן מרעיפות אחת על השנייה כגון: "ספחת", "שמן זך בסולת" (שנאמר בציניות), "דפש ונופת צוף" (בציניות גם כן), "ראש כרבולת", "חושחש חמוץ" ועוד.
• שיר החכם והכסיל – מבטא בציניות את השוני בין עשיר לעני, כסיל וחכם: "כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש כאילו אין הבדל - הבדל בכל זאת יש!".
• שיר הפיוס – מושר בידי שלמי ונעמה בסוף ההצגה, כביטוי להשלמה ביניהם ולאהבתם.
• להפקה של שנת 2005 נוסף השיר שיר ערש, שנכתב במקור על ידי אלתרמן וארגוב למחזה "אסתר המלכה", שם ליצן החצר מנסה להרדים את המלך במיטתו. ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" השיר שולב בסוף המערכה הראשונה, כשאנשי השוק מרדימים את שלמה המחופש לשלמי ושרים לו "אם כתר הוא נושא או דלי, אין כל הבדל - בסוף יישן הוא".

המקור:

התרגום העברי:

• סמי גרונמן, שלמה המלך ושלמי הסנדלר: החכם והכסיל: קומדיה בחרוזים בשבע תמונות; תורגם ... על ידי נתן אלתרמן, תל אביב: מועדים, 1942.

המחזמר:

• שלמה המלך ושלמי הסנדלר: החכם והכסיל: קומדיה בחרוזים בשבע תמונות; תירגם והוסיף פזמונים: נתן אלתרמן; רישומים: אריה נבון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1975.

• "בן המלך והעני"
• "הדיקטטור הגדול"

• דב סדן, "בין שמדי ושלמי" [על נוסח התרגום העברי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"], מחברות אלתרמן, א (תשל"ז), 230-246.
• דבורה גילולה, "אלתרמן המתרגם: עיונים ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"", העברית שפה חיה, ב (1999), 59-74.

• מידע על שלמה המלך ושלמי הסנדלר בקטלוג הספרייה הלאומית
• תכניה - 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', תיאטרון הקאמרי, 1964, ארכיון יוסי אלפי, הספרייה הלאומית
• חיים גמזו, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הארץ, 15 בינואר 1943
• עמנואל בן גריון, שלמה ושלמי, דבר, 9 באפריל 1943
• שרגא הר-גיל, מחזמר לפסטיבל - על כסיל ומלך, מעריב, 26 ביוני 1964
• משה נתן, מעשה במלך למך ומדומלך, דבר, "דבר השבוע", 14 באוגוסט 1964
• מנשה רבינא, 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' בהצגת 'התיאטרון הקאמרי', דבר, 22 בספטמבר 1964
• עזרא זוסמן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – מיוסיקל לאומי, דבר, 25 בספטמבר 1964
• חוה נובק, כל העולם במה | מ"החכם והכסיל" עד "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", דבר, 1 באוקטובר 1964
• א. תמר, "למה לא הזכירו אותי" - טוען הבמאי משה הלוי, מעריב, 2 באוקטובר 1964
• מפזמוני המלך והסנדלר, דבר, "דבר השבוע", 9 באוקטובר 1964
• חוה נובק, כוכבים ולילות | שלמה המלך – באדרת חדשה, דבר, 4 בפברואר 1971
• ירדן ניר-בוכבינדר, ישפוט המלך כאן בין שתינו, באתר "האייל הקורא"
• מרב יודילוביץ', הבימה שלו: 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' חוזר, באתר ynet, 9 בפברואר 2012
• מילים לכל שירי המחזמר באתר "שירונט".
• על המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" באתר נתן אלתרמן
• דן לאור, מי חיבר את המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", באתר הארץ, 3 באוקטובר 2022
• זיוה שמיר, מַה מִכָּל אֵלֶּה לָרוּחוֹת זָרִיתִי וּמַה שָׁמוּר יִהְיֶה וְיַעֲמֹד קַיָּם? 60 שנה למחזֶמֶר "שלמה המלך ושַׁלמי הסנדלר", ידיעות אחרונות, 24 בינואר 2024
• דודי פטימר, ‏המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" חוגג 60 שנה, וישוב לבמות בקרוב, באתר מעריב אונליין, 12 בספטמבר 2024

שלמה המלך
משפחתו	דוד • בת שבע • נעמה העמונית • בת פרעה • רחבעם • מלכת שבא
חיבורים שיוחסו לו	משלי • קהלת • שיר השירים • מזמורי שלמה • חכמת שלמה • תהילים ע"ב • תהילים קכ"ז
במקרא	צוואת דוד • חלום שלמה בגבעון • עליית שלמה למלוכה • משפט שלמה
אגדות שלמה	כסא שלמה • שלמה המלך ואשמדאי • שלמה המלך והדבורה • שלמה המלך ומלכת שבא • ברית שלמה
שונות	בית המקדש הראשון • ים של שלמה
הנצחתו	נחל שלמה • הר שלמה • בריכות שלמה • איי שלמה • עמודי שלמה • מרחב שלמה • מבצע שלמה
בתרבות המודרנית	שלמה המלך ושלמי הסנדלר • אגדות המלך שלמה • הספר מכרות המלך שלמה (עיבודים: מכרות המלך שלמה (סרט, 1985) • מכרות המלך שלמה (סרט, 1986))