חסילונים

חסילונים
המין Acanthephyra armata
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
על־מחלקה:	Multicrustacea
מחלקה:	סרטנים עילאיים
סדרה:	מעשירי רגל
תת־סדרה:	Pleocyemata
אינפרא־סדרה:	חסילונים
שם מדעי
Caridea ‏דיינה, 1852

חסילונים (שם מדעי: שירמסיוס ; ידועים גם כ"שרימפס", שיבוש מאנגלית: "Shrimp") היא אינפרא-סדרה של מעשירי רגל מתת-המערכה סרטנאים. שרימס הם שחיינים קטני-ממדים בעלי תפוצה רחבה במים מתוקים ומי ים.

החסילונים מובדלים באופן שטחי מהפראונים (בני תת-הסדרה Dendrobranchiata; באנגלית מכונים "Prawns") במבנה הזימים שלהם. לא תמיד מבדילים בין החסילונים מהתת-סדרה Caridea לפראונים ולעיתים חסילונים גדולי ממדים מכונים (בעיקר בדרום-מזרח אסיה) מכונים בטעות פראונים^[1].

בשם "חסילונים" נעשה שימוש גם לתיאור סרטנאים שאינם קשורים לקבוצה, כמו גמלני שלמה ("חסילוני גמל שלמה") ומינים אחרים מסדרת הטרפידים, או קרילאים (המכונים "חסילוני קריל").

• על-משפחה Alpheoidea - בה 4 משפחות, ביניהם הנקשניים
• על-משפחה Atyoidea
  • משפחה Atyidae
• על-משפחה Bresilioidea - בה 5 משפחות
• על-משפחה Campylonotoidea - בה 2 משפחות
• על-משפחה Crangonoidea - בה 2 משפחות
• על-משפחה Galatheacaridoidea
  • משפחה Galatheacarididae, בה סוג ומין יחיד Galatheacaris abyssalis
• על-משפחה Nematocarcinoidea - בה 4 משפחות
• על-משפחה Oplophoroidea
  • משפחה Oplophoridae
• על-משפחה Palaemonoidea - בה 8 משפחות
• על-משפחה Pandaloidea - בה 2 משפחות
• על-משפחה Pasiphaeoidea
  • משפחה Pasiphaeidae
• על-משפחה Physetocaridoidea
  • משפחה Physetocarididae, בה סוג ומין יחיד Physetocaris microphthalma
• על-משפחה Processoidea
  • משפחה Processidae
• על-משפחה Psalidopodoidea
  • משפחה Psalidopodidae
• על-משפחה Stylodactyloidea
  • משפחה Stylodactylidae

רוב החסילונים מתפתחים ומתרבים רק בבית גידול ימי, אך ישנם מינים המסוגלים להתרבות ולהתפתח גם במים מתוקים (כדוגמת "רד שרי שרימפ" הנפוץ באקווריומים). הנקבות מטילות בין 50,000 למיליון ביצים הבוקעות לאחר 24 שעות בצורת פגית הנקראת "נאופליוס" (Nauplius). הפגיות ניזונות משאריות של חלמון מהביצים מהן בקעו, ולאחר מכן עוברות גלגול צורה (מטמורפוזה) לפגית בעלת יכולת שחייה המכונה זואי (Zoea). הפגיות ניזונות מאצות, ולאחר מספר ימים עוברות גלגול נוסף במהלכו הן הופכות למיסידקה (Mysidacea), הניזונות מאצות ומפלנקטון ומזכירות בצורתן החיצונית חסילון קטן. לאחר 3 עד 4 ימים נוספים מתרחש גלגול הצורה האחרון, ממנו מתפתח חסילון צעיר בעל כל המאפיינים הנמצאים בבוגר. תהליך ההתפתחות כולו אורך כ־12 ימים מזמן הבקיעה. אצל חלק מזני המים המתוקים הבקיעה מתרחשת לאחר כשבועיים והחסילון בוקע מיד בצורתו הבוגרת. בטבע נודדים החסילונים הצעירים אל שפכי נהרות, שם הם נהנים ממים עשירים במזון ודלי מלח. באזורים אלו הם משלימים את התפתחותם, ואז חוזרים כבוגרים אל המים הפתוחים. חסילונים בוגרים חיים בעיקר על קרקעית הים. הם מגיעים לאורך של 1.2 ס"מ עד 30 ס"מ וחיים בין שנה ל-6.5 שנים.

כשאר פירות הים, לחסילונים ערך תזונתי חיובי והם עשירים במספר רכיבי תזונה חיוניים, בהם חלבון, סידן וברזל, אך דלים בפחמימות ושומן. חסילונים גם עשירים באומגה 3^[2]. במחקרים התגלה כי הם גם עשירים ב"כולסטרול הטוב" (HDL) (אנ'). תזונאים מציינים כי לצריכת חסילונים יתרון על פני צריכת בשר, שכן הם דלים בקלוריות ושומן, ודלים במיוחד בשומן רווי שהוא הגורם העיקרי למחלות לב^[3].

בתרבויות רבות החסילונים הם חלק קבוע מהתפריט ומשמשים להכנת מתכונים ותבשילים שונים^[4]. חסילונים מיובשים משמשים לתיבול ובמרקים במטבח האסייתי, בצפון אמריקה נפוצים בעיקר חסילונים מטוגנים. גם באירופה החסילון הוא רכיב פופולרי במאכלים רבים, ביניהם הפאייה הספרדית^[5], שרימפס קוקטייל הבריטי (Prawn cocktail באנגלית בריטית)^[6], והסקמפי האיטלקי^[7].

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 התפתחה תעשייה של חקלאות ימית של גידול חסילונים, לצורך אספקת הביקוש הגובר שלהם ברחבי העולם. במאה ה-21 הגיעה היקף ההכנסות השנתי של התעשייה לעשרות מיליארדי דולר בשנה^[8].

בישראל חסילונים מהדגה הים-תיכונית זמינים לרכישה בנמל יפו ונמל הקישון^[9]. בנמל הקישון גם פעל מאז סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מתקן להקפאת הדגה ליצוא, כולל חסילונים^[10]. בהמשך שווקו על ידי תנובה גם חסילונים קפואים ארוזים מראש כמוצר מדף, עבור סופרמרקטים באירופה^[11]. וכמות קטנה גם לחנויות דגים בישראל^[12].

הזנים הנפוצים בישראל הם:

• חסילון תלת־קוצי (שם עממי: שרימפס קסטניה, שם מדעי: Penaeus semisulcatus)^[13]
• חסילון אריסטון אדום (שם עממי: שרימפס גמברי אדום, שם מדעי: Aristaeomorph foliacea)^[14]
• חסילון יפני (שם עממי: שרימפס קריסטל, שם מדעי: Penaeus japonicus)^[15]
• חסילונית חטמנית (שם עממי: שרימפס גמברי ורוד, שם מדעי: Parapenaeus longirostris)^[16]

בישראל גם הוקמו חוות לגידול חסילונים החל משנות ה-70 של המאה ה-20, בערבה^[17], ובבריכות שהשתמשו במימי מעיינות חמת גדר^[18]. בשנות-80 חברת־בת של האוניברסיטה העברית בירושלים עסקה בפיתוח שיטות לגידול חסילונים בתפוקה גבוה בבריכות^[19]. ב-1996 הוקמה חווה המשתמשת במים גיאותרמיים מלוחים הנמצאים ברמת הנגב^[20]. ב-2015 הוקמה חוה לגידול שרימפס בקיבוץ כפר רופין^[21]. ובקיבוץ רביבים הוקמה ב-2016 חברת "אקו-שרימפ" המתמחה בפיתוח מתקנים לגידול שרימפס^[22].

תחבושות המיוצרות מכיטין המופק מהשריון של החסילונים משווקות על ידי חברת HemCon Medical‏^[23]. תחבושות אלו הראו יעילות גבוהה יותר בעצירת דימומים מאשר תחבושות גאזה רגילות, בזכות תכונות הכיטין כמקריש דם. שימשו את הצבא האמריקני במלחמה בעיראק. גם בצה"ל נכנסו התחבושות לשימוש. חוקרים גם הצליחו להפיק פלזמה מחסילונים^[24].

מינים שונים של חסילונים מגודלים על ידי האדם באקווריומים. חלקם משמשים לנוי בלבד, אך חלקם משמשים לניקיון האקווריום והסרת אצות. חסילוני המים המתוקים הנפוצים באקווריומים הם חסילון "מארש" היפני וחסילון "הזכוכית", במים מלוחים נפוצים החסילון המנקה Lysmata amboinensis וחסילון "האש". בקרב מגדלי החסילונים בישראל סוג החסילון הנפוץ ביותר הוא בעיקר חסילון "קריסטל אדום".

מדיה וקבצים בנושא חסילונים בוויקישיתוף

• חסילונים, באתר ITIS (באנגלית)
• חסילונים, באתר NCBI (באנגלית)
• חסילונים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)