תאודור אייקה

תאודור אייקה
Theodor Eicke

תאודור אייקה
לידה	17 באוקטובר 1892 הודינגן, האימפריה הגרמנית האימפריה הגרמנית
נהרג	26 בפברואר 1943 (בגיל 50) חרקוב, אוקראינה הסובייטית אוקראינה הסובייטית (1937-1949)
מדינה	הרייך הגרמני
השתייכות	האימפריה הגרמנית האימפריה הגרמנית רפובליקת ויימאר רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
תקופת הפעילות	1909–1943 (כ־34 שנים)
דרגה	אובר-גרופנפיהרר
תפקידים בשירות
מפקד הדיוויזיה ה-3 של האס אס
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה
עיטורים
צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון צלב הברזל דרגה ראשונה צלב הברזל דרגה שנייה

תאודור אייקה (בגרמנית: Theodor Eicke;‏ 17 באוקטובר 1892 – 26 בפברואר 1943) היה גנרל בוואפן אס אס, מפקד דיוויזיית האס אס השלישית, מפקד מחנה הריכוז דכאו, מפקח מחנות הריכוז ופושע מלחמה נאצי.

אייקה נולד כבן הזקונים למשפחה בת 11 ילדים בעיר הודינגן (בצרפתית: Hampont, אמפון) שבחבל אלזס (אז חלק מהקיסרות הגרמנית). אחיו המבוגרים יותר לחמו במלחמת העולם הראשונה בצבא הצרפתי. את בית הספר עזב ללא תעודת גמר.

הצטרף בשנת 1909 לחיל הרגלים של צבא האימפריה הגרמנית כמתנדב לשירות קבע בתפקיד מנהלי. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בתפקיד מנהל תשלומים בכמה יחידות. זכה לעיטור גבורה ונאלץ לפרוש מן השירות בתחילת שנת 1919 בעקבות ההפסד במלחמה והקיצוצים במצבת הכוחות. בשנת 1914 התחתן ונולדו לו שני ילדים. אחד מילדיו שירת כקצין ונפל בקרב במלחמת העולם השנייה.

לאחר סיום שירותו הצבאי החל בהכשרה מקצועית, שאותה נאלץ להפסיק בסתיו 1919 מסיבות כלכליות. לאחר מכן עבד כחצי שנה כמודיע של המשטרה ולאחריה עבר הכשרה מקצועית בת שנה במכללת המשטרה בקוטבוס. לאחר ההכשרה עבד בשלוש משרות שונות, כל אחת בעיר אחרת, בשירות המשטרה. בפברואר 1923 עבר ללודוויגסהפן והחל לעבוד כפקיד במפעל הכימיה "באסף" (BASF). בשנת 1925 קודם לתפקיד סגן מנהל מחלקת הביטחון בחברה, שהפכה ב-1926 לחלק מתאגיד החברות "אי גה פארבן".

באוגוסט 1928 הצטרף אייקה ליחידות האס אה ובדצמבר אותה שנה הפך לחבר המפלגה הנאצית. ביולי 1930 עבר לאס אס ובנובמבר קיבל את הפיקוד על פלוגה (SS-Sturm 147) בלודוויגסהפן. באביב 1931 התבקש לארגן מחדש את האס אס במחוז "קדמת פאלץ". לאחר שביצע את המשימה במהירות ובהצלחה קיבל את הפיקוד על יחידה גדולה יותר (Sturmbann). באותה עת התפרסם אייקה כאיש ארגון בכל פאלץ והתבקש להקים יחידת אס אס נוספת בתוך ה"שטנדרטה". בנובמבר העניק לו הימלר אישית את דרגת השטנדרטנפירר (מפקד השטנדרטה, דרגה דומה לאלוף-משנה). בשנת 1932 הכוח עליו פיקד מנה 1,000 איש מתוך 25,000 חברי האס אס.

במרץ 1932 נעצר בחשד לעבירה על חוק חומרי הנפץ, ובחיפוש שנעשה בביתו בעקבות כך נמצאו 80 מטעני חבלה שבנה בעצמו ורשימת חברי השטנדרטה שעליה פיקד. בחקירתו טען שהמטענים נועדו לשמש נגד הקומוניסטים, במקרה שתפרוץ מלחמת אזרחים כאשר הנאצים יעלו לשלטון. את חומרי הגלם להכנת הפצצות לקח אייקה ממפעל הכימיה בו עבד. בעקבות מעצרו פוטר מן המפעל. באותה תקופה הייתה פעילות חבלנית מעין זו מנוגדת למדיניותו של היטלר ששאף לעלות לשלטון באמצעים חוקיים בלבד. ביולי 1932 נשפט אייקה ונדון לשנתיים מאסר בפועל. הוא הצליח לדחות את תחילת המאסר בשישה שבועות בתואנה רפואית. בתחילת ספטמבר קיבל אייקה הוראה מהימלר להימלט לאיטליה דרך מינכן. במינכן נפגשו השניים.

איטליה הפשיסטית נתנה מקלט לנאצים שנמלטו מאוסטריה ומגרמניה במחנות מיוחדים שהקימה לשם כך. אייקה קיבל עם הגיעו את ניהולו של אחד המחנות האלה על שפת אגם גארדה. ממקום מושבו באיטליה עקב אחר הנעשה בפאלץ ושלח מכתבים בינואר 1933 בהם טען שיש ברשותו מטענים נוספים וישתמש בהם כנגד בכירים באס אס ובעיקר כנגד יריבו הפוליטי יוזף בירקל (Josef Bürckel), שהיה ראש המחוז (Gauleiter), ואיתו הסתכסך רבות בעבר.

באמצע פברואר חזר אייקה לגרמניה, ראשית לתורינגיה, כיוון שחשש שייאסר בפאלץ. ב-10 במרץ חזר ללודוויגסהפן בה התנהל באותה עת מאבק כוח בין הנאצים הקיצונים למשטרה. אייקה פנה במכתב לבירקל ודרש שיוחזרו לו סמכויותיו. בירקל יזם את סילוקו של אייקה מהמפלגה והורה למשטרה ב-21 במרץ לשים את אייקה במעצר בית. אייקה הגיב בשביתת רעב בת יומיים שבסופה נשלח להסתכלות במוסד פסיכיאטרי.

ב-3 באפריל הורה הימלר על מחיקתו של אייקה מרשימת חברי האס אס. מן המוסד פנה אייקה בכמה מכתבים להימלר וביקש את שחרורו. הוא טען שכחייל נאמן של היטלר נותרה משפחתו ללא מזון ופרנסה. הפסיכיאטר שבחן אותו, ורנר היידה (Werner Heyde), טען בחוות דעת ששלח להימלר, שלדעתו, אייקה אינו סובל משום הפרעה נפשית והתנהגותו שקולה ונורמלית לחלוטין.

בתחילת יוני פנה הימלר במכתב להיידה והבטיח לשחרר את אייקה ולמצוא לו תפקיד חדש בתנאי שאייקה ישמור על התנהגות שקולה לאחר שחרורו.

האסירים הראשונים הובאו למחנה הריכוז דכאו בסוף מרץ 1933. בעקבות סדרת רציחות של אסירים במחנה פתחה הפרקליטות במינכן (כזרוע ביצועית של משרד המשפטים הבווארי) בחקירה פלילית כנגד מפקד המחנה הראשון הילמר וקרלה (Hilmar Wäckerle). הימלר בתפקידו כנשיא משטרת מינכן רצה לעכב את החקירה והחליט לפטר את וקרלה ולמנות את אייקה במקומו.

אף על פי שאייקה, על פי אמות המידה של האס אס והחברה הגרמנית, לא היה ראוי לתפקיד מסוג זה (מובטל, מסוכסך עם עמיתים במפלגה, בטיפול פסיכיאטרי) החליט הימלר לתת לו הזדמנות נוספת ומינה אותו למפקד מחנה הריכוז בסוף יוני 1933 (החלטה שהתבררה בדיעבד כנכונה ומוצלחת מבחינת הנאצים)^[1].

מחנות הריכוז בתחילתם היו שונים מאוד זה מזה. האסירים היו נתונים לחלוטין לחסדיהם של השומרים, כאשר לא הייתה שיטה אחידה לניהול המחנות או מערכת ענישה מוסכמת. כלי התקשורת קיבלו לפחות מידע חלקי על הנעשה בתוך המחנות. אייקה פיתח שיטת ניהול וענישה בדכאו שזכתה במהרה לשם "שיטת דכאו" וניתן לתארה במשפט אחד - טרור שיטתי בפיקוח מרכזי. באוקטובר 1933 נכנסו לתוקף "נוהל משמעת וענישה למחנה הריכוז" ונוהל שומרים.

אלה העקרונות המרכזיים של השיטה:

• שומרים שירו למוות באסירים נמלטים נהנו מחסינות משפטית. נוהל זה צמצם משמעותית את כמות האסירים הנמלטים ובכך נפסק זרם המידע על הנעשה במחנות לגורמי חוץ (משרד המשפטים וכלי התקשורת).
• על כל עבירה של אסיר היו השומרים מחויבים לדווח למנהלת המחנה. המנהלה לא אימתה את דברי השומרים מול דברי האסירים.
• אופן ומידת הענישה הוגבלו לאלה שנרשמו במעין "קטלוג" שהכיל בין השאר: שלילת מזון, שלילת דואר, כליאה בצינוק חשוך, הלקאות, תליית האסיר מן הידיים (סטראפאדו) והוצאה להורג. ענישה ספונטנית נאסרה וכל עונש ניתן בידיעת המנהלה.
• בראש המחנה עמד המפקד, שהיה אחראי ישירות לביטחון בו. מתחתיו פעל מטה המנהלה שהורכב מכמה מחלקות.
• יחידת השמירה הייתה מאורגנת בנפרד ומספר הפלוגות שהכילה היה תלוי בגודל המחנה ובמספר האסירים ששהו בו.

רציחות האסירים נמשכו גם לאחר הנהגת הנהלים החדשים, אם כי במידה פחותה יותר. סביר להניח שאייקה עצמו גם נטל חלק ברציחות.

בסוף ינואר 1934 קודם אייקה לדרגת בריגדפיהרר.

בליל הסכינים הארוכות שנערך בפקודת היטלר בין ה-30 ביוני ל-2 ביולי חוסלו ראשי האס אה וכן פוליטיקאים שמרנים שאיימו על מעמדו של היטלר. בעת האירוע חוסלו במחנה דכאו ובסביבתו 17 איש בידי האס אס. ב-30 ביוני נעצר ראש הממשלה הבווארי לשעבר גוסטב פון קאהר והובא למחנה דכאו. בהוראת אייקה הוא נורה למוות בתא המעצר. באותו יום נעצר גם ארנסט רהם, ראש האס אה, והובא לבית הסוהר שטאדלהיים (Stadelheim) שבמינכן. למחרת נתן היטלר הוראה טלפונית לחיסולו של רהם. אייקה הגיע לבית הסוהר מלווה במיכל ליפרט (Michel Lippert), מפקד פלוגת המשמר של דכאו. אייקה ארגן לעצמו אישור כניסה ואפשר לרהם להתאבד, כפי שרצה היטלר. אולם, רהם סירב להתאבד וסירב לחתום על מכתב התאבדות ונורה למוות בתאו. ליפרט הועמד לדין על רצח רהם ב-1957 וטען שאייקה לבדו ירה ברהם. לפי עדויות אחרות ירו שניהם בו זמנית ברהם.

ב-1 ביולי נורו במחנה עוד ארבעה ראשי אס אה בפיקוחו של אייקה. בעקבות המבצע הפך האס אס לגוף נפרד (היה כפוף לפני כן לאס אה) והשמירה בכל מחנות הריכוז עברה מן האס אה לאחריות האס אס.

במאי 1934 הוקמה באס אס יחידת הפיקוח על מחנות הריכוז (IKL, Inspektion der Konzentrationslager) וניהולה נמסר לאייקה. בעקבות זאת התבקש אייקה על ידי הימלר לארגן מחדש את מחנה הריכוז ליכטנבורג. ביולי הועברו גם מחנות הריכוז אורניינבורג (שנסגר זמן קצר לאחר מכן) ואסטרווגן לפיקודו. לאחר מכן נמסר גם מחנה הריכוז זקסנבורג לידיו. בכל המחנות שהמשיכו לפעול יושמה "שיטת דכאו", לעיתים תוך שינויים קלים. אייקה סגר מחנות ריכוז קטנים והעביר את האסירים לארבעה מחנות גדולים: דכאו, זקסנהאוזן, בוכנוואלד וליכטנבורג. ב-1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך (ה"אנשלוס"), הוקם שם מחנה ריכוז נוסף - מאוטהאוזן. ביוני צורף אייקה למטהו של הימלר וביולי קודם שוב לדרגת גרופנפיהרר.

בדצמבר אותה שנה הוכפפה ה-IKL לגסטפו ועברה למשכנה הקבוע במטה הגסטפו בברלין. כמו כן הועבר הפיקוד על מחנה דכאו להיינריך דויבל (Heinrich Deubel).

במרץ 1936 מונה למפקד יחידות גולגולות המת (Totenkopfverbände).

ב-1939 הוקמה דיוויזיית האס אס "גולגולת המוות" (Division Totenkopf), שהורכבה משומרים ממחנות ריכוז שונים, ואייקה מונה לפקד עליה.

הוא אף השתתף והנהיג מקרי רצח רבים של שבויי מלחמה בריטים, רוסים ואחרים. תחת פיקודו בוצעו מקרי טבח זוועתיים באוכלוסייה האזרחית. התמחה בפיתוח טכניקות עינוי לאסירים במחנות השמדה.

ב-30 בינואר 1943 קיבלה הדיוויזיה הוראה לעבור מגזרת בורדו לגזרת פולטבה שבאוקראינה. הדיוויזיה וכמה יחידות נוספות נחלו הצלחה בחזית נגד הצבא האדום. ב-26 בפברואר יצא אייקה לטיסת סיור במטוס קל, ומטוסו הופל באש מן הקרקע בין הכפרים מיקולאיבקה וארטילנה, דרומית לחרקוב, ליד לוזובה. מותו הוכרז רשמית באותו יום, ורגימנט של הדיוויזיה נקרא על שמו. העיתון הנאצי הרשמי "פלקישר באובכטר" פרסם כתבת הספד מפורטת על פועלו של אייקה ב-4 במרץ.

• תום שגב, חיילי הרשע, ירושלים: דומינו, עמ' 100-77.

מדיה וקבצים בנושא תאודור אייקה בוויקישיתוף

• טוביה פרידמן, אוסף מסמכים על אייקה, באתר מכון ויזנטל