תקופות במוזיקה המערבית

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

נהוג לערוך חלוקה לתקופות בהיסטוריה של המוזיקה המערבית בדומה לתקופות ההיסטוריות המקובלות. תחילתה של המוזיקה המערבית המכונה המוזיקה הקלאסית עשויה להיחשב מאז המצאת התווים. המצאה זו היא מימי הביניים. תקופה זו נמשכה מסוף העת העתיקה, סביב 800 לספירה ועד סביב 1500. תקופת התחיה הנקראת רנסאנס היא התקופה השנייה בתולדות המוזיקה, שהחלה במאה ה-15 ונמשכה עד סוף המאה ה-16. אחריה תקופת הבארוק. מן המאה ה-17 ועד למחצית הראשונה של המאה ה-18. שמה של התקופה הבאה אחרי תקופת הבארוק הוא: התקופה הקלאסית. תקופה זו מקבילה לתקופה הנאו-קלאסית באמנות אך משום שלאמנות הייתה תקופה קלאסית, היא התקופה היוונית רומית של ימי קדם, לז'אנר הקלאסי האמנותי קראו ניאוקלאסי (ניאו=חדש). היות שהמוזיקה מן התקופה היוונית-רומית, המכונה התקופה הקלאסית, לא שרדה עקב הכחדתה על ידי הנוצרים הקדמונים, לא היה ניתן לקרוא למוזיקה נאו-קלאסית, כיוון שאין ישן וחדש מולו. מקרה זה מיוחד למוזיקה בלבד. עם שקיעתה של האצולה ועלייתו של הפרולטריון באירופה של שלהי המאה ה-18, החלה תקופה חדשה רוויה בהקצנה דרמאטית. תקופה זו נקראת: התקופה הרומנטית. זו נמשכה עד לשלהי המאה ה-19. אחריה באה התקופה המודרנית ונהוג לכנותה מוזיקה בת זמננו.

ערכים מורחבים – מזמור גרגוריאני, מזמור אמברוזיאני

משך: 476–1450

אפיון: מוזיקה מונופונית והומוריתמית ברובה, כנראה שירת אוניסונו ללא רישום בתווים של ליווי אינסטרומנטלי, על בסיס המזמור הפשוט (קנטוס פלאנוס). ראשית הפוליפוניה התפתחה בתקופה זו. החל תיווי הרמוני במרווחים קונסוננטיים של קווינטות זכות, אוקטבות ואוניסוני ובהמשך גם קוורטות זכות. התיווי בראשית ימי הביניים לא הגדיר מקצב, אם כי כתב נוימות נתן מושג ברור לגבי הפיסוק, וכתב התווים המאוחר יותר כלל כבר סימונים ריתמיים. סימוני המקצב בתווים אפשרו יחסי גומלין מורכבים בין קולות שונים. לקראת סוף התקופה התפתחו שימוש בריבוי טקסטים וכתיבת ליווי אינסטרומנטלי.

המונח מוזיקה של ימי הביניים כולל את המוזיקה האירופאית, שנכתבה בתקופה שראשיתה בנפילת האימפריה הרומית וסופה בערך באמצע המאה ה-15. מועד סיומה של תקופת ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסאנס איננו מוחלט.

מעט מאוד מן המוזיקה של ימי הביניים נשמר עד לתקופה המודרנית בכתבי יד, שרק הם מאפשרים את המחקר במוזיקה זו. יוקר הקלף ששימש לכתבי יד והעבודה העצומה שנדרשה להעתקת מוזיקה גרמו לכך, שרק מוסדות עתירי הון יכלו ליצור כתבי יד ולשמרם, בעיקר הכנסייה ומוסדותיה השונים, כגון מנזרים. במוסדות אלה נשמרה בעיקר מוזיקת קודש, אך גם מוזיקה חילונית. עם זאת, כתבי היד שהשתמרו אינם משקפים את היקפה וטיבה של המוזיקה הפופולרית מאותה תקופה. היצירה החילונית הראשונה שהועלתה על הכתב הייתה "סיפור רובין ומאריון", קומדיה צרפתית עם שירים מאת אדם דה לה האל.^[1]

מלחינים בולטים: אדם דה לה האל, גיום דה מאשו, פרנצ'סקו לאנדיני, הילדגרד מבינגן לאונין, פרוטין, ג'ון דאנסטפל.

האזנה:

• הילדגרד מבינגן-מיקס
• דנסטפל
• מוזיקה כלית מימי הביניים

ערך מורחב – מוזיקת רנסאנס

משך: 1450–1600

אפיון: ההישענות ההולכת וגוברת על טריאולות כמקצב הוא אחד המאפיינים הבולטים של מוזיקת הרנסאנס. הפוליפוניה, שהייתה בשימוש מאז המאה ה-12, השתכללה והלכה ככל שרבתה עצמאות הקולות לאורך המאה ה-14; תחילת המאה ה-15 נטתה לפשטות, והקולות נטו בדרך כלל לעדינות ורכות. זה היה אפשרי הודות להרחבת המנעד הווקאלי. בימי הביניים היה המנעד מצומצם יותר והצריך חלוקת קולות רבה יותר. סגנון המאפיינים של מוזיקת הרנסאנס החל להשתנות לקראת סוף התקופה, ככל שהתקבל השימוש בקווינטות, שנכנס מאז אל מאפייני הטונליות.

אחד ממלחיניה הבולטים ביותר של תקופת הרנסאנס היה ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, שזכה בהיתר מן האפיפיור לכלול נהלים חילוניים כגון הרמוניות ומלודיות עממיות ביצירות כנסייתיות, על אף צו הקונטרה-רפורמציה, שהורה על חזרה גמורה לדפוסים הקבועים והפשוטים של המוזיקה הכנסייתית המסורתית.^[2]

צורות מוזיקה אופייניות:

• נפוצים: מיסה, מוטט, מדריגל ספיריטואל, לאוד;
• קוליים: מדריגל, פרוטולה, קצילה, שאנסון במספר צורות (רונדו, וירלאי, ברז'רט, בלדה, מוזיקה מדודה), קנצונטה, וילנסיקו, וילנלה, וילוטה, שיר קתרוס;
• מוזיקה אינסטרומנטלית: קונסורט, מחולות לצירופים מגוונים: פאוואן, גאליארד, אלמנד, קוראנט; טוקטה, פרלוד, ריצ'רקאר, קנצונה, אינטבולציה.

מלחינים בולטים: גיום דופאי, ז'יל בנשואה, יוהנס אוקכם, ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, אורלנדו לאסוס, ז'וסקן דה פרה, קלאודיו מונטוורדי.

ערך מורחב – מוזיקת בארוק

משך: 1600–1750

אפיון: גם במוזיקת הבארוק וגם במוזיקת הרנסאנס נעשה שימוש נרחב בפוליפוניה ובקונטרפונקט. אלא שאם בתקופת הרנסאנס ההרמוניה הייתה תוצר לוואי של הפוליפוניה, בתקופת הבארוק גדלה חשיבות המבנה ההרמוני. בתקופת הבארוק מתפתחת ההבדלה בין חשיבות הקולות השונים - מתן משקל יתר לקול העליון ולקול הבאס, הבחנה שבאופן כללי לא הייתה קיימת במוזיקת הרנסאנס, שבה ניתן משקל שווה לקולות השונים. יש הבדלים נוספים בין מוזיקת הרנסאנס למוזיקת הבארוק. במוזיקת הבארוק ניתן לרגש מקום חשוב יותר, ויצירות רבות שואפות לתאר רגש מסוים על גווניו. לעיתים קרובות, מוזיקת הבארוק נכתבה לנגנים וירטואוזים, ובאופן כללי היא קשה יותר לביצוע מאשר מוזיקת הרנסאנס. שינוי נוסף שחל בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק הוא עלייתם של הקטעים האינסטרומנטליים, וירידתו של סגנון הא-קפלה - שירה ללא ליווי כלי. קישוט נרחב של היצירה הוא מאפיין חדש נוסף, שנכנס למוזיקת הבארוק. לעיתים קרובות הנגן הוא זה שמאלתר את הקישוט.

צורות מוזיקה מאפיינות: מלחיני תקופת הבארוק כתבו במגוון רחב של סוגות: האופרה, שהחלה להתפתח בתקופת הרנסאנס, הפכה לצורה חשובה בבארוק; האורטוריה הגיעה לשיאה בתקופת הבארוק, בעבודותיהם של באך והנדל; בתחום המוזיקה הכנסייתית, חשיבותן של המיסה והמוטט ירדה מעט, אך הקנטטה תפשה מקום נכבד ביצירותיהם של באך ומלחינים פרוטסטנטים אחרים; סונאטה וסוויטות אינסטרומנטליות נכתבו לכלי יחיד, להרכבים קאמריים ולתזמורות קטנות. הקונצ'רטו התפתח מאוד בתקופת הבארוק, גם לסולן יחיד ותזמורת, וגם כקונצ'רטו גרוסו לקבוצת סולנים, שמולה עומד הרכב תזמורתי מלא.^[3]

מלחינים בולטים: יוהאן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל, אנטוניו לוציו ויואלדי, דומניקו סקרלאטי, ג'ירולאמו פרסקובלדי, פרנסואה קופרן, ז'אן-פיליפ ראמו, הנרי פרסל.

ערך מורחב – התקופה הקלאסית (מוזיקה)

משך: 1740–1830

אפיון: סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות. הפשטות המבנית הזו עודדה מעבר מהפוליפוניה המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, של מלודיה מעל הרמוניה הכפופה לה - שילוב שנקרא הומופוניה. נגינת אקורדים או אקורדים שבורים כליווי הייתה לנוהג מקובל, כדוגמת בס אלברטי, שהופיע ביצירות מקלדת רבות, ונוהג זה הקל על המאזין לקלוט את ההרמוניה ולעמוד על הטונאליות. מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, ראו המלחינים צורך להרבות בסימני דינמיקה והוראות ביצוע מוזיקליות אחרות. פישוטו של המרקם תרם לעלייה בחשיבות הפרטים הקטנים בביצוע. מאותה סיבה נוספו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופייניים - מארש האבל והמינואט. זאת ועוד, בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; ממקצב מהיר ומודגש לקצב איטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה - מעבר מסולם הבית, או הטוניקה, לסולם הדומיננטה וממנו גם לסולמות אחרים, כאמצעי לפיתוח רעיונות חדשים ומנוגדים, לפני השיבה לסולם הטוניקה, זאת בניגוד לנוהל הבארוקי של דבקות בסולם הטוניקה לכל אורך היצירה. קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל. ההתרחקות מסגנון הבארוק באה לביטוי בסטיל גאלאנט, שהתפתח בשנות ה-20 של המאה ה-18 ולא היה מבוסס על קונטרפונקט וחוקיו הנוקשים אלא על פיתוח מלודי.

צורת הסונאטה, שהתהוותה בראשית התקופה הקלאסית, הייתה מקובלת לפרק הראשון בסונאטות או סימפוניות, הצורה התזמורית שנוצרה והתפתחה בתקופה הקלאסית. ויוצריה העיקריים היו יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, שפרץ את גדרות הצורה כפי שנודעה לפניו.

רביעיית המיתרים תפסה את מקומה במוזיקה הביתית כיורשת הדואו או הטריו סונאטה, שהתבססה על כלי סולו בליווי קונטינואו, שהיו נפוצות בתקופת הבארוק. ביסודה של רביעיית מיתרים טובה עומד העיקרון, שאף לא אחד משותפיה איננו עולה בחשיבותו על האחרים, כלל שכנרים וירטואוזים נאלצו להיכנע לו.

בתקופה הקלאסית עוד נפוץ הנוהג של מלחין ונגן החצר, משרתו של איש אצולה או בעל נכסים רם מעלה. בטהובן שבר נוהג זה ופעל כמלחין עצמאי על כל המשתמע מכך.^[4]

צורות מוזיקה מאפיינות: סונאטה, רביעיית מיתרים, קונצ'רטו, סימפוניה, אופרה.

מלחינים בולטים: יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט, פרידריך קולאו, פרנץ שוברט, לודוויג ואן בטהובן (שני האחרונים השתייכו בה במידה גם לתקופה הרומנטית. קולאו חי במאה ה-19, אבל כתב בסגנון קלאסי מובהק).

ערך מורחב – מוזיקה קלאסית - התקופה הרומנטית

משך: 1815–1910

אפיון: הביטוי הרגשני המאפיין את הרומנטיציזם, התפצל לשני תת-זרמים אשר נבדלו זה מזה באופן הביטוי - אלה שבחרו בפן הגרנדיוזי של הביטוי לעומת אלה אשר בחרו בפן האישי והאינטימי שלו. הראשונים, האדירו את ממדי הביצוע (תזמורות ומקהלות גדולות יותר מהמקובל), יצירות ארוכות מאוד, לרוב יצירות בעלות מסר תוכניתי. האחרונים בחרו בפורום מבצע אינטימי וקאמרי, יצירות קטנות היקף וכיוצא בזה. כך גם פרחו הסוגות הקאמריות (הרכבים אינסטרומנטליים של שניים עד שמונה מבצעים), וסוגת הליד (השיר האמנותי) לרבות מחזורי שירים, וסוגת המיניאטורה (יצירה קצרה לפסנתר בעלת מבנה חופשי; רוברט שומאן נהג לכתוב אף מחזורי מיניאטורות כגון "קרנבל", "תמונות ילדות" ועוד). תופעה מעניינת במוזיקה הרומנטית הייתה הווירטואוזיות. התפתחות הכלים, ההשתחררות מכבלי הצורה לטובת הביטוי הרגשי והעובדה, שמלחינים היו עצמאים ולא עוד "מלחיני חצר", הכותבים לפטרוניהם (כך שהמוזיקה הייתה לנחלת הכלל), כל אלה תרמו לשגשוג הווירטואוזיות, שנוכחותה במוזיקה הרומנטית הייתה ניכרת במידה כזאת, שלעיתים היטשטש הגבול בין וירטואוזיות לצורך ביטוי מוזיקלי-רגשי לבין "קרקס ראווה" - קונצרטים ששימשו מפגני יכולות טכניות של אמנים מבצעים.

צורות מוזיקה מאפיינות: בלדה, נוקטורן, אינטרמצו, ערבסקה, נובלטה, אימפרומפטו, סימפוניה, אטיוד.

מלחינים בולטים: ניקולו פגניני, פרנץ ליסט, ריכרד וגנר, ג'וזפה ורדי; דוגמה למלחינים אשר בחרו בפן האינטימי והאישי של הרומנטיקה: פרנץ שוברט (שגישר על המעבר בין התקופה הקלאסית לרומנטית) פרדריק שופן, רוברט שומאן, פליקס מנדלסון, יוהנס ברהמס (אשר השתייך לשני הזרמים), גוסטב מאהלר (שהשפעתו ניכרה במוזיקה של שוסטקוביץ' ושל שנברג).

ערך מורחב – מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית

משך: 1900–1945 - הווה

התקופה המודרנית התאפיינה בשבירת מסגרות קיימות, בצורה, באינסטרומנטאציה ובעיקר בחריגה מן הטונאליות, שהתבטאה בשיטת שנים-עשר הטונים ובהמשך, בסריאליזם. סטרווינסקי זיעזע את קהל המאזינים הפריזאי בביצוע הראשון של פולחן האביב. מאהלר הוליך את המוזיקה עד לגבולות הטונאליות, אך לא חצה אותה ממש. ריכרד שטראוס נתן ביטוי לאקספרסיוניזם בלשון פוסט-וגנרית, וב"אלקטרה" השתמש בטונאליות ובדיסוננס כרומטי, שממנו נסוג בהמשך. הציור האימפרסיוניסטי נתן את אותותיו במוזיקה באיחור של כמה עשרות שנים והשפעותיהם של קלוד מונה ופול סזן, הופיעו במוזיקה של דביסי. ניצני האקספרסיוניזם, כפי שנצפו בציוריהם של ואן גוך ומונק, מצאו ביטוי אצל שנברג ושטראוס באנרכיה שבאטונאליות. הפסיכואנליזה, פרי מחקריהם של פרויד ויונג שינתה את נתיב היצירה אצל מלחינים בראשית המאה ה-20, בהבליטה באופן מוחשי יותר את האגואיזם של הרגישות הרומנטית ואת המוזרות המתגלה אצל אנשים, שאינם נחשבים לחריגים מבחינות אחרות. חלוצי הכתיבה האטונאלית היו מלחיני האסכולה הווינאית השנייה ובראשם שנברג ותלמידיו ברג ווברן. בסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט יצרו בולז, שטוקהאוזן, אלפרד שניטקה ואחרים מוזיקה אוונגרדית, שהסריאליות הטהורה שלה הרחיקה לכת מעבר לכל מה שנכתב קודם לכן ובה במידה גם הרחיקה את קהל המאזינים. בכיוון אחר התרחקו פייר אנרי ופייר שפר במוזיקה קונקרטית, שנוצרה מהקלטת צלילי יום-יום ורעשים שונים ובמוזיקה אלקטרונית^[5]

מלחינים בולטים: דמיטרי שוסטקוביץ', ליאונרד ברנשטיין, פאול הינדמית, קלוד דביסי, איגור סטרווינסקי, בלה בארטוק, ארנולד שנברג, אלבן ברג, אנטון וברן, לוצ'אנו בריו, פייר בולז.

• מזמור גרגוריאני
• אסכולת נוטרדאם
• ארס אנטיקווה
• ארס נובה
• אורגנום

• האסכולה הוונציאנית
• האסכולה הרומאית
• האסכולה הבורגונדית
• האסכולה הפרנקו-פלמית
• פרוטולה
• מדריגל
• מוטט
• בניית כינורות
• הקמראטה הפלורנטינית

• משפחת באך
• ארכאנג'לו קורלי
• ג'ובאני בטיסטה פרגולזי
• דומניקו סקרלטי
• האקדמיה של ארקדיה
• הנרי פרסל
• מישל בלאווה

• אסכולת מנהיים
• קרל מריה פון ובר
• כריסטוף ויליבלד גלוק
• ג'ובאני פאיזיילו

• ליד
• פרנץ ליסט
• קבוצת החמישה
• פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי
• ז'ורז' ביזה
• ג'אקומו פוצ'יני
• אנטונין דבוז'אק

• ג'ורג' גרשווין
• קורט וייל
• בנג'מין בריטן
• יוסף טל
• יצחק סדאי
• לואיג'י דאלאפיקולה
• לואיג'י נונו
• טורו טאקמיצו
• מוזיקה מינימליסטית
• פרימיטיביזם
• אסכולת דרמשטאדט

• "היסטוריה של המוזיקה", ארכיב רדיו פראג
• "מוזיקה של ימי הביניים" רשת החיים בימי הביניים
• רבקה ארקנברג, "מוזיקת הרנסאנס", מוזיאון מטרופוליטן לאמנות
• "מוזיקת בארוק", אנציקלופדיה בריטניקה
• "האתר החדש של גראנט קולברן למוזיקת רנסאנס ובארוק"
• אורקל ספריית thinkquest. "מוזיקה בתקופה הקלאסית"
• אורקל ספריית thinkquest, "מוזיקה בתקופה הרומנטית"
• שאלות ותשובות בנושא מוזיקה של המאה ה-20, באתר Yahoo!‎
• גארדיאן ואובזרוור על בית הספר למוזיקה של דרמשטדט
• נעם בן זאב, מילניום וחצי של מוזיקה קלאסית בקצרה, באתר הארץ, 12 ביולי 2015