B-52 סטרטופורטרס

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: המון טעויות ניסוח קטנות.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

המונח "B-52" מפנה לכאן. לערך העוסק במשקה אלכוהולי, ראו B-52 (קוקטייל).

B-52 סטרטופורטרס
B-52 Stratofortress

B-52 בטיסה
מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ אסטרטגי
ארץ ייצור	ארצות הברית ארצות הברית
יצרן	בואינג
טיסת בכורה	15 באפריל 1952
תקופת שירות	פברואר 1955 – הווה (כ־69 שנים)
צוות	5 (טייס, טייס משנה, נווט, נווט מכ"ם וקצין לוחמה אלקטרונית)
יחידות שיוצרו	744 (נכון לסוף 2015, 58 בשירות פעיל ו-18 ברזרבה)[1]
משתמש ראשי	חיל האוויר של ארצות הברית נאס"א
ממדים  אורך 48.5 מטר גובה 12.4 מטר מוטת כנפיים 56.4 מטר שטח כנפיים 370 מ"ר משקל ריק 83.250 טונה משקל טעון 120 טונה משקל המראה מרבי 220 טונה
ביצועים  מהירות מרבית 1047 קמ"ש \ 565 קשר \ 654 מייל (290 מטר לשנייה) קצב נסיקה 31.85 מטר לדקה טווח טיסה מרבי 16,500 ק"מ סייג רום 15,000 מטר עומס כנף 586 ק"ג למ"ר
חימוש  תותחים 1× תותח M61 וולקן קליבר 20 mm פצצות עד 31,500 ק"ג מסוגים שונים
הנעה  8 מנועי טורבו-מניפה מדגם JT3D תוצרת פראט אנד וויטני בעלי דחף של 17,000 ליברות
תרשים

בואינג B-52 סטרטופורטרס (באנגלית: Boeing B-52 Stratofortress) הוא מפציץ אסטרטגי אמריקאי ארוך טווח, תת-קולי, המונע על ידי מנועי סילון. ה-B-52 תוכנן ונבנה על ידי חברת בואינג האמריקנית. הוא מופעל על ידי חיל האוויר של ארצות הברית מאז שנת 1955. המפציץ מסוגל לשאת עד 32 טונות של פצצות ובעל טווח של יותר מ-14,080 ק"מ ללא תדלוק אווירי. המטוס מותאם לנשיאת טילים גרעיניים, והפך לאחד מסמליה הבולטים ביותר של המלחמה הקרה ושל העוצמה הצבאית של ארצות הברית.

נכון לסוף שנת 2022 ישנם 72 מטוסים מסוג זה^[2], כאשר רובם מופעלים, חלקם בכוחות המילואים וחלקם המועט באחסון. המפציצים טסו תחת פיקוד הפצצה האסטרטגי עד שבשנת 2010 הועברו כל מטוסי ה-B-52 למפקדת התקיפה העולמית של חיל האוויר ( Air Force Global Strike Command).

למטוס ביצועים מעולים במהירויות תת-קוליות גבוהות ועלויות תפעול נמוכות יחסית, בהתאם לכך השאירו אותו בשירות על אף הופעתם של מפציצים אסטרטגיים מתקדמים יותר כגון ה-B-58 (שטס ביותר מ-מאך 2), ה-B-70 Valkyrie (מאך 3) שבוטל, B-1 לנסר, וה-B-2 ספיריט החמקן. ה-B-52 השלים 60 שנות שירות רצופות בשנת 2015. המטוסים עברו שדרוג בשנים 2013–2015, וצפויים המטוסים האחרונים לשרת עד שנות ה-2050.

פיקוד ההפצצה האסטרטגי (אנ') (גוף שכל מטרתו התקפה גרעינית והשמדה מאסיבית), שהוקם בשנות ה-40, נהנה מתקציב ענק ותפקיד חשוב מאוד בהרתעת הסובייטים, אך המטוסים שלו לא יכלו להוות איום עבור ההגנה האווירית הסובייטית. באותם ימים היו לאמריקאים מפציצי B-29 מסורבלים עם מנועי בוכנה שטסו כבר במלחמת העולם השנייה, מפציצי B-36 עצומים עם מנועי סילון ובוכנה גם יחד, שהיו איטיים ופגיעים, ומפציצי B-47 סילוניים חדישים - אך בעלי טווח קצר ובעיות טכניות רבות^[3].

חברת בואינג ידעה זאת ולכן מיהרה לפנות אל חיל האוויר עם פתרון. היא אמנם פיתחה עבור חיל האוויר מפציצים במלחמת העולם השנייה, אך המתחרות נשפו בעורפה; ה-B-36 למשל, פותח בידי קונבאייר. בואינג שלחה ארבעה מהנדסים שיפגשו את ראש תחום הרכש ב-SAC. הם הראו לקצין את הפיתוח האחרון של החברה: מפציץ כבד עם כנפיים משוכות לאחור כמו של ה-B-47, גוף דק, ותא צוות בעיצוב של מטוס קרב. צורה אווירודינמית שכזו הייתה יכולה לאפשר שיוט ממושך בפחות מאמץ עבור ארבעה מנועי בוכנה גדולים, כך שמנועי בוכנה חסכוניים יוכלו לספק את הטווח הרצוי (אבל לא את המהירות). חיל האוויר לא התרשם מהעיצוב וביקש מבואינג שתמצא דרך להכניס אליו מנועי סילון. הוא נתן להם יומיים לעשות זאת.

לאחר קבלת הדרישה של חיל האוויר האמריקאי הגיעו הארבעה לחברה והחלו לעבוד. תוך 48 שעות הודיעו לחיל האוויר שהמשימה הושלמה. מנועי הסילון של אותם ימים היו חלשים וזללו דלק; לכן לעיצוב החדש (XB-52) היו כנפיים משוכות יותר לאחור כדי לצמצם התנגדות אוויר, מכלי דלק מילאו את רוב חלל הגוף והכנף - ולמטוס היו שמונה מנועים בארבעה בתי מנוע כפולים.

במהלך בדיקות קרקע ב-29 בנובמבר 1951, המערכת הפנאומטית של ה-XB-52 נכשלה במהלך בדיקת לחץ מלא; שולי הכנף נפגעו קשות והצריכו תיקון בתכנון המטוס. ה-YB-52 וה-XB-52 השני כללו יותר ציוד מבצעי, לבסוף המטוס טס לראשונה ב-15 באפריל 1952 עם "טקס" ג'ונסטון (אנ') כטייס ניסוי. טיסת הניסוי ארכה כשעתיים ו-21 דקות משדה בואינג אשר במחוז קינג בסיאטל, וושינגטון לבסיס חיל האוויר לארסון; ה-XB-52 הגיע אחריו ב-2 באוקטובר 1952. הפיתוח כלל 670 ימים במנהרת רוח ו-130 ימים של בדיקות אווירודינמיות ואווירו-אלסטיות.

לאחר שהמטוס עמד בתקנים ועבר את המבחנים הגדיל חיל האוויר את ההזמנה שלו ל-282 מטוסי B-52.

בואינג זכתה במכרז, והחלה לעשות שינויים בעיצוב לפי דרישת חיל האוויר, למשל, במקום תא טייס בו יושבים אנשי הצוות זה אחר זה, כבמטוס קרב, הוחלט ללכת על תא טייס בעיצוב רגיל של מפציץ בו הישיבה היא זה לצד זה למען תפעול יותר נוח שלו. ב-1955 נכנס המטוס לשירות.

המטוס נועד לטוס בגובה רב, היכן שהאוויר דליל, כדי שיוכל להגיע במהירות של כ-850 קמ"ש למטרתו, לזהות אותה באמצעות מכ"ם ולהפציץ במגוון פצצות הנושאות נשק גרעיני. המטוס מצטיין בטווח פעולה ארוך במיוחד, שתוכנן לאפשר לו להפציץ מטרות בעומק ברית המועצות ולחזור לבסיסו בארצות הברית. במהלך מלחמת עיראק ביצעו מטוסי B-52 הפצצות בעיראק לאחר שהמריאו מבסיסם בבריטניה, באי גואם ואף בקליפורניה.

כאשר ה-B-52 נכנס לשירות התכוון הפיקוד האווירי האסטרטגי להשתמש בו כדי להרתיע ולנטרל את הצבא של ברית המועצות. ככל שהגדילה ברית המועצות את יכולותיה הגרעיניות, הפכה לחשיבות אסטרטגית רבה להשמדה או "להתנגד" לכוחות שיספקו תקיפות גרעיניות (מפציצים, טילים וכו'). ממשל אייזנהאואר אישר את המעבר הזה; ב-1954 אישר הנשיא העדפה למטרות צבאיות על פני אזרחיות.

במהלך המלחמה הקרה ביצעו מטוסי B-52 ומפציצים אסטרטגיים אחרים של ארצות הברית סיורי התראה תחת שמות קוד. המפציצים טסו בגובה רב סמוך לגבולות ברית המועצות כדי לספק יכולת תגובה ראשונה או פעולת תגמול מהירה במקרה של מלחמה גרעינית. סיורים מוטסים אלו היוו מרכיב אחד בהרתעה הגרעינית של ארצות הברית, שיפעל למניעת פריצת מלחמה רחבת היקף בין ארצות הברית וברית המועצות תחת הרעיון של הרס מובטח הדדי.

במלחמת וייטנאם השתתפו מפציצים מסוג זה ב"הפצצות שטיח" כבדות, במהלכן הטילו אלפי טונות של פצצות במטרה לטהר שטחים מיוערים. המטוס יוצר בכמה דגמים, והחדשים שבהם הותאמו לנשיאת חימוש מתקדם, לרבות טילי השיוט החדשים.

עד סוף המלחמה איבדו האמריקאים 31 מפציצי B52 מתוך ה-207 שהוקצו לגזרה, רובם מאש טילי קרקע-אוויר. היו למטוסים הגדולים לא מעט היתקלויות עם מיגים, ובחלקן נפגעו; ובשני מקרים, מטוסי הקרב היו אלה שהופלו מאש מארבעת המקלעים שבזנב הסטרטופורטרס. כמו כן, עשרה מטוסים אבדו בתאונות למיניהן.

תקיפות B-52 היו חלק חשוב במבצע "סופה במדבר". החל מ-16 בינואר 1991 טסו מטוסי B-52G מבסיס חיל האוויר בארקסדייל, לואיזיאנה, תודלקו באוויר בדרך, ופגעו במטרות בעיראק, וחזרו לבסיס - מסע של 35 שעות ו-14,000 מייל (23,000 ק"מ) הלוך ושוב. הטייסת קבעה שיא עבור משימת לחימה למרחקים ארוכים, ושברה את השיא שהחזיק בעבר מפציץ וולקן של RAF ב-1982. שבעת מטוסי ה-B-52 הללו טסו בגיחות הקרב הראשונות של מבצע "סופה במדבר", ירו 35 טילי AGM-86C CALCM והשמידו בהצלחה 85–95 אחוזים מהמטרות שלהם. גם מטוסי B-52G הפועלים מבסיסי האוויר המלך עבדאללה בג'דה, ערב הסעודית, בסיס RAF Fairford בבריטניה, בסיס האוויר מורון, ספרד, והאי דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי טסו משימות הפצצה מעל עיראק. בהתחלה הטיסות היו בגובה נמוך אבל לאחר שלושת הלילות הראשונים, מטוסי B-52 עברו למשימות בגובה רב במקום זאת, מה שהפחית את היעילות וההשפעה הפסיכולוגית שלהם בהשוואה למשימות בגובה הנמוך שמילאו בתחילה.

במהלך המבצע מטוסי B-52 טסו כ-1,620 גיחות וסיפקו 40% מהנשק שהוטל על ידי כוחות הקואליציה.

מטוסי B-52 מילאו תפקיד גם במבצע "חופש עיראק", שהחל ב-20 במרץ 2003. בליל ה-21 במרץ 2003, מטוסי B-52H שיגרו לפחות 100 טילי AGM-86C CALCM לעבר מטרות בתוך עיראק.

חלק משמעותי מסרטו של סטנלי קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב" מתרחש במטוס B-52, ומתאר את צוות המטוס שנשלח למשימת הפצצה גרעינית בעומק ברית המועצות כתוצאה מפקודה של קולונל שאיבד את שפיות דעתו, מתגבר על תקלות כתוצאה מפגיעת טיל קרקע-אוויר ומצליח לבסוף לבצע את משימת ההפצצה, אירוע שגורם לשואה גרעינית שמחריבה את העולם כולו.

שמו של המפציץ הפך לאייקון בינלאומי, ועל שמו נקראה להקת פופ ידועה (The B-52's), וכן קוקטייל אלכוהולי (B-52) ומשקה אנרגיה (B-52), כמו גם התסרוקת "Beehive", אשר קיבלה את שמה לאור הדמיון לצורת כוורת דבורים, אך כונתה גם "B-52" לאור הדמיון לחרטום הבולבוסי של המטוס המפציץ.

כשארצות הברית מעוניינת לאיים על מדינה אחרת בטרם הפעלת כוח צבאי, שליחת B-52 אל הזירה משמעו איום לפני השמדת ההגנה האווירית של האויב. הB-52 אינו יכול לפעול בסביבה רוויה בטק"א ולכן הכנסתו לזירה משמעו שארצות הברית עומדת להשמיד את הגנות האוויר של המדינה המאוימת בטרם תשלח את ה B-52 להפציץ.

[1]

• התרסקות מטוס B-52 בגולדסבורו
• התקרית הגרעינית בפאלומארס

מדיה וקבצים בנושא B-52 סטרטופורטרס בוויקישיתוף

• B-52 סטרטופורטרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא בואינג B-52, באתר Airliners.net

• בתום 45,000 שעות שיפוץ: ארה"ב החזירה לשירות מפציץ ישן, באתר ‏מאקו‏, 10 באוקטובר 2016
• ניצן סדן, המפציץ B52 מסרב למות; האם יביס את איראן?, באתר כלכליסט, 12 במרץ 2021