אב"א אחימאיר

אב"א אחימאיר
Абба Ахимеир
Abba Achimeir

אב"א אחימאיר, 1932
לידה	2 בנובמבר 1897 ז' בחשוון תרנ"ח בוברויסק, האימפריה הרוסית
פטירה	6 ביוני 1962 (בגיל 64) ה' בסיוון תשכ"ב תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ברית המועצות, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
עיסוק	איש תקשורת
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה
שפות היצירה	רוסית, עברית
צאצאים	יעקב אחימאיר יוסף אחימאיר

אַבָּ"א אֲחִימֵאִיר (אַבָּא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'; ז' בחשוון תרנ"ח, 2 בנובמבר 1897 – ה' בסיוון תשכ"ב, 6 ביוני 1962) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הנוער בית"ר וברית הציונים הרוויזיוניסטים, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף ד"ר לפילוסופיה וסופר ישראלי. נודע גם בשמותיו הספרותיים, בהם: א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, א' מדיני, אבא סיקרא, אבישי, אבא אריכא, א. אסיר-ציון וסתם מקשן.^[1] פירוש ראשי התיבות של שמו הפרטי אב״א הוא אבא בן אייזק.^[2][3] זוכה פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

אבא שאול גייסינוביץ' נולד לשרה (לבית גלפנד) וליצחק (אייזיק) גייסינוביץ בכפר דולגי, במרחק 60 ק"מ מבוברויסק, בגוברניית מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). היה הרביעי מבין שבעה ילדים. למד אצל מורה פרטי, ר' אברהם בר בסקין, שהיה תלמיד חכם ומשכיל ציוני, ואצל דוד שמעונוביץ, אז בן 18 ולימים המשורר דוד שמעוני. ב-1905 עברה המשפחה להתגורר בבוברויסק^[4] וגייסינוביץ' למד בחדר מתוקן, בין השאר אצל אברהם פרידלנד ואייזיק סברדלוב. בשנים 1907–1912 למד בגימנסיה רוסית פרטית, ובמקביל למד עברית ותלמוד אצל בן דוד אביו יצחק אייזיק גורפינקל. בשנת 1912 פרסם לראשונה מפרי עטו בעיתון הצפירה מילות הספד לזכרו של הסופר ישראל ברנשטיין.

בהיותו כבן 14, בסתיו 1912, ערב סוכות תרע"ג, הגיע לארץ ישראל.^[5] ולמד שנתיים בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.^[6] בגיל הנעורים נמשך אל הציונות הסוציאליסטית, התקרב אל מנהיגיה, אהרן דוד גורדון וברל כצנלסון, העריץ אותם, וכמו רבים אחרים, נהה אחרי תורתו של לב טולסטוי. ברל כצנלסון, בן עירו, שהיה ספרן בספריית פושקין, הוא שהעניק לו לקריאה ספרות עברית.

בקיץ 1914, לאחר שנסע לחופשה לבית הוריו ברוסיה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ונבצר ממנו לחזור לארץ ישראל. במשך המלחמה המשיך וסיים את לימודיו בגימנסיה בעיר פריץ שליד בוברויסק. כאשר נכבשה העיר על ידי הבולשביקים הוא נאסר לראשונה לאחר שביקש להגן על חנווני יהודי מעושק. ב-1918 החל בלימודיו באוניברסיטת קייב ועבד כעיתונאי של הביטאון הסובייטי "איזבסטיה". בשלהי מלחמת העולם הראשונה אף התרשם מהאידאולגיה הקומוניסטית, אך אירועי הדמים במהפכת אוקטובר ברוסיה ומלחמת האזרחים גרמו לו לשנות את דעתו מהקצה אל הקצה, ומאז סלד מהמשטר הבולשביקי ברוסיה הסובייטית, וראה בקומוניזם הפוליטי בכללו סכנה לעולם החופשי הדמוקרטי.^[7] ב-19 באפריל 1919 נהרג אחיו האהוב מאיר, ששירת כקצין בצבא האדום בקרב בפולין. לימים שינה את שם משפחתו על שם אחיו – אחימאיר.

הוא נמלט מרוסיה טרם הסתיימה מלחמת האזרחים הרוסית בשנת 1921, הגיע לוורשה ומשם לאוניברסיטת לייז' בבלגיה. ב-1920 עבר לווינה, ובה נפגש לראשונה עם המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1922 פרסם את מאמרו הראשון בעברית, על הגותו של משה הס, בכתב העת התורן. הוא הגיש עבודת דוקטורט על ספרו של ההיסטוריון והפילוסוף אוסוואלד שפנגלר, "שקיעת המערב", לאוניברסיטת וינה, שהעניקה לו תואר דוקטור בפילוסופיה (Ph.D) בשנת 1924.^[4]

ביולי 1924 חזר לארץ ישראל. גם אחותו בלומה עלתה לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה ב'. היה חבר במפלגת "הפועל הצעיר". בשנים 1924–1928 עבד כספרן, כפועל וכמורה בזכרון יעקב, קבוצת גבע ומושב נהלל.^[8] משה דיין היה אחד מתלמידיו. בשנת 1928 הצטרף אל התנועה הרוויזיוניסטית עם חבריו, המשורר אורי צבי גרינברג ויהושע השל ייבין. השלושה הקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי" בכנס בנחלת יהודה. החל לפרסם מאמרים על ענייני השעה בעיתון דֹאר היום והיה פעיל בקרב צעירי התנועה ומרצה בבית הספר למפקדי בית"ר.

בשנת 1928 נשא לאישה את חברתו חסיה (חסידה גרצ'קוב), וב-1930 נולדה בתם, זאבה, שנקראה על שמו של זאב ז'בוטינסקי. בתה של זאבה, עדה, היא רבה, ולשעבר יושבת ראש מועצת הרבנים של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. ^[9] עם לידתה של זאבה, חלתה חסיה במחלה קשה ואושפזה בשל כך במשך כמה שנים. הבת זאבה אומצה על ידי דודיה, בלומה ואליעזר ורדימון בדגניה ב'.

בשנת 1930 הקים אחימאיר את ארגון "ברית הבריונים", שהיה ראשון למחות ולהפגין נגד שלטונות המנדט הבריטי, אשר אותו כינה "השלטון הזר" וארגן את ההפגנות הראשונות נגדו, על כך נעצר שוב ושוב. ביוני 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, נעצר אחימאיר לתקופה ארוכה בחשד למעורבות ברצח והועמד לדין ביחד עם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ב-29 במאי 1934, עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה, הוא זוכה מאשמה זו, אך נעצר בשנית והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הבריונים". סנגורו במשפט זה היה צבי אליהו כהן.

ב-18 ביוני 1934 הורשע אחימאיר ונדון ל-21 חודשי מאסר בפועל. בכלא המרכזי בירושלים, שבו ישב עד אוגוסט 1935, כתב מדי יום את "יומן המשפט והסוהר", שפרקים ממנו התפרסמו בעיתון "הירדן" בחתימת א. אסיר ציון. ב-1946 פורסם היומן בחלקו בספר "רפורטאז'ה של בחור ישיבה" (משחק מילים על ישיבה בבית הסוהר), שבמרכזו תיאור האסירים הערבים בכלא. היומן ראה אור במלואו ב-2023 בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, בשם "איילה בין החומות - יומן המשפט והסוהר 1935-1934".

ב-4 באוקטובר 1935 נשא לאישה את סוניה (לבית אסטרחן) בטקס שערך הרב אריה לוין. אשתו הראשונה, חסיה, נפטרה ממחלתה בשנת 1938 ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. לאחימאיר ולסוניה נולדו שני בנים: יעקב שלמה, עיתונאי ברשות השידור וזוכה פרס ישראל ויוסי (יוסף דב), עיתונאי אף הוא, חבר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד ויו"ר מכון ז'בוטינסקי.

לאחר שנעצר בשנת 1937 בכלא עכו, שהה ב-1938 בלבנון, מחוץ לארץ ישראל המנדטורית. הוא נסע מביירות לפיראוס ומשם לוורשה. רעייתו סוניה ובנו יעקב שלמה הצטרפו אליו, והמשפחה שהתה כשנה בפולין. הם חזרו לארץ ישראל בשנת 1939, ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, יחד עם כמאה ארצישראלים ובהם אורי צבי גרינברג. הוריו של אחימאיר, שרה ואייזיק גייסנוביץ, נשלחו למחנה השמדה מצפון לבוברויסק ונרצחו שם על ידי הנאצים ביוני 1941. המשפחה התיישבה בירושלים עם חזרתה לארץ. עד 1942 גרו בדירת קרקע ברחוב אלפסי 25 בשכונת רחביה, שם התגוררה לימים משפחת מנחם בגין. לאחר מכן התגוררו בדירת קרקע ברחוב הטורים 28 בשכונת מקור ברוך.

בתקופת מלחמת העצמאות היה אחימאיר חבר ב"משמר העם". לאחר המלחמה עברה המשפחה לדירה שכורה ברחוב שיינקין 92 בגבעתיים. בשנת 1952 עברה המשפחה לביתה ברחוב ניצנים 12, ב"שיכון וותיקים" ברמת גן.

אחימאיר נפטר מהתקף לב פתאומי, בערב שבועות תשכ"ב, ב-6 ביוני 1962, לאחר שיצא לבית בתו ברמת אביב. מסע הלווייתו עבר ליד בית הכנסת הגדול בתל אביב בדרכו אל בית הקברות נחלת יצחק.^[10] רעייתו סוניה נפטרה בינואר 2006 ונטמנה לצדו.

בצעירותו היה חבר מפלגת הפועל הצעיר ופרסם בעיתונות מפלגות הפועלים, בין השאר ב"הפועל הצעיר", "קונטרס" ו"דבר",^[11] וכן בעיתון "הארץ". אחימאיר יצר קשרים פוריים והדוקים עם סופרים עבריים ואנשי מחקר והגות, בהם שמואל יוסף עגנון, יוסף קלוזנר, אברהם שבדרון ועמנואל הרוסי.^[12]

הוא עקב בדאגה, כמו רבים ביישוב, אחר נסיגתה של בריטניה מהבטחותיה להקים בית לאומי לעם היהודי בהצהרת בלפור, וסבר כי יש להיאבק בכך בנחישות ובגלוי. דעותיו ועצמאותו קוממו עליו את חבריו בשמאל הציוני. יחד עם המשורר אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי ולברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). משנת 1927 החלו השלושה "לדרוש מהנהלת הצה"ר לאמץ את המאבק הגלוי נגד הבריטים".^[13]

אחימאיר היה ממחנכי הצעירים הבולטים במחנה הרוויזיוניסטי. הוא הרצה ולימד את חניכי תנועת הנוער בית"ר בארץ ישראל הגות ציונית וכללית ואת תפיסת עולמו המדינית. הוא הגיע למעמד של השפעה רבה על הדור הצעיר של הבית"רים בראשית שנות השלושים.^[14]

ב-1928 פרסם אחימאיר סדרה של שמונה מאמרים בעיתון דאר היום, בעריכתו של איתמר בן-אב"י, שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן". לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו בשם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו".^[15][16] בפאשיזם הוא ראה בעיקר את האנטי-תזה למשטר הקומוניסטי ממנו סלד ובו נלחם כל ימיו. בהשפעת ז'בוטינסקי חזר בו מתמיכתו בפאשיזם.^[17]

לאחר מאורעות תרפ"ט ביקר ישירות את התקווה לשיתוף פעולה עם הבריטים, תקווה שבתחילה הייתה קיימת אצל הרוויזיוניסטים ואצל ז'בוטינסקי, ונהג לטעון כי את הרעיון הלאומי-ציוני יש להגשים, כמו אצל כל העמים שלחמו לעצמאותם, רק בפעולות אקטיביות, תוך נכונות להקרבה אישית. ארגון "ברית הבריונים", שהקים עם חבריו כדי להיאבק בשלטון הבריטי עד לעזיבתו את הארץ, נקרא על שם ה"בריונים" שהוזכרו בין הלוחמים לחירות ישראל ברומא בעת העתיקה. הוא פרש בפומבי את עמדותיו, ובמיוחד דיבר על הצורך בהתמקדות נחושה בהקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל.^[18] כך למשל כתב בפומבי:

האוריינטציה הציונית אינה צריכה להיות לא בריטית, לא צרפתית, לא איטלקית, לא סובייטית, לא מצרית ולא אשורית. לציונות יש אוריינטציה אחת ויחידה – אוריינטציה יהודית, ולא סתם יהודית, אלא אוריינטציה כלפי הנוער היהודי.

— אב"א אחימאיר, הציונות המהפכנית^[19]

"ברית הבריונים" הייתה לניצוץ שהדליק את אש המרד של אצ"ל ולח"י בשנות הארבעים. ב-8 באוקטובר 1930, חול המועד סוכות תרצ"א, יצא בראש קבוצה, שכללה את משה צבי סגל, אפרים בן-דוד ואריה טגנסקי, להפגין נגד נציג בכיר של המדיניות הבריטית בארץ ישראל המנדטורית, סגן שר המושבות הבריטי ד"ר דרומונד שילס, שהגיע לביקור והתאכסן במלון פלטין ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. הבריטים הכו את המפגינים ועצרו אותם.

בקיץ 1931 פעל נגד מפקד האוכלוסין שיזמה ממשלת המנדט ונאסר בפעם השנייה. כך נאסר עוד פעמים אחדות בשל ארגון פעולות מחאה והפגנות כנגד התנערותה של ממשלת המנדט מהבטחותיה לחבר הלאומים, לעם היהודי ולהסתדרות הציונית בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. בראשית שנות השלושים כתב אחימאיר מסה בשם "מכתב לנוער הציוני", שפורסמה בעיתון דאר היום ב-21 באוקטובר 1930, ובה תבע מהנוער היהודי מהפכנות לאומית, תחת המהפכנות הסוציאליסטית שעליה דובר בתנועת העבודה.

זאב ז'בוטינסקי חלק לו דברי שבח על ארגונן של ההפגנות בתל אביב ובירושלים, במאמרו "על אוואנטוריזם" (1932):

צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל; אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כישרון והוגה-דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני-עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי-שכיח של אנשים, הסבורים, כי לא מן התועלת הוא "למחות" נגד עניין רע - לעניין רע יש להפריע, להפריע בפועל, או, למצער, לנסות ולהפריע, בלא לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך, אם כבר חזק אתה, או כי עודך חלש. משום שהוא סבור, כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים. אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל אביב, שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס. בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והיכתה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד;^[20] אב"א אחימאיר שוב יושב בבית-הסוהר, משום שהוא השתתף ב"אוואנטורה" לכבוד האדון נורמן בנטביטש. פריסת-שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!

— (המקור ביידיש), "היינט"', ורשה, 26 בפברואר 1932

עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, "חזית העם", בעריכתו ובעריכת יהושע השל ייבין, החל לראות אור בשנת 1932, והוא תרם לו מאמרי מסה ופובליציסטיקה רבים. בפברואר באותה שנה הוביל אחימאיר הפגנה של חברי תאי הסטודנטים הלאומיים נגד נורמן בנטוויץ' והארגון שהנהיג, "ברית שלום", שקרא להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ההפגנה נערכה בעת פתיחת ה"קתדרה לשלום בינלאומי" על שמו של בנטוויץ באוניברסיטה העברית בהר הצופים ירושלים,^[21] ואחימאיר היה בין הנאשמים שהועמדו לדין באשמת הפרעה להרצאה באוניברסיטה. התובע השווה את ההפגנה להתפרעויות הנאצים בגרמניה, ואילו הסנגור, צבי אליהו כהן, השיב על כך: "לולא האנטישמיות של היטלר, לא היינו מתנגדים לתורתו. היטלר הציל את גרמניה". "חזית העם" ציטט את הדברים וקבע כי הסנגור השמיע "נאום מזהיר".^[15] אחימאיר יצא לוועידת הרוויזיוניסטים בווינה ואחר כך למסע הרצאות על חזונה של הציונות הרוויזיוניסטית ברחבי פולין, והתקבל בהערכה ובהערצה.

בשנת 1933 הקים את "הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים בארץ ישראל". לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון בשנת 1933 היה אחימאיר למתנגדה החריף של גרמניה הנאצית, אך לא מיד עם כינונה. עד לעליית הנאציזם הזכיר במאמריו מינוחים המתקשרים לפשיזם האיטלקי.^[22] בשל חששו הכבד וסלידתו העמוקה מהמשטר הבולשביקי ברוסיה, ראה בפשיזם כוח שכנגד, שיוכל לבלום את ההשפעה הסובייטית בעולם.^[23]

בסוף מרץ 1933, חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, צידד אחימאיר בפרישה מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר".^[24][25]

ז'בוטינסקי ביקר בחריפות את המאמרים שפורסמו בעיתון "חזית העם". מאוחר יותר, לאחר כינון הברית בין משטרים פשיסטים לבין גרמניה הנאצית, התחרט אחימאיר, ויחד עם חבריו ב"ברית הבריונים" יצא למחות כנגד נציגי המשטר הנאצי בארץ ישראל. הם טיפסו במאי 1933 לגג קונסוליית גרמניה בירושלים והורידו את דגל צלב הקרס. כך עשו גם ביפו.

המשטר הנאצי אפשר ליהודים, בשנותיו הראשונות, לקנות סחורה גרמנית בכספם ולצאת איתה מגרמניה לארץ ישראל, וזאת באמצעות הליך מסודר שנקרא הסכם העברה, וכונה אז בפי כל "הסכם הטרנספר". אחימאיר וחבריו ביקרו בחריפות את המשא ומתן עם הגרמניה הנאצית וגינו את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב, שקידם את ההסכם מעל דפי העיתון "חזית העם".

ב-16 ביוני 1933 בערב נרצח המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב. השלטונות הבריטיים הטילו את האשמה על אנשי "ברית הבריונים". השלטונות הבריטיים הודיעו כי ד"ר אב"א אחימאיר נחשד בהסתה לרצח ועצרו אותו. בשל המעצר נמנעה ממנו ההשתתפות בקונגרס הציוני ה-18, שאליו נבחר כציר. הוא ישב כשנה במעצר בבית הסוהר המרכזי בירושלים. אחימאיר אמנם נוקה מההאשמה ברצח, אך הועמד לדין באשמת הסתה לרצח. במשפט הרצח עצמו הנאשם צבי רוזנבלט זוכה, ואילו הנאשם אברהם סטבסקי הורשע ברצח והוטל עליו עונש מוות שבוטל בערעור. אחימאיר לא שוחרר מהכלא, שבת רעב ארבעה ימים, ולאחר 80 שעות צום נעתר לבקשתו של הרב קוק והפסיקו. או אז הועבר לכלא עכו. ב-12 ביוני החל משפט הנאשמים בשייכות ל"ארגון בלתי חוקי", "ברית הבריונים" (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי). בין הראיות להאשמה הובאה קריאתו:^[26]

”הנוער, עליך לעמוד בפרץ, אם לבך חם וכואב לעמך הדווה והנתון למשיסה בארץ ובגולה, היה מוכן להיות בין הלוחמים לחירותה של ציון. אל תתן לעמך להיות עבד לכל פרא. שום ניסיון לא יצליח סביב שולחן עגול, גם לא שום ניסיון של פרלמנט ערבי. הלאה הבוגדים על הר הצופים! הלאה ממשלת חברון!”

ב-19 ביולי 1934 הוא נדון לעשרים ואחד חודשי מאסר בפועל "עם עבודת פרך", וב-30 בנובמבר קוצר גזר דינו ל-18 חודשי מאסר. חבריו מחוץ לכלא ציינו את שמו בהתוועדויותיהם. כך למשל, ב-8 בדצמבר 1934, בוועידה הארצית השמינית של בני הצה"ר בארץ ישראל, הוכרז שהיא "מברכת את ציר הכבוד שלה, את ד"ר אב"א אחימאיר, הנמק בכלא הממשלה בירושלים ומעודדת אותו ואת חבריו דבירי ואורנשטיין, בהכריזה כי סבלם מסמל את סבל התנועה כולה", וכך נהגו רבים אחרים.^[27] ב-18 החודשים בכלא עיין בספרים שהובאו אליו וכתב יומן כמעט מדי יום ביומו – "רפורטאז'ה של בחור ישיבה". פרקים מן היומן התפרסמו בעיתון "הירדן" בחתימת א. אסיר-ציון ובספר שראה אור בשנת 1946.^[28] הוא השתחרר מן הכלא באוגוסט 1935 והתקבל באהדה גדולה על ידי משלחת של מרכז הצה"ר בארץ ישראל וחברי בית"ר.

לאחר שחרורו מן המאסר פרש אחימאיר מפעילות פוליטית גלויה, ועסק בהגות ובכתיבה פובליציסטית. הוא כתב רבות בעיתונות הרוויזיוניסטית, ב"הירדן", "דאר היום" ו"המשקיף". הוא יצא למסעי הרצאות רבים, בהם לימד על הרעיון הציוני והמשנה הרוויזיוניסטית, ונפגש עם חברי אצ"ל ולח"י, חניכי תנועת בית"ר וחברי הצה"ר והצ"ח, בארץ ישראל ובקרב יהדות מזרח אירופה, בפולין ובליטא.

בשנת 1937, לאחר פעולות האצ"ל, נעצר יחד עם רבים ממנהיגי הצה"ר ובית"ר בכלא עכו לשלושה חודשים. באותם ימים ראה אור חיבורו, איגרת השמד, בירושלים.

לאחר קום המדינה השתתף בעיתונים ובכתבי העת: "חרות", "עיתון מיוחד", הבקר, "המערב", מאזניים", "קשת", "הארץ" ו"מעריב". אחימאיר פרסם אלפי מאמרים בתקופת המנדט הבריטי ומדינת ישראל, רובם בשמות בדויים.^[29] ב-1957 ראה אור ספרו "עם קריאת גבר" שכלל מבחר מהגותו ומסותיו, וב-1960 יצא ספרו, "יודאיקה", שעליו הוענק לו לאחר פטירתו "פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר".

משנת 1951 הוא הוזמן על ידי פרופ' בנציון נתניהו לשמש חבר מערכת האנציקלופדיה העברית ושהה לרגל עבודתו זו בירושלים ימים אחדים בשבוע.^[30] הוא כתב מאות ערכים בעיקר בנושאי ספרות והיסטוריה של רוסיה. בין הערכים הבולטים שתרם: אדולף היטלר, פיודור דוסטויבסקי ודגניה.

הוא נפטר במפתיע בערב שבועות תשכ"ב, בבית בתו ברמת אביב, ודבר מותו צוין בכותרת הראשית של העיתון "חרות". מסע ההלוויה יצא מ"מצודת זאב" בתל אביב, שם ספד לו יו"ר הכנסת וחברו מבוברויסק, קדיש לוז. על קברו בנחלת יצחק נשא דברי פרידה הרב אריה לוין. למחרת פטירתו הופיע בעיתון "חרות" מאמרו האחרון, שהיה מוקדש לציון מלאת 30 שנה לפטירת הסופר ש. בן-ציון. מוספים מיוחדים של "חרות" הוקדשו לזכרו אחימאיר ב"שבעה", בשלושים וביום השנה. מנחם בגין נשא נאום גדול לזכרו בישיבה מיוחדת של מרכז תנועת החרות שכונס לזכרו ביום השלושים לפטירתו.

בנציון נתניהו העיד עליו: "קודם כל רעיון חדש ומחודש; שנית, הטפה מתמדת ועקשנית לרעיון זה; ושלישית, יכולת לשמש מופת".^[31] עם זאת, מורשתו הייתה, בחייו ולאחר פטירתו, ל"אחד הנושאים השנויים במחלוקת, במשך עשרות שנים", לדבריה של החוקרת שושנה ברי-אישוני.^[32]

במאי 1963, שנה לאחר מותו של אחימאיר, הזכיר דוד בן-גוריון מעל בימת הכנסת את אחימאיר בהקשר לאמירתו לכבוד ז'בוטינסקי, כדי לנגח את אנשי תנועת החרות באהדה לפאשיזם, כביכול, ובעקבות כך התעוררה סערה, כאשר מנחם בגין וחיים לנדאו קראו לעבר ראש הממשלה: "בדברך על אחימאיר – של נעליך מעל רגליך". בצעד חריג, הורה יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, למחוק את הדברים מהפרוטוקול.

בשנת 2002 הנפיק השירות הבולאי בול לזכרו.^[33]

על שמו של אבא אחימאיר נקראו רחובות וככרות ב-13 ערים בישראל. היישוב ברקן נקרא בעבר "בית אבא" על שמו. כתחליף נקראה על שמו השכונה המערבית בברקן - גבעת אבא, וכן נקרא כביש הכניסה ליישוב - דרך אב"א אחימאיר. לזכרו יצא בול של רשות דואר, הנושא את דיוקנו. "הוועד להוצאת כתבי אחימאיר" הוציא לאור שישה כרכים מכתביו.

בדירתו ברמת גן (שיכון הוותיקים, רח' ניצנים 12) הוקם מוזיאון וארכיון ובו כל עיזבונו הספרותי (מאמריו וכל מה שפורסם עליו, וכן מכתבים אליו וממנו), ומוצגים הקשורים לקורות חייו ולהגותו. בארכיון מדורים המוקדשים לצייר יוסי שטרן ידידו, ל"ברית הבריונים", לפרשת רצח ארלוזורוב, למאות אישים נוספים, וכן כל ספריו של אחימאיר והספרות שנכתבה ונתפרסמה עליו.

לזכרו הוקם אתר אינטרנט עליו ועל "ברית הבריונים" בית אבא.^[34] המייסד והמנהל של המקום, יוסי אחימאיר, עורך ב"בית אבא" ברמת גן סיורים מודרכים ללא תשלום לקבוצות ומספר על מורשתו של אביו.

על שמו של אחימאיר הוקם סניף של תנועת הנוער בית"ר בעיר קריית אתא, הפועל באופן קבוע ומציע מגוון פעילויות לבני הנוער בעיר.

במאי 2016 הקדיש ארגון "לימוד" את הכנס שלו במינסק, בירת בלארוס, ובעיר בוברויסק - לזכרם של בני העיר ברל כצנלסון ואב"א אחימאיר. בכנס בשתי הערים הוצגו תערוכות צילומים של שני האישים ונישאו הרצאות לזכרם. שלושת ילדיו של אחימאיר - זאבה, יעקב ויוסי - השתתפו באירועים לכבוד אביהם.

• איילה בין החומות - יומן המשפט והסוהר 1934–1935, מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשפ"ג 2023, 533 עמ'
• איגרת השמד, ירושלים: דפוס רוהלד, תרצ"ז-1937.^[35] - על ידיעה שמאתיים יהודים ברומניה מבקשים להתנצר.
• מכתב גלוי לצנזור הבריטי [1941], האומה, ט, תשל"ב 1972, עמ' 426–429.
• רפורטז'ה של בחור "ישיבה" (יומן בית הסוהר), תל אביב: הוצאת חזון, תש"ז-1946.
• "בית הלל" ו"בית שמאי", האומה, 66-67, תשמ"ב 1982, עמ' 60–69.
• עם קריאת הגבר: מסות, תל אביב: הוצאת עמיחי, [תשי"ח 1958].
• יודאיקה, תל אביב: הוצאת אנקור, [תשכ"א 1961]. - "על הבעיות הנצחיות והחולפות של האומה".
• המשפט: פרשת רצח ארלוזורוב, תל אביב הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968. (ראה אור גם בכתבים נבחרים)
• עם יהודה (יולי) מרגולין, השניים: קובץ מאמרים אקטואליים, תל אביב: מעוז - אגודה למאבק לשחרור יהדות ברית המועצות, תשמ"א 1981.
• טבח הארמנים במלחמת 1914–1918, האומה, 186, תשע"ב 2012, עמ' 71–78.
• אב"א אחימאיר, כתבים נבחרים, תל אביב: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תשכ"ו–תשס"ג-2003, בשישה כרכים:
  • כרך א: הציונות המהפכנית, תשכ"ו 1966.
  • כרך ב: המשפט, תשכ"ח 1968.
  • כרך ג: ברית הבריונים, תשל"ב 1972.
  • כרך ד: מותו של יוסף כצנלסון - לאחר האהבה לאחר השנאה (ברל כצנלסון), תשל"ד 1974.
  • כרך ה: אטלאנטידה, או, עולם ששקע - סיפורים וזכרונות, תשנ"ו 1996.
  • כרך ו: עין הקורא - סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, תשס"ג 2003.

• זאב ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד, ירושלים: דפוס הסולל, תרפ"ט 1929.

• יעקב שביט, אני במזרח ולבי במערב: על ה"מוניזם" הציוני של אב"א אחימאיר, קשת, ט"ו, א', 1973, עמ' 149–159.
• בנימין אליאב, פגישות עם אחימאיר, האומה, י"ג, תשלה 1975, עמ' 446–455.
• שלמה פרלה, דת, יהדות ולאומיות בהגותו של אב"א אחימאיר, האומה, 53, תשל"ח 1973, עמ' 63–73.
• יוסף אחימאיר, בין אורי צבי לאב"א אחימאיר, בארץ ישראל, 116, תשמ"א 1981, עמ' 8.
• יוסף קיסטר, אחימאיר ובית"ר, ירושלים: מרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תשמ"ג 1982.
• חיים שין, "אחימאיר ובית"ר" - חידוש הברית?, כיוונים, 22, תשמ"ד 1984, עמ' 163–167.
• יוסף נדבה (עורך), אב"א אחימאיר – האיש שהיטה את הזרם: לדמותו, לתורתו, לכתביו ולמאבקיו, תל אביב: העמותה להפצת תודעה לאומית, תשמ"ז 1987.
• יוסף הלר, 'המוניזם של המטרה' או 'המוניזם של האמצעים'? המחלוקת הרעיונית והפוליטית בין זאב ז’בוטינסקי לבין אב"א אחימאיר, 1928-1933, ציון, נ"ב, ג, תשמ"ז 1987, עמ' 315–369.
• שושנה אישוני, יחסו של אב"א אחימאיר אל שאלת יהודי אירופה בשנים 1928-1945, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1992.
• נורית גוברין, "משורר צריך ללכת בשביל עצמאי": על מישנתו הספרותית של אב"א אחימאיר, מאזניים, ע"ח, 1, תשס"ד 2004, עמ' 5–9.
• עוזי אלידע, בין סנסציה ופוליטיקה-דאר-היום ומאורעות 1929, קשר, 34, אביב 2006, עמ' 105–114.
• יוני אביב, אב"א אחימאיר והרוויזיוניזם המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, עבודת דוקטור, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2008.
• יוני אביב, יחסו של אב"א אחימאיר לגרמניה ולשואת יהודי אירופה, ילקוט מורשת, פ"ו, תשס"ט 2009, עמ' 9–37.
• שושנה אישוני-ברי, יחסו של אב"א אחימאיר לנאציזם ולשואה, 1933-1945, בתוך: שואה ממרחק תבוא, תשס"ט 2009, עמ' 321–350.
• אריה נאור, ציונות הברזל: אחימאיר, אצ"ג ומייסדי האצ"ל, האומה, 182, תשע"א 2011, עמ' 70–81.
• יוסף אחימאיר (עורך), אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל אביב ורמת גן: מכון ז'בוטינסקי בישראל ובית אבא, 2012.
• יוסף קיסטר, הגיבור וגבורת הלוחם במשנתם של ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, האומה, 186, תשע"ב 2012, עמ' 62–70.
• שי חורב, אקטיביסט ופורץ דרך: השקפת עולמו ומקומו האידיאלוגי של אב"א אחימאיר, חיפה: הוצאת דוכיפת, תשע"א 2010.
• יורם ארידור, אב"א אחימאיר: על אישיותו הפוליטית, האומה, 187, תשע"ג 2012, עמ' 64–71.
• יוסף אחימאיר, אב"א אחימאיר ו"המלחמה הערבית-עברית", כיוונים חדשים, 27, תשע"ג 2012, עמ' 191–201.
• יוסי אחימאיר (עורך), "אבות ובנים ואב"א אחימאיר", קובץ מאמרים לציון 120 שנה להולדתו, מכון ז'בוטינסקי ובית אבא, תל אביב, 2017
• Peter Bergamin, The making of the Israeli Far-Right, Abba Ahimeir and Zionist Ideology, I. B. Tauris, London 2019
• יעקב אחימאיר, עד כאן יעקב אחימאיר, אוטוביוגרפיה בצילו של אב"א, הוצאת רותם סלע, ירושלים, 2024, 228 עמ'

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אב"א אחימאיר ובית אבא

• מרדכי נאור, לוחם החמוש בעט, באתר העין השביעית, 3 באפריל 2013
• הספרים של אב"א אחימאיר, באתר "סימניה"
• ריקי רט, אב"א שלי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 במרץ 2010
• בית אבא, אתר מוזאון וארכיון בית אב"א ברמת גן
• מידע על אבא אחימאיר בקטלוג הספרייה הלאומית
• יוני אביב, ‏מאבק על השפעה בעיתונות מפלגתית: אב"א אחימאיר וזאב ז’בוטינסקי בעיתון "דאר היום", קשר 37, אביב-קיץ 2008, עמ' 98-93.
• אבי שילון, תוגת הפשיסטן, מגזין הזמן הזה, מכון ון ליר, ינואר 2021
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על אב"א אחימאיר, באתר iCast‏, 6 ביוני 2011
• יוסי אחימאיר, ד״ר אב״א אחימאיר, באתר "מ.ת.ג"
• אב"א אחימאיר, דף שער בספרייה הלאומית
• אב"א אחימאיר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים	התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות	ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים	קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות	ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות	בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות	מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב	אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל