איסור לינת לילה

בהלכות כשרות, איסור לינת לילה הוא חשש באכילת בצלים, שומים וביצים שנקלפו ועבר עליהם לילה, מפאת סכנה שרוח רעה שנכנסה בהם תעבור לאדם ותגרום למותו. מקור הדין בברייתא המובאת בגמרא בשם רשב"י, ותוקפו וגדריו שנויים במחלוקת.

מקור האיסור בתלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ז, עמוד א': ”אמר רבי שמעון בן יוחי: ה' דברים הן, שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מטתו.”

הגמרא מבארת כי חשש הסכנה הוא מפני 'רוח רעה'.

דין זה הושמט ולא הובא בספרות הפסיקה המרכזית כדוגמת: הרי"ף, הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך והרמ"א, וההנחה היא שפוסקים אלו סברו שאיסור זה אינו נוהג כיום. פרשנים רבים סבורים כי הסיבה לכך היא התחשבות בדעתו של רבינו תם לפיה ההקפדות שנאמרו בגמרא משום עניין ה'רוח רעה' אינם נוהגים בזמנינו, שכן "אין אותה רוח רעה מצויה בינינו כמו שאין אנו נזהרין על הזוגות ועל הגילוי".^[1] טעמו של דין זה אף הוא משום רוח רעה ובהתאם לכך אין חובה להקפיד עליו. עם זאת, בין האחרונים, היו שקיבלו איסור זה, כדוגמת שולחן ערוך הרב, ערוך השולחן והפרי חדש, ובעקבותיו גם הרב עובדיה יוסף.

בין הדעות הסוברות כי איסור זה קיים גם בימינו ישנה מחלוקת האם זה הידור לכתחילה^[2] או איסור שנוהג אף בדיעבד (למעט במקום הפסד מרובה)^[3].

איסור לינת לילה נכלל בספר נוהלי הכשרות של הרבנות הראשית לישראל^[4] ובד"צים שונים. הכיתוב "ללא חשש לינת לילה" המופיע לעיתים על מוצרי ביצים, בצל ושום, מציין את ההקפדה על איסור זה.

בגדרי איסור זה מבארת הגמרא כי חל גם אם המאכל הקלוף הונח בכלי סגור, אבל אם נותר הבצל, השום או הביצה ב'מאכל' עיקרו או קליפתו - אין חשש באכילתו.

לאחר שהמאכל הקלוף עורבב ברכיבים אחרים, הנוהג הוא שכבר אין חשש בהלנתו.^[2]. ישנה מחלוקת לגבי תוקפו של איסור זה כלפי ביצים קשות קלופות^[2][4].

• משה יוסף, בהלכות לינת לילה בשום בצל וביצה קלופים, באתר של בד"צ "בית יוסף"
• יוסי שטיינברגר, שום קלוף, בצל קלוף, וביצה קלופה – שעבר עליהם הלילה, באתר דין
• דוד אסף‏, פינת ההלכה: לינת הלילה של הבצל, בבלוג "עונג שבת", 29 בינואר 2016