אלג'יריה הצרפתית

אלג'יריה הצרפתית
Algérie française

דגל סמל
אלג'יריה הצרפתית בין השנים 1830–1962
ממשל
שפה נפוצה	צרפתית, ערבית, שפות ברבריות
עיר בירה	אלג'יר
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	כניעת אלג'יר לצרפתים
תאריכי הקמה	1832
פירוק	עצמאות אלג'יריה
תאריכי פירוק	5 ביולי 1962
ישות קודמת	העוצרות של אלג'יר אמירות עבד אל-קאדר ממלכת בני עבאס קל אהגר
ישות יורשת	אלג'יריה אלג'יריה

אלג'יריה הצרפתית (בצרפתית: Alger עד 1839, לאחר מכן Algérie; באופן לא רשמי Algérie française‏,^[1] בערבית: الجزائر المستعمرة), הידועה גם בשם אלג'יריה הקולוניאלית, הייתה התקופה בהיסטוריה של אלג'יריה כאשר המדינה הייתה מושבה ולאחר מכן חלק בלתי נפרד מצרפת.

השלטון הצרפתי באזור החל ב-1830, לאחר הפלישה הצרפתית המוצלחת לאלג'יריה, ונמשך עד סוף מלחמת אלג'יריה באמצע המאה ה-20, שבעקבותיה זכתה אלג'יריה בעצמאות ב-1962. לאחר שהייתה מושבה צרפתית מ-1830 עד 1848, אלג'יריה הוגדרה כמחוז של צרפת, ב-4 בנובמבר 1848, כאשר נכנסה לתוקף חוקת הרפובליקה הצרפתית השנייה, וכך נותרה עד לעצמאותה ב-5 ביולי 1962.

כתחום שיפוט מוכר של צרפת, הפכה אלג'יריה ליעד למאות אלפי מהגרים אירופאים. הם היו ידועים תחילה כקולונים, ומאוחר יותר כ-"pieds-noirs" (רגליים שחורות), מונח המתאים במיוחד לאירופאים אתניים שנולדו שם. האוכלוסייה המוסלמית הילידית היוותה את רוב אוכלוסיית הטריטוריה לאורך שנות קיומה. ההערכה היא שאוכלוסיית הילידים האלג'יראית צנחה עד שליש בין 1830 ל-1875 עקב לוחמה, מחלות ורעב.^[2] בהדרגה, חוסר שביעות רצון בקרב האוכלוסייה המוסלמית, בשל היעדר חירות פוליטית וכלכלית, עוררה קריאות להגברת האוטונומיה הפוליטית, ובסופו של דבר לעצמאות מצרפת.^[3] המתיחות בין שתי הקבוצות הגיעה לשיא ב-1954, כשהחלו האירועים האלימים הראשונים של מה שנקרא מאוחר יותר מלחמת אלג'יריה. היא התאפיינה במלחמת גרילה ופשעים נגד האנושות ששימשו את הצרפתים על מנת לעצור את המרד. המלחמה הסתיימה ב-1962, כאשר אלג'יריה קיבלה עצמאות לאחר הסכמי אוויאן במרץ 1962 ומשאל העם על ההגדרה העצמית ביולי 1962.

במהלך שנותיה האחרונות כחלק מצרפת, אלג'יריה הייתה חברה מייסדת של קהילת הפחם והפלדה האירופית ושל הקהילה הכלכלית האירופית.^[4]

מאז לכידת אלג'יר ב-1516 על ידי האדמירלים העות'מאניים, האחים אורוץ' וח'יר א-דין ברברוסה, אלג'יריה הייתה בסיס לפיראטים באגן הים התיכון. בשנת 1681, לואי הארבעה עשר ביקש מהאדמירל אברהם דיקסן להילחם בשודדי הים הברברים. הוא גם הורה על התקפה רחבת היקף על אלג'יר בין 1682 ל-1683 באמתלה של סיוע והצלה של נוצרים משועבדים, שהיו בדרך כלל אירופאים שנלקחו כשבויים בפשיטות.^[5] שוב, ז'אן השני ד'אסטרה הפגיז את טריפולי ואלג'יר מ-1685 עד 1688. שגריר מאלג'יר ביקר בבית המלוכה בוורסאי, וב-1690 נחתם הסכם שסיפק שלום לאורך המאה ה-18.^[6]

בתקופת משטר הדירקטוריון של הרפובליקה הצרפתית הראשונה (1795–1799), סיפקו בקרי ובושנאק, סוחרים יהודים באלג'יר, כמויות גדולות של תבואה לחיילי נפוליאון שהשתתפו במערכה האיטלקית של 1796. אבל בונפרטה סירב לשלם את החשבון, בטענה שהוא מוגזם. בשנת 1820, לואי השמונה עשר החזיר מחצית מחובות הדירקטוריון. הדיי, שהלווה לבקרי 250,000 פרנק, ביקש את יתרת הכסף מצרפת. הדיי של אלג'יר היה חלש מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית. אלג'יריה הייתה אז חלק ממדינות הברברים, יחד עם תוניסיה של היום; המדינות היו תלויות באימפריה העות'מאנית, אז בראשות מהמוט השני, אך נהנו מעצמאות יחסית. חוף ברבריה היה מעוזם של שודדי ים ברברים, שביצעו פשיטות על ספינות אירופיות וארצות הברית. הסכסוכים בין מדינות ברבריה לארצות הברית החדשה הגיעו לשיאם במלחמות הברבריות הראשונה (1801–1805) והשנייה (1815). כוח אנגלו-הולנדי, בראשות האדמירל לורד אקסמות', ערך משלחת ענישה, שכללה את הפגזת אלג'יר באוגוסט 1816. הדיי נאלץ לחתום על הסכמי ברבריה, מכיוון שהיתרון הטכנולוגי של הכוחות האמריקאים, הבריטים והצרפתים הכריע את מומחיותם של האלג'יראים בלוחמה ימית.

לאחר הכיבוש תחת המונרכיה של יולי, צרפת הגדירה את השטחים האלג'יריים כ"נחלה צרפתית בצפון אפריקה". על כך חלקה האימפריה העות'מאנית, שלא ויתרה על תביעתה. בשנת 1839, מרשל גנרל ז'אן-דה-דייה סו, דוכס דלמטיה, קרא לראשונה לטריטוריות הללו בשם "אלג'יריה".^[7]

ערך מורחב – הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה

הפלישה לאלג'יריה נגד העוצרות של אלג'יר (אלג'יריה העות'מאנית) תוכננה בימים האחרונים של הרסטורציה הבורבונית על ידי שארל העשירי, כניסיון להגביר את הפופולריות שלו בקרב העם הצרפתי.^[8] הוא קיווה במיוחד לפנות לחיילים הוותיקים הרבים ממלחמות נפוליאון שחיו בפריז. כוונתו הייתה לחזק את הסנטימנט הפטריוטי, ולהסיט את תשומת הלב ממדיניות הפנים שנוהלה בצורה לא נכונה על ידי "התכתשות נגד הדיי".^[9][10]

ערך מורחב – פרשת בכרי-בוג'נאח

בשנות ה-90 של המאה ה-18, צרפת פנתה לרכוש חיטה עבור הצבא הצרפתי משני סוחרים באלג'יר, האדונים בכרי ובוג'נאח, ופיגרה בתשלום. בכרי ובוג'נאח היו חייבים כסף לדיי וטענו שהם לא יכולים לשלם אותו עד שצרפת תשלם להם את חובותיה. הדיי ניהל משא ומתן ללא הצלחה עם פייר דבאל, הקונסול הצרפתי, כדי לפתור את הבעיות, והוא חשד שדבאל שיתף פעולה עם הסוחרים נגדו, במיוחד כאשר ממשלת צרפת לא קבעה הוראות ב-1820 כדי לשלם לסוחרים. אחיינו של דבאל, אלכסנדר, הקונסול בבון, הכעיס עוד יותר את האיש בכך שביצר מחסנים צרפתיים בבון בלה קאל, בניגוד לתנאי ההסכמים הקודמים.^[11]

לאחר פגישה שנויה במחלוקת שבה דבאל סירב לספק לדיי תשובות מספקות ב-29 באפריל 1827, הכה הדיי את דבאל עם מחבט הזבובים שלו. שארל העשירי השתמש בתקרית זו נגד נציגו הדיפלומטי כדי לדרוש תחילה התנצלות מהדיי, ולאחר מכן כדי ליזום מצור נגד נמל אלג'יר. צרפת דרשה כי הדיי ישלח שגריר לצרפת כדי לפתור את התקרית. אולם, כשהדיי הגיב באש תותחים שהופנתה לעבר אחת הספינות שקיימו את המצור, קבעו הצרפתים כי נדרשת פעולה כוחנית יותר.^[12]

ערך מורחב – הפלישה לאלג'יריה (1830)

פייר דבאל ונציגים צרפתים אחרים של אלג'יר עזבו לצרפת, בעוד שר המלחמה, קלרמון-טונר, הציע משלחת צבאית. עם זאת, הרוזן דה וילל, אולטרה-רויאליסט, נשיא המועצה וראש הממשלה, התנגד לכל פעולה צבאית. ממשלת הרסטורציה הבורבונית החליטה לבסוף לצור על אלג'יר למשך שלוש שנים. בינתיים, הפיראטים הברברים הצליחו לנצל את הגאוגרפיה של החוף בקלות. לפני כישלון המצור, הרסטורציה החליטה ב-31 בינואר 1830 לצאת למסע צבאי נגד אלג'יר.

אדמירל דופרה פיקד על ארמדה של 600 ספינות שיצאה מטולון, והוביל אותה לאלג'יר. תוך שימוש בתוכנית המגירה של נפוליאון משנת 1808 לפלישה לאלג'יריה, הגנרל דה בורמון נחת אז 27 קילומטרים (17 מיל) ממערב לאלג'יר, בסידי פרוך ב-14 ביוני 1830, עם 34,000 חיילים. בתגובה לצרפתים, הורה הדיי האלג'יראי על הקמת כוח לוחם שמנה מ-7,000 יניצ'רים, 19,000 חיילים מבני קונסטנטין ואוראן וכ-17,000 קבילים. הצרפתים כוננו ראש חוף חזק ודחפו לעבר אלג'יר, בין היתר הודות לתותחים מעולים וארגון טוב יותר. הכוחות הצרפתיים ניצלו את היתרון ב-19 ביוני במהלך קרב סטאואלי, ובעקבותיו נכנסו לאלג'יר ב-5 ביולי לאחר מערכה של שלושה שבועות. הדיי הסכים להיכנע בתמורה לחירותו ולהצעה לשמור על הרכוש האישי שלו. חמישה ימים לאחר מכן, הוא הגלה את עצמו עם משפחתו, ויצא באונייה צרפתית לחצי האי האיטלקי. 2,500 יניצ'רים עזבו גם את השטחים האלג'יריים, לכיוון אסיה, ב-11 ביולי. הצבא הצרפתי גייס אז את הזואבים הראשונים (תואר שניתן לגדודים מסוימים של חיל רגלים קל) באוקטובר, ולאחר מכן גדודי סיפאהים, בעוד שצרפת הפקיעה את כל נכסי הקרקע השייכים למתיישבים הטורקים, הידועים בשם בליקים. באזור המערבי של אוראן, הסולטאן עבד א-רחמן ממרוקו, אמיר אל מומינין, לא יכול היה להישאר אדיש למעשי הטבח שביצעו הכוחות הנוצרים הצרפתיים ולקריאות הלוחמניות לג'יהאד מהאצילים האלג'יראים. למרות הקרע הדיפלומטי בין מרוקו לממלכת שתי הסיציליות ב-1830, והלוחמה הימית נגד האימפריה האוסטרית כמו גם מול ספרד, שבראשה עמד אז פרננדו השביעי, הסולטאן עבד א-רחמן העניק את תמיכתו למרד האלג'ירי של עבד אל-קאדר. האחרון נלחם במשך שנים נגד הצרפתים. תוך שהוא מוביל צבא של 12,000 איש, עבד אל-קאדר ארגן לראשונה את המצור על אוראן.

פליטים אלג'יריים התקבלו בברכה על ידי האוכלוסייה המרוקאית, בעוד הסולטאן המליץ לשלטונות תטואן לסייע להם, על ידי מתן מקומות עבודה בממשל או בכוחות הצבא. תושבי תלמסאן, סמוך לגבול מרוקו, ביקשו להכניס אותם תחת סמכותו של הסולטאן כדי להימלט מהפולשים. עבד א-רחמן כינה את אחיינו הנסיך מולאי עלי ח'ליף מתלמסאן, המופקד על הגנת העיר. כנקמה הוציאה צרפת להורג שני מרוקאים: מוחמד בליאנו ובנקיראן, כמרגלים, בזמן שסחורתם נתפסה על ידי המושל הצבאי של אוראן, פייר פרנסואה חאווייר בוייר.

בקושי הגיעה הידיעה על לכידת אלג'יר לפריז, כאשר שארל העשירי הודח במהלך שלושת הימים המפוארים של יולי 1830, ובן דודו לואי-פיליפ, "המלך האזרח", נקרא לעמוד בראש מונרכיה חוקתית. הממשלה החדשה, שהורכבה ממתנגדים ליברליים של המשלחת באלג'יר, לא ששה להמשיך בכיבוש שהחל המשטר הישן, אך הנסיגה מאלג'יריה התבררה כקשה יותר מאשר כיבושה.

השקפותיו של אלכסיס דה טוקוויל על אלג'יריה היו חלק מהקולוניזציה האכזרית והרשמית שלה. הוא דגל בשיטה מעורבת של "שליטה מוחלטת וקולוניזציה מוחלטת", לפיה הצבא הצרפתי ינהל מלחמת חורמה נגד אוכלוסיות אזרחיות בעוד שממשל קולוניאלי יספק שלטון חוק וזכויות קניין למתיישבים בתוך ערים שנכבשו על ידי הצרפתים.^[13][14]

כמה ממשלות וחוקרים הגדירו את כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת כרצח עם.^[15]

לדוגמה, בן קירנן, מומחה אוסטרלי לרצח העם בקמבודיה^[16] כתב ב-Blood and Soil: A World History of Genocide and Determination from Sparta to Darfur on the French Conquest of Algeria:^[17]

עד 1875, הכיבוש הצרפתי הושלם. במהלך המלחמה מאז 1830 נהרגו כ-825,000 אלג'יראים ילידים. צל ארוך של רצח עם משנאה מרחף על פני הכיבוש, ועורר סופר צרפתי למחות ב-1882 על כך שבאלג'יריה, "אנחנו שומעים את זה כל יום שאנחנו חייבים לגרש את הילידים ובמידת הצורך להשמיד אותם". כפי שאמר כתב עת סטטיסטי צרפתי חמש שנים מאוחר יותר, "מערכת ההשמדה חייבת לפנות את מקומה למדיניות של חדירה". בן קירנן, דם ואדמה

כאשר צרפת הכירה ברצח העם הארמני, טורקיה האשימה בתגובה את צרפת בביצוע רצח עם נגד 15% מאוכלוסיית אלג'יריה.^[18][19]

ב-1 בדצמבר 1830, המלך לואי-פיליפ מינה את הדוכס דה רוביגו לראש הסגל הצבאי באלג'יריה. דה רוביגו השתלט על בון ויזם קולוניזציה של הארץ. הוא הוחזר ב-1833 בשל האופי האלים הגלוי של הדיכוי. מתוך רצון להימנע מעימות עם מרוקו, שלח לואי-פיליפ משלחת יוצאת דופן לסולטאן, יחד עם מפגן כוח צבאי, ושלח ספינות מלחמה למפרץ טנג'יר. שגריר נשלח לסולטאן מולאי עבד א-רחמן בפברואר 1832, בראשותו של הרוזן שארל-אדגר דה מורני וכולל את הצייר אז'ן דלקרואה. אולם הסולטאן סירב לדרישות הצרפתיות ממנו לפנות את תלמסאן.

ב-1834 סיפחה צרפת כמושבה את האזורים הכבושים של אלג'יריה, שאוכלוסייתה המוסלמית כללה באותה העת על פי ההערכות כשני מיליון איש. ממשל קולוניאלי באזורים הכבושים - מה שנקרא régime du sabre (ממשלת החרב) - הופקד תחת מושל כללי, קצין צבא בכיר בעל סמכות שיפוט אזרחית וצבאית, שהיה אחראי כלפי שר המלחמה. מרשל ביגו, שמונה למושל הכללי הראשון, עמד בראש צבא הכיבוש.

זמן קצר לאחר כיבוש אלג'יר, החייל-פוליטיקאי ברטראן קלוזל ואחרים הקימו חברה לרכישת קרקעות חקלאיות, ולמרות אי העידוד הרשמי, לסבסד את יישובה על ידי חקלאים אירופאים, מה שגרם לבהלה לקרקעות. קלוזל זיהה את הפוטנציאל החקלאי של מישור מיטיג'ה וראה בעיני רוחו את הגידול בקנה מידה גדול של כותנה. כמושל כללי (1835–1836), הוא השתמש במשרדו כדי לבצע השקעות פרטיות בקרקע ועודד קציני צבא ופקידים בממשל שלו לעשות את אותו הדבר. התפתחות זו יצרה אינטרס בקרב פקידי ממשל למעורבות גדולה יותר של צרפת באלג'יריה. גם בעלי אינטרסים מסחריים שהיו בעלי השפעה בממשלה החלו להכיר בסיכויים לספקולציות קרקע רווחיות בהרחבת אזור הכיבוש הצרפתי. הם כוננו שטחים חקלאיים גדולים, בנו מפעלים ועסקים והעסיקו בהם עובדים מקומיים.

בין יתר העדויות, לוטננט-קולונל לוסיאן דה מונטניאק כתב ב-15 במרץ 1843, במכתב לחבר:

כל האוכלוסיות שאינן מקבלות את התנאים שלנו חייבות להיות מושמדות. יש לתפוס הכל, להרוס, ללא הבדל גיל או מין: אסור שיצמח עוד דשא במקום בו דרכה רגלו של הצבא הצרפתי. מי שרוצה את המטרה רוצה את האמצעים, ולא משנה מה שיגידו הפילנתרופים שלנו. אני אישית מזהיר את כל החיילים הטובים שיש לי הכבוד להנהיג, שאם במקרה יביאו לי ערבי חי, הם יקבלו מכות עם השטוח של החרב.... כך, ידידי היקר, עלינו לערוך מלחמה נגד הערבים: להרוג את כל הגברים מעל גיל חמש עשרה, לקחת את כל הנשים והילדים שלהם, להעמיס אותם על כלי שיט ימיים, להגלות אותם לאיי מרקיז או למקום אחר. במילה אחת, להשמיד את כל מה שלא יזחל מתחת לרגלינו כמו כלבים.

לא משנה מה היו החששות הראשוניים של ממשלתו של לואי פיליפ בנוגע לכיבוש אלג'יריה, המציאות הגאופוליטית של המצב שנוצר על ידי הפלישה ב-1830 טענה בתוקף לחיזוק הנוכחות הצרפתית שם. לצרפת הייתה סיבה לדאגה שבריטניה, שהתחייבה לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית, תעבור למלא את הוואקום שתותיר נסיגה צרפתית. הצרפתים הגו תוכניות מורכבות ליישוב פנים הארץ שהוזנחה על ידי שלטונות המחוז העות'מאניים ב-1830, אך מאמציהם להקמת מדינה לא צלחו בגלל התנגדות מזוינת ממושכת.

ההתנגדות המקומית המוצלחת ביותר מיד לאחר נפילת אלג'יר הונהגה על ידי אחמד אבן מוחמד, הביי של קונסטנטין. הוא יזם רפורמה קיצוני של הממשל העות'מאני בבייליק שלו על ידי החלפת פקידים טורקים במנהיגים מקומיים, הפיכת הערבית לשפה הרשמית, וניסיון לערוך רפורמה בכספים על פי מצוות האסלאם. לאחר שהצרפתים נכשלו בכמה ניסיונות להשיג חלק מהשטחים של הביי באמצעות משא ומתן, כוח פלישה כושל, בראשותו של ברטראן קלאוזל, נאלץ לסגת מקונסטנטין ב-1836 בהשפלה ובתבוסה. עם זאת, הצרפתים כבשו את קונסטנטין תחת פיקודו של סילבן שארל ואלה בשנה שלאחר מכן, ב-13 באוקטובר 1837.

היסטוריונים קבעו בדרך כלל את גודל האוכלוסייה הילידית באלג'יריה על 3 מיליון בשנת 1830.^[20] למרות שאוכלוסיית אלג'יריה ירדה בשלב מסוים תחת השלטון הצרפתי, בוודאי בין השנים 1866 ל-1872,^[21] הצבא הצרפתי לא היה אחראי במלואו להיקף הירידה הזו, שכן חלק ממקרי המוות הללו ניתנים להסבר על ידי מכות הארבה של 1866 ו-1868, כמו גם בחורף קשה בשנים 1867–1868, שגרם לרעב ולאחר מכן למגפת כולרה.

הצרפתים החלו בכיבוש אלג'יר בשנת 1830, החל בנחיתה באלג'יר. כשהכיבוש נהפך לקולוניזציה, אזור קביליה נותר היחיד שהיה בלתי תלוי בממשלת צרפת. אולם, הלחץ על האזור גבר, והרצון של אנשיה להתנגד ולהגן על קביליה גבר אף הוא.

בשנת 1849 לערך הגיע לקביליה אדם מסתורי. הוא הציג את עצמו כמוחמד בן עבדאללה (שמו של הנביא), אך ידוע יותר בשם שריף בובאגלה. הוא כנראה היה לוטננט לשעבר בצבאו של האמיר עבד אל-קאדר, שהובס בפעם האחרונה על ידי הצרפתים ב-1847. בובאגלה סירב להיכנע באותו קרב, ונסוג לקביליה. משם הוא החל במלחמה נגד צבאות צרפת ובני בריתם, כשהוא משתמש לעיתים קרובות בטקטיקות גרילה. בובאגלה היה לוחם חסר רחמים, ובקיא מאוד בשפה הערבית. הוא היה מאוד דתי, וכמה אגדות מספרות על כישוריו התאומטורגיים.

בובאג'לה נסע לעיתים קרובות לסומר כדי לשוחח עם בכירים בקהילה הדתית, ולאלה פאדהמה נמשכה עד מהרה לאישיותו החזקה. יחד עם זאת, הלוחם חסר הרחמים נמשך על ידי אישה שהייתה מוכנה כל כך בנחישות לתרום, בכל אמצעי אפשרי, למלחמה נגד הצרפתים. עם הנאומים מעוררי ההשראה שלה, היא שכנעה גברים רבים להילחם כמתנדבים המוכנים למות כשהידים והיא עצמה, יחד עם נשים נוספות, השתתפה בלחימה על ידי בישול אוכל, ומתן תרופות ונחמה לכוחות הלוחמים.

מקורות מסורתיים מספרים כי נוצר קשר חזק בין לאלה פאדהמה ובובאגלה. היא ראתה בכך חתונה של בני זוג שווים, ולא את הכניעה המסורתית כשפחה לבעל. למעשה, באותה תקופה עזב בובאגלה את אשתו הראשונה (פטימה בנט סידי עייסה) ושלח בחזרה לבעליה שפחה שהייתה לו כפילגש (חלימה בנט מסעוד). אולם מאידך, לאלה פאדהמה לא הייתה חופשייה: גם אם היא הוכרה כ-tamnafeqt ("אישה שעזבה את בעלה כדי לחזור למשפחתה", מוסד בקביליה), הקשר הזוגי עם בעלה עדיין היה קיים, ורק רצונו של בעלה היה יכול לשחרר אותה. אולם בעלה לא הסכים לכך, גם כשהציעו לו שוחד גדול. האהבה בין פאדהמה לבובאגלה נותרה אפלטונית, אבל היו ביטויים פומביים לתחושה הזו בין השניים.

פאדהמה נכחה באופן אישי בקרבות רבים שבהם לחם בובאגלה, במיוחד בקרב טאצ'קירט בו ניצחו כוחותיו של בובאגלה (18–19 ביולי 1854), ושם נתפס הגנרל הצרפתי ז'אק לואי סזאר רנדון, למרות שהוא הצליח להימלט מאוחר יותר. ב-26 בדצמבר 1854 נהרג בובאגלה; כמה מקורות טוענים שמותו נבע מבגידה של כמה מבעלי בריתו. ההתנגדות נותרה ללא מנהיג כריזמטי ומפקד המסוגל להדריך אותה ביעילות. מסיבה זו, במהלך החודשים הראשונים של 1855, התקיימה על מקדש שנבנה על פסגת אזרו נתור, לא הרחק מהכפר בו נולדה פאדהמה, מועצה גדולה של לוחמים ודמויות חשובות מהשבטים בקביליה. הם החליטו להעניק ללאלה פאדהמה, בסיוע אחיה, את הפיקוד על הלחימה.

הצרפתים התמודדו גם עם התנגדות אחרת באזור. הממונה על אחווה דתית, מוחי א-דין, שבילה זמן בבתי כלא עות'מאניים בשל התנגדות לשלטון הביי, פתח בהתקפות נגד הצרפתים ובני בריתם המח'זנים באוראן ב-1832. באותה שנה הוכרז על ג'יהאד^[22] וכדי להנהיג אותו בחרו זקני השבט בבנו של מוחי א-דין, עבד אל-קאדר בן העשרים וחמש. עבד אל-קאדר, שהוכר כאמיר אל-מומינין (מפקד המאמינים), זכה במהירות לתמיכת שבטים ברחבי אלג'יריה. כאציל אדוק ומחמיר, הוא היה גם מנהיג פוליטי ערמומי ולוחם בעל תושייה. מבירתו בתלמסאן, עבד אל-קאדר החל להקים מדינה מוסלמית טריטוריאלית המבוססת על הקהילות בפנים הארץ אך שאבה את כוחה מהשבטים והאחוות הדתיות. עד 1839, הוא שלט ביותר משני שלישים מאלג'יריה. ממשלתו קיימה צבא וביורוקרטיה, גבתה מיסים, תמכה בחינוך, ביצעה עבודות ציבוריות והקימה קואופרטיבים חקלאיים ויצרניים כדי לעודד פעילות כלכלית.

הצרפתים באלג'יר ראו בדאגה את הצלחתה של ממשלה מוסלמית ואת צמיחתה המהירה של מדינה טריטוריאלית בת קיימא שחסמה את התרחבות ההתיישבות האירופית. עבד אל-קאדר נלחם בקרבות ברחבי אלג'יריה כנגד כוחות צרפתיים, שכללו יחידות של לגיון הזרים, שאורגנו ב-1831 לשירות באלג'יריה. למרות שכוחותיו הובסו על ידי הצרפתים בפיקודו של גנרל תומא ביגו ב-1836, עבד אל-קאדר ניהל משא ומתן על הסכם שלום חיובי בשנה הבאה. חוזה תפנא הביא להכרה מותנית במשטרו של עבד אל-קאדר על ידי הגדרת השטח שבשליטתו והציל את יוקרתו בקרב השבטים בדיוק כשהשייח'ים עמדו לנטוש אותו. כדי לעורר מחדש את פעולות האיבה, הפרו הצרפתים בכוונה את ההסכם בשנת 1839 על ידי כיבוש קונסטנטין. עבד אל-קאדר חזר על מלחמת הג'יהאד, הרס את ההתיישבויות הצרפתיות במישור מיטיג'ה, ובשלב מסוים התקדם לפאתי אלג'יר עצמה. הוא תקף היכן שהצרפתים היו חלשים ביותר ונסוג כאשר התקדמו נגדו בעוצמה רבה יותר. הממשלה עברה ממחנה למחנה עם האמיר וצבאו. אולם בהדרגה, משאבים וכוח אדם מעולים של צרפת ועריקתם של ראשי השבטים גבו את שלהם. תגבורת זרמה לאלג'יריה לאחר 1840 עד שעמדו לרשותו של ביגו 108,000 איש, כוח שהיווה שליש מהצבא הצרפתי.

בזה אחר זה נפלו מעוזיו של האמיר לידי הצרפתים, ורבים ממפקדיו המוכשרים נהרגו או נלכדו כך שעד 1843 המדינה המוסלמית התמוטטה.

עבד אל-קאדר מצא מקלט ב-1841 אצל בעל בריתו, הסולטאן של מרוקו, עבד א-רחמן השני, ופתח בפשיטות לאלג'יריה. ברית זו הובילה את הצי הצרפתי להפציץ ולכבוש לזמן קצר את אסואירה (מוגדור) תחת הנסיך דה ז'ואנוויל ב-16 באוגוסט 1844. כוח צרפתי הושמד בקרב סידי-ברהים ב-1845. עם זאת, עבד אל-קאדר נאלץ להיכנע למפקד מחוז אוראן, הגנרל לואי דה למוריסייר, בסוף 1847.

לעבד אל-קאדר הובטח מעבר בטוח למצרים או לארץ ישראל אם תומכיו יניחו את נשקם וישמרו על השלום. הוא קיבל את התנאים הללו, אבל שר המלחמה - ששנים קודם לכן כגנרל באלג'יריה הובס קשות על ידי עבד אל-קאדר - שלח אותו לצרפת שם נכלא בשאטו ד'אמבואז.

לדברי בן קירנן, הקולוניזציה ומעשי הטבח של רצח עם התנהלו במקביל. בשלושת העשורים הראשונים (1830–1860) לכיבוש הצרפתי, בין 500,000 ל-1,000,000 אלג'יראים, מתוך סך של 3 מיליון איש, נהרגו בעקבות המלחמה, מעשי טבח, מחלות ורעב.^[23][24] זוועות שערכו הצרפתים במהלך מלחמת אלג'יריה במהלך שנות ה-50 נגד אלג'יראים כללו הפצצה והרג מכוון של אזרחים לא חמושים, אונס, עינויים, הוצאות להורג באמצעות "טיסות מוות" או קבורה בחיים, גניבות וביזה.^[25][26][27] בנוסף, עד 2 מיליון אזרחים אלג'יראים גורשו למחנות המעצר.^[28]

במהלך ההרגעה של אלג'יריה (1835–1903) כוחות צרפתים פעלו במדיניות אדמה חרוכה נגד האוכלוסייה האלג'יראית. קולונל לוסיאן דה מונטניאק הצהיר כי מטרת הפעולה הייתה "להרוס את כל מה שלא יזחל מתחת לרגלינו כמו כלבים"^[29] למדיניות האדמה החרוכה, שהתקבלה על ידי המושל הכללי תומא רובר ביגו, היו השפעות הרסניות על המצב החברתי-כלכלי. ומאזני המזון של המדינה: "אנחנו יורים ירייה קטנה, אנחנו שורפים את כל החוות, כל הכפרים וכל הצריפים; האויב בורח ולוקח את עדרו".^[29] לפי אוליבייה לה קור גרנדמזון, הקולוניזציה של אלג'יריה הובילה להשמדת שליש מהאוכלוסייה מסיבות מרובות (טבח, גירוש, רעב או מגפות) שהיו קשורות זו בזו.^[30] כשחזר ממסע חקירה לאלג'יריה, כתב טוקוויל כי "אנחנו הופכים את המלחמה להרבה יותר ברברית מהערבים עצמם [...] הציוויליזציה ממוקמת בצד שלהם".^[31]

כוחות צרפת גירשו וגירשו שבטים אלג'יראים שלמים. המשפחות המוריות של תלמסאן הוגלו למזרח, ואחרות היגרו למקום אחר. בני השבטים שנחשבו מטרידים מדי נאסרו, וחלקם מצאו מקלט בתוניסיה, מרוקו וסוריה או גורשו לקלדוניה החדשה או גיאנה. כמו כן, כוחות צרפתיים עסקו גם במעשי טבח סיטונאי של שבטים שלמים. כל 500 הגברים, הנשים והילדים של שבט אל עופיה נהרגו בלילה אחד,^[32] בעוד שכל 500 עד 700 חברי שבט אולד רהיה נהרגו מחנק במערה.^[32] המצור על לגאואט מכונה על ידי האלג'יראים כשנת ה"חליה", בערבית ריקנות, המתייחסת בדרך כלל לשנה שבה העיר התרוקנה מאוכלוסייתה.^[33][34] היא ידועה גם כשנת שקי ההסיאן, כשהיא מתייחסת לאופן שבו הושלכו הגברים והנערים שנפלו בחיים בשקי ההסיאן והושלכו לתעלות שנחפרו.^[35][36]

מה-8 במאי עד ה-26 ביוני 1945, ערכו הצרפתים את הטבח בסטיף וגואלמה, שבו נהרגו בין 6,000 ל-80,000 מוסלמים אלג'יראים. הטבח אירע לאחר שהתקיים מצעד של כ-5,000 איש מהאוכלוסייה האלג'יראית המוסלמית של סטיף כדי לחגוג את כניעת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה; המצעד הסתיים בעימותים בין הצועדים לבין הז'נדרמריה הצרפתית המקומית, כאשר זו ניסתה לתפוס כרזות התוקפות את השלטון הקולוניאלי.^[37] לאחר חמישה ימים, הצבא והמשטרה הקולוניאלית הצרפתית דיכאו את המרד, ולאחר מכן ערכו שורה של פעולות תגמול נגד אזרחים מוסלמים.^[38] הצבא ערך הוצאות להורג מידיות של קהילות כפריות מוסלמיות. כפרים פחות נגישים הופצצו על ידי מטוסים צרפתיים, והסיירת Duguay-Trouin, שעמדה מול החוף במפרץ בוגי, הפגיזה את העיר חרטה.^[39] אנשי המשמר ערכו לינץ' באסירים שנלקחו מבתי הכלא המקומיים או ירו באקראי במוסלמים שלא לבשו סרטי זרוע לבנים (בהוראת הצבא) מכל וכל.^[37] הרוב הגדול של הקורבנות המוסלמים לא היה מעורב בהתפרצות המקורית.^[40] הגופות בגואלמה נקברו בקברי אחים, אך מאוחר יותר הן נחפרו ונשרפו בהליופוליס.^[41]

במהלך מלחמת אלג'יריה (1954–1962), הצרפתים השתמשו בשיטות בלתי חוקיות מכוונות נגד האלג'יראים, כולל (כפי שתואר על ידי אנרי אלג, אשר עונה בעצמו, והיסטוריונים כגון רפאלה בראנש) מכות, עינויים בהלם חשמלי, גלישת מים, כוויות ואונס.^[27][42][43] אסירים גם נכלאו ללא מזון בתאים קטנים, נקברו חיים והושלכו ממסוקים למותם או נזרקו לים עם בטון על רגליהם.^[27][44] קלוד בורדה גינה את המעשים הללו ב-6 בדצמבר 1951, במגזין L'Observateur, ושאל באופן רטורי, "האם יש גסטפו באלג'יריה?^[45][46] ד. הוף, בעבודתו המכוננת בנושא, טען כי השימוש בעינויים הוא אחד הגורמים העיקריים לצמיחת ההתנגדות הצרפתית למלחמה.^[47] הוף טען, "טקטיקות כאלה התיישבו באי נוחות עם ההיסטוריה המהפכנית של צרפת, ויצרו השוואות בלתי נסבלות עם גרמניה הנאצית. הנפש הלאומית הצרפתית לא תסבול כל הקבלה בין חוויות הכיבוש שלהם ושליטתם הקולוניאלית באלג'יריה." הגנרל פול אוסרזה הודה בשנת 2000 שבמהלך המלחמה נעשה שימוש בטכניקות עינויים שיטתיות והצדיק זאת. הוא גם הודה כי ההתנקשויות בחייהם של עורך הדין עלי בומנדג'ל וראש ה-FLN באלג'יר, לארבי בן מהידי, הוסוו כהתאבדויות.^[48] ביגאר, שכינה את פעילי FLN "פראים", טען שעינויים הם "רוע הכרחי".^[49] מאידך, הגנרל ז'אק מאסו גינה את העינויים, בעקבות חשיפותיו של אוסרזה, ולפני מותו התבטא בעד גינוי רשמי של השימוש בעינויים במהלך המלחמה.^[50] ביוני 2000, ביגאר הכריז שהוא נמצא בסידי פרוך, מרכז עינויים שבו נרצחו אלג'יראים. ביגאר סייג את גילוייה של לואיזט איגילהריז, שפורסמו בעיתון לה מונד ב-20 ביוני 2000, כ"שקרים". פעילת ALN, לואיזט איגילהריז עברה עינויים על ידי גנרל מאסו. עם זאת, מאז הגילויים של הגנרל מאסו, ביגאר הודה בשימוש בעינויים, למרות שהוא מכחיש שהשתמש בהם באופן אישי, והכריז: "אתה מכה בליבו של גבר בן 84". ביגאר גם זיהה שלרבי בן מהידי נרצח וכי מותו הוסווה כהתאבדות.

בשנת 2018 הודתה צרפת רשמית שהעינויים נערכו באופן שיטתי ושגרתי.^[51][52][53]

ועדת חקירה שהוקמה על ידי הסנאט הצרפתי ב-1892 ובראשה ראש הממשלה לשעבר ז'ול פרי, שתמך בהתפשטות קולוניאלית, המליצה לממשלה לנטוש מדיניות שהניחה שהחוק הצרפתי, ללא שינויים גדולים, יוכל להתאים לצרכים של אזור מיושב על ידי קרוב לשני מיליון אירופאים וארבעה מיליון מוסלמים. למוסלמים לא הייתה נציגות באספה הלאומית הצרפתית לפני 1945 והם היו מיוצגים בחסר מאוד במועצות המקומיות. בגלל ההגבלות הרבות שהטילו השלטונות, עד 1915 רק 50,000 מוסלמים היו כשירים להצביע בבחירות בקומונות האזרחיות. ניסיונות ליישם אפילו את הרפורמות הצנועות ביותר נחסמו או עוכבו על ידי הממשל המקומי באלג'יריה, שנשלט על ידי המתיישבים, ולפי נציגי המתיישבים באספה הלאומית (שישה צירים ושלושה סנאטורים מכל מחוז).

לאחר שנבחרו לאספה הלאומית, המתיישבים הפכו לנציגים קבועים. בגלל הוותק שלהם, הם הפעילו השפעה בלתי מידתית, ותמיכתם הייתה חשובה להישרדותה של כל ממשלה.^[54] מנהיג משלחת המתיישבים, אוגוסט וארנייה (1810–1875), הצליח במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 לשנות או להנהיג חקיקה כדי להקל על העברה פרטית של קרקע למתיישבים ולהמשיך את הקניית הקרקע של מדינת אלג'יריה מהאוכלוסייה המקומית וחלוקה למתיישבים. תומכים עקביים ברפורמה, כמו ז'ורז' קלמנסו וז'אן ז'ורס הסוציאליסט, היו נדירים באספה הלאומית.

עיקר העושר של אלג'יריה בייצור, כרייה, חקלאות ומסחר נשלט על ידי המתיישבים הגדולים. המגזר המודרני של הכלכלה בבעלות ובניהול אירופי התרכז בתעשייה קטנה ובסחר יצוא מפותח ביותר, שנועד לספק מזון וחומרי גלם לצרפת בתמורה להון ומוצרי צריכה. האירופים החזיקו בכ-30% מכלל האדמה הניתנת לעיבוד, כולל עיקר האדמה הפורייה ביותר ורוב השטחים שהיה בהם השקיה.^[55] עד שנת 1900, האירופים ייצרו יותר משני שלישים מההכנסות שהגיעו מחקלאות וכמעט את כל היצוא החקלאי. המגזר המודרני, או האירופי, נוהל על בסיס מסחרי והשתלב במערכת השוק הצרפתי שהוא סיפק ביין, הדרים, זיתים וירקות. כמעט מחצית משווי נכסי נדל"ן בבעלות אירופית היה בכרמים ב-1914. לעומת זאת, ייצור דגנים לקיום - בתוספת גידול זיתים, תאנים ותמרים וגידול מקנה - היווה את הבסיס למגזר המסורתי, אך הקרקע הזמינה לגידול הייתה מאוד ענייה אפילו לדגנים שגודלו תחת שיטות הגידול המסורתיות הרווחות.

בשנת 1953, 60 אחוז מהאוכלוסייה הכפרית המוסלמית סווגו באופן רשמי כחסרי כל. הקהילה האירופית, שמנתה באותה עת כמיליון איש מתוך אוכלוסייה כוללת של תשעה מיליון איש, החזיקה בכ-66% מהקרקע החקלאית וייצרה את כל 1.3 מיליון טונות היין שהיוו את הבסיס לכלכלת אלג'יריה. יצוא היין והחיטה מאלג'יריה לצרפת אוזן במונחי מסחר על ידי זרם של מוצרים מוגמרים שיובאו לאלג'יריה.^[56]

המשטר הקולוניאלי הטיל יותר מיסים ומיסים גבוהים יותר על המוסלמים מאשר על האירופים.^[57] המוסלמים, בנוסף לתשלום מיסים מסורתיים שהיו מלפני הכיבוש הצרפתי, שילמו גם מיסים חדשים, מהם המתיישבים היו פטורים בדרך כלל. בשנת 1909, למשל, המוסלמים, שהיוו כמעט 90% מהאוכלוסייה אך ייצרו רק 20% מההכנסה של אלג'יריה, שילמו 70% מהמיסים הישירים ו-45% מסך המיסים שנגבו. בנוסף, המתיישבים קבעו כיצד ינוצלו ההכנסות הללו. כתוצאה מכך, עיירות המתיישבים כללו מבנים עירוניים נאים, רחובות מרוצפים עטורים עצים, מזרקות ופסלים, בעוד שכפרים ואזורים כפריים באלג'יריה נהנו מעט אם בכלל מהכנסות ממיסים.

במונחים פיננסיים, אלג'יריה הייתה משקולת על משלם המיסים הצרפתי. בתחילת שנות ה-50 כלל התקציב האלג'יראי של 72 מיליארד פרנק סובסידיה ישירה של 28 מיליארד פרנק שנתרמו מתקציב המטרופולין. המשך השלטון מפריז, שתואר בזמנו כמותרות צרפתי, היה מוצדק ממגוון נימוקים, לרבות סנטימנט היסטורי, ערך אסטרטגי והשפעה פוליטית של אוכלוסיית המתיישבים האירופית.^[58]

המשטר הקולוניאלי גרם פגיעה קשה בחינוך הכולל של המוסלמים האלג'יראים, שבעבר הסתמכו על בתי ספר דתיים כדי ללמוד קריאה וכתיבה ולעסוק בלימודי דת. לא רק שהמדינה נכסה את אדמות ההבוס (הקרנות הדתיות שהיוו את מקור ההכנסה העיקרי למוסדות דת, לרבות בתי ספר) ב-1843, אלא שפקידים מקרב המתיישבים סירבו להקצות מספיק כסף כדי לתחזק את בתי הספר והמסגדים כראוי ולספק מספיק מורים ומנהיגים דתיים לאוכלוסייה הגדלה. ב-1892 הוצא יותר מפי חמישה לחינוך האירופאים מאשר למוסלמים, שהיו להם פי חמישה ילדים בגיל בית ספר. מכיוון שמעט מורים מוסלמים הוכשרו, בתי הספר המוסלמים היו מאוישים ברובם על ידי מורים צרפתים. אפילו במדרסה (בית ספר) המופעלת על ידי המדינה היו לעיתים קרובות חברי סגל צרפתים. ניסיונות להקים בתי ספר דו-לשוניים, דו-תרבותיים, שנועדו לקרב ילדים מוסלמים ואירופים בכיתה, היו כישלון בולט, נדחה על ידי שתי הקהילות והופסק בהדרגה לאחר 1870. לפי אחת ההערכות, פחות מ-5% מהילדים האלג'יראים למדו בכל סוג של בית ספר ב-1870. עד 1954 רק ילד מוסלמי אחד מכל חמישה וילדה אחת מתוך שש עשרה קיבלו חינוך רשמי.^[59] רמת האוריינות בקרב כלל האוכלוסייה המוסלמית נאמדה בכ-2% בלבד באזורים עירוניים ומחצית מנתון זה בעורף הכפרי.^[60]

עד 1890 החלו מאמצים לחנך מספר קטן של תלמידים מוסלמים יחד עם תלמידים אירופאים במערכת בתי הספר הצרפתית כחלק מ"שליחות הציוויליזציה" של צרפת באלג'יריה. תוכנית הלימודים הייתה כולה צרפתית ולא אפשרה מקום ללימודי ערבית, שבוטלו בכוונה אפילו בבתי ספר מוסלמים. תוך דור, קם מעמד של מוסלמים משכילים שעברו גאליזציה - évolués (פשוטו כמשמעו, המפותחים). כמעט כל קומץ המוסלמים שקיבלו אזרחות צרפתית היו מבין ה-évolués; למרבה האירוניה, קבוצה מיוחסת זו של מוסלמים, שהושפעה מאוד מהתרבות הצרפתית ומהעמדות הפוליטיות, פיתחה תודעה עצמית אלג'יראית חדשה.

בדיווח לסנאט הצרפתי ב-1894, כתב המושל הכללי ז'יל קמבון כי אלג'יריה "נותרה רק עם אבק של אנשים". הוא התייחס להרס המעמד השליט המסורתי שהותיר את המוסלמים ללא מנהיגים ושלל מצרפת interlocuteurs valables (פשוטו כמשמעו, מעמד מקשר), באמצעותם ניתן להגיע להמוני העם. הוא הצר על כך שתקשורת אמיתית בלתי אפשרית בין שתי הקהילות.^[61]

המתיישבים שניהלו את אלג'יריה ניהלו דיאלוג רק עם beni-oui-ouis. מאוחר יותר הם סיכלו מגע בין évolués ומסורתיים מוסלמים מצד אחד ובין évolués ומצד שני חוגים רשמיים בצרפת. הם חששו ולא בטחו ב-évolués הפרנקופונים, שסווגו כמתבוללים, שהתעקשו להתקבל כצרפתים אך בתנאים שלהם, או כאנשי אינטגרציה, להוטים לעבוד כחברים באליטה מוסלמית מובהקת בתנאים שווים עם הצרפתים.

התקיימו שתי קהילות: הלאום הצרפתי והאנשים שחיים עם מסורות משלהם. לאחר כיבושה של אלג'יריה שבשליטת העות'מאנים בשנת 1830, במשך יותר ממאה שנה, שמרה צרפת על מה שהיה למעשה שלטון קולוניאלי בשטח, אם כי החוקה הצרפתית משנת 1848 הפכה את אלג'יריה לחלק מצרפת, ואלג'יריה הייתה מובנת כך על ידי הצרפתים, אפילו בשמאל.^[62]

אלג'יריה הפכה לאב-טיפוס לדפוס של שלטון קולוניאלי צרפתי.

עם תשעה מיליון אלג'יראים 'מוסלמים' לערך ש"נשלטו" על ידי מיליון מתיישבים, לאלג'יריה היו קווי דמיון עם דרום אפריקה, שתוארה מאוחר יותר כ"מעין אפרטהייד"^[63] בזמן שמושג האפרטהייד התגבש ב-1948.

מעמד מיוחד זה נמשך כל הזמן שבו אלג'יריה הייתה צרפתית, מ-1830 עד 1962, עם שינויים שונים במהלך התקופה.

כשהחל השלטון הצרפתי, לצרפת לא היו מערכות מבוססות היטב לממשל קולוניאלי אינטנסיבי, הבסיס המשפטי העיקרי הקיים היה הקודקס השחור משנת 1685, שהיה קשור לסחר בעבדים ובבעלות ולא תאם את ההקשר המשפטי של אלג'יריה.

אכן, צרפת הייתה מחויבת לכבד את החוק המקומי.

ב-5 ביולי 1830, חוסיין דיי, השליט של אלג'יר, חתם על חוזה הכניעה בפני המועצה, אשר התחייבה לגנרל דה בורמון ולצרפת "לא לפגוע בחופש של אנשים מכל המעמדות ובדתם".^[64] המוסלמים עדיין נותרו כפופים לחוק המוסלמי המקובל ויהודים לתורת משה; כולם נותרו קשורים לאימפריה העות'מאנית.^[65]

באותה שנה ובאותו חודש, מהפכת יולי סיימה את הרסטורציה הבורבונית והחלה את המונרכיה של יולי בה היה לואי פיליפ הראשון, מלך הצרפתים.

ה "Ordonnance du 22 juillet 1834" המלכותי ארגן את הממשל הכללי והמינהל של השטחים הצרפתיים בצפון אפריקה ונחשב בדרך כלל כסיפוח יעיל של אלג'יריה על ידי צרפת;^[66] הסיפוח הפך את כל האנשים לקשורים משפטית לצרפת ושבר את הקשר המשפטי בין האנשים לבין האימפריה העות'מאנית,^[65] מכיוון שהחוק הבינלאומי גרם לסיפוח לעורר באופן שיטתי בעיה משפטית.^[66] הסיפוח הפך אנשים שחיים באלג'יריה ל"נתינים צרפתים",^[67] מבלי לספק להם כל דרך להפוך לאזרחים צרפתים.^[68] עם זאת, מכיוון שלא היה מדובר בחוק פוזיטיבי, טקסט זה לא הציג ודאות משפטית בנושא זה.^[65][67] הסיפוח אושר על ידי החוקה הצרפתית משנת 1848.

ככל שהשלטון הצרפתי באלג'יריה התרחב, במיוחד תחת תומא-רובר ביגו (1841–1848), השלטון המפלה הפך יותר ויותר רשמי. בשנת 1844, ביגו כונן באופן רשמי מערכת של נחלות אירופיות לאורך החוף, תחת ממשל אזרחי, עם אזורים ערביים/ברברים בפנים הארץ תחת ממשל צבאי.^[69] מאפיין חשוב של השלטון הצרפתי היה קנטון, לפיו אדמות שבטיות שלכאורה לא היו בשימוש נתפסו על ידי המדינה, מה שאפשר למתיישבים הצרפתים להרחיב את אחזקותיהם באדמות, ודחף את הילידים לאדמות פגיעות יותר והפך אותם לפגיעים יותר לבצורת;^[70] זה הורחב תחת שלטונו של יורשו של ביגו, ז'אק לואי רנדון.^[69]

מקרה בשנת 1861 הטיל ספק במעמדם המשפטי של אנשים באלג'יריה. ב-28 בנובמבר 1861 סירב conseil de l'ordre des avocats du barreau d'Alger (איגוד עורכי הדין של אלג'יר) להכיר באלי אנוס (או איינוס), יהודי מאלג'יר, מכיוון שרק אזרחים צרפתים יכולים להפוך לעורכי דין.^[65] ב-24 בפברואר 1862 (ערעור) וב-15 בפברואר 1864 (משפט), שופטים שקלו זאת מחדש, והחליטו שאנשים יכולים להפגין את התכונות של להיות צרפתים (מבלי לקבל גישה לזכויות המלאות של אזרח צרפתי).^[71]

נפוליאון השלישי היה הנשיא הנבחר הראשון של הרפובליקה הצרפתית השנייה לפני שהפך לקיסר הצרפתים במשאל העם של האימפריה הצרפתית השנייה ב-1852 לאחר ההפיכה הצרפתית ב-1851. בשנות ה-60 של המאה ה-19, בהשפעת איסמאל אורבן, הוא הציג את מה שנועד לרפורמות ליברליות באלג'יריה, תוך קידום המודל הקולוניאלי הצרפתי של התבוללות, לפיו העמים הקולוניאליים יהפכו בסופו של דבר לצרפתים. הרפורמות שלו זכו להתנגדות מצד קולוניסטים באלג'יריה, וניסיונותיו לאפשר למוסלמים להיבחר לאספה חדשה לכאורה בפריז נכשלו.

עם זאת, הוא פיקח על צו משנת 1865 (sénatus-consulte du 14 juillet 1865 sur l'état des personnes et la naturalization en Algérie) ש"קבע שכל ילידי המושבה נמצאים בסמכות השיפוט הצרפתית, כלומר אזרחים צרפתים הכפופים לחוקים הצרפתיים", ואפשרו לאלג'יראים ערבים, יהודים וברברים לבקש אזרחות צרפתית - אך רק אם הם "ויתרו על דתם ותרבותם המוסלמית".^[72]

זו הייתה הפעם הראשונה שהילידים הורשו לקבל אזרחות צרפתית,^[73] אך אזרחות כזו לא תאמה את המעמד המיוחד,^[74] מה שאפשר להם לחיות במסגרת המסורות המוסלמיות.

• פלנדין טען כי אזרחות צרפתית אינה מתיישבת עם מעמד מוסלמי, שכן יש בה חוקים מנוגדים בנושאי נישואין, דחיה, גירושין ומעמדם המשפטי של ילדים.
• קלוד אלפונס דנגל, סנטור, טען גם כי הדתות המוסלמיות והיהודיות מאפשרות פוליגמיה, דחייה וגירושים.^[75]

מאוחר יותר, אזדין האדור טען שצו זה כונן את "המבנה הפורמלי של אפרטהייד פוליטי".^[76] מאחר שמעטים בלבד היו מוכנים לזנוח את ערכי הדת שלהם (שנתפשה ככפירה), במקום לקדם התבוללות, הייתה לחקיקה השפעה הפוכה: עד 1913, רק 1,557 מוסלמים קיבלו אזרחות צרפתית.^[69]

עונשים מיוחדים נוהלו על ידי ראשי השבט או הקאדים, אך מכיוון שמערכת זו לא הייתה הוגנת, הוחלט על ידי Circulaire ב-12 בפברואר 1844 להשתלט על הקנסות הספציפיים הללו. קנסות אלו הוגדרו בצווים שונים של המחוז, ולימים נודעו בשם Code de l'indigénat. חוסר קודיפיקציה פירושו שאין סיכום טקסט מלא של הקנסות הללו.^[77]

ב-28 ביולי 1881, חוק חדש (loi qui confère aux Administrateurs des communes mixtes en territoire civil la répression, par voie disciplinaire, des infractions spéciales à l'indigénat) הונהג רשמית במשך שבע שנים לעזור לפקידות.^[78] הוא אפשר לפקידי המחוז להטיל קנסות מידיים למוסלמים ללא הליך משפטי הולם, ולחלץ מיסים מיוחדים. חוק זמני זה חודש על ידי חוקים זמניים אחרים: החוקים מיום 27 ביוני 1888 לשנתיים, 25 ביוני 1890, 25 ביוני 1897, 21 בדצמבר 1904, 24 בדצמבר 1907, 5 ביולי 1914, 4 באוגוסט 1920, 12 ביולי ו-30 בדצמבר 1922.^[79] עד 1897, ניתן היה להמיר את הקנסות לעבודות כפייה.^[80]

• בשנת 1881, פול לירוי-ביוליה הקים את Société française pour la protection des Indigènes des colonies (החברה הצרפתית להגנה על ילידים) כדי להעניק לילידים זכות הצבעה.^[81][82]
• בשנת 1887 הציעו אנרי מישלן ואלפרד גולייר את התאזרחותם של הילידים, תוך שמירת המעמד האישי מהחוק המקומי אך הסרת המעמד האישי של זכות משותפת מהקוד האזרחי.^[81][83]
• בשנת 1890, אלפרד מרטינו הציע התאזרחות צרפתית מתקדמת של כל הילידים המוסלמים החיים באלג'יריה.^[81][84]
• בשנת 1911, La revue indigène פרסם כמה מאמרים חתומים על ידי פרופסורים למשפטים (אנדרה וייס, ארתור ז'ירו, שארל דה בק ואז'ן אודינה) הדוגלים באזרחות של הילידים עם מעמדם.^[81]
• בשנת 1912, תנועת Jeunes Algériens טענה במניפסט שלה כי ההתאזרחות עם מעמדם ועם התנאים של הילידים האלג'יריים.^[81]

בשנת 1909, 70% מכלל המיסים הישירים באלג'יריה שולמו על ידי המוסלמים, למרות העוני המחפיר שלהם.^[69]

הזדמנויות למוסלמים השתפרו מעט משנות ה-90 של המאה ה-19, במיוחד לאליטות עירוניות, מה שסייע להבטיח השלמה עם כניסתו לתוקף של חוק הגיוס לצבא למוסלמים ב-1911.^[70]

נפוליאון השלישי קיבל עצומה שנחתמה על ידי יותר מ-10,000 יהודים מקומיים בבקשה לקבל גישה קולקטיבית לאזרחות צרפתית.^[85] זה היה גם הרצון, בין 1865 ל-1869, של ה-Conseils généraux des départements algériens.^[85] היהודים היו החלק העיקרי באוכלוסייה שחשקה נפשו באזרחות צרפתית.^[86]

תחת הרפובליקה הצרפתית השלישית, ב-24 באוקטובר 1870, בהתבסס על פרויקט מתקופת האימפריה הצרפתית השנייה,^[87] אדולף כרמיה, מייסד ונשיא כל ישראל חברים ושר המשפטים של ממשלת ההגנה הלאומית של מק-מהון. הסכם זה כלל סדרה של שבעה צווים הקשורים לאלג'יריה, כשהבולט ביותר הוא מספר 136 הידוע כצו כרמיה שהעניק אזרחות צרפתית ליהודים אלג'יריים.^[85] גזרה אחרת, שמספרה 137, התייחסה למוסלמים ולזרים ודרשה גיל 21 כדי לבקש אזרחות צרפתית.

בשנת 1870, ממשלת צרפת העניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית במסגרת צו כרמיה, אך לא למוסלמים.^[88] משמעות הדבר היא שרוב האלג'יראים עדיין היו 'נתינים צרפתים', התייחסו אליהם כאל מושאים של החוק הצרפתי, אך הם עדיין לא היו אזרחים, עדיין לא יכלו להצביע, ולמעשה היו ללא הזכות לאזרחות.^[76]

ב-1919, לאחר השתתפותם של 172,019 אלג'יראים במלחמת העולם הראשונה, חוק ז'ונאר הקל את הגישה לאזרחות צרפתית למי שעמד באחד מכמה קריטריונים, כמו עבודה עבור הצבא הצרפתי, בן שלחם במלחמה, לדעת לקרוא ולכתוב בשפה הצרפתית, בעל תפקיד ציבורי, נשוי או ילד של אזרח צרפתי. חצי מיליון אלג'יראים קיבלו פטור ממעמד הילידים, ומעמד זה התבטל בשנת 1927 בעיירות המעורבות אך נשאר תקף בערים אחרות עד לביטולו ב-1944.^[80]

מאוחר יותר, אזרחותם של היהודים נשללה על ידי ממשלת וישי בתחילת שנות ה-40, אך הוחזרה ב-1943.

למרות ניסיונות תקופתיים לרפורמה חלקית, מצבו של קוד ה-L'indigénat נמשך עד הרפובליקה הרביעית הצרפתית, שהחלה רשמית ב-1946.

ב-7 במרץ 1944 סיים צו את הקוד דה ל'אינדיג'נאט והקים מועצת בחירות שנייה עבור 1,210,000 מוסלמים שאינם אזרחים והפך 60,000 מוסלמים לאזרחים צרפתים ועם הצבעה במועצת הבחירות הראשונה. הפקודה של 17 באוגוסט 1945 העניקה לכל אחת משתי המועצות 15 חברי פרלמנט ו-7 סנאטורים. ב-7 במאי 1946, ה-Loi Lamine Guèye העניק אזרחות צרפתית לכל אזרח מעבר לים, כולל אלג'יראים, והעניק להם זכות הצבעה בגיל 21. החוקה הצרפתית של הרפובליקה הרביעית הגדירה את הניתוק בין אזרחות ומעמד אישי (אך אף טקסט משפטי לא מיישם ניתוק זה).

למרות שלאלג'יראים המוסלמים הוענקו זכויות אזרחות, שיטת האפליה נשמרה בדרכים לא רשמיות יותר. פרדריק קופר כותב שהאלג'יראים המוסלמים "עדיין היו מודרים לשוליים בשטח שלהם, בעיקר תפקידי הבוחרים הנפרדים של מעמד אזרחי "צרפתי" ושל מעמד אזרחי "מוסלמי", כדי לשמור את ידיהם על השלטון".^[89]

בהקשר הספציפי שלאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1947 הוצג החוק אשר העניק אזרחות במעמד מקומי לילידים שהפכו ל"צרפתים מוסלמים" (Français musulmans), בעוד שצרפתים אחרים היו צרפתים שאינם מוסלמים ונותרו אזרחים עם מעמד אזרחי.^[90] הבדלי הזכויות כבר לא משתמעים מהבדל מעמד, אלא מההבדל בין שני הטריטוריות, אלג'יראית וצרפתית.

שיטה זו נדחתה על ידי כמה אירופאים בשל הכנסת מוסלמים למועצת הבחירות האירופית, ונדחתה על ידי כמה לאומנים אלג'יראיים על כך שלא נתנו ריבונות מלאה לאומה האלג'יראית.

"שיטה פנימית של אפרטהייד" זו נתקלה בהתנגדות ניכרת מצד המוסלמים שנפגעו ממנה, והיא נחשבת כאחת הגורמים למרד של 1954.^[91]

ב-18 במרץ 1962, הסכמי אוויאן הבטיחו הגנה, אי-אפליה וזכויות קניין לכל אזרחי אלג'יריה ואת זכות ההגדרה העצמית לאלג'יריה.^[92] בצרפת אושרו ההסכמים במשאל העם הצרפתי על הסכמי אוויאן ב-1962.

ההסכם התייחס למעמדות שונים:

• זכויות אזרח אלג'יראי
• זכויות וחירויות של אזרחים אלג'יריים בעלי מעמד אזרחי רגיל
• אזרחים צרפתים המתגוררים באלג'יריה^[92]

הסכמי אוויאן הציעו לאזרחים צרפתים זכויות אזרח באלג'יריה למשך שלוש שנים, אך דרשו מהם להגיש בקשה לאזרחות אלג'יראית.^[92] בהסכם נקבע כי במהלך תקופה זו של שלוש שנים:

הם יקבלו ערבויות המתאימות למאפיינים התרבותיים, הלשוניים והדתיים שלהם. הם ישמרו על מעמדם האישי, שיכובד וייאכף על ידי בתי המשפט באלג'יריה המורכבים משופטים באותו מעמד. הם ישתמשו בשפה הצרפתית בתוך האסיפות וביחסיהם עם הרשויות שנקבעו.

— הסכמי אוויאן

לקהילה הצרפתית האירופית (אוכלוסיית המתיישבים), ה-Pied-noirs והיהודים באלג'יריה הובטחו חופש דת וזכויות קניין וכן אזרחות צרפתית עם אפשרות בחירה בין אזרחות צרפתית לאלג'יראית לאחר שלוש שנים. האלג'יראים הורשו להמשיך ולהסתובב בחופשיות בין ארצם לצרפת לצורך עבודה, למרות שלא יהיו להם זכויות פוליטיות שוות לאזרחים צרפתים.

תנועת הימין OAS התנגדה להסכם זה.

בנובמבר 1830, פקידים קולוניאליים צרפתים ניסו להגביל את ההגעה לנמלי אלג'יריה על ידי דרישת הצגת דרכונים ואישורי שהייה.^[93] התקנות שהתקינה ממשלת צרפת במאי 1831 דרשו אישור ממשרד הפנים על מנת להיכנס לאלג'יריה ולשטחים אחרים בשליטה צרפתית.

עד 1839 חיו באלג'יריה 25,000 אירופאים, בעוד שרק פחות ממחציתם היו צרפתים; האחרים הם ספרדים, איטלקים וגרמנים. ומתוכם, רובם נשארו בתוך ערי החוף. אלה שהגיעו עד אותה העת היו בעיקר גברים, והם היו פי חמישה ממספר הנשים. מהמיעוט שהעזו ליישב את האזור הכפרי היו חיילים-מתיישבים שקיבלו זיכיונות קרקע על ידי ממשלת צרפת בעוד נזירים ציסטרציאנים בנו מנזרים וחוות.^[94]

זה אפשר לסוחרים בעלי אינטרסים מסחריים גישה נוחה לדרכונים מכיוון שהם לא היו מתיישבים קבועים, ולאנשים עשירים שתכננו להקים מפעלים חקלאיים באלג'יריה ניתנה גם גישה חופשית לנוע. החוזר אסר על מעבר למעוטי יכולת ועובדים חסרי מקצוע.^[93] במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19 סייעה ממשלת צרפת למהגרים מסוימים לאלג'יריה, שהיו ברובם פועלים עירוניים מאגן פריז והגבול המזרחי של צרפת ולא העובדים החקלאיים שהפקידים הקולוניאליים רצו שישלחו מצרפת. גברים רווקים קיבלו 68 אחוז מאישורי המעברים החופשיים ורק 14 אחוז מהמהגרים היו נשים בגלל מדיניות שונה לגבי הגירה של משפחות, מאחר שהם העדיפו גברים ללא ליווי שנתפסו כגמישים ושימושיים יותר למשימות עם מאמץ. בתחילה בנובמבר 1840, משפחות היו זכאיות רק אם אין להן ילדים קטנים ושני שלישים מהמשפחה היו מסוגלים לעבוד.

מאוחר יותר, בספטמבר 1841, רק זכרים ללא ליווי יכלו לנסוע לאלג'יריה בחינם ופותחה מערכת מסובכת למשפחות שהפכה את הנסיעות המסובסדות כמעט ללא זמינות. למהגרים אלה הוצעו צורות רבות ושונות של סיוע ממשלתי, כולל מעבר חופשי (הן לנמלי צרפת והן באונייה לאלג'יריה), מנות יין ומזון, זיכיונות קרקע, והובטח להם שכר גבוה. בין השנים 1841 ו-1845, כ-20,000 אנשים קיבלו סיוע מממשלת צרפת להגירה, אם כי לא ידוע בדיוק כמה מהם נסעו לאלג'יריה.^[93] צעדים אלו מומנו ונתמכו על ידי ממשלת צרפת (מקומית ולאומית) מכיוון שראו במעבר לאלג'יריה פתרון לאוכלוסיות יתר ולאבטלה; אלה שהגישו בקשה להגירה בסיוע הדגישו את מוסר העבודה שלהם, העסקה לא ראויה בצרפת, הנחה של חובה ממשלתית כלפי בעלי המזל הפחותים. עד 1848, אלג'יריה אוכלסה ב-109,400 אירופאים, רק 42,274 מהם היו צרפתים.^[93]

פקודה מלכותית ב-1845 קראה לשלושה סוגי ניהול באלג'יריה. באזורים שבהם האירופים היו חלק ניכר מהאוכלוסייה, מתיישבים נבחרו לראשי ערים ומועצות של קומונות בשלטון עצמי. בקומונות ה"מעורבות", שבהן היו המוסלמים רוב גדול, הממשלה הייתה בידי נבחרי ציבור ממונים וכמה נבחרי ציבור, כולל נציגי ראשים השבטים ומנהל צרפתי. הקומונות של הילידים, אזורים מרוחקים שלא נשלטו כראוי, נותרו תחת régime du sabre (שלטון החרב).

עד 1848 כמעט כל צפון אלג'יריה הייתה בשליטה צרפתית. כלים חשובים של הממשל הקולוניאלי, מזמן זה ועד חיסולם בשנות ה-70 של המאה ה-19, היו bureaux arabes (לשכות ערביות), המאוישות על ידי ערביסטים שתפקידם היה לאסוף מידע על הילידים ולמלא תפקידים אדמיניסטרטיביים, באופן נומינלי בשיתוף הצבא. bureaux arabes מדי פעם פעלו באהדה לאוכלוסייה המקומית והיוו חיץ בין מוסלמים למתיישבים.

תחת régime du sabre, המתיישבים הורשו לקבל שלטון עצמי מוגבל באזורים שבהם ההתיישבות האירופית הייתה האינטנסיבית ביותר, אך היה חיכוך מתמיד בינם לבין הצבא. המתיישבים האשימו שהלשכות bureaux arabes הפריעו להתקדמות הקולוניזציה. הם נסערו נגד השלטון הצבאי, התלוננו שזכויותיהם החוקיות נשללו תחת הפיקוח השרירותי שהוטל על המושבה והתעקשו על ממשל אזרחי לאלג'יריה המשולב באופן מלא עם צרפת המטרופוליטנית. הצבא הזהיר כי הכנסת ממשל אזרחי תזמין תגמול מוסלמי ותאיים על ביטחון אלג'יריה. ממשלת צרפת נרתעה במדיניותה, והניבה ויתורים קטנים לדרישות המתיישבים מחד גיסא תוך שמירה על שלטון החרב לשליטה ברוב המוסלמי מאידך גיסא.

זמן קצר לאחר הפלת המלוכה החוקתית של לואי פיליפ במהפכה של 1848, הממשלה החדשה של הרפובליקה השנייה סיימה את מעמדה של אלג'יריה כמושבה והכריזה בחוקת 1848 שהאדמות הכבושות חלק בלתי נפרד מצרפת. שלושה שטחים אזרחיים - אלג'ר, אוראן וקונסטנטין - אורגנו כמחוזות צרפת (יחידות מנהליות מקומיות) תחת ממשלה אזרחית. זה הפך אותם לחלק מצרפת ממש, בניגוד למושבה. לראשונה, אזרחים צרפתים בשטחים האזרחיים בחרו במועצות וראשי ערים משלהם; מוסלמים היו צריכים להתמנות, לא יכלו להחזיק ביותר משליש מהמושבים במועצה, ולא יכלו לכהן כראשי ערים או עוזרי ראש עיר. ניהול השטחים מחוץ לאזורים שיושבו על ידי מתיישבים נותר תחת הצבא הצרפתי. הממשל המוסלמי המקומי הורשה להמשיך תחת פיקוחם של מפקדי הצבא הצרפתי, המופקדים על שמירת הסדר באזורים שהושקטו לאחרונה, וה-bureaux arabes. תאורטית, אזורים אלה היו סגורים לקולוניזציה אירופית.

עוד לפני שהתקבלה ההחלטה לספח את אלג'יריה, חלו שינויים גדולים. בטירוף של ציד מציאות להשתלט או לקנות במחירים נמוכים כל מיני נכסים - בתים, חנויות, חוות ומפעלים - זרמו האירופים לאלג'יר לאחר נפילתה. השלטונות הצרפתיים השתלטו על קרקעות הבייליק, שמהן שאבו פקידים עות'מאניים הכנסה. עם הזמן, כשהלחצים גברו להשיג יותר קרקעות להתיישבות על ידי האירופים, המדינה תפסה יותר קטגוריות של קרקעות, במיוחד זו ששימשה את השבטים, הקרנות הדתיות והכפרים.

המתיישבים האירופים נקראו או קולונים (מתנחלים), אלג'יראים, או מאוחר יותר, במיוחד לאחר עצמאותה של אלג'יריה ב-1962, פייד נואר (מילולית, רגליים שחורות), המתיישבים האירופיים היו ברובם ממוצא איכרים או ממעמד הפועלים מהאזורים הדרומיים העניים של איטליה, ספרד^[96] וצרפת. אחרים היו מגורשים פליליים ופוליטיים מצרפת, שהועברו למאסר במספרים גדולים לאלג'יריה. בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, כדי לעודד התיישבות באזורים כפריים, המדיניות הרשמית הייתה להציע מענקי קרקע תמורת תשלום והבטחה שיבוצעו שיפורים. עד מהרה התפתחה הבחנה בין grands colons (מתיישבים גדולים) בקצה האחד של הסקאלה, לעיתים קרובות גברים שהתעשרו על ידי שצברו אחוזות גדולות או בנו עסקים מצליחים, וחקלאים קטנים ועובדים בקצה השני, שחלקם לרוב לא היה טוב בהרבה מזה של עמיתיהם המוסלמים. לפי ההיסטוריון ג'ון רודי, למרות שעד 1848 רק 15,000 מתוך 109,000 המתיישבים האירופים היו באזורים כפריים, "על ידי הפקעה שיטתית הן של רועים והן של חקלאים, הקולוניזציה הכפרית הייתה הגורם היחיד החשוב ביותר בהרס של החברה המסורתית".^[97]

ההגירה האירופית, שעודדה במהלך הרפובליקה השנייה, עוררה את הממשל האזרחי לפתוח אדמה חדשה ליישוב בניגוד לעצת הצבא. עם הופעתה של הקיסרות השנייה ב-1852, החזיר נפוליאון השלישי את אלג'יריה לשליטה צבאית. בשנת 1858 הוקם משרד נפרד לענייני אלג'יריה כדי לפקח על ניהול המדינה באמצעות מושל צבאי כללי בסיוע שר אזרחי.

נפוליאון השלישי ביקר באלג'יריה פעמיים בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19. הוא התרשם עמוקות מאצילותם וממעלתם של ראשי השבטים, שפנו לאופיו הרומנטי של הקיסר, והזדעזע מהגישה העצמית של מנהיגי המתיישבים. הוא החליט לעצור את הרחבת ההתיישבות האירופית מעבר לאזור החוף ולהגביל את המגע בין המוסלמים והמתיישבים, שלדעתו גרמה השפעה הרסנית על האוכלוסייה הילידית. הוא חשב על תוכנית גדולה לשימור רוב אלג'יריה עבור המוסלמים על ידי ייסוד royaume arabe (הממלכה הערבית) כשהוא משמש בתור roi des Arabes (מלך הערבים). הוא כונן את מה שנקרא פוליטיקה של grands chefs להתמודד עם המוסלמים ישירות דרך מנהיגיהם המסורתיים.^[98]

לקדם את תוכניותיו ל-royaume arabe, נפוליאון השלישי הוציא שני צווים המשפיעים על מבנה השבט, החזקה בקרקעות ומעמדם המשפטי של המוסלמים באלג'יריה הצרפתית. הראשון, שהוכרז ב-1863, נועד לוותר על תביעות המדינה לאדמות שבטיות ובסופו של דבר לספק חלקות פרטיות ליחידים בשבטים, ובכך לפרק מבנים "פיאודליים" ולהגן על האדמות מפני המתיישבים. היה צריך לזהות אזורים שבטיים, לתחם douars (יחידות מנהליות), ולמסור למועצות. אדמה ראויה לעיבוד הייתה אמורה להתחלק בין חברי douar על פני תקופה של דור עד שלושה, ולאחר מכן ניתן היה לקנות ולמכור אותו על ידי הבעלים הפרטיים. אולם לרוע מזלם של השבטים, תוכניותיו של נפוליאון השלישי נפרמו במהירות. פקידים צרפתים שאוהדים את המתיישבים לקחו חלק גדול מאדמת השבט שהם סקרו לרשות הציבור. בנוסף, כמה מנהיגי שבטים מכרו מיד אדמות קהילתיות עבור רווחים מהירים. תהליך המרת הקרקע הניתנת לעיבוד לבעלות פרט הואץ לשנים ספורות בלבד כאשר חוקקו חוקים בשנות ה-70 של המאה ה-19 שקבעו כי לא ניתן לפסול מכירה של קרקע על ידי מוסלמי יחיד על ידי הטענה שהיא בבעלות קולקטיבית. הקאדי ופקידי השבט האחרים, שמונו על ידי הצרפתים על בסיס נאמנותם לצרפת ולא על בסיס הנאמנות שחב להם השבט, איבדו את אמינותם כשנמשכו למסלול האירופי, ונודע בלעג כבני béni-oui-oui‏.^[99]

נפוליאון השלישי חזה בשלוש חלוקות של אלג'יריה: מושבה צרפתית, מדינה ערבית ומחנה צבאי, שלכל אחת מהן צורת שלטון מקומי ייחודית. הצו השני, שהוצא ב-1865, נועד להכיר בהבדלים ברקע התרבותי של הצרפתים והמוסלמים. כאזרחים צרפתים, מוסלמים יכלו לשרת בתנאים שווים בכוחות המזוינים הצרפתיים ובשירות המדינה ויכלו להגר לצרפת עצמה. כמו כן, ניתנה להם הגנת החוק הצרפתי תוך שמירה על הזכות לדבוק בחוק האסלאמי בליטיגציה הנוגעת למעמדם האישי. אבל אם המוסלמים רצו להפוך לאזרחים מלאים, הם היו צריכים לקבל את סמכות השיפוט המלאה של הקוד המשפטי הצרפתי, כולל חוקים המשפיעים על נישואין וירושה, ולדחות את סמכותם של בתי הדין הדתיים. למעשה, פירוש הדבר היה שמוסלמי נאלץ לוותר על חלק מהמוסכמות של דתו כדי להפוך לאזרח צרפתי. מצב זה עורר תרעומת מרה של המוסלמים, שהדרך היחידה לשוויון פוליטי נתפסה עבורם כפירה. במהלך המאה הבאה, פחות מ-3,000 מוסלמים בחרו לחצות את המכשול ולהיות אזרחים צרפתים. מעמד דומה חל על הילידים היהודים.^[100]

כשהפרוסים לכדו את נפוליאון השלישי בקרב סדאן (1870), מה שהביא לפירוק הקיסרות השנייה, הפגנות באלג'יר על ידי המתיישבים הובילו לעזיבת המושל הכללי החדש שזה עתה הגיע ולהחלפת הממשל הצבאי בוועדות מתיישבים.^[101] בינתיים, בצרפת הנחתה ממשלת הרפובליקה השלישית את אחד משריה, אדולף כרמיה, "להרוס את המשטר הצבאי... [ו] להטמיע לחלוטין את אלג'יריה בצרפת". באוקטובר 1870, כרמיה, שדאגתו לענייני אלג'יריה מתקופת הרפובליקה השנייה, הוציאה שורה של צווים הקובעים ייצוג של המחוזות האלג'יראים באספה הלאומית של צרפת ואישרו את שליטת המתיישבים במינהל המקומי. מושל כללי אזרחי קיבל אחריות למשרד הפנים. צווי כרמיה העניקו אזרחות צרפתית מלאה גם ליהודי אלג'יריה,^[102] שמנו אז כ-40,000. מעשה זה הבדיל אותם ממוסלמים, שבעיניהם הם זוהו לאחר מכן עם המתיישבים. עם זאת, היה צורך לאכוף את האמצעים על רקע התנגדויות המתיישבים, שהבחינו מעט בין מוסלמים ליהודים (אזרחות אוטומטית הורחבה לאחר מכן בשנת 1889 לילדים של אירופאים שאינם צרפתים שנולדו באלג'יריה, אלא אם כן דחו זאת במפורש).

אובדן אלזס-לורן לפרוסיה בשנת 1871 לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, הוביל ללחץ על ממשלת צרפת להעמיד קרקעות חדשות לרשות אלג'יריה עבור כ-5,000 פליטי אלזס ולורן שיושבו בה מחדש. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 הוכפלו הן כמות הקרקעות בבעלות אירופים והן מספר המתיישבים, ועשרות אלפי מוסלמים לא מיומנים, שנעקרו מאדמתם, נדדו לתוך הערים או לאזורי חקלאות נקודתיים בחיפוש אחר עבודה.

מרד הילידים החמור ביותר מאז תקופת עבד אל-קאדר פרץ ב-1871 בקביליה והתפשט ברוב חלקי אלג'יריה. המרד נגרם על ידי הרחבת סמכות המתיישבים על ידי כרמיה לאזורים השבטיים שהיו בשליטה עצמית בעבר וביטול התחייבויות שבוצעו על ידי הממשל הצבאי, אך הבסיס שלו היה בתלונות ארוכות יותר. מאז מלחמת קרים (1854–1856), הביקוש לתבואה העלה את מחיר החיטה האלג'יראית לרמות אירופה. ממגורות אחסון התרוקנו כשההשפעה של השוק העולמי הורגשה באלג'יריה, וחקלאים מוסלמים מכרו את עתודות התבואה שלהם - כולל גרגירי זרעים - לספקולנטים. אבל הממגורות בבעלות הקהילה היו ההתאמה הבסיסית של כלכלת קיום לאקלים בלתי צפוי, ועודף של שנה טובה אוחסן כנגד מחסור של שנה רעה. כאשר בצורת רצינית פגעה באלג'יריה ויבולי התבואה נכשלו ב-1866 ובמשך מספר שנים לאחר מכן, אזורים מוסלמים עמדו בפני רעב, ועם הרעב הגיעה מגפה. על פי הערכות, 20% מהאוכלוסייה המוסלמית של קונסטנטין מתו במשך שלוש שנים. בשנת 1871 שללו השלטונות האזרחיים ערבויות שנתנו לראשי השבטים על ידי הממשלה הצבאית הקודמת להלוואות לחידוש מלאי הזרעים שלהם. מעשה זה הרחיק אפילו מנהיגים מוסלמים פרו-צרפתים, תוך שהוא מערער את יכולתם לשלוט בבני עמם. על רקע זה התקוממו הקבילים במרד, לאחר מרד בינואר 1871 של אסקדרון סיפאהים מוסלמים בצבא הצרפתי שקיבלו הוראה לצאת לצרפת.^[103] נסיגה של חלק גדול מהצבא המוצב באלג'יריה כדי לשרת במלחמת צרפת–פרוסיה החלישה את שליטתה של צרפת בשטח, בעוד שדיווחים על תבוסות ערערו את היוקרה הצרפתית בקרב האוכלוסייה הילידית.

לאחר המרד של 1871, הרשויות הצרפתיות הטילו אמצעים חמורים להעניש ולשלוט בכל האוכלוסייה המוסלמית. צרפת החרימה יותר מ-5,000 ק"מ של אדמת השבטים והציבה את קביליה תחת régime d'exception (שלטון יוצא דופן), אשר שלל הליך הוגן המובטח לאזרחים צרפתים. חוק מיוחד הגדיר עבירות כגון חוצפה והתכנסות בלתי מורשית שאינם ניתנים לעונש על פי החוק הצרפתי, וסמכות השיפוט הרגילה של הקאדים הוגבלה בחדות. המושל הכללי הוסמך לכלוא חשודים עד חמש שנים ללא משפט. הטענה הועלתה בהגנה על אמצעים חריגים אלה כי חוק העונשין הצרפתי כפי שהוחל על צרפתים היה מתירני מכדי לשלוט במוסלמים. חלקם גורשו לקלדוניה החדשה.

בשנות ה-90 של המאה ה-19, הממשל והצבא הצרפתי קראו לסיפוח אזורי טואט, גוררה וטידיקלט,^[104] מתחם שבמהלך התקופה שקדמה ל-1890, היה חלק ממה שהיה ידוע בשם בלד א-סיבה (אדמת ההתנגדות^[105]), אזורים שהיו מרוקאיים באופן נומינלי אך לא היו כפופים לסמכות השלטון המרכזי.^[106]

כוח מזוין התנגד לדיוויזיות אוראן ואלג'יר של הקורפוס הצרפתי ה-19. הסכסוך הסתיים בסיפוח של כל האזור על ידי צרפת בשנת 1901.^[107]

בשנות ה-30 של המאה ה-20, עמק סאורה ואזור טינדוף סופחו בתורם לאלג'יריה הצרפתית על חשבון מרוקו, אז תחת חסות צרפתית מאז 1912. ב-1938 ניתנה לממשלת צרפת שליטה נוספת בענייני הצבא באלג'יריה הצרפתית בעקבות צו מהנשיא שנתן לשר הפנים אלברט סראו את השליטה באלג'יריה.

המשלחת הצבאית הצרפתית בראשות לוטננט-קולונל פול פלטרס, הושמדה בהתקפת טוארג ב-1881.

הצרפתים ניצלו איבה ארוכת שנים בין ערביי טוארג וצ'אמבה. יחידות הגמלים החדשות שהוקמו לאחרונה גויסו במקור בעיקר משבט הנוודים צ'אמבה. חיל הגמלים של Méhariste סיפק אמצעי יעיל לשיטור המדבר.

בשנת 1902, יחידה בפיקודו של לוטננט גאסטון-ארנסט קונטנס חדרה ההרי אהגר והביסו את Ahaggar Tuareg בקרב על טיט.

כוחות קולוניאליים של אלג'יריה הצרפתית נשלחו להילחם בצרפת המטרופוליטנית במהלך הקרב על צרפת ב-1940. לאחר נפילת צרפת, קרסה הרפובליקה הצרפתית השלישית והוחלפה במדינה הצרפתית של פיליפ פטן, הידועה יותר בשם צרפת של וישי.

ב-3 ביולי 1940, הצי המלכותי הבריטי תקף את הצי של הצי הצרפתי במרס אל כביר, והרג יותר מ-1,200 איש.

אלג'יראים רבים לחמו כחיילים צרפתים במהלך מלחמת העולם השנייה. לפיכך הרגישו המוסלמים האלג'יראים שזה אפילו יותר לא צודק בכך שהקולות שלהם אינם שווים לאלה של שאר האלג'יראים, במיוחד לאחר 1947 כאשר הוקמה האספה האלג'יראית. אספה זו הורכבה מ-120 חברים. מוסלמים אלג'יראים, שייצגו כ-6.85 מיליון בני אדם, יכלו למנות 50% מחברי האספה, בעוד ש-1,150,000 אלג'יראים לא מוסלמים יכלו למנות את המחצית השנייה. יתרה מכך, טבח אירע בשטיף ב-8 במאי 1945, שבו נרצחו אלג'יראים שהפגינו על תביעתם הלאומית לצבא הצרפתי. לאחר עימותים עם המשטרה, אלג'יראים הרגו כ-100 צרפתים. הצבא הצרפתי הגיב בחומרה, והביא למותם של כ-6,000 אלג'יראים.^[108] זה גרם להקצנה של הלאומנים האלג'יראים ויכול להיחשב כתחילתה של מלחמת אלג'יריה.

ב-1956 שהו באלג'יריה כ-512,000 חיילים צרפתים. שום פתרון לא ניתן היה להעלות על הדעת בטווח הקצר. רוב מוחץ של הפוליטיקאים הצרפתים התנגדו לרעיון העצמאות, בעוד העצמאות הלכה ותפסה מקום בתודעתם של האלג'יראים המוסלמים. צרפת הייתה במבוי סתום והרפובליקה הרביעית קרסה על רקע מחלוקת בעניין הזה.

בשנת 1958, חזרתו של שארל דה גול לשלטון בתגובה להפיכה צבאית באלג'יר במאי הייתה אמורה לשמור על הסטטוס קוו של אלג'יריה כמחוזות צרפת כפי שנרמז מנאומיו שנשא באוראן ובמוסטגן ב-6 ביוני 1958, שבהם הוא קרא "Vive l'Algérie française!" ("תחי אלג'יריה הצרפתית!").^[109] החוקה הרפובליקנית של דה גול אושרה באמצעות משאל העם בספטמבר 1958 והרפובליקה החמישית הוקמה בחודש הבא עם דה גול כנשיא.

דה גול הסכים לעצמאות ב-1962 לאחר משאל עם על הגדרה עצמית של אלג'יריה בינואר 1961 ולמרות הפיכה צבאית שנכשלה לאחר מכן באלג'יר בהנהגת ארבעה גנרלים צרפתים באפריל 1961.

היחסים בין אלג'יריה הפוסט-קולוניאלית וצרפת נותרו הדוקים לאורך השנים, אם כי לפעמים קשים. ב-1962, הסכם השלום של אוויאן סיפק קרקע בסהרה עבור הצבא הצרפתי, שבה הוא השתמש תחת שלטונו של דה גול כדי לערוך את הניסויים הגרעיניים הראשונים שלו (Gerboise bleue). מתיישבים אירופאים רבים המתגוררים באלג'יריה ויהודי אלג'יריה, שבניגוד למוסלמים האלג'יראים קיבלו אזרחות צרפתית על ידי צו כרמיה בסוף המאה ה-19, גורשו לצרפת ושם הקימו קהילה חדשה. מצד שני, סוגיית המוסלמים שלחמו בצד הצרפתי במהלך המלחמה, עדיין נותרה ללא פתרון. מספר גדול של מוסלמים שתמכו בצרפת נהרגו ב-1962, במהלך המלחמה המיידית של אלג'יריה, בעוד אלו שנמלטו עם משפחותיהם לצרפת נטו להישאר קהילת פליטים בלתי מתבוללת. ממשלת אלג'יריה הנוכחית ממשיכה לסרב לאפשר להם ולצאצאיהם לשוב לאלג'יריה.

ב-23 בפברואר 2005, החוק הצרפתי על הקולוניאליזם היה חוק שהתקבל על ידי האיחוד למען תנועה עממית (UMP), שכפה על מורים בתיכון ללמד את "הערכים החיוביים" של הקולוניאליזם לתלמידיהם, בפרט לגבי הקולוניאליזם בצפון אפריקה (סעיף 4). החוק גרם סערה ציבורית והתנגדות מצד השמאל כולו, ולבסוף בוטל על ידי הנשיא ז'אק שיראק (UMP) בתחילת 2006, לאחר האשמות בשכתוב ההיסטוריה על ידי מורים והיסטוריונים שונים.

היו חששות שהחוק הצרפתי על הקולוניאליזם ימנע את התמודדות עם הצד האפל של השלטון הצרפתי באלג'יריה, משום שסעיף 4 לחוק קבע בין היתר כי "תוכניות בית הספר יכירו במיוחד בתפקיד החיובי של הנוכחות הצרפתית בחו"ל, במיוחד בצפון אפריקה."^[110] בנז'מין סטורה, מומחה מוביל להיסטוריה של הקולוניאליזם האלג'יראי הצרפתי ו"פייד-נואר" בעצמו, אמר "צרפת מעולם לא קיבלה על עצמה את ההיסטוריה הקולוניאלית שלה. זה הבדל גדול בין צרפת לבין המדינות האנגלו-סקסיות, שבהן מחקרים פוסט-קולוניאליים נמצאים כעת בכל האוניברסיטאות. אנחנו נמצאים בפיגור פנומנלי.^[110] לדעתו, למרות שהעובדות ההיסטוריות היו ידועות לאקדמאים, הן לא היו מוכרות היטב על ידי הציבור הצרפתי, והדבר הוביל לחוסר יושר בצרפת על רקע היחס הקולוניאלי הצרפתי לעם האלג'יראי.^[110]

בשנת 2017, הנשיא עמנואל מקרון תיאר את הקולוניזציה של צרפת באלג'יריה כ"פשע נגד האנושות".^[111][112] הוא גם אמר: "זה באמת ברברי וזה חלק מהעבר שאנחנו צריכים להתעמת איתו על ידי התנצלות בפני מי שנגדם ביצענו את המעשים האלה".^[113] סקרים בעקבות דבריו שיקפו ירידה בתמיכתו.^[111]

ביולי 2020, שרידיהם של 24 לוחמי התנגדות ומנהיגים אלג'יריים, שנערפו על ידי הכוחות הקולוניאליים הצרפתיים במאה ה-19 וגולגולותיהם נלקחו לפריז כגביעי מלחמה והוחזקו במוזיאון ל'הום בפריז, הוחזרו לאלג'יריה ונקברו בכיכר הקדושים בבית העלמין אל-עליה.^{[114][115][116]}

בינואר 2021, מקרון הצהיר כי "לא תהיה חרטה ולא התנצלות" על הקולוניזציה הצרפתית של אלג'יריה, התעללויות קולוניאליות או מעורבות צרפתית במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה.^{[117][118][119]} במקום זאת יוקדשו מאמצים לפיוס.^{[117][118][119]}

Algérie française הייתה סיסמה ששימשה בערך בשנת 1960 על ידי אותם צרפתים שרצו להשאיר את אלג'יריה נשלטת על ידי צרפת. מילולית "אלג'יריה הצרפתית", זה אומר ששלושת המחוזות של אלג'יריה נחשבו לחלקים אינטגרליים של צרפת. בחלקים אינטגרליים, הכוונה היא שיש להם סגנים (נציגים) שלהם באספה הלאומית הצרפתית, וכן הלאה. יתרה מכך, תושבי אלג'יריה שהיו רשאים להצביע עבור הצירים יהיו אלה שמקבלים באופן אוניברסלי את החוק הצרפתי, ולא השריעה (שהייתה בשימוש במקרים אישיים בקרב מוסלמים אלג'יראים על פי חוקים המתוארכים לנפוליאון השלישי), ואנשים כאלה. היו בעיקר ממוצא צרפתי או ממוצא יהודי. רבים שהשתמשו בסלוגן הזה היו חוזרים.^[120]

בפריז, במהלך הפקקים הרב-שנתיים, הדבקות בסיסמה צוינה באמצעות צלצול של מכונית בצורת ארבע נקודות טלגרפיות ואחריהן מקף, בתור " al-gé-rie-fran-çaise." מקהלות שלמות של צלילי צופרים כאלה נשמעו. זה נועד להזכיר את הסיסמה של מלחמת העולם השנייה, "V for Victory", שהייתה שלוש נקודות ואחריהן מקף. הכוונה הייתה שמתנגדי Algérie française נחשבו לבוגדים כמו משתפי הפעולה עם גרמניה במהלך כיבוש צרפת.

מדיה וקבצים בנושא אלג'יריה הצרפתית בוויקישיתוף