אן לקטון
 | |
| לידה | 2 באוגוסט 1955 (בת 69) Saint-Pardoux-la-Rivière, צרפת  |
|---|---|
| מקום לימודים | אוניברסיטת בורדו |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אן לקטון (בצרפתית: Anne Lacaton; נולדה ב־2 באוגוסט 1955)[1] היא אדריכלית צרפתייה. החל משנת 1987 היא מנהלת יחד עם שותפה ז'אן פיליפ־ואסאל (אנ') את משרד האדריכלים Lacaton & Vassal. השניים זכו במשותף בפרס פריצקר לשנת 2021. בעבודתה שמה לקטון דגש על דיור בר השגה, והיא דוגלת בתכנון מנקודת מבט אקולוגית וחברתית, ובבנייה בת־קיימא.[2]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקטון נולדה בסנט פרדו־לה־ריבייר, אקיטן החדשה, צרפת[1]. בשנת 1980 סיימה לימודי אדריכלות בבית הספר הגבוה לאדריכלות בבורדו (ENSAPBx)[3]. במהלך לימודיה הכירה את ז'אן־פיליפ ואסאל, שעתיד להפוך לשותפה המרכזי ליצירה לאורך כל הקריירה שלה. בשנת 1984 סיימה תואר שני בתכנון עירוני באוניברסיטת בורדו. בתקופת לימודיה ביקרה מספר פעמים את ואסאל, ששהה בניז'ר כחלק מהתנסות בתכנון עירוני. התנאים הדלים שבהם יצרו המקומיים אדריכלות וחומרי הגלם הפשוטים שעשו בהם שימוש השפיעו עליה עמוקות, והטביעו את חותמם בתפיסה האדריכלית שלה. בניז'ר גם בנו השניים את הפרויקט הראשון שלהם – בקתת קש.[2]
בשנת 1987 הקימו לקטון וואסאל בפריז את משרד האדריכלים Lacaton & Vassal, והם משתפים פעולה מאז ועד היום.[2]
לאורך השנים היא מילאה תפקידים במגוון מוסדות אקדמיים יוקרתיים בעולם, ביניהם בית הספר הטכני הגבוה במדריד, בית הספר הפוליטכני הפדרלי בלוזאן, אוניברסיטת פלורידה, אוניברסיטת ניו־יורק בבאפלו ואוניברסיטת הרווארד[3]. כיום לקטון מתגוררת ועובדת בפריז.[2]
פרויקטים בולטים (Lacaton & Vassal)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית לטפי (1993)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית לטפי (Latapie House) שבפלוארק, צרפת הוא אחד מהפרויקטים המוקדמים שתכנן הצמד. הבית הוזמן על ידי זוג הורים צעירים לשני ילדים מהמעמד הבינוני־נמוך. לקטון וואסאל הצליחו לשלש את השטח המבונה שהלקוחות היו יכולים לקבל תמורת אותו התקציב בנסיבות אחרות, באמצעות עיצוב חסכוני ושימוש בחומרי גלם מקומיים. החזית המערבית הפונה לרחוב מכוסה ביריעות מתכת מודולריות הניתנות להסרה והרכבה בהתאם לכמות האור והפרטיות הרצויה. החזית המזרחית, הפונה אל החצר, בנויה מזגוגיות פוליקרבונט שקופות ונסיגות, שיוצרות חממה. החממה מתאימה לשימושים מגוונים וניתנת לאוורור טבעי בקיץ.[4][5][6]
דיור ציבורי במילוז (2005)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2005 הוזמנו לקטון וואסאל להשתתף במיזם דיור ציבורי נסיוני בלב העיר מילוז. הם תכננו מבנה דו קומתי שחולק ל־14 יחידות דיור, כך שכל יחידה מתפרשת על שתי קומות. על מנת להקטין את טביעת הרגל האקולוגית של הפרויקט הושקעה תשומת לב רבה בתכנון האקלים הפנימי של המבנה: הותקנו מערכות אוורור טבעיות, אמצעי הצללה מודולריים ווילונות תרמיים. המבנה תוכנן כך שאזורי השימוש בבית ישתנו בהתאם לעונות השנה ולשעה ביום. השימוש בבנייה טרומית קלה אפשר הוזלה משמעותית של עלויות הבנייה ובכך הגדלה של החלל המוקצה לכל משפחה.[6][4][5]
בית הספר הגבוה לאדריכלות בנאנט (2009)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הספר הגבוה לאדריכלות בנאנט (École Nationale Supérieure d’Architecture de Nantes) היה אחד ממבני הציבור הראשונים שתכננו לקטון וואסאל. הוא המשיך את הקו האדריכלי שלהם, עם זגוגיות פוליקרבונט גדולות המורכבות על שלדת פלדה ובקרת אקלים טבעית. החללים הפנימיים של בית הספר מאפשרים שימושים מגוונים בהתאם לצרכיו הדינמיים של המוסד, וגג המבנה יכול לתפקד גם כמרחב למידה[4][5][6]
(2017) Cité du Grand Parc
[עריכת קוד מקור | עריכה]Cité du Grand Parc הוא מיזם דיור ציבורי שנבנה בשנות ה־60 בעיר בורדו. המיזם מכיל למעלה מ־4,000 יחידות דיור, מתוכן 530 חודשו בידי לקטון וואסאל. נוספו להן מרפסות רב־תכליתיות ואזורים המיועדים לגידול צמחייה, קירות הוחלפו בזגוגיות שקופות ומערכת האוורור שודרגה. התהליך כולו בוצע ללא פינוי של הדיירים מהבניין וללא שינויים משמעותיים במבנה הבניין. הפרויקט מהווה דוגמה לטרנספורמציה בת־השגה של מיזם דיור ציבורי, בתקופה שבה מתחמים כמוהו נמצאים בסכנת הריסה.[4][5][6]
סגנון ומשנה אדריכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיקרון המנחה הבסיסי שנמצא בלב העשייה האדריכלית של לקטון הוא האמונה בכך שאדריכלות נועדה לשרת את המשתמשים בה. כחלק מתפיסה זו היא סבורה שבניגוד לפרקטיקה הרווחת, תכנון מיטבי מתבצע מן הפנים אל החוץ; יש לתכנן ראשית את רמת הדירה או הבית הפרטי תוך מחשבה על צורכי הדיירים, ורק לפיה לקבוע את תוכנית־העל. לקטון מאמינה שהנורמות הרווחות בנוגע לתכנון מגורים לא מתאימות ליושבים בהם ומגבילות אותם, הן מבחינת גודל והן מבחינת השימושים אפשריים. בפרויקטים שלה היא שמה דגש על תוספת מרחב רב־תכליתי לטובת המשתמשים, שאותו יוכלו לייעד לשימושים שונים.[4][5][6]
לקטון מדגישה את הרתיעה שלה מהריסה של בניינים ומבנייה מאפס. בתור אדריכלית שמתעניינת במיוחד בשיקום וחידוש רקמות אורבניות קיימות, ובייחוד פרויקטים של דיור ציבורי, לקטון מעדיפה לספק פתרונות לליקויים שבקיים (מבנה או אלמנטים טבעיים), לאתר ולשמר את האיכויות שלו ולמצוא דרך לנצל אותן על מנת לשפר את חיי הדיירים. גישה זו מיטיבה הן עם הדיירים, שלא נאלצים לעזוב את ביתם, והן עם איכות הסביבה; לקטון מאמינה שהימנעות מבנייה חדשה וטרנספורמציה של הקיים היא התגלמות רעיון השימוש החוזר באדריכלות.
אספקט מרכזי נוסף ביצירה האדריכלית של לקטון הוא הניסיון להפוך דיור ציבורי איכותי לנגיש יותר. היא עושה זאת על ידי בנייה טרומית, שימוש בחומרי בניין מקומיים והימנעות מהריסה ובנייה חדשה. לקטון לא מתייחסת אל תקציבים מוגבלים לפרויקטים כאל מגבלה, אלא כאל חלק אינטגרלי מהתפיסה האדריכלית הסוציאלית שלה, שמתמרץ אותה לעשות שימוש בבנייה ירוקה ולספק מרחב מחיה גדול ככל האפשר בתמחור נמוך ככל האפשר. היא שמה דגש מיוחד על הקשר בין בנייה ואקלים – ברבים מהפרויקטים שתכננה שילבה אמצעים לבקרה טבעית על האקלים הפנימי, והיא מצדדת בבנייה ירוקה מטעמים סביבתיים וכלכליים. לדידה, בנייה אקולוגית, דיור בר השגה ואיכות חיים גבוהה אינן מטרות סותרות, אם כי אם יעדים משלימים, המשתלבים לכדי מציאות אורבנית מיטבית עבור האדם, החברה והסביבה. לקטון מתנגדת להפרטת שוק הדיור, ומאמינה שהחלטות משמעותיות בעולם האדריכלות והדיור צריכות להיות כפופות לאינטרס הציבורי בלבד.[2][7][8][9]
הוקרה (Lacaton & Vassal)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כלת אלבומי האדריכלות הצעירה לשנת 1991, צרפת[10]
- הפרס הלאומי המצוין לכישרונות אדריכליים צעירים לשנת 1999, צרפת[10]
- פרס אריך שלינג לשנת 2006[10]
- פרס קרלסרוהה – קיימות ויזמות בדיור, מדריד לשנת 2006[10]
- הפרס הלאומי המצוין לאדריכלות לשנת 2008, צרפת[11]
- פרס Equerre d’Argent לשנת 2011 (יחד עם פרדריק דרואו)[10]
- פרס פריז לאור יום ורכיבי בניין לשנת 2011[10]
- פרס רולף שוק לאומנות ויזואלית לשנת 2014[12]
- התערוכה התלת־שנתית לאדריכלות בליסבון – Life Time Achievement לשנת 2016[10]
- האקדמיה הצרפתית לאדריכלות – מדליית זהב לשנת 2016[10]
- פרס סימון לאדריכלות – The Living Places לשנת 2016 (יחד עם פרדריק דרואו)[10]
- מדליית היינריך טסנוב לשנת 2016[10]
- הפרס הגלובלי לאדריכלות בת־קיימא לשנת 2018 (יחד עם פרדריק דרואו)[13]
- פרס מיס ואן דר רוהה לשנת 2019[14]
- פרס פריצקר לשנת 2021[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 ביוגרפיה של אן לקטון, ספריית אדריכלות של אוניברסיטת באפלו, באתר web.archive.org, 2016-10-09
- ^ 1 2 3 4 5 6 ביוגרפיה וקריירה של אן לקטון וז'אן־פיליפ ואסאל, עמוד המידע של פרס פריצקר, באתר www.pritzkerprize.com
- ^ 1 2 ביוגרפיה וקריירה של אן לקטון, אקדמיית קונסט, באתר www.adk.de (בגרמנית)
- ^ 1 2 3 4 5 Ten key projects by Pritzker Prize-winners Anne Lacaton and Jean-Philippe Vassal, Dezeen, 2021-03-17 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 הרצאה של אן לקטון, יוטיוב, נבדק ב-2021-11-18
- ^ 1 2 3 4 5 האתר הרשמי של לקטון וואסאל, באתר lacatonvassal.com
- ^ הרצאה של לקטון וואסאל, באתר www.youtube.com
- ^ ריאיון של אן לקטון, באתר יוטיוב
- ^ Holcim Foundation for Sustainable Construction info@holcimfoundation.org, ביוגרפיה וקריירה של אן לקטון, באתר Holcim Foundation website
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 דף מידע מתוך האתר הרמי של לקטון וואסאל
- ^ אתר הפרס הלאומי המצוין לאדריכלות, משרד התרבות הצרפתי
- ^ אתר פרס רולף שוק
- ^ Global Award for Sustainable Architecture, Cité de l'architecture & du patrimoine (באנגלית)
- ^ פרס מין ואן דר רוהה, באתר www.miesarch.com