בית הכנסת הגדול של טביליסי
ארון הקודש בבית הכנסת הגדול של טביליסי | |
מידע כללי | |
---|---|
סוג | בית כנסת, קניין תרבותי |
כתובת | טביליסי |
מיקום | טביליסי |
מדינה | גאורגיה |
זרם | יהדות אורתודוקסית |
הקמה ובנייה | |
תקופת הבנייה | 1895–1903 (כ־8 שנים) |
תאריך פתיחה רשמי | 1903 |
מידות | |
גובה | 14 מטר |
שטח | 24.5 X 15 מטר |
קואורדינטות | 41°41′24″N 44°48′26″E / 41.69°N 44.80727°E |
בית הכנסת הגדול בטביליסי גאורגיה שנקרא גם בית הכנסת של האחלציחלים, הוא אחד מחמישה עשר בתי כנסת שהיו בעיר והוא הגדול, המרכזי והמפואר שבהם. בית הכנסת נמצא ברחוב לסלידזה 43 בטביליסי עד היום.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הכנסת נוסד בין השנים 1895 ל-1903 מלבנים בסגנון אדריכלי אקלקטי על ידי קהילת יהודי אחלציחה בעיר, שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-19 בעקבות ביטול האריסות ושחרור האיכרים, בשנת 1864. ממדי בית הכנסת הם: 24.5 מטר אורך, 15 מטר רוחב ו-14 מטר גובה. חזית בית הכנסת מעוטרת במגן דוד גדול.
בתקופת השלטון הסובייטי, בשנת 1953 נסגר בית הכנסת בהוראת השלטונות אולם נפתח מחדש והמשיך לפעול עד לשנת 1957 לפחות.[1]
בשנת 1997 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית בטביליסי לעיריית טביליסי בנושא הבעלות על בית הכנסת. הבניין שהוחרם על ידי הסובייטים הוחזר לידי הקהילה היהודית בשנת 1994, אולם בדרי שושיטאשווילי, ראש עיריית טביליסי באותם ימים החליט לבטל את ההחלטה להחזיר את המבנה. העניין קיבל הד בתקשורת הגאורגית ובסופו של דבר פסק בית המשפט הגאורגי לטובת הקהילה היהודית.[2] נוסח התפילה בבית הכנסת הוא ע"פ מנהג יהודי העיר אחלציחה שבדרום מערב גאורגיה.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פנים בית הכנסת הגדול.
- כל החלל הפנימי של בית הכנסת.
- דוכן התפילה
- הכניסה הראשית לבית הכנסת. מעל נרשם "שערי תפילה" ושנת הייסות - 1904.
- לוח זיכרון עם תמונות בחצר בית הכנסת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בית התפוצות, בית הכנסת ה"גורגי", טביליסי, גרוּזיה
- דורוטה פרזימיאס (2004), חיי היום יום בטביליסי, מסת"ב 8388938533, (בפולנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מרדכי אלטשולר (תשס"ח), יהדות במכבש הסובייטי: בין דת לזהות יהודית בברית המועצות, 1941-1964, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, מסת"ב 9789652272256, עמ' 480
- ^ הקהילה היהודית בטביליסי, גרוּזיה, אתר בית התפוצות, המאמר נכתב בסיועו של פרופ' קונסטנטין לרנר מהאונ' העברית ירושלים