גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפַּחְוָות יהודה.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.

בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הנאו-בבלית והכרזת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס ותחילת המאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

הגדרת תחום הזמן של גלות בבל השתנתה והתרחבה במהלך השנים. הגישה המצמצמת ביותר מתייחסת ל-48 שנים. ההבדלים בין ההגדרות השונות של התקופה נסובים סביב מספר שאלות:

• מועד תחילת הגלות: האם ממועד נבואת ירמיהו על 70 שנות גלות^[1], האם מגלות יהויכין, או האם מחורבן בית המקדש הראשון.
• גרסאות שונות לסדר ומשך שלטונם של מלכי בבל ופרס: בעיקר לפני התייצבות סרגל הזמנים המוכר היום^[2].
• מועד סיום הגלות: האם הכרזת כורש, האם עליית זרובבל בן שאלתיאל (ושאלת תארוך אירוע זה), האם הקמת בית המקדש השני (516 לפנה"ס), האם עליית עזרא ונחמיה.
• הגדרת מצבו של העם ביהודה: שאלת ריקנות הארץ, שאלת המשך רצף קיומה של מסגרת אוטונומית יהודית בשטח יהודה (בתקופה הבבלית והפרסית), ושאלת היקפה של שיבת ציון – האם שב גרעין אידאולוגי קטן או מספר גדול ומשמעותי של גולי בבל.

לצורך ערך זה תתוחם התקופה בין ההגליה הגדולה הראשונה בשנת 597 לפנה"ס עד להתהוות מוקד הנהגה יהודי חזרה בפחוות יהודה באמצע המאה החמישית לפנה"ס.

הן על פי התיאור המקראי, והן על פי ניתוח היסטורי על בסיס תעודות בבליות וחפירות ארכאולוגיות, הגלית תושבי יהודה לבבל התנהלה במספר שלבים, או גלים.

המצב הגאו-פוליטי במהלך האלף השני והראשון לפנה"ס במזרח הקרוב התבסס על קיומן של מעצמות ואימפריות אחדות וממלכות עצמאיות קטנות, אשר לרוב ניהלו יחסי וסאליות עם המעצמות. עד המאה השביעית לפנה"ס, הייתה ממלכת אשור הכוח ההגמוני במזרח הקרוב. כלומר, מעבר לשטחה הגאוגרפי בצפון מסופוטמיה, שלטה האימפריה בשטח רחב שכלל את בבל וכל המרחב ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. יריבתה האסטרטגית המרכזית, הייתה הממלכה המצרית, אך גם מעצמות נוספות מסביבה כגון ממלכת מדי וממלכת אוררטו.

בשנת 626 לפנה"ס, עם עלייתו של נבופלאסר, כשדי במוצאו, לשלטון בבבל, החלה שורה של מלחמות ומרידות שערערו את מעמדה האזורי של אשור. במהלך שנת 612 לפנה"ס הצליחו צבאות מדי והבבלים להשתלט על עיר הבירה נינוה ומוקד השלטון של האימפריה האשורית עבר לעיר חרן. גם עיר זו נכבשה בשנת 609 לפנה"ס והאימפריה האשורית החלה להתפורר. הקרב המכריע לגורלה התרחש באזור כרכמיש בשנת 605 לפנה"ס ובמהלכו גברו הכוחות הבבליים על שרידי הצבא האשורי וכוחות מצריים שבאו לעזרתם. בנו של נבופלאסר, שמת בינתיים, נבוכדנצר השני, ניצל את הצלחת הקרב ודלק אחר הכוחות המצריים הנסוגים דרומה. בשנה שלאחר הכתרתו של נבוכדנצר השני למלך בבל, הגיע הלה עם צבאו לאזור דרום הלבנט במטרה להמשיך ולפגוע במצרים תוך ביסוס מעמדה החדש של בבל כהגמוניה אזורית^[3]. לאחר התנגדות צבאית של אשקלון ועקרון וחורבנן בקרב, הגיע הצבא הבבלי גם ליהודה.

ביהודה התנהל בתקופה זו מאבק פוליטי פנימי בין תומכי החסות הבבלית ובין מתנגדיהם. מלך יהודה, יהויקים, אשר מונה בידי מלך מצרים, נכו השני בשנת 609 לפנה"ס, לא מיהר להיכנע לבבלים על אף הלחץ מתומכי בבל, ובראשם הנביא ירמיהו. עם זאת, לאור התקרבות צבא בבל לירושלים, נכנע והסכים להפוך את ממלכת יהודה לממלכה וסאלית של הבבלים^[4]. בתוך מסגרת זו של הגמוניה בבלית התקיימו יחסי יהודה (תחת שרביטם של יהויקים, יהויכין וצדקיהו) ובבל בין נאמנות יהודאית למרידה בבבלים ועל רקע של לפחות שני גלי מרידות מרכזיים כבשו הבבלים את יהודה וביצעו גלי הגליות משמעותיים לבבל.

גלות יהויכין, המכונה גם "גלות החרש והמסגר"^[5], התרחשה בשנת 597 לפנה"ס בעקבות מרידה מתמשכת של מלכי יהודה בבבל. כ-3 שנים לאחר שקיבל יהויקים מלך יהודה את חסותה של בבל כהגמוניה אזורית, החליט למרוד בבבל. אין במקרא הסבר להחלטה למרוד בכלל והעיתוי שנבחר בפרט, אולם מניתוח ההתפתחויות האזוריות מעריכים חוקרים^[6] שיהויקים הבין את חולשתה הזמנית של בבל בעקבות כישלון מסעו הצבאי של נבוכדנצר למצרים בשנת 601 לפנה"ס בתקופת מלכותו של נכו השני. כתוצאה ממסע זה סבלו שני הצבאות מאבדות רבות, ללא הכרעה ביניהם^[6]. מצב גאופוליטי זה, יחד עם לחצים פוליטיים פנימיים ביהודה מהמחנה הפרו-מצרי בארמון המלך, האליטה הכלכלית ונראה שגם לחץ והבטחה מצרית, הניעו את יהויקים למרוד בשנת 601 לפנה"ס.

הבבלים, שאכן נתפסו בתקופת חולשה נדרשו לשקם את צבאם לארגנו ולציידו^[6], השתהו בתגובתם למרד והגיעו ליהודה רק ארבע שנים אחרי פרוץ המרד, בשנת 597 לפנה"ס. בעוד הצבא הבבלי הטיל מצור על ירושלים, יהויקים מת מסיבות לא ברורות ובמקומו הומלך יהויכין, בנו. יהויכין עמד כשלושה חודשים במצור הבבלי ונכנע.

”בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם... בָּעֵת הַהִיא עלה [עָלוּ] עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ ... וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה [עֲשֶׂרֶת] אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי [אֵילֵי] הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלַ‍ִם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה. וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ.”^[7]

אומנם יהודה וירושלים לא חרבו במסע צבאי זה, אולם הבבלים נקטו כמה צעדים למניעת התפרצות מחודשת של המרד ולשיפור מעמדם ביהודה:

• הדיחו את יהויכין והמליכו במקומו את צדקיהו – בנה של חמוטל בת ירמיהו המוערכת כמקורבת למחנה הפרו-בבלי בארמון המלך. צדקיהו אכן הכריז על נאמנותו לבבל ונראה שאנשיו נטלו את רסן השלטון בממלכה ובצבא.
• הגלו את יהויכין, אימו, משפחתו (ייתכן שהגליית אימו, נחושתא בת אלנתן, נזכרת במקרא בשל חשיבותה בהשפעה הפרו-מצרית על יהויכין ובעלה המנוח, יהויקים) ומקורביו לעיר בבל, שם הושמו במאסר, כנראה סביב או בתוך ארמון המלך.
• הגלו את אלפי אנשי הצבא שלא נהרגו בקרב.
• הגלו את "החרש והמסגר"^[8] - אלה הם שרותי העזר הטכניים של הצבא, המומחים לתעשיית הנשק ולמלאכת הביצור ("מסגרת" משמעה, בין השאר, ביצור)^[9]. על דרך הדרש יש פרשנים שפירשו "חרש ומסגר" כגדולי הדור מבחינה רוחנית (הרבנים ותלמידי החכמים)^[10], לעומת פרשנים אחרים (לדוגמה: רלב"ג^[11] והמלבי"ם^[12]), שפירשו שמדובר בגדולי העם מבחינה גשמית (ראשי הצבא, ויש כאלה שפירשו האחראים על שערי העיר ועל ייצור הנשק).

תיאור מפורט זה במקרא מתואר בקצרה גם בתעודות המוכרות כ"כרוניקות הבבליות", תעודות בבליות ממלכתיות ששימשו את מלכי בבל ותיארו בפסקה אחת לכל שנה, את האירועים המרכזיים של אותה שנה. בלוח מס' 5, בפסקה המוקדשת לשנה השביעית לנבוכדנצר השני (597 לפנה"ס) נכתב: "(ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, ביום השני כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה (קי)בל והעביר לבבל"^[13].

ירמיהו שהוכיח את נאמנותו לבבל בכל התקופה זו, נשאר ביהודה, אולם ברור מהתיאור המקראי שהיה מעורב גם בקשר עם הגולים שם. זמן מה לאחר ההגליה שלח ירמיהו איגרת אל גולי בבל באמצעות שני שגרירים יהודאים שיצאו לשליחות דיפלומטית מטעם צדקיהו – אלעשה בן שפן וגמריה בן חלקיה. באיגרת מורה ירמיה לגולים בשם ה' להשתלב בארץ אליה הוגלו, או במילותיו:

"בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה'. כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה."^[14]

צדקיהו מילא את ציפיותיו של נבוכדנצר השני במשך כשמונה שנים, אולם בשנת 589 לפנה"ס, מרד גם הוא בבבל. מהתיאור המקראי לא ברור מדוע החליט צדקיהו, המוכר כתומך בחסות הבבלית, למרוד בפטרוניו. אולם ייתכן שגם הוא כקודמו, חש בהחלשות בבלית והתחזקות מצרית^[15]. כבר באותה שנה הגיע הצבא הבבלי בפיקודו של נבוזראדן, רב טבחים (כנראה נבו זר-אידינה, רב טביחי – מפקד משמר המלך) ליהודה. הצבא התקדם לממלכה מצפון דרך הגליל, מישור החוף, השפלה הדרומית, ולאחר שהחריב את מבצרי יהודה שם, פנה צפון מערבה לירושלים להטיל עליה מצור.

המצור החל, על פי התיאור המקראי, בעשרה בטבת שנת 589 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי או שנתיים וחצי (התיאור המקראי בנושא אינו חד משמעי וקיימת מחלוקת בקרב החוקרים אם חורבן ירושלים התרחש בשנת 586 או 587 לפנה"ס). בט' בתמוז 586/587 לפנה"ס פרצו חיילי הצבא הבבלי את חומות העיר והחלו בכיבושה. על פי התיאור המקראי נחרבה ירושלים כליל בין התאריכים ז'-י' בחודש אב. צדקיהו, שחש בתבוסתו הקרובה, ברח עם מקורביו דרך פתח סודי מהעיר מזרחה לכיוון בקעת הירדן. חיילי צבא בבל דלקו אחריו ותפסו אותו ליד העיר יריחו. צדקיהו הובל למפקדת הצבא הבבלי ברבלה שם שפטו נבוכדנאצר. ילדיו הוצאו להורג לנגד עיניו, עיניו נעקרו והוא הובל בנחושתיים לבבל. ביהודה החל גל הגליה שני של תושבים רבים ועל פי התיאור המקראי נשארו בה רק דלת הארץ.

ממצאים ארכאולוגיים רבים מאמתים את הסיפור התנ"כי על מסע הכיבוש הבבלי. חפירות ארכאולוגיות בערים מרכזיות ביהודה של שלהי בית ראשון, כגון תל בית שמש ותל לכיש הראו את שכבת החורבן הבבלי. אתרים בירושלים כגון המגדל הישראלי והחומה הרחבה מהווים עדות ברורה לחורבן המוחלט. בולות שנמצאו בחפירות עיר דוד אימתו את ההיסטוריות של דמויות מספר ירמיהו (גמריהו בן שפן, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו) וחיזקו את אמינות סיפורי המאבקים הפוליטיים ביהודה סביב תקופת החורבן.

לפי המקרא, לאחר כיבוש יהודה וגל ההגליה השני, במקום מלך, הושם גדליהו בן אחיקם בן שפן הסופר כאחראי (כנראה מושל) וזה הציב את ארמונו בעיר מצפה, צפונית לירושלים. בראש השנה (לא ברור בוודאות אם באותה שנה, או חמש שנים אחר כך) נרצחו גדליהו בן אחיקם והבבלים בארמונו בידי ישמעאל בן נתניה, איש צבא יהודאי, נצר לבית דוד. בעקבות ניסיון הפיכה זה נמלטו קבוצה של יהודאים למצרים מפחד נקמת הבבלים, והשתכנו שם. בנוסף, מצוטט נבוזראדן מספר על גל הגליה נוסף בשנת 582 לפנה"ס^[16]. לא ברור הרקע להגליה זו. ייתכן שהכוונה לתוצאות רצח גדליהו או, לטענת יוסף בן מתתיהו, קשורה למסע מלחמה בבלי נוסף לאזור ממלכות מואב ואדום באותה שנה^[17].

חוקרים שונים הציעו אפשרויות לגלי הגליה נוספים לבבל, מעבר לשלושת אלה המתוארים במקרא:

• על פי הכרוניקות הבבליות, בשנת 604 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של נבוכדנצר השני את המצרים בקרב כרכמיש, ירד צבא בבל דרומה גם לאזור יהודה, הן כדי לזנב בצבא המצרי הנסוג דרומה, והן כדי לבסס את ההגמוניה הבבלית החדשה בקרב המדינות הוסאליות באזור. עקרון ואשקלון הפלישתיות נלחמו נגדו ונחרבו ואילו מלך יהודה, יהויקים, לאחר מאבקים פוליטיים פנימיים קשים בין תומכי בבל לתומכי מצרים, החליט להצהיר על נאמנותו לבבל. ייתכן שבמעמד זה, כפי שאירע במקרים דומים רבים, התקיימה הגליה קטנת ממדים, שיכולה להתאים לשליחת נערים מבטיחים בצמרת יהודה, כדי לחנכם במתכונת בבלית ולהחזירם ליהודה כדי להרחיב את ההשפעה התרבותית של בבל כהגמוניה אזורית. ייתכן שהדים להגליה זו הם סיפור דניאל ושלושת הילדים, חנניה, מישאל ועזריה^[18].
• גם בשנת 602 לפנה"ס, על פי הכרוניקות הבבליות, יצא צבא בבל למסע מלחמה ב"ארץ חת" (אזור הלבנט), ולפי מספר מקורות, גם במסע מלחמה זה, חזר עם גולים כחלק מהמנחות שקיבל^[19].

ההתייחסות הבבלית לכיבוש ממלכות מורדות והגליות נבעה בראש ובראשונה מצרכים פנים-ממלכתיים ופחות משאיפות התפשטות אימפריאלית. מסעות מלחמה בבלים לקצותיה השונים של האימפריה בוודאי התרחשו כתוצאה מערעור היציבות ומעמדה של בבל באזורים אלה, בין אם בגלל מרידות ובין אם בגלל אתגרים שהציבו מעצמות שכנות. אולם, מעבר לדיכוי מרידה וטפלול של הפוליטיקה המקומית, ההגליות הבבליות נועדו בעיקר לסייע בבניה מחדש של אזורים חרבים בממלכה. אזורים שננטשו או נחרבו במלחמות הרבות שידעה הממלכה בתקופת ההגמוניה האשורית.

כדי לקדם את מפעלי השיקום של הממלכה, הסתיים כל מסע מלחמה לכיבוש ממלכה קטנה או עיר במהלך של הגליית אנשים בעלי ערך מעשי למטרה זו – בעלי מקצוע. כדי שבעלי מקצוע אלה יוכלו לתרום לטווח ארוך לשיקום הממלכה, הם הוגלו יחד עם משפחתם ובקבוצות הומוגניות. כך, משפחות גולים מעזה הפלישתית, לדוגמה, יושבו ביישוב הומוגני בשם עזה (או בבבלית, Al hazatu)^[20]. בתחום הצבאי, כמו מעצמות אחרות בעולם הקדום, לאחר מסע מלחמה מוצלח נענשו בכירי הצבא המובס שזוהו כבעלי נאמנות לאויבי הממלכה, אולם חלק ניכר מהחיילים ששרדו את הקרב ואמצעי הלחימה שלהם, גויסו לצבא הבבלי, לעיתים קרובות, ביחידות אורגניות.

לגולים מהסוג הזה (אנשי מקצוע וחיילים) לרוב לא נותרה ברירה, אלא להסכים לשרת את הבבלים. כדי לתמרץ אותם ולשלבם בטווח הארוך באימפריה, לאחר פרק זמן של שירות כזה ניתנו להם אדמות לחכירה והם יכלו להפוך לאזרחים חופשיים המחויבים במסגרת תשלום מיסים לעבודות שירות – הן בצבא והן בנושאי תשתית.

שיטת ניהול אימפריה זו הזרימה למוקדי הממלכה הבבלית עצמה אלפי זרים מממלכות אחרות. גם ללא הזרמת הגולים, היוותה בבל מיזוג של בבליים שורשיים עם קבוצות אתניות גדולות אחרות שנדדו במהלך האלף השני והראשון לפנה"ס לשטח הממלכה, כגון הכשדים והארמים שנדדו מצפון מסופוטמיה, סוריה המודרנית וערבים שנדדו מהמדבר הסורי וחצי האי ערב. למעשה, בתקופה הנאו בבלית בה התקיימה גלות בבל היהודאית, שלטו בבבל מלכים כשדיים וארמיים ולא בבלים. אופייה זה של הממלכה אפשר מיזוג וקבלה טבעית יותר של גולים לממלכה^[21].

תיאור היקף ההגליות במקרא איננו אחיד וקיים קושי לתרגם את הנתונים בו למספרים ברורים (האם המספרים משקפים את כל הגולים, רק גברים בוגרים, בתי אב?).

מדברי נבוזראדן בספר ירמיהו עולים הנתונים הבאים: בגלות יהויכין: 3,023 איש; בגלות החורבן: 832 איש; בגלות 582 לפנה"ס: 745 איש; בסה"כ, 4,600 איש^[22]. זהו מספר קטן הן ביחס לאוכלוסיית יהודה, והן ביחס למטרת ההגליות. ייתכן ומדובר בבתי אב או בגברים בוגרים שאליהם נוספו משפחותיהם. במקרים אלה יכול להגיע המספר לעשרות אלפים בודדות, אך בתלמוד הבבלי מסכת גיטין נאמר: "אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) ודמים בדמים נגעו" דבר זה אומר לנו שכל שאר האנשים נהרגו על קידוש השם.

בספר מלכים ב' מתוארים שני מספרים שונים לגלות יהויכין: הראשון, מתאר 10,000 גולים בסה"כ^[23] והשני מתאר 7,000 אנשי צבא, ו-1,000 אנשי "החרש והמסגר"^[24]. ייתכן שניתן לישב את שני המספרים אם האזכור הראשון משקף את חיבור אנשי הצבא עם החרש והמסגר וכן את מקורבי המלך או פקידי המלך.

לגבי הגליית החורבן, תיאור ההגליה איננו מספק מספרים, אולם מציין שנותרו בארץ רק "דלת הארץ" – כורמים ויוגבים^[25].

מניתוח שביצע פרופ' עודד ליפשיץ מאוניברסיטת ת"א חושבה אוכלוסיית יהודה לפני החורבן ואחריה (בתקופה הפרסית) על בסיס מיפוי יישובים וגודלם בסקרים ארכאולוגיים והכפלתם במקדמי צפיפות מוערכים לאותה תקופה. מהניתוח עולה שביהודה היו לפני החורבן כ-100,000 תושבים ולאחריו נותרו בה כ-40,000 איש^[26]. על פי ניתוח זה חלה ירידה של כ-60,000 איש באוכלוסיית יהודה, אולם לא ברור כמה מהם נהרגו בחורבן, כמה נמלטו לממלכות השכנות וכמה נמלטו למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. יתרה מזו, בביקורת למחקרו זה של ליפשיץ הצביעו חוקרים אחרים על הקושי להפריד בין התקופה הבבלית והפרסית ביהודה ולכן העלו את האפשרות שתמונת המצב של התושבים שנותרו לאחר החורבן, רלוונטית רק לתקופת שיבת ציון ולא לתקופה שבין החורבן לשיבה^[27].

הערכה נוספת מבססת על מספר השבים מגלות בבל שהם 42,000^[28] אם כן יש להניח שמספר הגולים 50–150 שנה קודם לכן היה יכול להגיע לנוע בין 15,00 - 20,00 אלף נפש^[29].

כאמור, הנתונים שבידינו אינם מאפשר אומדן מדויק. בשני מסעות המלחמה הגדולים התמוטט המערך הישובי וערים חשובות, כגון ירושלים, רמת רחל, עזקה, לכיש, גזר, בית שמש, מרשה, תמנה ותל חסי נחרבו. פגיעה קשה התרחשה גם במרחב הכפרי והאזור היחיד שכנראה כמעט ולא נפגע, היה חבל בנימין (גבעה, גבעון, מצפה ובית אל), כנראה לאור תמיכת האליטה שם בכניעה לבבל. נותר לקבוע שכלל ההגליות הבבליות הסתכמו בין אלפי אנשים לעשרות אלפים בודדות וקרוב יותר למספר הגבוה יותר^[30].

אין מידע במקרא או בממצאים הארכאולוגיים על אופן המסע של גולי יהודה באופן קונקרטי, אולם מוכרים מסעות של גולים אחרים מהתקופה האשורית והבבלית וניתן להשליך מהם על מסעם של גולי בבל.

• מסלול המסע: מסלול הגולים עקב אחר תוואי הסהר הפורה, כדי להימנע ממסע מדברי מסוכן. הגולים יצאו צפונה מיהודה דרך סוריה ולבנון לאזור ריבלה (דרומית לאל-קוסאר בסוריה של היום), באפיק נהר האורונטס צפונה ומשם מזרחה לאזור הפרת. אז, בתוואי הפרת, דרום מזרחה לבבל עד להגעה למקום יעדם – בין אם לעיר בבל, או ערי הפריפריה. סה"כ מרחק מצטבר של כ-1,500 ק"מ, שהושלם במהלך חודשים אחדים.
• אופן המסע: מתיאורים אשוריים נראה שמדובר במסע רגלי, עם בהמות המשא שהיו ברשותם (סוסים וחמורים) לנשיאת כבודתם. בדרך, דאגו מלוויהם הבבליים למזון, מים ומקלט. האינטרס הבבלי להביא את הגולים בריאים ושלמים ליעדם, כדי שיהיו כשירים לעבודות הפיזיות הדרושות, היוו תמריץ לדאגה כללית לשלום הגולים^[31].

המידע על מקום התיישבותם של הגולים מבוסס על שלושה סוגי מקורות:

• ציון אתרי ההתיישבות במקרא, בעיקר בספרים יחזקאל ועזרא.
• תעודות בבליות מפוזרות מאוספים עסקיים וממלכתיים.
• אוסף תעודות אל יהודו הכולל עשרות תעודות משפטיות ומנהליות של גולי בבל במאות השישית והחמישית.

לגבי מושבם של בני משפחת המלוכה בבבל, קיימת הצלבה בין תעודות בבליות לאזכורים במקרא.

בתעודות בבליות מארמון המלך בעיר בבל, המתוארכות לשנת 592 לפנה"ס, מצוינות הקצאות מזון לאנשים שונים בארמון, ביניהם למלך יהודה, יהויכין, לחמשת בניו ולאנשיו (אוזכרו השמות הבאים: שלמיהו, סמכיהו, קוניה, גדיאל, אורמלך^[32]) משתמע מהתעודות שיהויכין שמר על מעמדו כמלך יהודה גם בעת כלאו, בעת שצדקיהו, אחיו למחצה, שולט כמלך ביהודה עצמה. כמו כן, נראה מהתעודות שהשלטונות הבבלים סיפקו ליהויכין ופמלייתו תנאים נוחים במיוחד במה שנראה כמו מעצר בתנאי ארמון^[33]. נוהג כזה מוכר גם מתקופות אחרות ולו מטרות פוליטיות של שימור עתודה מלכותית להחלפת השלטון ביהודה, שמירה על משפחת המלוכה כבני ערובה, אך גם שמירה על מעמדם המלכותי.

בספר מלכים ב' מסופר כי בשנת 562 לפנה"ס, שנת שלטונו הראשונה של אמל-מרדוך (המכונה במקרא אויל מרודך), שחרר הלה את יהויכין מהכלא, שיפר את תנאיו, אבל משתמע שהשאיר אותו בעיר בבל עצמה^[34].

ממקורות אלה, נראה, אם כן, שלפחות צמרת השלטון היהודאי מגלות יהויכין, שוכנה בעיר בבל, במעמד מלכותי ואולי אפילו בארמון או בצמוד אליו.

בספר יחזקאל מוזכרים שני ציונים גאוגרפיים למקום מגוריהם של הגולים: נהר כבר וישוב בשם תל אביב^[35].

• נהר כבר מוכר גם מתעודות בבליות (בשם Nar Kabari – הנהר הכביר) ולמעשה, מדובר בתעלת השקיה ותחבורה גדולה במיוחד. נראה שמסלולה החל מנהר הפרת, צפונית לעיר בבל, ועבר דרום מזרחה למרחק של מאות קילומטרים דרך וליד העיר ניפור לכיוון דרום פרס.
• העיר תיל-אבובי (Til-Abubi) גם מוכרת מתעודה בבלית, אולם לא ברור היכן שכנה על גדות נהר כבר. עם זאת, משמעות שמה (תל שנשטף במבול/הצפה) יכול להצביע על אזור אפשרי סביב העיר שורופק, דרום מזרחית לניפור – מוקד גאוגרפי של הצפה גדולת ממדים סביב 2,900 לפנה"ס, ומקום משכנו של גיבור המבול במיתולוגיה הבבלית (אותנפישתים).

בספרים עזרא ונחמיה מצוינים עוד יישובים, מהם עלו שבי ציון שלא ידעו לציין את מוצאם המדויק – תל חרשא, תל מלח, כרוב אדן ואימר^[36][37]. אימר היא כנראה העיר אמר בסוריה של היום ולגבי שלוש הערים הנותרות, לא ברור היכן היו ואם הן בוודאות מבבל (שכן אימר, נראה שלא). בכל מקרה, שמות שני היישובים הראשונים שמרמזים על היותם מקומות חרבים, משקפים נאמנה את האסטרטגיה הבבלית לשכן את הגולים באזורים חרבים כדי לשקמם.

גם בתעודות בבליות שהתגלו החל מסוף המאה ה-19 הוזכרו אנשים בעלי שמות יהודאים. הזיהוי נעשה לרוב על בסיס מרכיב תאופורי יהודאי מובהק בשם (יהו כתחילית או סיומת) וכן שמות בעלי מקורי עברי ברור:

• אורוכ: בדרום בבל, על גדות נהר הפרת, התגלו מספר תעודות משנים 541-542 לפנה"ס על יהודאי המעבד את אדמתו ואדם בשם חתיהו ובני משפחתו^[38]
• באזור העיר סיפר: צפונית לבבל, וכנראה די קרוב למוצא נהר כבר מהפרת. נמצאו תעודות שונות בין השנים 508-554 לפנה"ס מהיישובים הסמוכים לעיר – תל-גובי וזזנה, המזכירים יהודאים בפעילות עסקית, בירורים משפטיים וחוזה נישואין^[39].

סביב העיר ניפור, דרום מזרחית לבבל, נמצאו מספר אוספים של תעודות בבליות עם שמות גולים יהודאים. יחד, הם מסמנים מרחב גדול סביב ומדרום לעיר בו כנראה התיישבו גולים יהודאים, הן ביישובים הומוגניים והן יחד עם בני עמים אחרים:

• איסין: עיר הממוקמת דרום מערבית לניפור. נמצאה תעודת טין מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס בה מוזכר עד יהודאי בשם יהודינה בחוזה חכירת מטע דקלים^[40].
• מרד (אנ') עיר מערבית לניפור. נמצאו תעודות בין השנים 9–557 ובהן עדים יהודאים בשם מלכיהו, מלכירם וחנניהו^[40]
• אוסף מורשו: זהו המקבץ הגדול ביותר שנמצא עד שנות ה-2,000. מדובר באוסף עסקי-פרטי של משפחת אנשי עסקים אמידים בבלים בעיר ניפור. רוב האזכורים הם ברשימות העדים להסכמים וקיימות תעודות בודדות בלבד בהם היהודאים עצמם הם הצדדים להסכמים. מתעודות אלה קשה לקבל תמונה ברורה לגבי מעשיהם ומעמדם של גולי בבל, מעבר לעובדה שבסביבת העיר ניפור השתכנו יהודים רבים^[41].
• אוסף תעודות אל יהודו: רק בתחילת שנות ה-2000 התגלה במחקר אוסף תעודות העוסק באופן דומיננטי בחייהם של גולי יהודה במרחב שמדרום מזרח לעיר ניפור, כולל יישובים בעלי דומיננטיות יהודאית ובראשם, היישוב אל-יהודו ("עיר יהודה", באכדית). אף שלא פורסם מידע על נסיבות גילוי התעודות, תוכנן מספק רמזים באשר למקום הימצאותם של היישובים המוזכרים בהם ישבו הגולים. מדובר במרחב שמדרום מזרחית לעיר ניפור. אזור פריפריאלי בדרום מזרח בבל שגבולותיו הם ניפור בצפון, כש (Kesh) במזרח, שורופק בדרום ועדבילו במערב. היישובים המרכזיים שהוזכרו בתעודות אל יהודו הם:
  • אל-יהודו – היישוב הדומיננטי בתעודות. בתעודה הקדומה ביותר באוסף, משנת 572 לפנה"ס, מכונה עיר זו אל-יהודאיה - "עיר היהודים" בבבלית, אולם בשאר התעודות מכונה כבר "אל-יהודו". שמו של היישוב מתורגם מבבלית ל"עיר יהודה". מושג זה נמצא בכרוניקות הבבליות ומשמעותו היא העיר ירושלים. כלומר, על פי שמו, מדובר ביישוב של גולי יהודה בבבל שנקרא ירושלים.
  • בית נשאר (Bit-Nashar) – ייתכן, על שם נשר. ככל הנראה לא רחוק מאל-יהודו. יישוב מעורב, שגרו בו גם יהודאים. מושלו של היישוב, המופיע ברבות מהתעודות, הוא אחיקר בן רימות, אשר היה ככל הנראה גם יהודאי במוצאו.
  • בית אבירם (Bit-Abi-ram) – ייתכן, על שם אברהם. אמנם יישוב זה נמצא בזיקה לאל-יהודו, על בסיס זהות הצדדים להסכמים, אולם לא נמצאו בו כלל אנשים בעלי שמות יהודאים ולא ברור אם גרו בו יהודים. הדמות המוזכרת ביותר ביישוב זה היא זבבה שר-אוצור, כלכל אחוזת יורש העצר הבבלי.
  • הכפר של טוביהו (Uru Sha Tubiyama) – ייתכן על שם טוביהו בן מוכיאהו, מייסד הכפר.
  • אל חזתו (Al-Hazatu) - יישוב של גולי עזה הפלשתים.
  • עדבילו - על פי שמה, כנראה עיר ערבית.

באוסף נמצאו גם תעודות מערים בבליות מוכרות כ-כש (Kesh), ניפור, בורסיפה, כרכרה, בבל העיר ואף תעודה שנחתמה על גדות נהר כבר.

ערך מורחב – תעודות אל-יהודו

המקור העיקרי למעמדם של הגולים בבל הוא אוסף תעודות אל יהודו. טווח השנים שהתעודות מכסות כולל כמעט את כל תקופת הגלות תחת הבבלים ו-60 השנים הראשונות תחת השלטון הפרסי.

על פי התעודות הוגדרו היהודאים במעמד "שושנו" (Shushanu). מעמד זה מוכר גם מתעודות אחרות מהתקופה ומתייחס לגולים זרים שהוגלו לבבל, בעיקר במטרה לשקם ערים ואזורים חרבים ממלחמות עבר. גולים אלה קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם במתכונת של שירות תמורת אדמה. כלומר, תמורת שירות למען הממלכה של מספר שנים, קיבלו הגולים, על משפחותיהם, אדמות מלך לחכירה. אמנם ניתן להשוותם למעמד של אריסים צמודי אדמה, אולם נראה שהם נהנו מחופש תנועה, הם הוגדרו כישויות עצמאיות בפני החוק הבבלי והפרסי ונהנו ממוביליזציה חברתית וכלכלית.

סוג השירות שנדרש מהגולים מוזכר בתעודות, הן בהקשר כינוין של אדמות החכירה והן באופן ישיר, בעבודות שנדרשו הגולים לבצע כחלק מתשלום מיסים. בחלק מהתעודות כונו אדמות היהודאים כ"אדמות קשת" (Alu Sha Kashti) או "אדמות אשפת חצים" (Azzanu). על בסיס זה מעריכים חוקרי התעודות, שלפחות חלק מהגולים ששוכנו באזור אל-יהודו באו מקרב חיילי צבא ממלכת יהודה (קשתים) שלא נהרגו במהלך הכיבוש הבבלי^[42][43], ולמעשה גויסו לצבא הכובש, ייתכן שאף ביחידות אורגניות והומוגניות.

על בסיס תעודות אחרות העוסקות בתשלום מס או שירות למען הממלכה לאחר התיישבותם, נראה שגולים אחרים הועסקו בעבודות פיזיות (שכונו בבבל Pirku – עבודות פרך). אלה כללו עבודות בנייה וחפירת/תחזוקה של תעלות ההשקיה. ייתכן שמבין אלה היו רבים מ"החרש והמסגר", שהוזכרו בקשר לגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס. אופי השירות שתואר, מצביע כנראה גם על הגבלה שהוטלה עליהם בתנועה ובמידה מסוימת, ייתכן שהיו בתקופה זו במעמד דומה ל"עבד נייד" (Cattle slave). אפשר שתקופה זו משתקפת בשורות המפורסמות מספר תהילים פרק קל"ז על הגלות^[44].

מהמידע המשתקף בתעודות אל יהודו ותעודות בבליות אחרות על גולים, נראה שמעמד של עבדות בקרב אוכלוסיית הגולים לא היה נפוץ והתרחש בעיקר בנסיבות כלכליות כגון חדלות פירעון. ייתכן שבסביבת המקדשים בבבל פעלו גולים במעמד עבדים בעבודות הדרושות למקדש ובחסות הממלכה, אולם לא ידוע על יהודים שהיו במעמד כזה^[45].

מרבית היהודאים המופיעים בתעודות התפרנסו מחקלאות. על האדמות שחכרו גידלו בעיקר תמרים ושעורה, אולם הוזכרו בתעודות גם גידולי חיטה, תבלינים ופשתן. ניתוח סכומי הכסף של העסקאות המופיעות בתעודות מלמד שהיו במעמד כלכלי נמוך, יחסית לממלכה. השוואה של ההסכמים הכלכליים בתעודות מול תעודות מאוספים אחרים בבבל, מצביעה על השתלבותם של היהודים בחיים הכלכליים בממלכה, וככל נראה שפעלו במישור הכלכלי היום-יומי כשאר הבבלים, ולא בהכרח על פי חוקי המקרא (לדוגמה, בנושא עבדים ודיני ירושה)^[46][47].

כמו שאר אריסי השושנו בבבל, גם גולי יהודה שילמו מסי חכירה ומיסים על הכנסותיהם. תשלום המיסים נעשה בשלושה אופנים:

• בתפוקה החקלאית שלהם עצמה.
• בשקלי כסף טהור ששילמו באמצעות מתווכים ונותני אשראי בקהילה.
• בשירות נוסף עבור הממלכה - שירות מילואים צבאי או שירות עבודות פרך למספר חודשים.

בתעודות מופיעים מספר מקרים בהם אנשים שילמו רכוש וכסף טהור לשלטונות, כדי להימנע משירות נוסף, ואף מקרה בו שילם יהודאי לגוי, כדי שהלה יצא במקומו לשירות חפירת תעלות^[48].

מבין הגולים, בולטים בתעודות מספר יהודאים בעלי מעמד כלכלי איתן. הללו (כגון, רפאיהו בן סמכיהו ובנו) פעלו כמתווכים וספקי אשראי לאוכלוסייה היהודית והצליחו לצבור הון משמעותי. מתווכים אלה סיפקו שקלי כסף טהור לריכוז תשלומי מיסים של יהודאים שונים וסיפקו אמצעי ייצור חקלאים, כגון בהמות חרישה וגרעיני תבואה.

במסמכים מופיעים גם מספר בעלי תפקידים מנהליים יהודאים. הדוגמאות הבולטות הן גובי המיסים יהואדיר בן טובשלם ועזריקם, ומושל היישוב בית נשאר, אחיקר בן רימות. נראה, שעמדה בפני הגולים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה המקומית ואף להתקדם בה. יש בכך להעיד על הסיבה למעמדו הבכיר של נחמיה בחצר המלוכה הפרסית, עוד לפני מינויו למושל יהודה.

בתעודות הארכאולוגיות שנמצאו בבבל לא נמצא מידע רב בנושא הנהגת הקהילה, ועיקר התובנות נגזרות מהתיאור המקראי ומהיכרות היסטוריונית עם מבנה החברה והממסד הבבלי והפרסי. מכלל המידע נראה שבקרב קהילת הגולים היהודאים בבבל פעלו מספר מסגרות רשמיות ולא רשמיות של הנהגה. ישובם של הגולים בריכוזים הומוגניים יחסית בוודאי סייעה בשימור הנהגה וחיים קהילתיים שבאו ליד ביטוי מאוחר בהתארגנות לשיבת ציון.

משפחת המלוכה ופמלייתה (ייתכן שיחד עם הכהונה הבכירה) שהו בעיר בבל ונראה מהתארגנותם המהירה לחזרה ליהודה, שגם שמרו על מעמדם. אולם, לא ברור אם מעמדם זה תורגם לקשר ישיר ושוטף עם קהילות הגולים בפריפריה. בקרב היהודים בפריפריה התגבשה, כנראה, הנהגה המורכבת הן ממנהיגי קהילה מלפני הגלות והן מגולים שעלו במעמדם (הכלכלי והממלכתי) בעת הגלות.

בספר יחזקאל מוזכרים "זקני ישראל" בבבל^[49]. מוסד זה של מועצת מנהיגי קהילה מוכר בהיסטוריה היהודית, אולם היה נהוג ומקובל גם בשאר הממלכות באזור (מוכר כ-Shibuti^[50]). כלומר, יש יסוד להניח שהשלטון הבבלי עצמו קיבל את הלגיטימציה של הסמכות הקהילתית של מוסד זה. יתרה מזו, בבבל, חלק מההרכבים המשפטיים המקומיים בממלכה נוהלו בהשתתפות זקני עדה אלו ולהשפעתם המעשית היה תוקף שלטוני וסביר שנוהג זה לא היה שונה לגבי אוכלוסיית הגולים היהודאים^[51][52].

גם אזכור של "ראשי האבות ליהודה ובנימין" כמי שיצאו ליהודה לאחר הכרזת כורש^[53] מצביע על קיומה של הנהגה מסורתית של הגולים במתכונת כלשהי. עצם פועלו של יחזקאל, ככוהן ונביא, ומהעובדה שגל הגולים הראשון כלל כוהן גדול (ישוע בן יהוצדק^[54]), מצביעים על שימורה של הנהגה דתית בקרב הגולים, הן בעיר בבל, עם משפחת המלוכה, והן בקרב הגולים בפריפריה.

היותו של מושל היישוב בית-נשאר באזור ניפור, יהודי (אחיקר בן רימות, המוכר מתעודות אל יהודו), ובוודאי מעמדם של עזרא ונחמיה בממסד הממלכתי הפרסי, מצביעים על קיומה גם של מנהיגות שמקורה בממסד הממלכתי עצמו.

במקרא, יש אינדיקציות לא מעטות לכמיהת הגולים לציון, השאיפה לגאולה והחתירה להמשך חיים יהודיים כפי שמשתקף בספר יחזקאל. המטען הרוחני העשיר עמו הגיע עזרא ליהודה בוודאי מחזק תחושה זו. עם זאת, בתעודות הארכאולוגיות, נושא זה מופיע רק במרומז. על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודאים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, העובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי חג יהודיים ואף טענה שחישוב תאריכים מעלה שגם לא נחתמו מסמכים בימי שבת.

אין בתעודות הארכאולוגיות סימנים ליציאת אנשים ליהודה בתקופת שיבת ציון (445-538 לפנה"ס), אולם נמצאו לפחות שני יהודאים אשר שמם מרמז על כמיהה לציון ולעליה אליה:

• אדם בשם ישוב צדיק, אשר נראה ששמו ניתן לו בתקווה שישוב לארץ הקודש.
• אדם בשם יעליהו, המצביע על שאיפה של הוריו שהלה עוד יעלה ארצה. זאת, בהתייחס למושג "ויעל" שמצוי בהכרזת כורש משנת 538 ומתייחס לעליה ארצה של הגולים^[55][56][57].

בשנת 539 לפנה"ס כבש כורש, מלך פרס מהשושלת האחמנית את ליבת הממלכה הבבלית – בבל העיר וסביבתה. באחת, למעשה השתלט כורש על כל שטחי האימפריה הבבלית ובתוך כך, גם על היהודאים – הגולים, והנשארים ביהודה.

על פי המסופר במקרא, שנה לאחר כיבוש בבל פרסם כורש הכרזה המוכרת כהכרזת כורש הקוראת לחזרת גולים לארצות מוצאם ובעיקר לשיקום מקדשי הפולחן הדתי של העמים תחת השלטון הפרסי ומתן אוטונומיה דתית לעמים אלה.

אמנם, אין אישור ארכאולוגי להכרזת כורש ליהודים, אולם מוכרים מספר תעודות המכונות "גליל כורש" ובו הצהרה כמעט זהה לבבלים. מטקסט שתי ההצהרות משתקפת האסטרטגיה של כורש לניהול האימפריה – גיוס של האלוהויות המקומיות בכל רחבי האימפריה לשם נטילת לגיטימציה שלטונית. כלומר, הכרה באוטונומיה הדתית של כל עם באזור, ואף סיוע להם לקיימה, תמורת הכרה של העמים הללו בהיותו של כורש, השליט הנבחר של האלים (או אלוהים, במקרה היהודי). עבור גולי בבל היהודים היה זה האות לשיבת ציון. אמנם, צעד זה לא חסך מהשלטון הפרסי את הצורך להתמודד בעתיד עם מרידות רבות בכל רחבי האימפריה, אולם סייע בהשתלטות חלקה, יחסית, בשלב הראשוני.

במישור אופן ניהול האימפריה בכלל וממלכת בבל בפרט, מחקרים הראו שהמוטיב המרכזי של ההשתלטות הפרסית, היה שימור והמשכיות כמעט בכל מרכיבי השלטון המקומיים, כולל במישור הפרסונלי. תהליך השינוי באופן ניהול האימפריה ואופיו של השלטון התרחש באופן הדרגתי ואיטי במיוחד במהלך עשרות שנים^[58].

גם בתעודות אל-יהודו ניכרת יציבות ברורה במעבר בין שתי האימפריות ולמעשה לא ניכרים כל שינויים מהותיים באורח חייהם של יהודי היישובים היהודיים במרחב ניפור, ונראה שגם במרחבים אחרים. עם השנים, לפחות על בסיס התיאור המקראי, אנו עדים להשתלבות משמעותית יותר של יהודים בדרגי השלטון, עד כדי תפקידים בכירים בחצר המלך הפרסי, כגון נחמיה ועזרא.

מבחינה אדמיניסטרטיבית, בארבע השנים הראשונות, ניהול בבל נשאר בידיו של "הממונה על האדמות" (Shakin Temi) הבבלי. בשנת 535 הוקם מחוז אדמיניסטרטיבי גדול (בראשית מה שנקרא במקרא אחשדרפן) המכונה "בבל ועבר הנהר". זה כלל את כל שטח ממלכת בבל עצמה ואזור "עבר הנהר" – כל השטח ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. כלומר, בשלב זה ועד 522 לפנה"ס האחשדרפן הממונה על המחוז, המפקד הצבאי שכבש את בבל, גובארו, היה אחראי הן על גולי יהודה בבבל והן על פחוות יהודה שהוקמה לאחר ההשתלטות הפרסית.

בעקבות סדרת מרידות בבליות בפרסים בשנת 520 לפנה"ס, פוצל התפקיד ומונו שני תתי-אחשדרפנים תחת מושל בבל ועבר הנהר – אחד לבבל ושני לעבר הנהר. מושל העל שמונה מעליהם, אושתנו, הופיע גם בתעודות אל יהודו כאחראי על השטח, אולם על יהודה כבר היה אחראי באופן יותר ישיר אדם בשם תתנאי, המוזכר גם במקרא בהקשר של סכסוך היהודים בפחווה עם שכניהם^[59]. כלומר, משלב זה חל פיצול חלקי באחריות הפרסית על יהודה מצד אחד ועבר הנהר מצד שני. לא ברור אם היה בכך גם להשליך על הקשר בין שני מוקדי האוכלוסייה היהודית. בשנה הראשונה למלך חשיארש הראשון (כנראה אחשורוש ממגילת אסתר), בעקבות מרידות נוספות בבבל, פוצל מחוז בבל ועבר הנהר סופית לשני מחוזות נפרדים תחת שני אחשדרפנים שונים^[60].

נראה, אם כן שהמעבר מהשלטון הבבלי לפרסי עבר באופן חיובי יחסית לאוכלוסיית גולי יהודה בבבל, הן מעבר חלק של השלטון והן מתן אוטונומיה דתית בעלת הפוטנציאל לגאולה לאומית.

ערך מורחב – שיבת ציון

שיבת ציון למעשה מסיימת את תקופת גלות בבל. היא לא התרחשה כאירוע אלא כתהליך. על פי התיאור המקראי כללה השיבה מספר שלבים:

• גל ראשון של שיבה בראשות "הנשיא ליהודה" - ששבצר, נצר בית דוד - זרובבל בן שאלתיאל, והכוהן - ישוע בן יהוצדק. קבוצה זו חידשה את עבודת הפולחן ואת עבודת הלווים בירושלים והחלה בבנית המקדש. הבניה נתקלה במכשולים רבים והושלמה לבסוף רק ב-516 לפנה"ס.
• תקופת ההתבססות בארץ וניהול קונפליקטים עם הסביבה המיידית – אוכלוסיית הנשארים בארץ והפחוות מסביב ליהודה. במהלך תקופה זו ניהלו השבים דינמיקה של קשר גם עם היהודים בגלות, שבאה לידי ביטוי בהתייחסות של נחמיה במקרא למצבם הגרוע של השבים בירושלים^[61].
• גלי עליות נוספים של עזרא ונחמיה, כ-80–100 שנה לאחר הכרזת כורש במחצית המאה החמישית לפנה"ס ולמעשה, הקמתה של הנהגה יהודית אוטונומית שתעצב מחדש את היהדות.

היקף החזרה מהגלות וגורל היהודים הנשארים ביהודה במהלך הגלות מהווים סוגיות חשובות לתיחום תקופת גלות בבל. בסוגיה זו קיים פולמוס בין שלוש אסכולות מרכזיות:

• האסכולה המסורתית אשר מתייחסת לכתוב במקרא כלשונו. כלומר, חורבן מוחלט של יהודה בכיבוש הבבלי ובאירועים שאחרי רצח גדליה בן אחיקם, ואקום יהודי בשטח שהיה ממלכת יהודה, 70 שנות גלות, וגלי שיבה גדולים של 42,690 איש. אומדן זה מבוסס גם על רשימות השבים בספרי עזרא ונחמיה^[62][63]. על פי אסכולה זו, תחילת גלות בבל היא בהגליית יהויכין ב-597 לפנה"ס וסיומה ב-538 לפנה"ס עם חזרת הגולים בגל הראשון. בבבל נשאר מספר לא ידוע של גולים יהודיים.
• אסכולת ההמשכיות ביהודה (כוללת בעיקר היסטוריונים מהאסכולה המינימליסטית של תולדות עם ישראל) הגורסת שהחורבן הבבלי הותיר כ-40,000 תושבים ביהודה מוקטנת, בעלת מרכזים עירוניים בבנימין וישובים יהודיים (חקלאיים בעיקר) בגבולות של בית צור בדרום, מצפה בצפון, עין גדי במזרח וחדיד במערב. בתקופה הבבלית התקיימה פחווה פעילה שקיומה נמשך עם הקמת הפחווה הפרסית ביהודה. על פי אסכולה זו, תהליך שיבת ציון כלל קבוצה קטנה (מאות עד אלפים בודדים) של הנהגה דתית ולאומית שנטלה את רסן השלטון בפחווה בגיבוי פרסי וביצעה שינוי תודעתי משמעותי בזהות הלאומית והדתית של העם היהודי. על פי אסכולה זו החלה הגלות ב-597 לפנה"ס עם הגליית יהויכין ולמעשה, לא הסתיימה, אלא אחרי 2,600 שנה, עם הקמת מדינת ישראל. כלומר, קריאת תיגר על מה שהם מכנים "מיתוס הארץ הריקה" ו"מיתוס השיבה"^[64].
• אסכולת ביניים הגורסת שאמנם חורבן יהודה לא היה מוחלט, אולם כלל את חורבנן של כל הערים חוץ מבאזור בנימין ובמרחבים כפריים רבים והותרה של אוכלוסייה יהודית קטנה מאוד, בעלת אופי כפרי וללא הנהגה לאומית, דתית או אידאולוגית משמעותית. ב-538 לפנה"ס החל תהליך הדרגתי של חזרת גולים במספר גלים שניתן לראות את השלמתם בתקופת עזרא הסופר, ב-458 לפנה"ס, והתבססות פחוות יהודה כישות יהודאית מגובשת בעלת הנהגה דתית ולאומית משמעותית. מבחינת אסכולה זו, החלה הגלות ב-597 לפנה"ס עם הגליית יהויכין וסיומה באמצע המאה החמישית בתקופת עזרא ונחמיה. בבבל נשאר מספר משמעותי של גולים, אך זה קטן בתהליך השיבה^[65].

מטבע הדברים, לאירוע כה משמעותי בהיסטוריה היהודית השלכות רבות, הן לטווח הקצר והן ולטווח הארוך. עד לימינו, חורבן בית ראשון וזיכרון הגלות נחשבים לאחת הטראומות המרכזיות בהיסטוריה היהודית. ההשפעות המוכרות ביותר הן בתחום השפה ובלוח השנה: שפה: עם הגעת הגולים לבבל היו שתי שפות שגורות בפי תושבי הממלכה – הבבלית כשפה הרשמית והמשפטית וארמית כשפה השגורה בפי תושבים רבים בכל המרחב האימפריאלי. בתקופת שלטונו של דריווש הראשון (סביב תחילת המאה החמישית לפנה"ס) אף הוכרזה הארמית כשפת האימפריה הפרסית. אין עדויות למידת השליטה של גולי יהודה בשפה הבבלית ובכתב היתדות שלה. כל התעודות המנהליות והמשפטיות שנמצאו בהן שמות של יהודאים נכתבו בידי סופרים בעלי שמות בבליים. אין הדבר מצביע בפירוש שאלה לא היו יהודאים, שכן חלק מהגולים אימצו שמות מקומיים וייתכן שרכישת מיומנות השפה כללה גם כינוי או שם בבלי, אבל אין ראיות לכך. יתרה מזו, בתעודות ספורות נראו חריטות של כתב עברי או ארמי שנחרטו כנראה בידי יהודאים שרצו לסמן את התעודות או להעיר עליהן בשפה המוכרת להם. במהלך השנים לאחר תחילת הגלות החלו גולי יהודה לאמץ את הארמית כשפתם. במהרה התפתח ניב ארמי יהודי – בלשון ובכתב. שפת הכתיבה בספר עזרא, כנראה משקפים את המעבר הזה ואת הפיכתה של העברית לשפת קודש, לעומת הארמית כשפה שגורה עיקרית. עדות לכך ניתן למצוא בספר נחמיה לעניין קריאת התורה בידי עזרא כנראה עם תרגום: וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה (נחמיה, ח', 3). הכתב הארמי היהודי יהפוך עם השנים לכתב העברי המרובע הנהוג גם בשפה העברית המודרנית. לוח שנה: בספרי התנ"ך מתקופה זו (זכריה, אסתר, עזרא ונחמיה), מצוינים שבעה חודשים (ניסן^[66], סיוון^[67], אלול^[68], כסלו^[69], טבת^[70], שבט^[71] ואדר^[66]) בשמם המעוברת מבבלית^[72][73]. ייתכן שאזכורים אלה משקפים את אימוץ שמות החודשים הבבליים ללוח העברי. אין הדבר אומר שלוח השנה עצמו היה בבלי^[74] או שלוח השנה העברי המודרני כבר התעצב במלואו בתקופת עזרא. הלוח העברי היה גמיש^[75], ונקבע לפי הכללים המוכרים רק בין המאה הרביעית לשמינית לספירה.

בנוסף להשפעה על לוח השנה של הזרם המרכזי, החשיפה לאסטרונומיה הבבלית הביאה ליצירת לוח השנה במגילות קומראן על ידי כתות בדלניות^[76].

עם זאת, נראה שההשפעה המרכזית של תקופת הגלות עד לשיבת ציון נוגעת דווקא לממד הרוחני. כבר בתיאור המקראי ניכרים השינויים הדתיים שהחיל עזרא הסופר על העם בארץ ונראה שאלה התגבשו כבר בשנות הגלות כלקח מהחורבן וההגליות:

• הקראת התורה בפומבי ובראש השנה.
• הקפדה על החגים, בעיקר בתשרי.
• סוגיית "זרע הקודש", היחס המחמיר לנישואי התערובת וההיבדלות מהעמים הנוכריים.
• ריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים.
• הצגת ספר דברי מצוות ה' וחוקיו. במשתמע, החזרת ספר התורה למוקד ההוראה הדתית.

במחקר ביקורת המקרא יוחסה אף חשיבות רבה יותר לתקופת גלות בבל בעיצובה של היהדות ושל כתבי הקודש המוכרים לנו. תקופת גלות בבל, ופעילותו של עזרא בעקבותיה, נחשבות בקרב חוקרי מקרא רבים כאחד מהשלבים המרכזיים של עריכת ספר התנ"ך ואף כתיבת חלק מספרי התורה. בין היתר מייחסים חוקרים לתקופה זו את:

• עריכה וכתיבה של חלק מפרקי החקיקה בתנ"ך (ויקרא, דברים, במדבר)^[77][78].
• עריכת חלק מסיפורי בראשית^[79].
• עיצוב דמותו של משה כמחוקק^[80].
• גיבוש נרטיב היחס לארץ הקודש ולסוגיות שכר ועונש מול האל, תוך יצירת נרטיב מתאים לסיפור ההגליות והגלות של יהודה.
• הטמעת מצוות הקשורות לפולחן, טהרה ולחגי ישראל.
• עיצובה של גישה אנתרופומורפית של האל ומונותאיזם מוחלט בדת.
• בסיס לגישות גאוליות ביהדות.

בכך, רואים חוקרים אלה את התקופה כמרכזית בעיצובה של היהדות כפי שהתפתחה בתקופת בית שני. כמו כן, מוצאים חלק מחוקרי המקרא שילוב של השפעות מסופוטמיות מתקופת הגלות על טקסטים מקראיים וגישות דתיות, כגון השפעת הדת הזורואסטרית על מצוות ביהדות (טהרה, היבדלות מהסביבה ואפילו מונותאיזם) או השפעת מיתולוגיות בבליות על סגנון הטקסט המקראי, כגון זה שבספר דברים^[81].

במישור האידאולוגי הציבו טקסטים מקראיים את הבסיס הערכי לכמיהה לארץ הקודש באמצעות שירי קינה וטקסטים נבואיים.

• יהדות בבל
• חורבן בית המקדש
• שיבת ציון
• ההגליות האשוריות
• ממלכת יהודה
• תיל אבובי

• עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, הוצאת יד בן צבי, 2004
• בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבל (מאות ח–ו לפנה"ס), פרדס הוצאה לאור, חיפה, תש"ע 2010
• ווין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015

מדיה וקבצים בנושא גלות בבל בוויקישיתוף

• מרדכי זר-כבוד, מצבם הכלכלי של הגולים בבבל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: ספר היובל לרבי חנוך אלבק, מוסד הרב קוק, תשכ"ג
• ניר חסון, לוחות בכתב יתדות מלפני 2,500 שנה מלמדים על חיי היומיום של גולי בבל, באתר הארץ, 30 בינואר 2015
• גלות בבל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על גלות בבל בקטלוג הספרייה הלאומית
• יהודים - היסטוריה - גלות בבל, 598-515 לפני הספירה, דף שער בספרייה הלאומית

ג'של"ח-ג'ת"ח - גלות בבל

ערך מומלץ