מיכאיל גורבצ'וב
.jpg) | |||||
| גורבצ'וב נואם ב-1987. | |||||
| לידה | 2 במרץ 1931 פריבולנויה (אנ'), סטברופול, ברית המועצות | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 30 באוגוסט 2022 (בגיל 91) מוסקבה, רוסיה | ||||
| מדינה | רוסיה, ברית המועצות  | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות נובודוויצ'יה | ||||
| השכלה | האוניברסיטה החקלאית הממלכתית של סטברופול, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת מוסקבה | ||||
| מפלגה | המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה (1996–2022) המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (1955–1991) | ||||
| בן או בת זוג | ראיסה גורבצ'ובה (23 בספטמבר 1953–20 בספטמבר 1999) | ||||
| www | |||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |  | ||||
  | |||||
מיכאיל סרגייביץ' גוֹרְבָּצ'וֹב (ברוסית: Михаил Сергеевич Горбачёв - IPA: ⓘⒾ; 2 במרץ 1931 – 30 באוגוסט 2022) היה מדינאי סובייטי; אחרון מנהיגי ברית המועצות עד להתפרקותה. גורבצ'וב הנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות, במטרה להפריח את יחסי החוץ ואת מצב הכלכלה הדועכת. גורבצ'וב כיהן בשלטון כאשר התפרקה ברית המועצות, והתפתחות מדיניות החוץ שקידם הובילה לסיום המלחמה הקרה בשנת 1991. במהלך תקופת שלטונו, פעל ללא הצלחה למנוע את ההתפרקות, דרך רפורמות שהובילו לליברליזציה. בשנת 1990 זכה גורבצ'וב בפרס נובל לשלום.
כאשר התמנה גורבצ'וב למנהיג ברית המועצות ב-1985, מטרתו הייתה להוציא את המדינה מהמשבר הכלכלי והמדיני בו הייתה נתונה אך עדיין לשמר את אופייה הסוציאליסטי. גורבצ'וב קידם רפורמות בברית המועצות שהתחלקו בין ליברליזציה פוליטית: גלאסנוסט וליברליזציה כלכלית: פרסטרויקה. בהתחשב בצורך בהלוואות עבור הרפורמות הכלכליות ובעובדה שהכלכלה הרוסית נגררה אחרי ארצות הברית במרוץ החימוש הגרעיני, גורבצ'וב קידם הסדר ביחסי ארצות הברית–ברית המועצות. גורבצ'וב נפגש מספר פעמים עם הנשיאים האמריקאים רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש עבור הסדר היחסים וסיום מרוץ החימוש הגרעיני. בהמשך, הוציא גורבצ'וב את כוחות הצבא האדום מהמלחמה באפגניסטן ובאופן הדרגתי גם מארצות הגוש המזרחי.
סיום יד הברזל הסובייטית על מזרח אירופה הוביל לדמוקרטיזציה של ארצות החסות הסובייטיות לשעבר. בשנת 1989 הרפורמות הפוליטיות שקידם גורבצ'וב הובילו לבחירות נשיאותיות עבור משרת נשיא ברית המועצות. גורבצ'וב פעל לפייס בין הרפורמיסטים והראקציונרים ולא הצליח למנוע את התחזקותן של תנועות לאומיות בדלניות שקראו לפירוק ברית המועצות. גורבצ'וב היה נתון במעצר בית במהלך הפוטש הכושל של אוגוסט ב-1991 שאורגן בידי ראקציונרים שפעלו לשימור ברית המועצות אך בסופו של דבר זירז את קריסתה של המעצמה. בסופו של הפוטש, נשיא רוסיה הסובייטית, בוריס ילצין, חתם עם מקביליו באוקראינה הסובייטית ובלארוס הסובייטית על פירוקן של ארצות אלו מברית המועצות. כמו כן, גורבצ'וב איבד את רוב סמכותו שהועברה לילצין במהלך הפוטש. גורבצ'וב נותר מעורב בהמשך בפוליטיקה של הפדרציה הרוסית החדשה לפני שיצא לגמלאות.
תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדותו, מוצאו ומשפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיכאיל סרגייביץ' גּוּרְבָּצ'וֹב נולד ב-2 במרץ 1931 בכפר פריבולנויה במחוז סטברופול בצפון הקווקז אשר ברוסיה הסובייטית למשפחת איכרים רוסית–אוקראינית פעילה מאוד במפלגה הקומוניסטית. הוריו היגרו לסטברופול מוורונז' (מחוז מוצאו של אביו) ברוסיה וצ'רניהיב (מחוז מוצאה של אמו) באוקראינה.
אמו, מריה גורבצ'ובה (לבית גופקאלו), הייתה חקלאית וכל חייה עבדה במשק שיתופי. הטיהורים הפוליטיים הגדולים, שביצע משטר הרודנות של סטלין במהלך שנות ה-30, השפיעו על משפחת גורבצ'וב: ב-1937 נעצר סבו של מיכאיל גורבצ'וב, פנטליי גופקאלו, שהיה יו"ר המשק השיתופי, באשמת "היותו חבר בארגון טרוצקיסטי אנטי-מהפכני". הוא הוחזק במעצר במשך 14 חודשים תחת חקירה ועינויים. עוזר התובע הכללי של סטברופול הציל אותו מהוצאה להורג. בדצמבר 1938 שוחרר מהכלא ושב לביתו. בשנת 1939 נבחר פעם נוספת ליושב ראש המשק השיתופי. לאורך חייו נהנה מכבוד רב בקרב חבריו החקלאים.
סבו השני של גורבצ'וב (מצד אביו) - אנדריי גורבצ'וב - לא היה להוט להצטרף למשק השיתופי של בנו ועסק בחווה עצמאית לבדו. ב-1933 הייתה בצורת קשה בדרום רוסיה והאזור סבל מרעב המוני שהחמיר עקב מדיניות הקולקטיביזציה של המשטר (באוקראינה נודע הרעב בכינוי הולודומור). שלושה מתוך ששת ילדיו מתו ברעב. באביב 1934 נעצר אנדריי גורבצ'וב בשל "אי מילוי תוכנית מסע הזריעה". הוא טען כי לא היה מה לזרוע ובתגובה הואשם בהיותו "חבלן" ונשלח למחנה עבודה קשה (גולאג) באזור אירקוטסק, סיביר. הסב עבד שם ככורת עצים במשך שנתיים. לאחר מכן, בשנת 1935, בשל עבודתו הטובה הוא שוחרר לפני תום תקופת עונשו. חזר לפריבולנויה ומיד הצטרף למשק השיתופי שבו הייתה שותפה משפחתו ועבד במשק זה עד סוף ימיו.
אביו של גורבצ'וב, סרגיי גורבצ'וב, עבד כחקלאי מפעיל מקצרה. ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות במסגרת מלחמת העולם השנייה. באוגוסט גויס האב לשורות הצבא האדום והופקד על חוליית הנדסה קרבית. הוא היה שותף לסדרת קרבות היסטוריים רבים בחזית המזרחית במלחמה. בסוף מאי 1944 קיבלה משפחת גורבצ'וב הודעה כי האב סרגיי נפל בפעולה צבאית. במשך שלושה ימים המשפחה הייתה אבלה על אובדנה, אך למרבה שמחתם ההודעה התבררה כשגויה: אביו של מיכאיל שרד אך נפצע קשה ברגלו. על מעלליו במהלך המלחמה קיבל מדליות ממשלתיות – מדליה על אומץ ושני מסדרי הכוכב האדום. לאחר שחזר הביתה, סרגיי גורבצ'וב המשיך לעבוד כמפעיל מכונה ולימד את מיכאיל להפעיל מקצרה. "אבא ידע בצורה מושלמת איך להפעיל את הקומביין (המקצרה), והוא לימד אותי", שיחזר גורבצ'וב בבגרותו. "אחרי שנה או שנתיים יכולתי להתאים כל מנגנון. אני גאה במיוחד ביכולת שלי לזהות תקלה בקומביין באופן מיידי, רק על ידי הצליל שלה". כך נהג גורבצ'וב בנעוריו לעבוד בקוֹלְחוֹז המקומי (משק שיתופי) ובשנת 1948 קיבל עיטור הדגל האדום של העמל בזכות קציר גדול במיוחד. הוא היה אז רק בן שבע עשרה והיה למקבל הצעיר ביותר של הפרס.
לימודים ונישואים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני שהתחיל ללמוד, מיכאיל גר בעיקר עם סבו וסבתו פנטליי ווסיליסה גופקאלו שגידלו את נכדם. גורבצ'וב הצליח מאוד בבית הספר. באותן שנות בית ספר מוקדמות הוא פיתח תשוקה לידע, עניין בכל דבר חדש, והוא שמר על מאפיינים אלו לאורך חייו. במיוחד נהנה משיעורי אולפן דרמה שבו שיחק על הבמה. פעם יצא אולפן הדרמה לסיור מופעים בכפרים באזור. השחקנים הצעירים הרוויחו קצת כסף מכרטיסים להופעות שלהם ובכסף זה הם קנו 35 זוגות נעליים לילדים ממשפחות עניות מאוד שהיו יחפים בשהותם בבית הספר.
בשנת 1950 סיים גורבצ'וב את לימודיו בבית הספר התיכון בהצטיינות עם מדליית כסף. אביו התעקש שהנער ימשיך ברכישת חינוך והשכלה גבוהה, ומיכאיל בחר ללמוד באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה שנחשבה להיות האוניברסיטה הטובה ביותר בברית המועצות. הוא נרשם לאוניברסיטה ללא מבחני קבלה ואף ללא ראיון. למעשה, הוא הוזמן ללימודים באוניברסיטה. בשיחה שפנו אליו מטעמה הובטח לו "רישום וסיפוק של לינה באכסניה". היו להזמנתו לאוניברסיטה מספר סיבות: מוצאו של גורבצ'וב כחקלאי (מקצוע שהמשטר הסובייטי האדיר), המוניטין של עבודתו, פרס ממשלתי גבוה - מסדר הדגל האדום של העבודה וגם העובדה שבשנת 1950 (במהלך שנת הלימודים האחרונה שלו בבית הספר התיכון) הוא התקבל לחבר המפלגה הקומוניסטית. גורבצ'וב אמר בראיון בבגרותו: "השנים שלי באוניברסיטה לא היו רק מעניינות במיוחד אלא גם תקופה של עבודה קשה. הייתי צריך להדביק הרבה פערים - ידעתי שיש לי פערי ידע מבית הספר בכפר שלי. הפערים וידאו שאני ארגיש אותם, במיוחד בהתחלה, כשהגעתי לאוניברסיטה. אבל, למען האמת, תמיד הייתה לי שאפתנות רבה".
בהיותו סטודנט באוניברסיטה, פגש גורבצ'וב ברעייתו לימים, ראיסה טיטארנקו. ראיסה למדה בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה, היא הייתה צעירה מגורבצ'וב בשנה אחת, אך נרשמה לאוניברסיטה שנה אחת לפניו. ראיסה הייתה ילידת חבל אלטאי בסיביר ורוב ילדותה גדלה באזור הרי אורל, לאם סיבירית ולאב מהנדס מסילות רכבת שמוצאו מצ'רניהיב באוקראינה. מיכאיל וראיסה נישאו ב-23 בספטמבר 1953, כאשר מיכאיל היה בן 22 וראיסה הייתה בת 21. לאחר שקיבל תואר במשפטים בהצטיינות בשנת 1955, חזר גורבצ'וב לסטברופול. בתחילה הוא הוצב לעבודה מטעם המפלגה הקומוניסטית (היא המפלגה החוקית היחידה בברית המועצות) במשרד התובע הטריטוריאלי של סטברופול.
העלייה לצמרת השלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעילותו הפוליטית בתוך מחוז סטברופול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסטברופול גורבצ'וב היה זכור מפעילותו בסניף של הליגה הקומוניסטית של הנוער בבית הספר כנער מחויב ומארגן מחונן בצעירותו. כך שבעקבות זאת כמעט מיד עם סיום לימודיו הוצע לגורבצ'וב תפקיד של עוזר מנהל מחלקת התעמולה בוועדה הטריטוריאלית של הקומסומול (ארגון הנוער הקומוניסטי). בעקבות כך, רישום עבודתו במשרד התובע נמשך רק עשרה ימים (מ-5 באוגוסט עד 15 באוגוסט 1955). בספטמבר 1956 התמנה גורבצ'וב למזכיר הראשון של ועדת קומסומול בעיר סטברופול, ב-25 באפריל 1958 הוא נבחר למזכיר השני של ועדת קומסומול הטריטוריאלית של כל מחוז סטברופול, וב-21 במרץ 1961 - המזכיר הראשון של ועדת קומסומול הטריטוריאלית של כל המחוז.
בהמשך החל לעלות בצמרת שדרת ההנהגה המפלגתית המחוזית: ב-26 בספטמבר 1966 היה גורבצ'וב למזכיר הראשון ולחבר הלשכה בוועדת המפלגה הקומוניסטית של העיר סטברופול. ב-5 באוגוסט 1969 – המזכיר השני של ועדת המפלגה הקומוניסטית הטריטוריאלית של מחוז סטברופול. ב-10 באפריל 1970 אושר מינויו של גורבצ'וב למזכיר הראשון של ועדת המפלגה הקומוניסטית הטריטוריאלית של מחוז סטברופול. מרכיב חשוב ביותר בתוכניתו לפיתוח אזור סטברופול היה הצבה רציונלית של מתקנים חקלאיים, מכוני התמחות עבורם, הקמת חוות עופות מתקדמות ומינוי חקלאים מתמחים לתפקידי מנהל, הכנסת תהליכי ייצור תעשייתיים לחקלאות, בניית תעלת סטברופול הגדולה ופיתוח מערכות השקיה ואספקת מים שהיו חשובות ביותר לאזור עם החקלאות הקשה והמסוכנת שבו - מכיוון שקרקעות יבשות היוו מחצית מהשטח החקלאי שהיה נתון עבור עיבוד במחוז - והשלמת המודרניזציה בתעשיות הקלות ותעשיית המזון.
במהלך שנותיו בסטברופול גורבצ'וב הרחיב ויישם תוכנית ארוכת טווח לפיתוח האזור. אלו היו השנים שבהן נאלץ המזכיר הצעיר של הוועדה הטריטוריאלית של המפלגה להתמודד עם קבלת החלטות בתנאי הכלכלה המולאמת ובמדינה הבירוקרטית הריכוזית. מתוך כך, היה זה באותן השנים שגורבצ'וב התמקצע במערכת השלטונית. מחוז סטברופול היא מקום יפה במיוחד ואחד מאתרי הבריאות הפופולריים ביותר ברוסיה. מנהיגי צמרת המפלגה הסובייטית הבכירים נהגו לבלות במחוז זה בעת חופשות. בעקבות כך גורבצ'וב הכיר אישי מפתח בצמרת הממשל כגון יושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים אלכסיי קוסיגין (ראש הממשלה של ברית המועצות) ויורי אנדרופוב. גורבצ'וב קשר קשרים אישיים עם אנדרופוב, שכיהן באותה העת בתור ראש הק.ג.ב.. יחסיו עם אנדרופוב היו טובים וקרובים במיוחד, ותרמו לעלייתו הפוליטית. זמן מה לאחר ביקורו בסטרבופול אנדרופוב שיבח את גורבצ'וב כאדם עם בעל כישורים טבעיים רבים[1].
צמרת השלטון במוסקבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראיסה גורבצ'וב אהבה את סטברופול כאילו הייתה "המולדת" שלה. היא עשתה כמיטב יכולתה למצוא עבודה במקצוע התמחותה והחלה ללמד בפקולטה לכלכלה של המכון החקלאי של סטברופול. היא העבירה הרצאות בפילוסופיה, אסתטיקה ושאלות דתיות לבוגרי תואר ראשון ושני. ב-6 בינואר 1957 נולדה אירינה, בתם היחידה של בני הזוג גורבצ'וב. בשנת 1967 ראיסה גורבצ'וב קיבלה את תואר הדוקטורט שלה. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה: "סיקור המאפיינים החדשים בחיי היומיום של חקלאים במשק שיתופי (בהסתמך על מחקרים סוציולוגיים של מחוז סטברופול)". ב-27 בנובמבר 1978 בחרה ישיבת המליאה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית למנות את גורבצ'וב למזכיר הוועדה הראשית. ב-6 בדצמבר 1978, בעקבות המינוי החדש, גורבצ'וב ומשפחתו עברו להתגורר במוסקבה. המשימה הראשונה שלו הייתה פיקוח על החקלאות של המדינה. הוא טייל רבות בתוך ברית המועצות וערך ביקורים רשמיים מחוצה לה.
מהר מאוד מיכאיל גורבצ'וב הציג את עצמו כדמות פוליטית אחראית, יעילה ועקרונית. שנתיים לאחר שעבר למוסקבה, ב־1980, התמנה לחבר מלא בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ובפוליטביורו. לאחר שנות שלטונו של ליאוניד ברז'נייב, זה נפטר ב-1982 ואנדרופוב התמנה ליורשו, נושא משרת מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. אנדרופוב קידם סדרת פעילי מפלגה צעירים ומבטיחים, בהם גורבצ'וב, לקדמת המפה הפוליטית. שנתיים בלבד לתוך שלטונו, חלה אנדרופוב ונפטר. יורשו, קונסטנטין צ'רניינקו, כיהן שנה אחת בלבד טרם פטירתו ב-1985. חבר המפלגה הוותיק, אנדריי גרומיקו, הציע למנות את גורבצ'וב הצעיר למזכ"ל המפלגה ושליט ברית המועצות, ודרך השגת תמיכה מספקת ממעגל ההנהגה, זה האחרון התמנה לתפקיד. הנוקשות העצומה של המערכת הפוליטית הסובייטית התגלתה כחרב פיפיות. במבנה ההיררכי והריכוזי ביותר, נהנה המזכיר הכללי של המפלגה מחסינות רבה ומכוח פוליטי עצום. היה זה החשש מחוסר יציבות שהביא את גורבצ'וב בן ה-54 לעמדה זו, שכן הוא התמנה לאחר רצף פטירתם של שלושה שליטים קשישים בטווח זמן קצר, ברז'נייב, אנדרופוב וצ'רניינקו[2]. נראה שהחיפזון שבו התקבלה מועמדותו של גורבצ'וב גרמה לחברי הוועד המרכזי להתעלם מכל סימן מקדים של נטיותיו הרפורמיות של גורבצ'וב. לאחר עלייתו לשלטון, הוא יכול היה להכניס את הרפורמות שקרא לקדם עם חסינות תוכנית לפתיחת עימות פוליטי נגדו מתוך הנהגת המפלגה.
שליט ברית המועצות (1985–1991)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסון צ'רנוביל ורעידת האדמה בספיטק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אסון צ'רנוביל, רעידת האדמה בספיטק (1988)
ב־11 במרץ 1985, כאמור עקב פטירתו של המזכ"ל צ'רניינקו, התמנה גורבצ'וב למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית - ובכך לשליטה בפועל של ברית המועצות[3]. גורבצ'וב החל במהירות לבסס את סמכותו האישית בקרב ההנהגה הסובייטית. מטרתו העיקרית בבחינת מדיניות הפנים הייתה להחיות את הכלכלה הסובייטית שהייתה נתונה לשנים ארוכות של מיתון ממושך והשקעות צבאיות לאורך כהונתו של ברז'נייב בשלטון (1964–1982). לשם כך הוא קרא למודרניזציה טכנולוגית מהירה ולהגברת תפוקת העובדים, והוא ניסה להמיר את הבירוקרטיה הסובייטית המסורבלת ליעילה יותר ובעלת יכולת תגובה לקשיים מהירה ככל שניתן.
ב-26 באפריל 1986, ימים ספורים לפני חגיגות אחד במאי, התרחש אסון צ'רנוביל, התאונה הגרעינית והאסון האקולוגי הגדולים ביותר של המאה ה-20. בליל 25–26 באפריל אירע פיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל, במה שהייתה אז אוקראינה הסובייטית. הדליפה הרדיואקטיבית מהפיצוץ השביתה את עיקר הפעילות האנושית בחבל הומל לעשורי שנים. הרשויות הסובייטיים ניסו תחילה לטשטש את האסון. רק ב-27 באפריל הועברו 30,000 תושבי העיירה הסמוכה פריפיאט מבתיהם עקב הדליפה הרדיואקטיבית. היקף הסכנה היה כזה שלא ניתן היה לשמור על האסון מושקט. בתוך ימים ספורים התגלו רמות קרינה גבוהות בצורה יוצאת דופן ומדאיגה בסקנדינביה, והעקבות הובילו גורמים מערביים לצ'רנוביל. כתבים מערביים במוסקבה הבינו עד מהרה את המתרחש. הרשויות נאלצו להגיב - אך באי רצון. למעשה, ההנהגה הסובייטית נלכדה כעת במלכודת, שהייתה, לפחות חלקית, מעשה ידיה[4].
בבוקר שלאחר הפיצוץ בתחנה הגרעינית בצ'רנוביל ב-26 באפריל 1986, התכנס הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית, בראשותו של גורבצ'וב, כדי לדון במצב ולארגן ועדה ממשלתית להשתלט על המצב בשטח ולוודא שננקטו צעדים רחבי היקף, במיוחד בנושא בריאותם של אנשים באזור האסון, במטרה למגר את השפעות האסון. יתרה מכך, האקדמיה למדע הסדירה מטעמה קבוצה של מדענים מובילים, שנשלחו מיד לאזור צ'רנוביל לחקור את האסון. בשלב זה, לפוליטביורו לא הייתה תמונה מדויקת ומלאה של המצב. גורבצ'וב טען בדיעבד, כי מכיוון שכבר החלו בקידום מדיניות של פתיחות והסרת צנזורה ההאשמות נגד הממשל כי סירב לפרסם נתונים על האסון הן מפוברקות[5].
ב-7 בדצמבר 1988, בעת היה גורבצ'וב בביקור בארצות הברית במסגרת המשא ומתן על נרמול היחסים והבאת המלחמה הקרה לכדי סיום, נודע לו על רעידת האדמה בספיטק אשר בצפון ארמניה הסובייטית. מחשש לחזרה על אסון צ'רנוביל, הורה מיידית לעצור את פעילות תחנת הכוח הגרעינית מצאמור, עצר את ביקורו ומיהר לשוב למוסקבה. רעידת האדמה הייתה בסדר גודל 7.2 בסולם ריכטר והובילה למותם של 25,000 איש כמו גם איבוד בתיהם של בערך מיליון איש. גורבצ'וב הורה להקים ועדה ממלכתית מיוחדת לטיפול במשבר ובראשה העמיד את ראש הממשלה ניקולאי ריז'קוב, יריבו הפוליטי. הצבא נשלח להתערב בטיפול באזרחים לאחר המשבר ובהמשך הוקמה מתוכו זרוע חדשה: חיל החילוץ - שמטרתה טיפול באסונות טבע ברחבי ברית המועצות. במסגרת מערך החילוץ והטיפול בנפגעים קיבלה ברית המועצות תמיכה ממדינות זרות רבות[6].
רפורמה: 'גלאסנוסט' ו'פרסטרויקה'
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוועידה ה-27 של המפלגה הקומוניסטית, בפברואר 1986, הכריז על דרך חדשה לברית המועצות שהתבססה על שני מושגים חדשים: הגלאסנוסט ("פתיחות") והפרסטרויקה בענייני הכלכלה ("בנייה מחדש"). כאשר גורבצ'וב התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ב-1985, הוא מיהר להשיק את ה'פרסטרויקה', שהוצגה לראשונה בנאומו בלנינגרד כבר במאי אותה השנה[1]. הצוות המנהלי שלו היה רוסי בהרכבו האתני יותר מזה של קודמיו. נראה שבתחילת כהונתו גורבצ'וב האמין שהמבנה הכלכלי של ברית המועצות תקין בבסיסו ולכן נדרשו רק רפורמות מינוריות. לפיכך הוא ניהל מדיניות כלכלית שמטרתה להגביר את הצמיחה הכלכלית תוך הגדלת השקעות ההון. השקעות הון נועדו לשפר את הבסיס הטכנולוגי של הכלכלה הסובייטית וכן לקדם שינויים כלכליים מבניים מסוימים.
מטרת מדיניותו הכלכלית הייתה פשוטה וברורה למדי: להביא את ברית המועצות לשוויון כלכלי מול הגוש המערבי. זו הייתה מטרה מתמשכת של שליטי רוסיה במשך מאות שנים מאז המאה ה-18; קידום השתוות עם המערב. אולם לאחר שנתיים בשלטון הגיע גורבצ'וב למסקנה שדרושים שינויים מבניים עמוקים יותר. בשנים 1987–1988 הוא דחף רפורמות שכמעט ועשו את מחצית הדרך ליצירת מערכת שוק חופשי חלקית. ההשלכות של צורה זו של כלכלה מעורבת למחצה עם סתירות בין הרפורמות עצמן הביאו כאוס כלכלי בתוך המדינה והסבו חוסר פופולריות רבה לגורבצ'וב. הכלכלנים הרדיקליים של גורבצ'וב, ובראשם גריגורי אלכסייביץ' יאבלינסקי, יעצו לו שהצלחה בסגנון מערבי מחייבת כלכלת שוק אמיתית. אולם גורבצ'וב מעולם לא הצליח אפילו לעשות את הקפיצה מכלכלה מולאמת ריכוזית לכלכלה מעורבת לגמרי.
אף על פי שהיה פופולרי בקרב המערב, גורבצ'וב היה הרבה פחות אהוד בתוך ארצו שלו, עקב הכאוס הכלכלי שנגרם מהרפורמות המהירות. הדבר הביא לצמצום ייצור, מחסור ואי שביעות רצון חברתית, שהובילו לשביתות. גורבצ'וב אפשר לכך שחוסר שביעות רצון זה יוכל להתבטא ביתר שאת בתוך מערכת ה'שקיפות' של ה'גלאסנוסט'; כל מידע שהוסתר בעבר בנוגע לפעילות המדינה והגופים המנהליים שלה היה עשוי מעתה להיחשף ולדון בפומבי. הסרת הצנזורה שהטיל המשטר הקומוניסטי, אשר אינטלקטואלים ומתנגדים משוחררים ניצלו אותו עד תום, אפשרה מתן שיפוט ביקורתי על ההיסטוריה של ברית המועצות ועל המבנה הפוליטי, הכלכלי והחברתי הקיים בה. גורבצ'וב השיק את הרפורמה בחופש הביטוי כחלק החיוני השני של מאמצי הרפורמה שלו. הוא האמין שפתיחת המערכת הפוליטית - דמוקרטיזציה למעשה - היא הדרך היחידה להתגבר על האינרציה במנגנון הפוליטי והבירוקרטי, שהיה לו אינטרס גדול בשמירה על הסטטוס קוו. בנוסף, הוא סבר שהדרך להתאוששות כלכלית וחברתית מחייבת שילוב "אנשים מן העם" בתוך התהליך המדיני. 'גלאסנוסט' גם אפשרה לתקשורת יותר חופש ביטוי, ומאמרי מערכת שהתלוננו על המצב החברתי והכלכלי ועל חוסר המסוגלות של הממשלה לתקן אותו החלו להופיע.
כשהמצב הכלכלי והפוליטי החל להידרדר, ריכז גורבצ'וב את כוחותיו בהגברת סמכותו. עם זאת, הוא לא נעזר בסמכויותיו החדשות ליישום החלטות אלה. הוא הפך לרודן חוקתי - אבל רק על הנייר, כאשר בפועל המשיך ברפורמות ובדמוקרטיזציה. המדיניות שלו פשוט לא יושמה בפועל. עם כניסתו לתפקיד, יגור ליגצ'וב מונה לראש מזכירות הוועד המרכזי של המפלגה, אחד משני מוקדי הכוח העיקריים (לצד הפוליטביורו) בברית המועצות. ליגצ'וב הפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיו של גורבצ'וב, מה שהקשה על גורבצ'וב להשתמש במנגנון המפלגתי כדי ליישם את מדיניותו הכלכלית.
סיום המלחמה הקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגעים ראשוניים עם ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – יחסי ארצות הברית–ברית המועצות, הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני
גורבצ'וב הבין שנטל הוצאות הביטחון, שלפי הערכות שונות היה שווה ערך ל-25% מהתוצר הלאומי הגולמי, שיתק את המדינה. ההוצאות על תקציב הביטחון הובילו לקיצוץ בהוצאות על חינוך, שירותים סוציאליים וטיפול רפואי, שפגע בלגיטימציה הפנימית של המשטר. יתרה מכך, הוצאות הביטחון העצומות שאפיינו את שנות המלחמה הקרה היו אחד הגורמים להתדרדרות הכלכלית הסובייטית מלכתחילה. גורבצ'וב שינה אפוא את מדיניות החוץ הסובייטית, והחל לקדם את סיום המלחמה הקרה. המדינאים של מערב אירופה תפסו את ברית המועצות כתוקפנית בצורה מסוכנת. בהתחשב בהתערבויות הצבאיות הסובייטיות במזרח אירופה ב-1956 (הונגריה) וב-1968 (צ'כוסלובקיה), מערב אירופה עקבו בבוז אחר החדשות על הצבא האדום שפלש לאפגניסטן ונתקל בלוחמת גרילה ומלחמת התשה ממושכת מאז 1979. המצב במזרח אירופה הנתונה לחסות מוסקבה נעשה הפכפך יותר ויותר, שכן עמי הארצות החברות בגוש המזרחי התמרמרו יותר ויותר נגד השלטון הקומוניסטי. הנהגת המשטר הצבאי בפולין בין 1981 ל-1983 הייתה אות מרכזי שסימן את שחיקת הסמכות הקומוניסטית באזור. בגבולה האסייתי של רוסיה, יחסיה עם הרפובליקה העממית של סין היו מנותקים מאז הפיצול הסיני-סובייטי, ועם עלייתו לשלטון בסוף שנות השבעים, דנג שיאופינג ביצע את הרפורמה בכלכלת סין שכללה פתיחות למערב במטרה להימנע משפל כלכלי בדומה לזה שברית המועצות סבלה ממנו.
על כן החל גורבצ'וב במגעים ישירים מול נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן (שקודם לכן הנהיג עמדה ניצית נגד ברית המועצות, הוקיע וגינה אותה בתור "אימפריית רשע"). סדרה של פסגות ומפגשים מתוקשרים נערכו לאחר תחילת המגעים בין שני מנהיגי המעצמות. תחילה נערכה פסגת ז'נבה המקדימה בסתיו 1985. מגעים לנורמליזציה החלו ברייקיאוויק שבאיסלנד, איפה שנערכה פסגה ביצועית ראשונה מסוגה באוקטובר 1986, במהלכה רייגן וגורבצ'וב דנו באפשרות של פירוז כל הנשק הגרעיני של שתי הארצות. גורבצ'וב הצליח להשיג השפעה מוגבלת על משרד הביטחון של ברית המועצות. הוא השתמש במבוכה שנגרמה מהפרת ההגנה האווירית הסובייטית על ידי טייס מערב גרמני צעיר, מתיאס רוסט, שהצליח להנחית את מטוסו שלו ליד הכיכר האדומה ב-28 במאי 1987, כתירוץ לערוך הסדר סמכויות מחודש בתוך המשרד. זה נתן הן לגורבצ'וב והן לשר החוץ שלו אדוארד שוורדנדזה יותר חופש פעולה במשא ומתן על בקרת הנשק מול ארצות הברית[7]. בדצמבר 1987 הם חתמו על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, שחיסל תוואי שלם של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. במאי 1988, בעמידה במרכז הכיכר האדומה במוסקבה, הכריז רייגן שהמונח "אימפריית הרשע" שייך ל"עידן אחר".
הנסיגה מאפגניסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)
לאחר עשור של מלחמת גרילה ולוחמת שחיקה ממושכת של הצבא האדום באפגניסטן, במאבקו נגד ארגוני מוג'אהדין שונים במטרה לטפח משטר קומוניסטי שבסיסו בקאבול, הצבא האדום נסוג מאפגניסטן חזרה לגבול הבינלאומי תחת גורבצ'וב. ההחלטה הסובייטית לסגת מהפלישה הצבאית ההרסנית שלה לאפגניסטן התרחשה כבר באוקטובר 1985, לפי מסמכים שונים שהוחזקו באותה העת בדלתיים סגורות; אבל גורבצ'וב לא קבע לוח זמנים ספציפי עד פברואר 1988 בעוד הוא ביקש ליצור מודל של שיתוף פעולה עם ארצות הברית לפתרון סכסוכים אזוריים. בעוד שהסובייטים חלקו את המטרה האמריקנית של אפגניסטן עצמאית, הם פעלו להימנע מלהשאיר את המדינה בידי מוג'אהדין קיצוניים, אשר נתמכו ישירות בידי פקיסטן, ובעקיפין בידי ארצות הברית. ההנהגה הסובייטית האמינה שתהליך הפיוס הלאומי יגיע לשיאו בבחירות חופשיות ודמוקרטיות שנועדו להתקיים בפיקוח האומות המאוחדות והממשלה החדשה שתתקבל בקאבול תהיה חילונית ומתונה.
עם זאת, בסופו של דבר ההנהגה הסובייטית קיבלה את העובדה שממשל רייגן ימשיך לחמש את הפלגים הרדיקליים יותר של המוג'אהדין דרך פקיסטן, גם תוך הפרה של אמנות ז'נבה. גורבצ'וב קיווה שניתן להתקדם לקראת הסדר מדיני על ידי עבודה משותפת עם ארצות הברית לאחר החתימה על הסכמי ז'נבה של 1988, ובכך ליצור תקדים ולחזק עוד יותר את שיתוף הפעולה העולמי של בין ארצות הברית לברית המועצות. גורבצ'וב האמין כי יוכל ליצור מערכת גאופוליטית בינלאומית של שתי מעצמות-על הפועלות בשיתוף פעולה האחת עם השנייה. בסופו של דבר, הן בהסכמי ז'נבה של 1988 והן במשא ומתן עם ממשל בוש ב-1989 וב-1990, הסכימו הצדדים לחלוק על הפערים בעמדותיהם, לאכזבתם הרבה של גורבצ'וב ושר החוץ הסובייטי אדוארד שוורדנדזה. האחרון התפרץ לבסוף במהלך שיחות עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר ב-1990, ואמר שהמוג'אהדין בחסות ארצות הברית לא מעוניין בבחירות חופשיות, אלא רק בכוח; ובייקר לא חלק עליו. כפי שסיכם השגריר הסובייטי בארצות הברית אנטולי דוברינין בזיכרונותיו, "המטרה האסטרטגית והתקווה של גורבצ'וב הייתה שאפגניסטן תהיה נייטרלית ושארצות הברית תמלא תפקיד שימושי יחד עימנו (ברית המועצות) בהסדר העתידי. התברר שזו הייתה אשליה[8]".
ב-7 בדצמבר 1988 נשא גורבצ'וב נאום בעצרת האומות המאוחדות והכריז למעשה על סיום המלחמה הקרה[9].
סתיו העמים, איחוד גרמניה ונפילת חומת ברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – דוקטרינת סינטרה, סתיו העמים, איחוד גרמניה מחדש, נפילת חומת ברלין
ב-1988 הכריז על ביטול דוקטרינת ברז'נייב שקבעה כי ברית המועצות לא תיתן למדינות מזרח אירופה לסטות מדרך הקומוניזם, והכריז במקומה על מה שכונה בהלצה "דוקטרינת סינטרה" (על שם שירו של פרנק סינטרה "My Way"). דבר זה הוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה. קומוניסטים רפורמיים ומתנגדי משטר במדינות מזרח אירופה חיכו שגורבצ'וב יגיד הצהרה פומבית בעניין דוקטרינת ברז'נייב, ועיתונאים לחצו עליו שוב ושוב בנושא במהלך מסעות במדינות מערביות. אף על פי שמזרח אירופה ככלל לא הייתה בראש סדר העדיפויות של גורבצ'וב, הוא הבין שהשינוי שם מתבקש, והוא האמין שכ"קומוניסט טוב" הוא לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמזניח את בעלי בריתו הסוציאליסטים. עם זאת, כפי שציין יועצו ודוברו של גורבצ'וב, אנדריי גרצ'וב, "השלווה לכאורה" של מזרח אירופה ב-1985 לא קראה לפעולה דחופה ואיפשרה למנהיג הסובייטי לדחות צעדים מכריעים ולהתמודד עם סוגיות קשות אחרות שרדפו אותו.
גורבצ'וב עשה את הצעד הראשון לעבר הרפורמה ביחס עם מדינות הגוש המזרחי בשיחות עם מנהיגי מדינות ברית ורשה בעת שהותם במוסקבה בהלווייתו של צ'רניינקו. גורבצ'וב לא פרסם דבר באופן רשמי, הקשיב לדאגותיהם של עמיתיו והדגיש את הצורך ברמה חדשה של תיאום בין המנהיגים בנושאים כלכליים ופוליטיים. בוועידת מוסגרוב, הכריז גורבצ'וב במפתיע, בפני כל מנהיגי מדינות ברית ורשה, כי דוקטרינת ברז'נייב מבוטלת[10]. למעט ברומניה, שבה בוצעה הפיכה צבאית והזוג הרודני ניקולאה ואלנה צ'אושסקו הוצאו להורג, עברו מהפכים אלה כמעט ללא שפיכות דמים. נבדלת מכלל אירופה המזרחית הייתה גרמניה המזרחית, שתושביה רצו באיחוד גרמניה מחדש ובהפלת חומת ברלין. מנהיגי הממלכה המאוחדת וצרפת, מרגרט תאצ'ר ופרנסואה מיטראן בהתאמה, דחקו בגורבצ'וב שלא יאפשר את איחוד גרמניה, מחשש לתחיית השאיפות הלאומניות של גרמניה מימי המשטר הנאצי כמו גם מהשתלטות גרמנית על כלל השוק האירופי.
אמנת "שתיים פלוס ארבע" - היא הסכם על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה - נחתמה במוסקבה ב-12 בספטמבר 1990 על ידי שרי החוץ של מערב ומזרח גרמניה, וכן ארבע המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה - ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. המסמך בן שבעת העמודים על "ההסדר הסופי בדבר גרמניה" הביא לקץ לחלוקת שתי המדינות הגרמניות שנמשכה ארבעה עשורים ולאיחוד גרמניה מחדש. סוכם על גבולותיה של גרמניה המאוחדת, העברת הריבונות המלאה על מזרח גרמניה לידי המערב, והובהרו סוגיות ביטחוניות, כולל חברות גרמניה בנאט"ו, צמצום הכוחות המזוינים של גרמניה (הבונדסוור) מעד כחצי מיליון בגרמניה המערבית בלבד ל-370,000 בגרמניה המאוחדת, וכן נסיגת הצבא האדום (ששמר על סמכות רשויות השלטון הקומוניסטיות) מגרמניה המזרחית. המשא ומתן התקיים בין מאי לספטמבר 1990, אם כי החלו שיחות ראשוניות כבר זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989.
לא ידוע אם היה אי פעם מה שניתן לכנות "רשימת מטרות" למשא ומתן של גורבצ'וב על עתידה של גרמניה. כתוצאה מכך, אנליסטים מתקשים להעריך לאחר המהלך אם הוא עמד ביעדים שלו או לאו. גורבצ'וב לא האמין בתחילה שתהיה התקדמות מהירה לקראת איחוד מחדש. הוא מתח ביקורת על תוכנית עשר הנקודות של קנצלר גרמניה המערבית, הלמוט קוהל, שקוהל כבר הגה בסוף נובמבר 1989 כדי לקדם את האיחוד. לקוהל היה אינטרס עליון להביא לאיחוד מכיוון שעם נפילת מסך הברזל אלפי משפחות גרמניות עברו ממזרח למערב מדי יום והיה חשש לצניחת אוכלוסין בגרמניה המזרחית, שרק תחמיר את המצב הכלכלי של המדינה. עד סוף ינואר חל שינוי בגישה של מוסקבה. בוועידת הפוליטביורו הגיע גורבצ'וב למסקנה שגרמניה המאוחדת היא "בלתי נמנעת", כפי שכתב בזיכרונותיו. ההחלטה התקבלה לקדם את המגעים להסדר קבע בדבר שתי הגרמניות שייערך בחסותן של ארבע המעצמות המנצחות של מלחמת העולם השנייה.
מנהיגי גרמניה הצליחו לשכנע את גורבצ'וב ששתי המדינות הגרמניות עצמן, ולא המעצמות המנצחות, צריכות להחליט על עתידן, מה שהוביל לנוסחת שתיים פלוס ארבע. רגע הפריצה הגיע בשיחות עם קוהל במוסקבה ב-10 בפברואר 1990: "הייתה לנו את האשרה של גורבצ'וב לתהליך "שתיים פלוס ארבע", ומעל לכל, האור הירוק שלו לפתרון ההיבטים של האיחוד מחדש בריבונות גרמנית", כתב קוהל ביומנו. אחד הנושאים המפלגים ביותר על סדר היום הייתה שאלת הצטרפות גרמניה המאוחדת לנאט"ו. מבקריו של גורבצ'וב ממוסקבה טענו כי הוא כשל בהתנהלות בנושא ההצטרפות של גרמניה המאוחדת לנאט"ו. מוסקבה קראה בתחילה לגרמניה מאוחדת אך נייטרלית - הצעה שנדחתה על ידי גרמניה המערבית, על ידי ארצות הברית ועל ידי מדינות מזרח אירופה כגון פולין וצ'כוסלובקיה[11]. גורבצ'וב התפשר על כך שבהסכם ההסדר התקבל על הצדדים כי אין להציב חיילי נאט"ו ונשק גרעיני בשטחה של גרמניה המזרחית לשעבר[12]. מרגע שהתבהר לו כי גרמניה עומדת לפני איחוד, הנשיא הצרפתי מיטראן קידם ביחד עם הקנצלר קוהל את חתימת אמנת מאסטריכט, שחיזקה את ההישענות הכלכלית בין המדינות החברות בקהילה הכלכלית האירופית, והובילה להקמת האיחוד האירופי ב-1992.
ממשל בוש האב ואמנת START
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי
מחשש שרייגן נע ופעל מהר מדי לקבל את כוונותיו הטובות של גורבצ'וב ואת היתכנות האג'נדה הכלכלית והפוליטית שלו ('פרסטרויקה' ו'גלאסנוסט'), יורשו, הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הורה על סקירה אסטרטגית כדי להעריך מחדש את יעדי ארצות הברית כלפי ברית המועצות בחודשים הראשונים של 1989. במקביל, עוזר הנשיא לענייני ביטחון לאומי ברנט סקוקרופט חזר והדגיש שהמלחמה הקרה לא הסתיימה, ומזכיר ההגנה ריצ'רד צ'ייני הצהיר בפומבי כי הרפורמות של גורבצ'וב נועדו להיכשל. הצהרות אלה החמירו עם גורבצ'וב, אך לא הרתיעו אותו ולא בלמו את מערכת היחסים הקונסטרוקטיבית שהתפתחה בין וושינגטון למוסקבה. גורבצ'וב התאים למהפכות שהתרחשו במרכז ובמזרח אירופה בסתיו. לאחר שנפגש בוש עם מקבילו הסובייטי מול חופי מלטה בדצמבר 1989, חודש לאחר נפילת חומת ברלין, הכריז דוברו של גורבצ'וב, "קברנו את המלחמה הקרה בקרקעית הים התיכון". בחודשים שלאחר מכן עבד בוש עם המנהיג הסובייטי כדי לאפשר צירוף גרמניה בשלום בתוך נאט"ו, לחתום על אמנת הכוחות הקונבנציונליים באירופה (CFE) ועל האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי (START), ולאפשר את המעבר לממשלות הנבחרות באופן דמוקרטי במדינות הגוש המזרחי.
הדוגמה המובהקת ביותר לשיפור ביחסי ארצות הברית-ברית המועצות הגיעה לאחר שעיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין פלשה לכווית באוגוסט 1990, מהלך שהוביל התערבות אמריקאית נגד עיראק וגרם לפרוץ מלחמת המפרץ. המשטר העיראקי היה בעבר נתון לתמיכה סובייטית ועיקר הציוד הצבאי שלו נקנה מברית המועצות, וגורבצ'וב התנגד נמרצות לשימוש בכוח כדי להחזיר את צבאו של סדאם לאחור; ובכל זאת הוא לא עמד בדרכה של וושינגטון. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר, שהיה ראש סגל הבית הלבן בממשל רייגן ב-1981, טען בדיעבד כי בסתיו של 1990 "העולם התהפך"[13]. המלחמה בעיראק הובילה לאובדן 800 מיליון דולר בברית המועצות עקב הגבלות מסחר ותשלומים שיצרה (כך לפי הערכותיהם של מעורבים בממשל). הענף הכלכלי העיקרי שנפגע בברית המועצות בעקבות המלחמה היה ענף הנפט, כיוון שהסכמי העברת נפט מעיראק, דרך ברית המועצות, לחבל הבלקן, הודו ומדינות נוספות, התעכבו[14].
המזרח התיכון והמזרח הרחוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הפיצול הסיני-סובייטי
במסגרת מלחמת איראן–עיראק, על אף הנתק ביחסים עם איראן בעקבות המהפכה האסלאמית, ברית המעצות העבירה נשק לידי הצבא האיראני דרך קוריאה הצפונית. בתחילת 1989 פנה גורבצ'וב, בניסיון לנרמל ולחזק את היחסים עם איראן, אל רוחאללה ח'ומייני, המנהיג העליון של המדינה, במכתב פרטי (אנ'). גורבצ'וב העריך, כי בסיומה של המלחמה ארוכת השנים בעיראק, טהראן תפנה מקום למדיניות פרגמטית יותר מאשר אידאולוגית-מהפכנית במטרה לשקם את עצמה. הנחתו הראשונית התגלתה כנכונה, וביוני ביקר במוסקבה דובר המג'לס האיראני, אכבר האשמי רפסנג'אני (שבהמשך התמנה לנשיא איראן)[15]. לצד שיתוף הפעולה הגובר עם איראן, שמרה ברית המועצות על קשריה החמים עם עיראק, שהתבטאו במסחר, אספקת נשק, שיתוף פעולה מדיני ועוד[14]. לנוכח מעמדה של ברית המועצות כמעצמה מחד ומצבה הפוליטי והכלכלי הרעוע מבית מאידך, גורבצ'וב קידם מדיניות לפיה מדינות עולם שלישי קומוניסטיות שהמשטר בהן עלה בתמיכה סובייטית, חייבות לקדם את עצמן לכדי עצמאות ויציבות כלכלית באופן עצמאי. הצהרה זאת, שהייתה שינוי מדיניות מימי ברז'נייב וקודמיו ועוצבה בהשראתו של אנדרופוב, השפיעה על התנהלותן של משטרים באתיופיה, ניקרגואה, אנגולה, כלל מזרח אירופה ועוד[16].
גורבצ'וב חיזק את יחסי ארצו עם הודו, ונפגש עם ראש ממשלתה רג'יב גנדי, אחת במוסקבה ואחת בניו דלהי. בדומה לברז'נייב, גורבצ'וב ניסה ללא הצלחה להביא להקמת מערכת שיתוף פעולה ביטחוני בין ארצות אסיה. במקביל חיזק את קשריה הכלכליים המדיניים של ארצו עם הודו לנגד המתיחות שהייתה גם לברית המועצות וגם להודו עם סין העממית. גם לאחר הפשרת היחסים בין ברית המועצות לסין, המשיכה ההעמקה של שיתוף הפעולה בין ברית המועצות להודו[17].
כאשר עלה גורבצ'וב לשלטון ב-1985, הוא עשה מאמצים כבירים לנרמל את יחסי ארצו עם סין העממית, בהנהגתו של דנג שיאופינג. מאז הפיצול הסיני-סובייטי היו יחסי המדינות מתוחים ואחת כמעט הסלימו לכדי מלחמה (ראו סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי (1969)). כוחות הצבא האדום באזור הגבול עם סין צומצמו משמעותית והיחסים הכלכלים בין המדינות הוחזרו למתכונתם הרגילה. נסיגתם של הסובייטים מאפגניסטן ביטלה למעשה את הסיבה העיקרית לסכסוך בין המדינות. אולם, הסוגיה האידאולוגית של שנות השישים לא נפתרה והיחסים הדיפלומטיים הרשמיים לא חודשו. היחסים הקרירים שהמשיכו לשרור בין המדינות הביאו את ממשל רייגן לראות בסין כוח מאזן למעצמה הסובייטית, מה שהביא לתמיכה כספית וטכנולוגית של האמריקאים בצבא העם הסיני. כדי לחזק את שיפור הקשרים בין ברית המועצות וסין, יזם גורבצ'וב ביקור בסין ב-1989. תוצאותיו הלא מכוונות של הביקור היו החשיפה התקשורתית העצומה לה זכו מחאות הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן והאלימות הצבאית שבה נקטה ממשלת סין כדי לדכאן.
כאשר ביצע גורבצ'וב את הרפורמות הפוליטיות במדינתו, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ב-1991, נקטו הסינים בעמדה אמביוולנטית כלפיו. מאחר שהממשלה הסינית לא הכירה בברית המועצות כמדינה סוציאליסטית עמיתה, לא הייתה לה דעה רשמית בנוגע לרפורמות שהנהיג גורבצ'וב בסוציאליזם הסובייטי. אך בחדרי חדרים נשמעו מנהיגיה של המפלגה הסינית מבקרים את גורבצ'וב על שביצע רפורמות פוליטיות בטרם ביצע רפורמות כלכליות, בעוד דנג שיאופינג העביר את הכלכלה הסינית רפורמה מרחיקת לכת ללא צורך בשינוי השיטה הפוליטית במדינה.
במקביל, הרפורמות של גורבצ'וב מבית השפיעו על היחסים עם מונגוליה. הרפובליקה העממית של מונגוליה הייתה מדינת חסות קומוניסטית של ברית המועצות, בדומה למזרח אירופה, מאז מלחמת האזרחים ברוסיה. תחת שלטונו של גורבצ'וב במוסקבה, ברית המועצות הרפתה מן האחיזה שלה על מונגוליה והתירה לה חופש פעולה. הנהגת המפלגה הקומוניסטית באולן בטור נחלשה בעקבות פרישתו של יומג'אגין טסדנבאל ב-1984, ובשנת 1990 התרחשה מהפכה שהביאה לדמוקרטיזציה של המדינה[18]. המפלגה המהפכנית העממית של מונגוליה נותרה בשלטון גם לאחר הליך הדמוקרטיזציה, עד לירידתה מההנהגה עקב מפלה בבחירות ב-1996.
דמוקרטיזציה ונשיאות ברית המועצות (1990–1991)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רפורמה אדמיניסטרטיבית ובחירה לנשיא
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – הבחירות לנשיאות ברית המועצות 1990, הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1990
באוקטובר 1988 הצליח גורבצ'וב לבסס את סמכותו דרך בחירתו לראשות הנשיאות של הסובייט העליון (בית המחוקקים הלאומי). אבל, בין השאר מכיוון שחלק מהרפורמות הכלכליות שלו נבלמו על ידי חברי המפלגה שסירבו לקבל את השינוי במדיניות הקומוניסטית ההדוקה של קודמיו, גורבצ'וב ניסה לארגן מחדש את הרשויות המחוקקות והמבצעות של הממשלה כדי לשחרר אותן מאחיזת המפלגה הקומוניסטית. בהתאם לשינויים שבוצעו בחוקת ברית המועצות בדצמבר 1988, נוצר פרלמנט דו-ביתי חדש בשם קונגרס צירי העם של ברית המועצות, כאשר חלק מחבריו נבחרו ישירות על ידי העם בבחירות מרובות מועמדים. בשנת 1989, הקונגרס החדש של צירי העם בחר משורותיו בסובייט עליון חדש, שבניגוד לקודמו בשם זה, היה פרלמנט בעל סמכות עצמאית של רשות מחוקקת עם סמכויות חקיקה משמעותיות. במאי 1989 גורבצ'וב נבחר ליושב ראש הסובייטי העליון הזה ובכך שמר על הנהגת המדינה.
במרץ 1990 נבחר גורבצ'וב לנשיא ברית המועצות. מכיוון שהיו אלו הבחירות הראשונות, במטרה לשמור על הסדר האזרחי הוחלט שהנשיא יבחר בידי חברי ועידת נציגי העם. ראש הממשלה ריז'קוב ושר הפנים ואדים באקאטים הכריזו על כוונתם להתמודד לתפקיד מול גורבצ'וב, אך פרשו מהמירוץ טרם הבחירות. בבחירות עצמן הצביעו 1,329 נציגים בעד גורבצ'וב לעומת 495 שהצביעו נגדו[19]. סמכויותיו של הנשיא, מבחינה חוקתית, היו דומים לסמכויותיו של נשיא ארצות הברית או נשיא צרפת. החלטתו של גורבצ'וב לאפשר בחירות עם מערכת רב-מפלגתית וליצור נשיאות לברית המועצות החלה למעשה את התהליך האיטי של הדמוקרטיזציה שבסופו של דבר ערער את השליטה הקומוניסטית של המפלגה האחת במדינה ותרם להתמוטטות ברית המועצות. לאחר הבחירות במאי 1990, גורבצ'וב התמודד עם לחצים פוליטיים פנימיים סותרים: בוריס ילצין והתנועה הפלורליסטית דגלו בדמוקרטיזציה ורפורמות כלכליות מהירות בעוד האליטה הקומוניסטית התחפרה בעמדתה ורצונה לשמר את הסדר השלטוני הישן ורצתה לסכל את סדר היום של הרפורמות שקידם.
מבין הקונגרסים הפנימיים שהוקמו לפי השינויים בחוקה בשלל הרפובליקות הסובייטיות, היה קונגרס צירי העם של רוסיה. במרץ אותה השנה התקיימו בחירות פרלמנטריות ראשונות מסוגן ברוסיה הסובייטית וילצין, מועמד מפלגת האופוזיציה 'רוסיה הדמוקרטית', ביסס את מעמדו כמנהיג האופוזיציה לגורבצ'וב. במאי אותה השנה נבחר לאחר בחירות דמוקרטיות לנשיא רוסיה הסובייטית, היא הגדולה והחשובה ברפובליקות של ברית המועצות. מול הפילוג הגדל בין ילצין לגורבצ'וב, ממשל בוש האמריקאי בחר לעבוד בעיקר עם גורבצ'וב מכיוון שהם ראו בו את השותף האמין יותר ומשום שהוא ביצע ויתורים רבים שקידמו את האינטרסים של ארצות הברית. מכאן שהממשל המשיך לקדם את החתימה על START ותהליך איחוד גרמניה התקיים לצד המשברים הפנימיים הממושכים והמתגברים בתוך ברית המועצות עצמה.
המשך ההתערערות הכלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקודת המפנה ברפורמה הכלכלית התרחשה כבר במושב הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ביוני 1987. שם הציג גורבצ'וב את "עקרונות הבסיס" שלו לפרסטרויקה, שהתוו את הבסיס הפוליטי לרפורמות הכלכליות שחלו בברית המועצות עד להתמוטטותה. חודש לאחר מכן, הסובייט העליון חקק חוק הנוגע לתאגידים ממשלתיים, שאפשר להם לקבוע את כמויות הייצור בהתאם לדרישת הצרכנים ותנאיי השוק, דבר שלא היה אפשרי עד אותה עת. התאגידים עדיין נדרשו לספק את מכסות הייצור הממשלתיות, אך את עודף כושר הייצור היה ניתן לנצל לפי ראות עיניהם. כמו כן, היה על התאגידים לעמוד ברשות עצמם כיחידה כלכלית, ולכסות את הוצאותיהם (שכר, מסים, מימון וכדומה) מרווחיהם, ללא הסתמכות על הממשלה שתציל אותם מפשיטת רגל. לבסוף, החוק הסיט את הפיקוח על התאגידים מהממשלה אל ארגוני העובדים. אחריות הגוספלאן (משרד התכנון הממשלתי) הוגבלה למתן הנחיות כלליות ועדיפויות לאומיות בלבד, ללא התערבות בתוכניות ייצור. היה קושי ביצועי במילוי הרפורמה, בעיקר בעקבות העומק של המעורבות של המדינה בתאגידים, שלא אפשרה להם להתנהל באופן עצמאי כלל וכלל עד לאותה העת. חוק נוסף בענייני קואופרטיבים, שנחקק באותה שנה, היה המהפכני והרדיקלי ביותר מבין הרפורמות המוקדמות של גורבצ'וב. בפעם הראשונה מאז מדיניות נא"פ מימי לנין הותרה בעלות פרטית על עסקים בתחום השירותים, התעשייה וסחר החוץ. בתחילה הוטלו מיסים כבדים והגבלות תעסוקה על קואופרטיבים פרטיים, אך אלו הוקלו בהמשך.
במסגרת הפרסטרויקה, מערך רפורמות שמטרתן לחדש את מדיניות הפנים, החל הממשל בחתימה על שורת הסכמי סיוע טכני ומסחר טכנולוגי, שהגיע לשיאו ב-1990 עם חתימה על הסכמי שיתוף פעולה בפעולות כרייה של שמני אדמה עם החברות שברון וטוטאלאנרז'י. גורבצ'וב ביטל את המונופול של משרד החוץ על קיום המסחר בברית המועצות במסגרת ההפרטה הכלכלית. במדינות מזרח אירופה, החזרה לכלכלת שוק והשינויים בתעשיית הנפט הסובייטית, בעיקר בנוגע לאספקת הנפט ולשיתוף הפעולה הטכני שקיבלו, נבעו בעיקר מפתיחת שטחיהן להשקעות חיצוניות. המדינה הראשונה שהזמינה הצעות למתן היתרי חיפוש והפקה הייתה בולגריה ב-1989. באמצע 1991, כל המדינות האחרות בגוש (ליטא, אסטוניה, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ואלבניה) כבר חתמו על הסכמים עם חברות הנפט או היו במשא ומתן לקראת חתימה[20]. בתרבות הפופולרית זכורות הפתיחות של הסניפים הראשונים של מקדונלד'ס ופיצה האט במוסקבה[21][22].
גורבצ'וב למעשה אפשר מהלך מהפכני של השקעות זרות בברית המועצות. החוק המקורי מיוני 1987 הגביל את האחזקות הזרות ל-49% וחייב העסקה של אזרחים סובייטיים בתפקיד יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל, אך מגבלות אלו הוסרו לאחר תלונות של משקיעים מערביים. מהלך זה אפשר לברית המועצות להציע כוח עבודה מיומן, תשתית תעשייתית מפותחת ושוק מקומי בעל פוטנציאלי גדול. המשקיע הזר סיפק הון, טכנולוגיה, ניסיון יזמי ובמקרים רבים אפשר תחרות של מוצרים מברית המועצות בשוק העולמי. אף על פי שהיו מרחיקות לכת בזמנן, הרפורמות הכלכליות היו לא מספקות על מנת להניע את הכלכלה הסובייטית שדשדשה בסוף שנות ה-80. בוצעו כמה התחלות בביזור המשק, אך המבנים הכלכליים העיקריים של מורשת סטלין נותרו על כנם: פיקוח מחירים הדוק, אי-סחירות של הרובל, בעלות מוגבלת על רכוש פרטי ומונופול ממשלתי על מרבית תחומי הייצור.
החל ב-1990 הממשלה איבדה באופן הדרגתי את השליטה על הכלכלה בברית המועצות. הוצאות הממשלה גדלו בקצב גבוה, כשמספר הולך וגדל של מפעלים כושלים פנו בבקשות לסיוע, ובו בזמן נמשך סבסוד המחירים לצרכן. ההכנסות ממסים קטנו, עקב ירידת מכירות הוודקה שנבעה מקמפיין אנטי-אלכוהוליזם, ומשום שממשלות הרפובליקות הסוציאליסטיות לא העבירו את כספי המיסים לממשלה הפדרלית של ברית המועצות עקב תחושת אוטונומיה גוברת. הפסקת הפיקוח על הייצור הביאה להתמוטטות קשרי ספק-יצרן ללא שהות לעיצוב קשרים חדשים, ולכן לא פושטו תהליכי הייצור, אלא ההפך התברר כנכון. גורבצ'וב ניסה לקדם קמפיין ממשלתי נגד רכישת אלכוהול, ובעקבותיו החל מסחר בלתי-לגאלי רחב היקף בשתייה חריפה. בתגובה החליט גורבצ'וב לוותר על המהלך ולבטל את ההגבלות על רכישת משקאות חריפים[23].
על רקע משבר כלכלי קשה ומאבקים סביב הרפורמות הכלכליות הדרושות, בדצמבר 1990 פיטר גורבצ'וב את ראש הממשלה ניקולאי ריז'קוב. למרות השינויים הכלכלה המשיכה להדרדר, ורפורמות שהחלו לא הצליחו להציל את המצב. בשיטתו החדשה של גורבצ'וב לא ניכר תכנון מרכזי והיא גם לא הובילה לשוק חופשי, בעיקר עקב ההתנגדות לה מתוך גורמים במפלגה ובהנהגה. הכלכלה הסובייטית עברה מקיפאון להתדרדרות מהירה. ב-1991 נפל התוצר הלאומי הגולמי ב-17 אחוזים, והמשיך לרדת בקצב גבוה יותר. האינפלציה החלה להוות בעיה משמעותית, שכן מחירי הסחורות עלו ב-140% בין 1990 ל-1991. בתנאים אלו, חיי האזרחים הסובייטים הפכו קשים יותר ויותר. מחסור בסחורות בסיסיות כבגדים, מזון ודלק הפך לעניין נפוץ. בהשפעת תחושת השחרור היחסי, קולות המחאה של האזרחים נשמעו בחוזקה רבה יותר מאי פעם בברית המועצות. גם יתרות מטבע החוץ נשחקו במהירות, וברית המועצות שהייתה בעלת מוניטין ללא רבב של תשלום חובותיה, הפכה לבעלת חובות מטבע חוץ רבים.
תסיסה לאומית בקרב עמי ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה
בתקופתו, סטלין ביטא דוקטרינה רשמית שנועדה להנחות את החלטות המדיניות של הקרמלין בדבר הדרישות הלאומיות של עמי ברית המועצות עד עלייתו של גורבצ'וב. מדיניות זו סוכמה בביטוי "לאומי בדמותו, סוציאליסטי באופיו". בתיאוריה, משמעות הדבר היא שללאומים השונים של ברית המועצות ניתן ביטוי מרבי של המורשת האתנית שלהם תחת הרובריקה הקומוניסטית. בפועל, הביטוי של המורשת האתנית הסתכם בשימוש בשפות אם באזורים מקומיים ובהיות השפה הרוסית השפה הלאומית היחידה בפועל.
גורבצ'וב הסיק שהשליטה הסמכותנית ההדוקה בתקשורת הסובייטית פוגעת בארצו, שכן ברית המועצות מפגרת מאחורי יריביה המערביים והמדינות המתועשות החדשות מבחינה כלכלית וטכנולוגית[24], מה שעלול היה גם להשפיע בטווח הארוך על התעשייה הצבאית שלה. עקב כך הוא היה מוכן לפתוח את התקשורת הסובייטית ולהנגיש מידע נוסף לציבור הסובייטי. לאחר שמידע נוסף היה זמין, העמים והלאומים השונים יושבי ברית המועצות פיתחו במהרה תודעות לאומיות נבדלות והחלו בתסיסה אזרחית שהובילה לאלימות על רקע לאומני. השאיפה של ארמניה לספח לתוכה את האזור השנוי במחלוקת של נגורנו קרבאך אשר באזרבייג'ן הסובייטית היה המקרה הגדול הראשון של אלימות אתנית בברית המועצות תחת האחריות של גורבצ'וב. עיקר אוכלוסייתה של נגורנו קרבאך הייתה ארמנית, וזאת למרות היותה חלק מאזרבייג'ן. המאבק הסלים בין ארמניה ואזרבייג'ן והוביל למלחמת אזרחים פנימית שפרצה ב-1988 והסלימה כאשר שתי המדינות השיגו ריבונות ב-1991 (ראו מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה)[25].
ההתנגשויות והמלחמות האתניות שלאחר מכן עוצבו לפי מה שעשו הארמנים והאזרים. שחרור אסירים פוליטיים מהגולאגים ברחבי ברית המועצות הוסיף אש למדורה שכן סיפק לבני העדות מנהיגים להתסיס למענם, אך ניתן לטעון שגורבצ'וב שחרר אסירים מבלי להתחשב בסכסוכים האתניים שפקדו את ברית המועצות שכן לצד זאת ניסה למנוע את המאבקים דרך הקלה על העמים הסובייטים לתקשר זה עם זה. מדיניותו של גורבצ'וב לחירות פוליטית שחררה את היריבויות האתניות שהפילו את ברית המועצות. מלחמות הלאום החלישו את סמכותו של השלטון המרכזי הסובייטי, והחריפו את הבעיות הכלכליות של ברית המועצות מכיוון שהאזורים הסובייטים היו תלויים זה בזה. מעבר לנגורנו קרבאך, היה סכסוך אתני ממושך בגאורגיה הסובייטית, שהשפיע בהמשך על פרוץ מלחמת האזרחים הגאורגית, ובמקביל היו יריבויות אתניות רבות בצפון הקווקז ובמרכז אסיה[26].
מתכננים כלכליים סובייטים הציבו תעשייה מסוימת או פעילות כלכלית כמונופול למעשה של אזור מסוים. לדוגמה, אוזבקיסטן הייתה אזור ייצור הכותנה העיקרי של ברית המועצות. כל אי סדר בברית המועצות איים על ענף כלכלי שלם, מה שגרם לפגיעה בענפים שונים. במילים אחרות, הפרעה סובייטית גדולה, במיוחד מאמץ של לאומים שונים להיפרדות, גרמה לכלכלת ברית המועצות התלויה הדדית להתפרק, מה שהוביל במיוחד לירידה בתוצר מקומי גולמי[27]. מלחמות ומאבקים שונים פרצו במרחב הסובייטי לאחר נפילתה של ברית המועצות ב-1991[28].
ב-23 באוגוסט 1989, יום השנה ה-50 להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, דרשו תושבי שלוש הארצות הבלטיות להכיר בפומבי בפרוטוקולים הסודיים של ההסכם ולחדש את עצמאותן של ארצותיהם, ליטא, לטביה ואסטוניה, שנמחקו מהמפה במלחמת העולם השנייה בעקבות ההסכם. בשעה 19:00 ב-23 באוגוסט 1989 כשני מיליון תושבי המדינות הבלטיות חברו ידיים ויצרו שרשרת אנושית מטאלין דרך ריגה ועד וילנה. "השרשרת הבלטית" אורגנה על ידי התנועות הלאומיות של המדינות הבלטיות. המשתתפים התאספו בערים ובכפרים ויצרו יחדיו את הדרך האנושית הגדולה ביותר בעולם במפגן נגד המשטר הסובייטי[29].
ההישג הגדול ביותר של מסע המחאה היה לגרום לממשל גורבצ'וב להיכנע למחאה המשותפת של תושבי המדינות הבלטיות ולהודות בכל פשעי העבר שביצעה ברית המועצות. המדינה הכירה בקיומו של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ והכריזה על היותו פסול[30]. היה זה צעד מרכזי לקראת חידוש העצמאות של המדינות הבלטיות. השרשרת הבלטית משכה הרבה פרסום בינלאומי למאבק המשותף של שלוש הארצות. הוא נתן תנופה לתנועות דמוקרטיות במקומות אחרים בעולם, היווה דוגמה חיובית למדינות אחרות השואפות לחדש את עצמאותן במאבק לא אלים והשפיע על התעוררות תהליך איחוד גרמניה מחדש. תושבי המדינות הבלטיות הבדילו עצמם נחרצות משאר ברית המועצות, והיו הראשונים לפרוש מהאיחוד עם מוסקבה בשעת ההתפרקות של הברית[31].
הפוטש של אוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ניסיון ההפיכה הסובייטי (1991)
גורבצ'וב ניסה להגיע לברית פדרלית חדשה, בה המדינות יהיו עצמאיות, אבל לברית יישארו נשיא, צבא משותף ומדיניות חוץ משותפת. במרץ 1991 נערך משאל עם בדבר שימור ברית המועצות שנתמך ברוב גדול ברפובליקות שהורשו להשתתף, כיוון שלטביה, ליטא, אסטוניה, מולדובה, גאורגיה וארמניה הושעו מן ההצבעה עקב המאבקים הפנימיים בתוכם והתנגדות של הממשלות מבית לאיחוד עם מוסקבה. אמנת הברית החדשה כפי שנקראה, נועדה להסדיר קונפדרציה חדשה במקום ברית המועצות שנועדה להיקרא "ברית הרפובליקות הסובייטיות והריבוניות", שלא תהיה בהכרח מדינה קומוניסטית.
ההסכם אמור היה להיחתם ב-20 באוגוסט 1991, לאחר שאושר במשאל העם, אולם ב-19 באוגוסט התחולל ניסיון הפיכה של קומוניסטים רדיקלים בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב, ראש הקג"ב ולדימיר קריוצ'קוב, שר ההגנה דמיטרי יאזוב, וראש הממשלה ולנטין פבלוב, שניסו בכך למנוע את הצעד לו התנגדו. הקושרים החזיקו את גורבצ'וב במעצר בית בבית הקיץ שלו בחצי האי קרים. הם דרשו מגורבצ'וב שיתפטר ויעביר לידיהם את סמכויותיו, אך מכיוון שסירב הם הודיעו לציבור שבשל בעיות בריאות הוא נאלץ לפרוש ולקחו על עצמם סמכויות שלטון בפועל דרך הקמת מועצת המדינה עבור מצב חירום לאומי (אנ'). בראשות המועצה עמד ינאייב, שכיהן כנשיא ברית המועצות בפועל. הקושרים הורו לצבא להשתלט על הערים הגדולות, הטילו צנזורה על העיתונות ועצרו פעילי אופוזיציה שונים למפלגה הקומוניסטית.
הצבא היה חלוק בין תומכים למתנגדים בהפיכה, כאשר שר ההגנה יאזוב היה התומך המרכזי ופיקוד חיל האוויר הסובייטי כלל את הנהגת המתנגדים. הציבור פתח בהפגנות נגד הקושרים במוסקבה ובלנינגרד בתגובה להפיכה. בוריס ילצין הפך למנהיג האופוזיציה האזרחית להפיכה, ויצא בקריאות להשבת גורבצ'וב לשלטון הלגיטימי. גורמים מתוך הצבא שהתנגדו להפיכה, ביחד עם אזרחים, הקימו גדר שחסמה את תנועת הטנקים מסביב לבית הלבן במוסקבה. ליטא שהכריזה על עצמאותה שנה קודם לכן אך לא קיבלה הכרה סובייטית, הייתה נתונה לחסדי כוחות הצבא האדום שהיה עדיין מוצב בשטחן. בתגובה להפיכה נחלקו הדעות בקרב הקהילה הבינלאומית, כאשר עיקרה הוקיעה את האירועים בעוד בסין, קובה וקוריאה הצפונית (שלושתן מדינות קומוניסטיות) הביעו תמיכה בהפיכה. ברחובות מוסקבה וערים אחרות היו מספר תקריות של אלימות נגד אזרחים.
בתגובה להפיכה, אסטוניה הכריזה על עצמאות חד-צדדית ביום שלמחרת, מהלך שלמעשה רק קירב את נפילת ברית המועצות. הקושרים שלחו את כוחות הביטחון לדכא את המחאה, אך חלק מאנשיהם סירבו להשתתף בדיכוי המרד. במהלך אחת ההפגנות צולם ילצין כשהוא מטפס על אחד מהטנקים שנשלחו לדכא את המרד, אך עברו לצד המפגינים. עם ניצחון מתנגדי ההפיכה ברחובות מוסקבה, החליטו חברי מועצת המדינה להיכנע. כך קרה שב-21 באוגוסט התמוטטה ההפיכה, וגורבצ'וב חזר למוסקבה, זאת לאחר שרבים מהקושרים פנו אליו אישית בבקשה למחילה בשביל שלא יבצע טיהור פוליטי נגדם בשובו לשלטון. על אף חזרתו למוסקבה, מעמדו לא שב למה שהיה. ההפיכה הכושלת, על אף שמטרתה הייתה לשמר את ברית המועצות, רק זירזה את התפרקותה. גורבצ'וב ניסה להנהיג את המשך השינויים, וב-24 באוגוסט התפטר מתפקידו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.
ההפיכה נכשלה עקב מספר סיבות: קציני צבא וק.ג.ב שונים סירבו להיענות לפקודות להסתער על הבית הלבן; התברר שלקושרים לא הייתה תוכנית מגירה להתמודד עם סירובו של גורבצ'וב לשתף פעולה; הכישלון לעצור את ילצין לפני שהגיע לבית הלבן היה מכריע, כי הוא הצליח לגייס תמיכה משם; תושבי מוסקבה יצאו לרחובות באלפיהם כדי להגן על נשיאם שנבחר באופן דמוקרטי, ומשטרת מוסקבה לא אכפה את צווי הקושרים. "כנופיית השמונה" כפי שכונו הקושרים, לא הסיקה שהדמוקרטיזציה הפכה את דעת הקהל לחשובה ושהאוכלוסייה לא תציית עוד בצניעות לפקודות מלמעלה. הקושרים, כמעט כולם רוסים במוצאם האתני, ייצגו את האינטרסים של המכלול הצבאי-תעשייתי הקיצוני.
ב-22 באוגוסט חזרו גורבצ'וב ומשפחתו למוסקבה. שר הפנים בוריס פוגו, מבין מנהיגי הקושרים, התאבד. מאוחר יותר תלה עצמו מרשל סרגיי אחרומייב, יועצו של גורבצ'וב וראש המטה הכללי לשעבר, וגם ניקולאי קרוצ'ינה, שהיה מנהל העניינים של המפלגה, התאבד. התפרסמו שמועות שסדרת התאבדויות אלו היו למעשה גמול לקושרים שביצעו הרשויות. יו"ר הסובייט העליון, אנטולי לוקיאנוב, ידיד של גורבצ'וב מאז ימיהם כסטודנטים למשפטים באוניברסיטת מוסקבה, הוקע על ידי איוואן סילאיב, ראש הממשלה של הרפובליקה הרוסית, כ"אידאולוג הראשי של החונטה". לוקיאנוב הכחיש שותפות אך התפטר ב-26 באוגוסט ועד מהרה נעצר. עם תום ההפיכה החלו הרפובליקות השונות להכריז על עצמאות מלאה. במקביל התחזק מעמדו של נשיא רוסיה ילצין.
התפרקות ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות
התקופה שקדמה להפיכה עמדה בסימן שתי מגמות: ניסיונות של הרפובליקות להשיג יותר אוטונומיה מול מוסקבה וניסיונות של גורבצ'וב להחזיק באיחוד. דם נשפך באזורים רבים בעקבות תסיסה אזרחית ומאבקים אתניים. בינואר 1991 התקפות של כוחות סובייטים על תחנת הטלוויזיה בווילנה, ליטא, הביאו למותם של לפחות 14 אזרחים וקצין ק.ג.ב.. גורבצ'וב האשים את המפקדים המקומיים ב"תגובה מוגזמת", אך לא פרסם גינוי רשמי של התנהלותם. בחודשים שקדמו להפיכה, המשטרה החשאית של משרד הפנים הייתה פעילה גם בלטביה וכן בעשרות ערים ברחבי ברית המועצות, והיא רכשה במהירות מוניטין של אכזריות. במקביל המאבק האתני בנגורנו קרבאך הסלים לכדי מלחמה כוללת.
עקב משברים אלו קידם גורבצ'וב את משאל העם על אמנת הברית החדשה. באוקראינה נתנו הבוחרים למנהיג הקומוניסטי ליאוניד קרבצ'וק את תמיכתם בניהול המשא ומתן על האמנה. במקביל, הרפובליקות הבלטיות וגאורגיה ערכו משאלי עצמאות. שלושת המשאלים הבלטיים הביאו כולם רוב ברור בעד עצמאות. ב-26 במאי 1991, הגאורגים הביעו את תמיכתם הגורפת במתנגד המשטר לשעבר, זוויאד גמסחורדיה, לכהן כנשיא גאורגיה עצמאית. בספטמבר, שבועות ספורים לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, נערך משאל עם דומה בארמניה. גם כאשר נראה היה שהאירועים יצאו מכלל שליטה ברפובליקות, נעשה ניסיון רציני בידי גורבצ'וב להקים תנועה אמינה למען דמוקרטיה. ביולי 1991 הצטרפו שוורדנדזה ואלכסנדר יעקובלב לראש עיריית מוסקבה גבריאיל פופוב וראש עיריית לנינגרד אנטולי סובצ'ק כדי להכריז על הקמת התנועה לרפורמות דמוקרטיות. בעוד שהפוליטיקאים הוותיקים הללו עדיין האמינו באידיאלים של הפרסטרויקה, התברר שאי אפשר יהיה להשיג שום שינוי אמיתי במבנה המפלגה הקומוניסטית לנוכח ההתנגדות מתוכה.
לאחר ההפיכה מיהרו הרפובליקות לתבוע את עצמאותן. בניסיון שווא לשמר את כוחה במסגרת מדינה ריבונית, המפלגה הקומוניסטית של בלארוס קידמה את המשבר בהכרזה על עצמאות ב-25 באוגוסט, 72 שעות בלבד לאחר שובו של גורבצ'וב למוסקבה. ב-27 באוגוסט הכריזו הפרלמנט והאסיפה הלאומית הגדולה של מולדובה, על עצמאותה של הרפובליקה ויזמו את תהליך היציאה מברית המועצות. בספטמבר כל שלוש המדינות הבלטיות עזבו רשמית את ברית המועצות והתקבלו לאומות המאוחדות כמדינות ריבוניות. גאורגיה וארמניה הלכו כל אחת לדרכה, וממשלות קזחסטן וקירגיזסטן השתלטו על משאבי ארצותיהן והחלו ברפורמה והפרטה כלכלית עצמאית ממוסקבה. הרפובליקות האחרות של מרכז אסיה נטו לתמוך בדעת הקהל שלהן בהמשך האיחוד, אך חסרה להן ההשפעה הכלכלית והפוליטית של שכנותיהן.
בנובמבר שבע רפובליקות, כולל רוסיה, הסכימו להקים "איחוד מדינות ריבוניות" חדש, אך זה נותר רק על הטופס. למרות ניסיונותיו של גורבצ'וב לשמור על איזושהי ברית קונפדרטיבית, הרפובליקות העצמאיות החליטו ליצור ברית רופפת ולא מחייבת - "חבר המדינות". ב-1 בדצמבר אוקראינה הצביעה ברוב מכריע בעד עצמאות, ושבוע לאחר מכן, ב-8 בדצמבר, נפגשו נציגים משלוש הרפובליקות הסלאביות - בלארוס, רוסיה ואוקראינה - בברסט, בלארוס, והכריזו שברית המועצות אינה עוד. הם הכריזו על הקמת "חבר המדינות" כמעין גוף יורש לה בשם בלבד. ב-25 בדצמבר 1991 הודיע גורבצ'וב בנאום בטלוויזיה על התפטרותו מנשיאות ברית המועצות. בשעה 19:32, פחות מחצי שעה לאחר סיום נאומו של גורבצ'וב, הורד בפעם האחרונה דגל הפטיש והמגל הסובייטי מחוץ לקרמלין. הוא הוחלף בטריקולור הקדם-מהפכני שהיה לדגל רוסיה. רוסיה הצליחה לקבל את המושב הקבוע של ברית המועצות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות, וכל השגרירויות הסובייטיות הפכו לשגרירויות רוסיה. במשך שישה ימים המשיכה ברית המועצות להתקיים בשם בלבד, ובחצות הלילה ב-31 בדצמבר 1991 היא פורקה רשמית[32][33].
גורבצ'וב, היהודים וישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – יחסי ברית המועצות–ישראל, העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, ועידת מדריד
_-_Gorbachev_at_the_Western_Wall.jpg)
_-_P.M._Rabin_with_Russian_Immigrants.jpg)
בעקבות המלחמה הקרה היו יחסי ברית המועצות–ישראל קרים ולעיתים אף עוינים רוב השנים. ברית המועצות מימנה לאורך השנים ארגונים וצבאות עוינים לישראל ובמהלך מלחמת ההתשה נערך עימות צבאי ישיר בין כוחות ישראלים לסובייטים. המשטר הסובייטי סירב לאפשר עלייה ארצה של יהודי ברית המועצות מאז גל העלייה בשנות ה-70. עם עלייתו של גורבצ'וב ותחילת מדיניות הליברליזציה שקידם החלו גישושים לחידוש היחסים בין ברית המועצות לישראל. ב-1988 מינה ראש הממשלה, יצחק שמיר, את הדיפלומט אריה לוין להוביל משלחת לברית המועצות, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות ברית המועצות לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות הולנד, אך בקיץ 1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל במוסקבה. ב-18 באוקטובר 1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. ב-13 בדצמבר 1991 הגיש אלכסנדר בובין את כתב האמנתו מגורבצ'וב כשגריר ברית המועצות בישראל לנשיא חיים הרצוג[34]. שבוע לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-25 בדצמבר 1991 חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של הפדרציה הרוסית בישראל.
בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, נמצאו היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה בפריחה גדולה. יציאה של כל אזרח מברית המועצות הייתה מותנית באישור הק.ג.ב.. רוב בקשות היציאה מברית המועצות נדחו, והמבקשים לרוב נקראו בוגדים ופוטרו מעבודתם. אלה מאזרחי ברית המועצות שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הסובייטית, וכן לשלם כסף עבור כך. נכסי דלא-ניידי, כמו דירות שבהן התגוררו, היו שייכים ברוב המקרים למדינה, ולכן נאלצו לוותר על רכוש זה ללא כל תמורה. גורבצ'וב, דרך הרפורמות שלו, גם הקל על חוקי ההגירה בארצו[35]. העלייה ארצה בשנות התשעים הייתה מבין גלי העלייה הגדולים ביותר שידעה ישראל (400,000 איש עד 1992 ומעל מיליון ב-2000). עם נפילתה של המפלגה הקומוניסטית מכוחה האבסולוטי, החלו להתפתח תנועות פוליטיות קיצוניות שונות בעלות זיקה אנטישמית, בהן סוציאליזם נוצרי-אורתודוקסי, נאו-פשיסטים, פאן סלאביים ועוד[36].
עוד ב-1991, לאחר היענות ישראל לדרישות ארצות הברית במלחמת המפרץ ובעקבות הלחץ הרב שהפעיל ממשל בוש האב על ישראל לקיים משא ומתן עם מדינות ערב ונציגי הפלסטינים דרך ועידה בינלאומית, הוסכם לקיים ועידת פסגה בינלאומית מקדימה, היא ועידת מדריד, ואחריה לקיים שיחות משא ומתן ישיר בין נציגים בוושינגטון. הוועידה התקיימה בספרד בחסות משותפת של ארצות הברית וברית המועצות. גורבצ'וב התעקש, על אף הקשיים המדיניים החריפים שאפפו את ארצו חודשיים בלבד טרם קריסתה, לשמר את מעמדו הבינלאומי ולקחת חלק בוועדה. המארחים שלחו לוועידה את הדרג הבכיר ביותר: הנשיא בוש, הנשיא גורבצ'וב וראש ממשלת ספרד פליפה גונסאלס. הצדדים הנצים שלחו לוועידה את דרג שרי החוץ, למעט מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר וסגן שר החוץ בנימין נתניהו. עוד בוועידת מדריד נפגש גורבצ'וב ושוחח עם שמיר ועם נתניהו. זמן קצר לאחר פרישתו מנשיאות ברית המועצות, ביוני 1992, ביקר גורבצ'וב בישראל ובכותל המערבי[37].
בתקופת האינתיפאדה השנייה וממשלת שרון הראשונה, גורבצ'וב פרסם רמז ביקורתי כלפי ישראל כאשר שקרא לממשלה שלא להתייחס לתוכנית 'מפת הדרכים' רק מזווית מבט ביטחונית. הוא הביע תמיכה זהירה בתוכנית ואמר: "אנו שומעים לעיתים שמפת הדרכים חסרה גישה ביטחונית ולכן תיכשל. אך אני מאמין שגישה זו מבטאת רק פאניקה. גישה כזו לא תוביל לדבר." בהמשך אמר על הסכסוך הישראלי-ערבי: "צריך להבין שבסכסוך הזה איש אינו יכול לנצח. אם מישהו מנסה לנצח, לא נגיע לשום-מקום. אם מישהו חושב שישראל יכולה להביס את הפלסטינים, כמובן שבאופן צבאי זה אפשרי, אך זה רק יכניס את הסכסוך לשלב חדש. יש צורך בקונצנזוס, ובדו-שיח שבו יהיה שיתוף פעולה בינלאומי[38]."
לאחר נפילת ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעילותו הפוליטית ברוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייד לאחר פרישתו מהנהגת ברית המועצות, גורבצ'וב ערך שלושה מסעות בינלאומיים, תחילה בגרמניה ויפן ובהמשך ערך, במאי 1992, ביקור בן 13 יום בשבע ערים בארצות הברית. הוא הוזמן לבקר באמריקה בידי ידידו רייגן, אותו ביקר בחוותו בקליפורניה. בהמשך נאם בפולטון, מיזורי, באולם שבו נאם וינסטון צ'רצ'יל את נאום "מסך הברזל" ב-1946. ביקורו התקבל לטובה ובמהלך סדרת נאומים שערך באמריקה הרוויח 3 מיליון דולר בהם נעזר להקים עמותה על שמו. חודשים ספורים לאחר פרישתו החלו להתפרסם עבודותיו בכתיבה. לפי דיווח הניו יורק טיימס מפברואר 1992, גורבצ'וב עמד לפרסם סדרת עבודות מחקר על יחסיה הבינלאומיים של רוסיה, הקומוניזם המדיני ומלחמת המפרץ. לאחר פרסום עבודות אלו נמנע זמן רב מכתיבה עד ל-2007, השנה בה החל לפרסם סדרת ספרים עבי כרס. בין כתביו ספר זיכרונות (1996), 'גורבצ'וב: על ארצי והעולם' (1999), 'רוסיה החדשה' (2016) ו'מה שעומד בשאלה כעת: קריאתי לשלום ולחירות' (2020).
בשנת 1996 גורבצ'וב שב לפוליטיקה והתמודד על כסאו של ילצין במסגרת הבחירות לנשיאות. גורבצ'וב העריך, אף על פי שהסקרים ניבאו לו הפסד מר, כי התעמולה התקשורתית פועלת לרעתו וכי למעשה הוא אהוד בידי רוב אזרחי המדינה. הוא זכה לחצי אחוז מקולות המצביעים (350,000 מצביעים), מקום שביעי מבין עשרה מועמדים לנשיאות. בשנת 2000 חזר לזירה הפוליטית, לאחר שהתמנה לראש איחוד מפלגת הסוציאל-דמוקרטים הרוסית. בנובמבר 2001 התאחדה המפלגה עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נוספות וגורבצ'וב היה ליושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה (אשר התבססה על מפלגה רפובליקנית שהתקיימה בימי האימפריה הרוסית). ב-2006 עמד בתוך מאבק פוליטי שנסוב סביב השאלה האם להצטרף לקואליציה בראשות רוסיה המאוחדת - המפלגה המייצגת את הנשיא פוטין בדומה. גורבצ'וב התנגד נחרצות להצטרפות. גורבצ'וב התנגד נחרצות לשיתוף הפעולה עם רוסיה המאוחדת ופרש מהנהגת מפלגתו.
ב-2007 בית המשפט העליון של רוסיה החליט על פירוק המפלגה בשל חוסר עמידתה בתנאי הרישום שהציב שירות הרישום הפדרלי של משרד המשפטים הרוסי. גורבצ'וב סירב להיכנע למגבלות הבירוקרטיות ובאוקטובר 2007 הקים את איחוד הסוציאל-דמוקרטים, תנועה פוליטית בראשה עמד עד מותו. בראיונות חוזרים ונשנים, גורבצ'וב נהג להדגיש הלוך ושוב כי לדעתו ברית המועצות לא הייתה צריכה להתפרק וכי הוא מצר על כך שלא נקט באמצעים חריפים יותר למען שימורה. הוא הביע את מורת רוחו מכך שהשלטונות הרוסיים אינם מתירים לו לנהל חיים פוליטיים תקינים ולנהל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שלו.
פרישתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורבצ'וב נענה להזמנות שונות להשתתף בפרסומות בטלוויזיה, בהן פרסומת עבור פיצה האט ב-1999 ופרסומת למוצרי מותרות מבית היוצר של לואי ויטון ב-2007.
ב-2 במרץ 2011, לכבוד יום הולדתו ה-80, צו נשיאותי של דמיטרי מדבדב העניק לו את עיטור אנדריי הקדוש, שהוא מן העיטורים הממלכתיים הגבוהים ביותר בפדרציה הרוסית. עוד לכבוד יום הולדתו השמונים, הוזמן גורבצ'וב לחגיגה שנערכה לכבודו בידי כוכבי סרטים ואנשי ציבור מוכרים בלונדון, הממלכה המאוחדת. בין המשתתפים באירוע היו שחקנים מפורסמים כגון שרון סטון וקווין ספייסי. מספר להקות מוזיקה השתתפו באירוע, בהן להקת הארד רוק הגרמנית 'סקורפיונז'. פוליטיקאים אמריקאים, כגון הנשיא לשעבר ביל קלינטון ומושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר השתתפו באירוע גם כן, כמו גם היזם האמריקאי טד טרנר.
בשנת 2017, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין התייחס בראיון למה שהוא כינה את "הטעות" של גורבצ'וב - כלומר אי שימוש בשיחות עם גרמניה כדי למנף ערבויות מחייבות מנאט"ו. גורבצ'וב מצדו דחה את הביקורת. ב-2021, לנוכח השתלטות הטליבאן על אפגניסטן בעקבות נסיגה אמריקאית, גורבצ'וב התבטא בעניין מלחמת אפגניסטן של בעלות הברית המערביות. הוא טען כי "נאט"ו וארצות הברית היו צריכות להודות בכישלון מוקדם יותר" וכי הקמפיין של נאט"ו באפגניסטן היה "מפעל כושל מלכתחילה" שהתבסס על "הגזמה של איום ורעיונות גאופוליטיים המוגדרים בצורה גרועה[39]".
גורבצ'וב הלך לעולמו ב-30 באוגוסט 2022 בבית החולים הקליני המרכזי של נשיא רוסיה, לאחר מאבק בן שנתיים במחלה קשה[40]. הוא נטמן בבית העלמין נובודוויצ'יה שבמוסקבה, לצד רעייתו ראיסה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, אוניברסיטת חיפה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
- ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, עם עובד, 2009.
- טוני ג'אדט, אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945, הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
- בנימין פוקס, סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1985–1991, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1999.
- איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950–2017, תרגמה כרמית גיא, עם עובד, 2019.
- ויטלי מנסקי, סרט קולנוע גורבצ'וב, גן עדן, הופק בלטביה ובצ'כיה, 2021[41]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מיכאיל גורבצ'וב (ברוסית ובאנגלית)- מיכאיל גורבצ'וב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מיכאיל סרגיביץ גורבצ'וב (1931-2022), דף שער בספרייה הלאומית
מיכאיל גורבצ'וב, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- מיכאיל גורבצ'וב, באתר פרס נובל (באנגלית)
- מיכאיל גורבצ'וב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950–2017, חולון, ישראל: ספריית אופקים; עם עובד, 2019, עמ' 323
- ^ איאן קרשו, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, 2019, עמ' 321
- ^ גורבאצ'ב עם היבחרו: נוסיף לדבוק בדטנט, הארץ, 12 במרץ 1985
- ^ James Rodgers, How The Chernobyl Nuclear Disaster Shaped Russia And Ukraine’s Modern History, Forbes (באנגלית)
- ^ Mikhail Gorbachev, Turning Point at Chernobyl | by Mikhail Gorbachev, Project Syndicate, 2006-04-14 (באנגלית)
- ^ A. K. Borunov, A. V. Koshkariov and V. V. Kandelaki, Geoecological Consequences of the 1988 Spitak Earthquake (Armenia), Mountain Research and Development, Vol. 11, No. 1, International Mountain Society, עמ' 19-35
- ^ A Critical Evaluation of Mikhail Gorbachev's Role in Ending the Cold War, E-International Relations, 2012-07-30 (באנגלית אמריקאית)
- ^ The Soviet Withdrawal from Afghanistan 1989 | National Security Archive, nsarchive.gwu.edu
- ^ רוזלינד הורטון וסלי סימונס, (עורך המהדורה העברית: אורן נהרי), נאומים ששינו את העולם: הנאומים, הסיפורים והאנשים מאחורי הרגעים שעשו היסטוריה, מיכאיל גורבצ'וב: "חופש בחירה הוא עיקרון אוניברסלי ומן הראוי שלא יהיו לו יוצאים מן הכלל", נאום לפני האומות המאוחדות, ניו יורק, 7 בדצמבר 1988, הוצאת מטר, 2008, עמ' 215- 218
- ^ Svetlana Savranskaya, The Logic of 1989: The Soviet Peaceful Withdrawal from Eastern Europe, Budapest: Central European University Press, 2018-09-19, National Security Archive Cold War Readers, עמ' 1–47, ISBN 978-615-5211-88-1
- ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Russia and German reunification: Opposing views on Mikhail Gorbachev's legacy | DW | 02.10.2020, DW.COM (באנגלית בריטית)
- ^ Hannes Adomett, Gorbachev's Consent to Unified Germany's Membership in NATO, Université de Paris, 2006
- ^ Milestones: 1981–1988 - Office of the Historian, history.state.gov
- ^ 1 2 Galia Golan, Gorbachev's Difficult Time in the Gulf, Political Science Quarterly Vol. 107, No. 2, The Academy of Political Science, 1992, עמ' 213-230
- ^ Suroosh Irfani, IRAN-SOVIET RELATIONS, Strategic Studies Vol. 13, No. 1, Institute of Strategic Studies Islamabad, 1989, עמ' 5-8
- ^ Francis Fukuyama, Gorbachev and the Third World, Foreign Affairs Vol. 64, No. 4, Council on Foreign Relations, 1986, עמ' 715-731
- ^ Ramesh Thakur, India and the Soviet Union: Conjunctions and Disjunctions of Interests, Asian Survey Vol. 31, No. 9, University of California Press, 1991, עמ' 826-846
- ^ Julia S. Bilskie and Hugh M. Arnold, AN EXAMINATION OF THE POLITICAL AND ECONOMIC TRANSITION OF MONGOLIA SINCE THE COLLAPSE OF THE SOVIET UNION, Journal of Third World Studies Vol. 19, No. 2, University Press of Florida, 2002, עמ' 205-218
- ^ John Quigley, The Soviet Presidency, The American Journal of Comparative Law Vol. 39, No. 1, Oxford University Press, 1991, עמ' 67-93
- ^ Víctor Rodríguez-Padilla, The Opening of Economically Planned Countries, Nationalism and Oil; Encyclopedia of Energy, 2004
- ^ Paul Musgrave, Mikhail Gorbachev’s Pizza Hut Thanksgiving Miracle, Foreign Policy (באנגלית אמריקאית)
- ^ מכיוון ששמו נקשר עם רשת המזון, ב-1997 גורבצ'וב השתתף בסרטון פרסומת בטלוויזיה לקידום המכירות של רשת סניפי פיצה האט ברוסיה.
- ^ Jay Bhattacharya, Christina Gathmann and Grant Miller, The Gorbachev Anti-Alcohol Campaign and Russia's Mortality Crisis, American Economic Journal: Applied Economics Vol. 5, No. 2, American Economic Association, 2013, עמ' 232-260
- ^ איאן קרשו, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, 2019, עמ' 325
- ^ Lubomyr Hajda, ETHNIC POLITICS AND ETHNIC CONFLICT IN THE USSR AND THE POST-SOVIET STATES, Humboldt Journal of Social Relations Vol. 19, No. 2, Department of Sociology, Humboldt State University, 1993, עמ' 193-278
- ^ Charles Tilly, Ethnic Conflict in the Soviet Union, Theory and Society Vol. 20, No. 5, Springer, 1991, עמ' 569-580
- ^ Richard H. Hawley Jr. (Richard Howard) - Electronic Theses, Treatises and Dissertations The Graduate School, Ethnic Violence in the Former Soviet Union, Florida State University Libraries, 2011
- ^ Olga N. Jourek, ETHNO-POLITICAL CONFLICTS IN POST-COMMUNIST SOCIETIES: PROSPECTS FOR RESOLUTION AND PREVENTION IN THE CONTEXT OF INTERNATIONAL LAW, NATO, עמ' 1-39
- ^ DAINA S. EGLITIS and LAURA ARDAVA, The Politics of Memory: Remembering the Baltic Way 20 Years after 1989, Europe-Asia Studies Vol. 64, No. 6, Taylor & Francis, Ltd., 2012, עמ' 1033-1059
- ^ Dimitri Simes, Gorbachev's Time of Troubles, Foreign Policy No. 82, Slate Group, LLC, 1991, עמ' 97-117
- ^ Leonard Geron, Roads to Baltic Independence, The World Today Vol. 47, No. 8, Royal Institute of International Affairs, עמ' 135-138
- ^ collapse of the Soviet Union - The rise of Yeltsin and the foundation of post-Soviet Russia | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ שלום למהפכן, חדשות, 26 בדצמבר 1991
- ^ איגרת נשיא בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב לנשיא חיים הרצוג על מינוי שגריר בישראל., באתר ארכיון המדינה, 11/12/1991
- ^ אריאל כהנא, עלייה מדינית: "שאלת 'מי רוצה לבוא לארץ' ורק משפחה אחת באה", באתר ישראל היום, 13.1.2020
- ^ בנימין פינקוס, תעמולה ופעולות אגטישמיות בעידן גורבצ׳וב, עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 239–271
- ^ למה לו פולטיקה עבשיו | חדשות | 14 יוני 1992 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ דיאנה בחור-ניר, גורבצ'וב בביקורת על ישראל: אל תדברו רק על ביטחון, באתר ynet, 23 ביוני 2003
- ^ "Gorbachev, who pulled Soviets from Afghanistan, says U.S. campaign was doomed from start". NBC News. Reuters. 17 באוגוסט 2021. אורכב מ-המקור ב-17 באוגוסט 2021. נבדק ב-17 באוגוסט 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ בגיל 91: מת נשיא בריה"מ לשעבר מיכאיל גורבצ'וב, באתר ישראל היום, 30 באוגוסט 2022
- ^
נתנאל שלומוביץ, גורבצ'וב - תשוש, חד, מלנכולי ויודע שהסוף קרוב, באתר הארץ, 1 ביולי 2021
