גנרלגוברנמן

הממשל הכללי של השטחים הכבושים בפולין
Generalgouvernement für die besetzten Polnischen Gebiete

דגל סמל
ממשל
משטר	מנהל אזרחי
ראש המדינה	המושל הכללי
המושל הכללי	הנס פרנק (1939-1945)
ראש הרשות המבצעת	מזכיר המדינה
מזכיר המדינה	ארתור זייס-אינקווארט (1939-1941) יוזף ביהלר (1941-1945)
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	לודז' (1939) קרקוב (1939-1945)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה
כיבוש פולין	1 בספטמבר 1939
פירוק
פירוק הממשל הכללי	19 בינואר 1945
ישות קודמת	גרמניה הנאצית המינהל הצבאי בפולין
ישות יורשת	הרפובליקה העממית הפולנית הממשלה הזמנית של הרפובליקה הפולנית הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית
שטח בעבר	1939 95,000 קמ"ר 1941 142,000 קמ"ר
אוכלוסייה בעבר	12,000,000
כלכלה
מטבע	זלוטי רייכסמארק
שונות

גנרלגוּבֶרנֶמַן (בגרמנית: Generalgouvernement, "ממשל כללי", קיצור של: Generalgouvernement für die besetzten Polnischen Gebiete – "הממשל הכללי לשטחים הכבושים בפולין"; בפולנית: Generalne Gubernatorstwo) היה השם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה לאחר כיבושה של פולין על ידי המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה.

שטחי הגנרלגוברנמן היו בין האזורים העיקריים שבהם בוצעה השמדת היהודים בשואה (להקלת הקריאה, הגנרלגוברנמן ייקרא להלן בתרגום העברי "הממשל הכללי").

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה לפולין במהלך ההתחלתי של מלחמת העולם השנייה. הגרמנים כבשו חלקים ניכרים מפולין (חלקים אחרים נכבשו על ידי ברית המועצות בהתאם לנספח הסודי להסכם ריבנטרופ–מולוטוב). ב-12 באוקטובר 1939 הכריז אדולף היטלר על חלוקתו המנהלית של האזור הכבוש בפולין. שטחים נרחבים סופחו ל"רייך", ואילו חלק ניכר, ארבעה מחוזות – ורשה, לובלין, ראדום, וקרקוב – הוכרזו כ"ממשל כללי". בראש הממשל הכללי הוצב ד"ר הנס פרנק, משפטן נאצי, וכסגנו התמנה ארתור זייס-אינקווארט, שהיה מראשי הנאצים באוסטריה וסייע לאנשלוס (סיפוחה של אוסטריה לרייך).

לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות (מבצע ברברוסה), סופח לאזור הממשל הכללי גם אזור גליציה המזרחית, והפך למחוז החמישי של הממשל הכללי.

הממשל באזור הממשל הכללי היה במלואו בידי הגרמנים, ולאוכלוסייה המקומית לא היה בו חלק.

אוכלוסיית הממשל הכללי כללה בתחילה 12 מיליון איש, אך לאחר זמן מה נוספו 860,000 פולנים ויהודים אשר גורשו מאזורי פולין שסופחו ל"רייך", ועברו "יישוב מחדש" (מונח נאצי שפירושו בלשון פחות עדינה גירוש, לרוב לשם השמדה) באזורי הממשל הכללי. מספרים אלו פחתו בשיעור שקשה לחשבו בשל מדיניות השמדת העם של הגרמנים הן כלפי היהודים והן כלפי האינטליגנציה הפולנית – שתי קבוצות אוכלוסייה כלפיהן הייתה מדיניות רשמית של השמדה. משנת 1941 החלו רעב ומחלות מכים באוכלוסייה הכללית של הממשל הכללי. פולנים, ואחת היא דתם או השכלתם, החלו נלקחים לגרמניה לעבודות כפייה במספרים גדולים. המדובר במיליון עובדי כפייה, מהם מתו רבים בגרמניה עקב תנאים בלתי אנושיים, התעללות והרעבה שיטתית.

התוכנית ארוכת הטווח של הגרמנים הייתה לגרש, תוך 15–20 שנה, את כל תושבי הממשל הכללי הפולנים, וליישב במקומם 4–5 מיליון מהגרים גרמנים.

בשנת 1940 הייתה האוכלוסייה מחולקת לכמה קבוצות. על פי המדיניות הגזענית הרשמית של הנאצים, לכל קבוצה הוקצבו זכויות שונות, הקצבת מזון שונה, מקומות מגורים שונים, מקומות בילוי ותחבורה ציבורית נפרדים. הקבוצות להלן מסודרות מה"מיוחסות" ועד אלו שהושמדו בפועל:

• גרמנים שמוצאם מגרמניה (רייכסדויטשה).
• גרמנים שמוצאם מחוץ לגרמניה, והם "אקטיביים" (פולקסדויטשה מסוג 1 ו-2).
• גרמנים שמוצאם מחוץ לגרמניה, והם "פאסיביים" או שיש פולנים במשפחתם (פולקסדויטשה מסוג 3 ו-4).
• אוקראינים.
• אנשי "הרמה" – פולנים תושבי החבל ההררי פודהאלה, שהנאצים ראו בהם שבט גרמאני. היה זה ניסיון לפצל בין הפולנים כדי לזכות בשיתוף פעולה מקבוצה אתנית שונה.
• פולנים.
• יהודים.

במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942, ד"ר יוזף ביהלר, איש הממשל הכללי, דחק במשתתפים, ובראשם ריינהרד היידריך, ליישם את "הפתרון הסופי" (השמדת היהודים) באזורי הממשל הכללי. דאגתו העיקרית הייתה לדבריו השוק השחור שהפריע לפעולתו התקינה של הממשל. לכך יש למצוא פתרון באמצעות השמדת היהודים. גורם מקל היה כי בעיית התחבורה הייתה פחותה בהרבה מבמקומות אחרים. יש להבהיר כי היהודים גורשו מאזורים רבים בגרמניה ובאזורים שסופחו לגרמניה, ונדחסו לגטאות צפופים, שאספקת המזון אליהם הייתה מאוד מצומצמת, במגמה מכוונת להרעיב את האוכלוסייה עד מוות. וודאי שבתנאים אלו נוצר "שוק שחור".

בשנת 1942 החל מבצע ריינהרד, שכלל את השמדתה השיטתית של האוכלוסייה היהודית בממשל הכללי (ובאזורים שונים מחוצה לו). בממשל הכללי הוקמו ארבעה מחנות השמדה בהם הושמדו קרוב למיליון וחצי בני אדם, רובם המוחלט יהודים, בין השנים 1942 ו-1944.

כארבעה מיליוני אנשים מאוכלוסיית הממשל הכללי לפני 1939 קיפחו את חייהם בטרם נכבש אזור הממשל הכללי על ידי הצבא האדום בשנת 1944.

הייתה זו מדיניותם המוצהרת של הגרמנים שהפולנים (הלא-יהודים), כעמים סלאביים אחרים, ירדו למעמד של צמיתים, ולבסוף יוחלפו בידי מתיישבים גרמנים. באזור הממשל הכללי נאסר החינוך הגבוה, וכל המוסדות התרבותיים נסגרו. פעולות אלו לוּוו בטבח בפולנים שהיו בעלי השכלה גבוהה, וכונו "האינטליגנציה הפולנית". אזור זאמושץ' נבחר כמועמד לקולוניזציה על ידי גרמנים, ואוכלוסייתו גורשה מבתיה באכזריות רבה, אם כי עד שחרורו לא רבים היו הגרמנים אשר התיישבו בו.

ההתנגדות לשלטון הגרמני החלה מיד עם תחילת הכיבוש, אם כי מעטים האזורים בפולין הראויים לשמש למלחמת גרילה. כח ההתנגדות העיקרי היה "צבא המולדת" (בפולנית "ארמייה קריובה" או AK) הנאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. עיקר כח האדם בארגון זה בא מחיילים יוצאי הצבא הפולני, ומתנדבים. אחרים שפעלו בהתנגדות היו המיליציה הקומוניסטית "צבא העם" ("ארמייה לודובה" או AL), שהייתה בשליטת המפלגה הקומוניסטית הפולנית, וקיבלה את הוראותיה ממוסקבה. בשנת 1944 מנה צבא המולדת 200,000 איש, אם כי חימושם היה דל. במהלך שנות המלחמה אחראי צבא המולדת למותם של 150,000 גרמנים. כוחו של ה-AL היה כ 5% מכוחו של ה-AK.

ביולי 1942 החלו הגרמנים בפינוי יהודי גטו ורשה למחנות השמדה. באפריל 1943 רצו הגרמנים לחסל לגמרי את הגיטו. אז התקוממו היהודים שנותרו בגטו, באירוע המכונה מרד גטו ורשה, בין 19 באפריל ל-16 במאי 1943 הייתה זו המרידה המזוינת הראשונה כנגד הגרמנים בשטחי הממשל הכללי, והיא שימשה כהשראה למרד הפולנים בורשה בשנת 1944. סופה של המרידה היה טראגי. על אף שיהודי הגטו בראשות מרדכי אנילביץ' ופאבל פרנקל הפגינו התנגדות ראויה להערכה, בתנאים בלתי אפשריים, מול כוחות עודפים, הושמד הגטו, ורוב מגיניו נהרגו או נשלחו לתאי הגזים.

ביולי 1944, כאשר התקרב הצבא האדום אל ורשה, קראה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון למרידה כנגד הגרמנים. נראה היה כי כיבושה של ורשה על ידי הצבא האדום הוא אך עניין של זמן, וחשוב היה למנהיגי ההתנגדות הפולנית, כמו גם לממשלה הבריטית, כי העיר תשוחרר על ידי כוחות נאמנים לממשלה שבגלות, ולא על ידי הצבא האדום. מהלך זה לא תואם עם הצבא האדום, שניסה לתפוס ראשי גשר על נהר הוויסלה וכלל לא תכנן כניסה לשטח עירוני. ה-AK, בהנהגת הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי הכריז על מרד ב-1 באוגוסט 1944.

במהלך המרידה היה הצבא האדום במרחק של 30 קילומטר מוורשה, אך היה טרוד בקרבות עם כוחות גרמניים חזקים מצפון לעיר ולא היה בכוחו לסייע למורדים. מטוסים בריטים ואמריקאים הצניחו להם אספקה אך הרוסים, שראו במרד אקט פוליטי ולא צבאי, סירבו לאפשר למטוסים גישה לשדות התעופה שלהם והם המריאו מאיטליה. הצבא האדום החל במבצע אספקה מוצנחת משלו לורשה בספטמבר. לאחר 63 ימי לחימה הוכרעו הלוחמים, והנהגת המרד נכנעה לגרמנים. 15,000 מן הלוחמים שנותרו נפלו בשבי (אך על פי הסכם הכניעה קיבלו מעמד של שבויי מלחמה, בעוד שקודם להסכם הם נורו במקום בו נמצאו), ושארית האוכלוסייה האזרחית של ורשה, כ-180,000 איש, גורשה.

כאשר התקדמו הרוסים דרך פולין בסוף שנת 1944, קרס הממשל הכללי. הנס פרנק נתפס על ידי האמריקאים בשנת 1945 והועמד למשפט כפושע מלחמה. יחד עמו במשפט פושעי המלחמה בנירנברג נדון אף ארתור זייס-אינקווארט, שהיה סגנו לתקופה קצרה. השניים נמצאו אשמים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, נידונו למוות והוצאו להורג.

• נציבות הרייך אוקראינה

מדיה וקבצים בנושא גנרלגוברנמן בוויקישיתוף

• הערך גנרלגוברנמן, מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
• גנרלגוברנמן, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• דיטר פוהל, מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• בוגדן מוזיאל, לידתו של "מבצע ריינהרד" תהליך קבלת ההחלטות בדבר רצח יהודי הגנרלגוברנמן, אתר יד ושם