דברי דוד האחרונים

דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים
	(ב) רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי; וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי; (ג) אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל; מוֹשֵׁל בָּאָדָם; צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים; (ד) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ; בֹּקֶר לֹא עָבוֹת; מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ; (ה) כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל; כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי; עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה; כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ; כִּי לֹא יַצְמִיחַ; (ו) וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם; כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ; (ז) וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם; יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית; וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת
	ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוקים ב'–ז'

דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים היא שירה המופיעה בספר שמואל. בשיר מספר דוד בגוף ראשון על התגלות ה' בדברו אליו, והבטחת ברית עולם בין דוד וזרעו לבין אלוהים.

זיהוי המחבר

לדעת בנימין אופנהיימר, שיר זה חובר בתקופת דוד או בתחילת מלכות שלמה בנו. אופנהיימר קושר את הבטחת ה' לשלמה בסיפור חלום שלמה בגבעון המופיע בספר מלכים א', פרק ג', פסוקים ד'–ט"ו, בו מטרת המחבר לשבח את המלך ולהציגו כגיבור ישראל. בחלום שאל שלמה "לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע" (מלכים א' ג', ט') בדברי דוד האחרונים משתקפת מגמה זו של תיאור המלך כשופט צדק בפסוק בשמואל ב' כ"ג, ג': "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים".^[1] אחרים טוענים שמחבר מתקופה מאוחרת יותר ייחס את השירה לדוד.^[2]

מבנה השירה ואמצעים ספרותיים

השיר בנוי ממשלים וקיימות חזרות של מילים. מספר מילים מקשרות בין שירה זו לשירת דוד המופיעה בפרק הקודם. חלקו השני של השיר אינו מובן ונראה שנפלו בו שיבושים בזמן העריכה.^[3]

מזמור מלך

לדעת הרמן גונקל מזמור זה המופיע בשמואל ב' כ"ג, הוא מזמור מלך אופייני בעל מוטיבים דומים אשר היו מושרים במזרח הקדום. לשיטתו נהגו מלכים באזור מסופוטמיה וישראל לשבח את עצמם בשירים. גונקל מזהה מספר מזמורי מלך בספר תהילים. בשירים אלה קיימים מספר מוטיבים כמו דברי הלל ושבח למלך הנערץ והגיבור, עוד משבחים את המלך על יראתו כלפי האל, ומברכים אותו במיטב הברכות. בשירים אלו יש הבטחה לניצחון. לדעת גונקל רוב מזמורי המלך, נכתבו בממלכת יהודה, כנראה בזמן חורבן הממלכה. לדעת אחרים נכתבו מזמורים אלו בתקופה שלאחר הגלות, אך דעה זו אינה נתמכת על ידי אלה המשווים מזמורים בעלי אופי דומה, אשר נכתבו על ידי מלכים אחרים מן המזרח הקדום.^[4]

דימוי המלך כשמש מופיע במזמורים שומריים. דוגמאות לכך הן 'המנון לליפית־אשתר' : "כשמש יצא, אור הארץ" ושירת שולגי המדמה עצמו "לשמש המפיצה אור רב על מושבות". בין דימויים אלה המופיעים בשירה מהמזרח הקדום דמיון רב לדבריו של דוד בשיר "וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח-שָׁמֶשׁ בֹּקֶר" (ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ד').^[5]

כותרת המזמור

בכותרת הפתיחה: "דִּבְרֵי דָוִד, הָאַחֲרֹנִים" רואים חז"ל את ההבדל בין שירת דוד המופיעה בספר שמואל ב', פרק כ"ב לבין שירה זו כאחרונה המיוחסת לדוד.^[6]

שיר זה הוא מעין צוואה של דוד לפני לכתו. הרעיון המרכזי בשיר הוא ששליט צדיק אשר הולך בדרכי ה', מביא עמו ברכה. רעיון זה מובע בשיר, ה' כרת עם דוד ברית ולמתנגדיו צפוי סוף רע ומר. המחבר מעמיד מול השליט הצדיק וירא האלוהים את האיש הרע ובן הבליעל.^[7] נוסחת הפתיחה של השירה אופיינית לכותרות נבואה: "נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל."^[8] במזמור זה מתאר המחבר המקראי את דוד כנביא: "רוּחַ יְהוָה, דִּבֶּר-בִּי; וּמִלָּתוֹ, עַל-לְשׁוֹנִי" (שמואל ב' כ"ג, ב').^[9] דוד מעיד על עצמו כי רוח ה' דיברה בו. התבנית 'נְאֻם' הבאה בפתיחת השיר באה להורות כי דוד הוא הדובר בשיר. המילה " נְאֻם" פירושה דברי נבואה, והיא נוסחת פתיחה המעידה על כך שהדובר נבחר על ידי ה' להעביר את דברו. הדבר מעיד על מעמדו הגבוה של הדובר. כך גם מעיד על עצמו דוד בשירה, בפסוק א': "הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", על פי ה', 'הֻקַם' למעמד גבוה. רלב"ג פירש: "והוא מעלת כיסא המלוכה". במזרח הקדום ייחסו יכולת נבואית לשליט. לדעת שמואל אברמסקי, שירה זו אינה דברי נבואה הבאה להעביר את דברי האל כמנהג הנביאים אלא השראה אשר נחה על דוד, אלא לומר דברים על ייעודו כמלך ועל ההבטחה שניתנה לו מפי ה' על הבטחת שלטונו לדורי דורות. דברים אלו נמסרו לדוד על ידי נתן הנביא וזהו אם כן פירוש ההבטחה הבאה בצורת התגלות ה'.^[10] מסורת קדומה זו משתקפת במזמור זה, על יכולת נבואית אשר קיימת אצל המנהיג מייחסת את צליחת רוח ה' על דוד גם בסיפור משיחתו המופיע בספר שמואל ב', פרק ט"ז.^[11]

מקבילות בתנ"ך

לשון דומה בשירה זו, נוקט הכתוב בשירת חנה בספר שמואל ב', פרק ב'. השורש י-ש-ע והמילה 'צוּר' מופיעים בשני הכתובים. השירה הראשונה בספר שמואל היא שירת חנה והשירה החותמת את הספר היא 'דברי דוד האחרונים'.^[12]