הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001

הבחירות המיוחדות לראש הממשלה - 2001

6 בפברואר 2001, י"ג בשבט התשס"א
→ 1999 2003 ←
במקום הראשון במקום השני   מועמד אריאל שרון אהוד ברק מפלגה הליכוד העבודה סה"כ קולות 1,698,077 1,023,944 קולות באחוזים 62.39% 37.61%
יו"ר ועדת הבחירות	מישאל חשין
ראש הממשלה היוצא	אהוד ברק
מפלגת ראש הממשלה היוצא	העבודה
ראש הממשלה הנבחר	אריאל שרון
מפלגת ראש הממשלה הנבחר	הליכוד

הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה התקיימו ב-6 בפברואר 2001, י"ג בשבט תשס"א. מערכת בחירות זו, הייתה מערכת הבחירות היחידה בישראל, בה נבחר ראש הממשלה, בשיטת הבחירה הישירה, ללא בחירת כנסת חדשה; כמו כן זו הייתה מערכת הבחירות השלישית והאחרונה בה נבחר ראש הממשלה בשיטת הבחירה הישירה.

שני המועמדים שהתמודדו על ראשות הממשלה היו ראש הממשלה המכהן אהוד ברק ויושב ראש האופוזיציה אריאל שרון שלאורך כל מערכת הבחירות נהנה מיתרון משמעותי בסקרים ולבסוף ניצח בבחירות בהפרש גדול.

כ-62.3 אחוזים מבעלי זכות הבחירה הצביעו ביום הבחירות, שהוא אחוז ההצבעה הנמוך ביותר בבחירות ארציות בישראל, במיוחד בקרב הציבור הערבי.

בעקבות בחירות 1999 בהן הפסיד, הודיע בנימין נתניהו על פרישתו מהחיים הפוליטיים, התפטר מראשות מפלגת הליכוד, ופינה את מקומו בכנסת ליובל שטייניץ.

בעקבות התפטרות נתניהו מונה אריאל שרון לראש התנועה באופן זמני ונקבעו בחירות מקדימות לראשות התנועה. הפריימריז נערכו ב-2 בספטמבר 1999 ושרון זכה בהם (לאחר שגבר על ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט), לא מעט בזכות הבטחתו לערוך בחירות נוספות למועמדות לראשות הממשלה לפני הבחירות הבאות (אף על פי שחוקת הליכוד קובעת את יו"ר התנועה כמועמדה לראשות הממשלה).

במהלך פריימריז אלו הוצאו כספים רבים על ידי המועמדים, דבר שהביא לפתיחת חקירה נגד שרון לאחר הגשת דו"ח מבקר המדינה לשנת 2001^[1].

ערך מורחב – הכנסת החמש עשרה

מיד לאחר בחירות 1999 הצליח אהוד ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעלייה והמפד"ל. בתחילה הבעיה העיקרית הייתה מעמדו של שמעון פרס, שמונה לאחר ויכוחים רבים לשר לפיתוח אזורי. עם זאת, עד מהרה התגלעו קשיים ניכרים בקואליציה: ב-9 בספטמבר 1999 פרשה ממנה יהדות התורה וזאת בשל פרשת העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

סגן ראש הממשלה, יצחק מרדכי, הסתבך מתחילת 2000 בפרשה של הטרדות מיניות ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, מה שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת השותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף, שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני.

יציאתו של ברק לוועידת קמפ דייוויד ביולי 2000 מוטטה למעשה את הקואליציה: המפד"ל וישראל בעלייה פרשו ממנה ונותרו בה רק ישראל אחת (שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות), ש"ס ושארית מפלגת המרכז. ויכוח בין שר העבודה והרווחה אלי ישי, יו"ר ש"ס, לברק הוביל להצבעה של חברי הכנסת מש"ס נגד הקואליציה. באותו היום פיטר ברק את שרי ש"ס, שהתכוונו ממילא להתפטר מהממשלה.

הנסיגה מלבנון שבוצעה בסוף מאי 2000 הייתה מימוש הבטחת הבחירות של ברק מסוף 1999.

עם זאת, הנסיגה לא התנהלה כמתוכנן: בעוד שבתוכנית שהוצגה לפני הבחירות אמור היה צה"ל לסגת בעקבות הסכם שלום עם לבנון, הרי שבפועל בוצעה הנסיגה באופן חד-צדדי, בשל כישלון המשא ומתן עם סוריה. על מנת למנוע סיכון חיי אדם, החליט ברק לפעול באופן חד צדדי ולהוציא את כוחות צה"ל מהשטח. מבצע "דמדומי בוקר" בוצע במהלך מהיר, שתוכנן לפרטיו בחודשים שקדמו לנסיגה, והוקדם בכמה שבועות ממועדו המקורי על מנת להפתיע את חזבאללה ולהימנע מיציאה תחת אש.

בשבועות שלאחר יציאת כוחות צה"ל מהשטח, התפרק צד"ל, וחזבאללה השתלט על השטח שפונה מיד לאחר הנסיגה. לאחר תקופת שקט בת מספר חודשים החל ארגון הטרור להטריד את חיילי צה"ל לאורך הגבול, בעיקר באזור הר דב וחוות שבעא שלבנון טוענת כי הם חלק משטחיה (בניגוד לקביעת האו"ם). שיאן של פעולות אלו היה חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דב ב-7 באוקטובר 2000.

ועידת קמפ דייוויד שנערכה ב-27-12 ביולי 2000 הייתה הניסיון המשמעותי האחרון להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופה שלפני האינתיפאדה השנייה. יאסר ערפאת התנגד לכינוס הוועידה בשל חששו כי יופעל עליו לחץ, אולם הסכים להגיע לוועידה לאחר שביל קלינטון, נשיא ארצות הברית, הבטיח לו כי לא יואשם בכישלון הוועידה. בישראל, היציאה לוועידה נעשתה שלא על דעת מרבית חברות הקואליציה, שפרשו ממנה בעקבות כך, אולם בתמיכת סיעות האופוזיציה מרצ, חד"ש, בל"ד ורע"ם.

בוועידה זו הסכים אהוד ברק לתנאים רבים של הפלסטינים, אולם הוועידה התפוצצה לבסוף על רקע שתי דרישות אולטימטיביות של ישראל: ויתור של הפלסטינים על זכות השיבה והכרזה על סיום הסכסוך. ישראל וארצות הברית האשימו את הפלסטינים באי-נכונות מוחלטת להציג גמישות הדומה לזו שהפגין ברק. למרות ניסיונות שנערכו בהמשך, לפני פרוץ האינתיפאדה, סימנה ועידה זו את המעבר ממצב של רגיעה יחסית למצב של התכוננות אקטיבית למלחמה.

ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה פרצה ב-29 בספטמבר 2000 והיוותה מכה קשה לישראל בכלל ולממשלת ברק בפרט. פריצת האינתיפאדה נחשבה על ידי הציבור ככישלון מוחלט של הממשלה, כאשר הממשלה והעומד בראשה הואשמו באי-יכולת להגן על אזרחי המדינה. העובדה שברק הטיל את האשמה לפריצת האירועים על הרשות הפלסטינית ובפרט על יאסר ערפאת לא סייעה לו בקרב הציבור הישראלי. האינתיפאדה גרמה להקצנה ניכרת בעמדות הפוליטיות במחנה השמאל המתון שהיה קהל היעד הטבעי של ברק והיווה את בסיס התמיכה בממשלתו. מחנה זה החל להאשים גם את הממשלה על ויתוריה כלפי הפלסטינים שנתפשו כעת כהפגנת חולשה מול האויב. מצד שני, ההאשמות כלפי הפלסטינים והעימות עמם גרמו לירידה בתמיכה בברק בקרב ערביי ישראל והשמאל הרדיקלי.

התעקשותו של ברק להמשיך בתהליך המדיני במהלך הלחימה הביאה להחמרה נוספת במצבו הפוליטי. התחושה הייתה שצה"ל איננו מורשה להפעיל את מלוא כוחותיו ונאלץ לבצע "תקיפות נדל"ן" שבהן מופצצים בניינים ריקים של המשטרה הפלסטינית בתחמושת יקרה. אירועים חמורים כמו תקרית קבר יוסף והלינץ' ברמאללה תרמו גם הם לתחושה כי הממשלה מאבדת שליטה על האירועים. ניסיונותיה הרבים של הממשלה להביא להפסקת אש נכשלו ברובם, וגם כאשר הצליחו (במהלך ועידת טאבה) נחשבו כהוכחה לאוזלת ידה של הממשלה שמנהלת משא ומתן עם האחראים למתקפה.

התרומה היחידה של האירועים לשיפור מצבו הפוליטי של ברק הייתה בנכונות הליכוד להיכנס לדיונים על ממשלת אחדות לאומית שנערכו במהלך חודש אוקטובר. דיונים אלו נכשלו מסיבות שונות, ובעיקר עקב סכסוכים על הדרך הנכונה לטפל באינתיפאדה ועל המשך התהליך המדיני.

ערך מורחב – אירועי אוקטובר 2000

אירועי אוקטובר היו סדרה גדולה של מהומות שפרצו במגזר הערבי בעקבות פריצתה של האינתיפאדה השנייה. אירועים אלו הוצגו בתחילתם^{[דרושה הבהרה]} כתגובה לעלייתו של אריאל שרון להר הבית, ולכך הצטרפו עד מהרה טענות על קיפוח חמור של ערביי ישראל. במהלך מהומות אלו נהרגו 12 ישראלים ערבים, ישראלי יהודי אחד ופלסטיני אחד. רוב הערבים נהרגו בוודאות כתוצאה מפעילות משטרתית, דבר שהביא למעשה להיעלמותה של תמיכת ערביי ישראל בברק. הערבים עברו ממצב שבו הם מקווים כי ברק ישפר את מצבם למצב בו הם מיואשים ממנו ונייטרלים ביחס לבחירה בינו לבין שרון. מנהיגי הציבור הערבי קראו במהלך מערכת הבחירות להצבעת מחאה בפתק לבן ובציבור הערבי אף נשמעו קולות בודדים שקראו לתמיכה בשרון במטרה להעניש את ברק. כמו כן, סירבו חברי הכנסת הערבים להמשיך לתמוך בממשלה, החלטה שהאיצה את נפילתה הסופית.

האירועים החמורים בהם נחסמו צירי תנועה ראשיים, הותקפו כלי רכב רבים, יישובים ומוסדות שלטון, הוטל מצור חלקי או מלא על מספר יישובים, נשרפו חנויות רבות ונפגעו שוטרים ויהודים לא מעטים, הביאו לנסיגה בתמיכה בממשלה גם בקרב המגזר היהודי. היהודים ראו בהתמשכות המצב דוגמה מובהקת לאי יכולתה של הממשלה להשתלט על המצב בתוך המדינה וקראו ברובם הגדול לנקיטת צעדים חמורים יותר מאלו שננקטו (מיעוט ניכר אף תמך בהפעלת הצבא נגד המתפרעים). המחשה לאי האמון במדיניותה של הממשלה ניתנה החל מ-7 באוקטובר כאשר התפשטו המהומות גם לציבור היהודי - ערבים בודדים וחנויות בבעלות ערבית הותקפו וכן היה קרב של ממש על גבול נצרת ונצרת עילית.

ניסיונה של הממשלה לפייס את המגזר הערבי על ידי הקמת ועדת אור בראשית נובמבר לא סייע לה כלל. הציבור הערבי לא ראה בהקמת הוועדה הישג משמעותי, במיוחד לנוכח ההערכות כי הוועדה תגיש את מסקנותיה בעוד זמן רב (בפועל הוגשו המסקנות רק במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר האירועים). לעומת זאת, רבים בציבור היהודי ראו בהקמת הוועדה כניעה של הממשלה ללחץ הערבים, דבר שהפחית עוד יותר את התמיכה בה.

בעקבות כישלון השיחות על ממשלת אחדות שנערכו עד ראשית נובמבר 2000, התקבלו בקריאה טרומית מספר הצעות חוק פרטיות לפיזור הכנסת ב-28 בנובמבר 2000. ההצעות התקבלו לאחר שאהוד ברק הכריז כי אם חברי הכנסת מעוניינים בבחירות הרי הוא לא יתנגד להן. הצעות חוק אלו הועברו, כמקובל, לוועדת חוקה, חוק ומשפט מתוך מטרה להביא אותן לקריאה ראשונה במועד מאוחר יותר^[2].

ב-9 בדצמבר הכריז ברק כי הוא מתכוון להתפטר מראשות הממשלה. ההתפטרות הוגשה למחרת לנשיא, והיא הובילה לבחירות מיוחדות - לראשות הממשלה בלבד ולא לכנסת^[3]. אף על פי שזה לא היה הנימוק הרשמי של ברק, מטרת ההתפטרות הייתה כנראה לחסום את דרכו של בנימין נתניהו, שהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש הליכוד ולא יכול היה להתמודד בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד (החוק חייב את המועמד להיות חבר כנסת ואילו נתניהו, שהתפטר מהכנסת מיד לאחר הפסדו בבחירות 1999, לא יכול היה להיות מועמד)^[4].

בנימין נתניהו הכריז על מועמדותו ב-10 בדצמבר, אולם התנה זאת בבחירות גם לכנסת ולא רק לראשות הממשלה^[5]. לחץ כבד הופעל על סיעת ש"ס, שעם 17 מנדטיה הייתה לשון המאזניים לפיזור הכנסת, שתצביע בעד פיזור הכנסת אך היא התנגדה^[6]. ב-18 בדצמבר חוקקה הכנסת חוק מיוחד שכונה "חוק נתניהו", שביטל את המגבלה על מועמדות אזרח שאיננו חבר כנסת, כך שנתניהו יוכל להתמודד^[7]. באותו יום דחתה הכנסת את הצעות החוק לפיזורה, שהחזירה ועדת חוקה, חוק ומשפט בקריאה שנייה ושלישית. בעקבות ההחלטה על אי פיזור הכנסת הודיע נתניהו כי הוא מסיר את מועמדותו, מה שהביא לביטול הבחירות המקדימות שתוכננו בליכוד ב-19 בדצמבר (בחירות שהיוו הבטחה של שרון כאשר נבחר לראשות הליכוד)^[4].

החל מהפסדו בבחירות 1996 ומבחירתו של ברק לראשות העבודה בעקבותיהם, הלך פרס ונדחק. אף שלכאורה כראש ממשלה לשעבר אמור היה להיות שני בדרגה במפלגתו, הרי שברק ניסה לדחוק אותו לעמדה שולית ככל האפשר והכשיל את מועמדותו לנשיאות מפלגת העבודה, תפקיד ייצוגי שהוצע לתת לפרס כדי לפייסו, ובסופו של דבר מעולם לא אויש. תהליך זה הגיע לשיאו עם הקמת ממשלת ברק. פרס נדחק למשרד לפיתוח אזורי, משרד שהומצא במיוחד בשבילו, לא היה ברור מה תפקידו ומעולם לא הוקם למעשה. באמצע 2000 ספג פרס השפלה נוספת כשבפעם הראשונה בתולדות המדינה נבחר מועמד מטעם האופוזיציה, משה קצב, לתפקיד נשיא המדינה לאחר שניצח את פרס בהצבעה חשאית ובניגוד לכל ציפיות הפרשנים.

בתחילת דצמבר נראה היה כי מועמדות ברק היא מתכון להפסד בטוח של ראשות הממשלה. ב-10 בדצמבר התפטר ברק, כדי להבטיח בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בהקדם. עוד באותו ערב החליט מרכז העבודה על בחירת ברק כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, וזאת כדי לסכל את רצון אנשי פרס שניסו להריצו כמתמודד מול ברק בבחירות הפנימיות.

מאחר שפרס לא הצליח להתמודד בעבודה הוא ביקש ממרצ שתציג את מועמדותו (כל סיעה בעלת 10 ח"כים או יותר יכלה להציג מועמד מטעמה שאיננו חייב להיות חבר בה), אולם מרצ, ביוזמת יוסי שריד, דחתה את בקשתו ב-21 בדצמבר^[8]. ניסיון נוסף שעשה באותו יום לגייס את תמיכת ש"ס נכשל.

למרות כישלונו של פרס בהצגת מועמדותו, הרי המועמדות הווירטואלית שלו המשיכה להזיק לברק. בתקשורת הוצגו שוב ושוב דרישות להחליף את ברק בפרס, תוך הסתמכות על הסקרים שהצביעו על אחוזי הצבעה גבוהים בהרבה עבורו במגזר הערבי. ברק נאלץ לשוב ולהתחייב שלא יפרוש, הבטחה שקיים בסופו של דבר.

עם תחילת מערכת הבחירות התברר כי החוקים הנוגעים למערכת הבחירות אינם מותאמים למערכת בחירות לראשות הממשלה בלבד (במיוחד חוק מימון מפלגות) וכמו כן הועלו חששות כבדים בדבר היכולת של ועדת הבחירות המרכזית להתארגן להצבעה תוך 60 יום בלבד. לבסוף מאמץ מרוכז שנעשה על ידי ועדת הבחירות המרכזית^[9] והכנסת הצליח לפתור את הבעיות. בין השאר הוחלט כי בשל הזמן הקצר לא תהיה אפשרות לערער על פנקס הבוחרים.

בחצות 21 בדצמבר נסגרה רשימת המועמדים. על אף שפוליטיקאים רבים (בהם פרס, נתניהו, אלי ישי ושאול יהלום) הכריזו על כוונתם להתמודד, לבסוף התברר כי רק שני המועמדים הצפויים - ברק ושרון - מתמודדים.

מערכת הבחירות הייתה ככלל רדומה ביותר, בין השאר תרמו לכך אי השתתפות מרבית המפלגות, אי התלהבות מהמועמדים שנתפסו כברירת מחדל ובעיקר התחושה שבוטאה על ידי לימור לבנת ב-28 בנובמבר, לפיה: "כל מי שיעמוד בראש הליכוד יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. גם אילו העמדנו מטאטא בראשנו, וזה לא יהיה, מטאטא ינצח את ברק שהולך הביתה ושאין לו עוד שום סיכוי להיות ראש ממשלה"^[10], במערכת בחירות זו נעשה בפעם הראשונה בישראל שימוש משמעותי באינטרנט למטרת תעמולת בחירות.

רוב תשדירי הבחירות עשו שימוש מסיבי בילדים ובצה"ל, דבר שגרם למישאל חשין, ראש ועדת הבחירות המרכזית, להודיע כי הם גורמים לו לאי נחת משפטית. לאחר תקופה קצרה אף צינזר חשין מספר תשדירים שבהם הופיעו ילדים אולם התיר את השימוש בתצלום הצנחנים בכותל המערבי כחלק מתשדירי הימין לאחר שמפלגת שינוי עתרה נגד השימוש בו. כמו כן, נוצלו הערוצים הפיראטיים של ש"ס (שמנהיגה, הרב עובדיה יוסף, קרא להצביע לשרון^[11]) וכן ערוץ 7 לתעמולת בחירות, דבר שהביא את חשין להוציא צו האוסר זאת.

תעמולת הבחירות אותה ניהלה העבודה הייתה בעיקרה שלילית והתמקדה בהתקפות אישיות על שרון, בעיקר בנושא מלחמת לבנון הראשונה בו הואשם בגלוי באי אמירת אמת למנחם בגין, בהפרת הוראות הממשלה ובגרירת ישראל למלחמה מיותרת שגבתה חללים. כמו כן, הוצגו מסקנות ועדת כהאן שהורתה כי שרון יפוטר מתפקידו כשר ביטחון בשל הטבח בסברה ושתילה כפוסלות אותו לכל תפקיד ביטחוני ואף הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין^[12]. במגזר הערבי הופצו על ידי יוסי ביילין תמונות זוועה מהטבח בסברה ושתילה^[13]. ברק התנצל על השימוש בהן, אך ביילין נמנע מלעשות כן. בעבודה ניסו פעמים רבות ליזום עימותים טלוויזיוניים בין ברק ושרון, אולם נתקלו בהתנגדות הליכוד שהסתמך על התקדים שיצר ברק במערכת הבחירות הקודמת.

בתשדיר הבחירות המרכזי הוצגו מעשיה של ממשלת שרון העתידית בצבעים קודרים במיוחד - איסור תנועה בשבת, גיוס כללי ואף סגירת נמל התעופה לטיסות אזרחיות. ברק הפיץ ידיעות בעולם הערבי^[14] ובתקשורת הרוסית^[15] כי בחירת שרון פירושה מלחמה.

בתחילת תעמולת הבחירות הודה ברק בכך שלא תיקשר עם הבוחרים והבטיח לשפר את דרכיו.

מערכת הבחירות לוותה במתחים רבים בתוך מפלגת העבודה, כאשר קריאות חוזרות ונשנות להחלפת ברק בפרס, הן מבית והן מבחוץ, פגעו במאמצי ברק למרות הכחשותיו של פרס. כמו כן, נפוצו שמועות על פילוג במפלגה לאחר המפלה הצפויה. אפילו טקס המעבר של מטה המפלגה לירושלים לא הצליח להביא למפגן אחדות למרות נוכחתו של פרס. במהלך מערכת הבחירות נעזר ברק בעיקר בגופים שסייעו לו בבחירות 1999, כמו "דור שלום", אולם ברמה פחותה^[16].

מרצ נקטה בקמפיין שלילי דומה לזה של העבודה בתכניו אולם קיצוני ממנו^[17].

מערכת הבחירות של הליכוד התמקדה בהצגת שרון כסבא חביב עם הכבשים והנכדים בחווה וכמי שיביא שלום עם הערבים. לעומת זאת, הוצג ברק כמי שמחלק את ירושלים, תוך ניצול אהוד אולמרט שבבחירות הקודמות טען שלא ייתכן כי ברק יחלק את ירושלים. כמו כן, הצליח שרון לגייס את בנימין נתניהו ודן מרידור לתמיכה בו^[18][19]. שרון דיבר על הקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות, אפשרות שהוכחשה נמרצות על ידי ברק^[20]. ברק הזכיר את קיצוניות ממשלתו הצפויה של שרון והזכיר התבטאויות של מנהיגי ימין, כמו אביגדור ליברמן שדרש שישראל לא תירתע מלאיים, במקרה של תוקפנות אסלאמית, על טהראן ועל סכר אסואן. ההתקפות בעניין לבנון הביאו את שרון להזכיר כי בטבח סברה ושתילה ערבים הרגו ערבים.

התמשכות התהליך המדיני היוותה נושא מרכזי במערכת הבחירות. קבלת מתווה קלינטון על ידי הממשלה בסוף דצמבר^[21] גרמה למתקפה חריפה של הליכוד^[22]. ועידת טאבה שנערכה ב-21-27 בינואר ספגה ביקורת חריפה כ"מכירת חיסול" של ממשלה שאיבדה את אמון העם ואף הוגשו נגדה עתירות לבג"ץ, שנדחו ב-25 בינואר^[23]. גם התרחשותו של פיגוע בטולכרם ב-23 בינואר, במהלך ימי הוועידה, תרמה לכעס בימין. באמצע ינואר אף הואשם פרס בניסיון לתאם עם ערפאת הרגעת השטח על מנת לסייע לברק, לעומת זאת הפלסטינים גילו נטייה למסמס את המגעים המדיניים, אולי מתוך חוסר נכונות להתפשר, ואולי מתוך אמונה כי ממשלת ברק תיפול. גם אנשי שרון ניהלו מגעים עם הרשות הפלסטינית במהלך מערכת הבחירות, פעולה שהותקפה בידי ברק^[24] שרמז אף לשחיתות בשל קשרי המתווכים עם הקזינו ביריחו. לאחר הבחירות התברר כי מגעים אלו נוהלו בעיקרם עם מוחמד ראשיד, יועצו הכלכלי של ערפאת. במהלך מערכת הבחירות טרח שרון להדליף לעיתון הארץ את תוכניתו המדינית^[25]. מתקפות כמו זו של ראש ממשלת לבנון רפיק אל חרירי שטען כי בחירת שרון תהיה הכרזת מלחמה^[26] לא הביאו לשינוי משמעותי. גם ריאיון עם שרון בניו יורקר שבו הגדיר את ערפאת כשקרן ורוצח לא עורר בציבור חששות מניצחונו^[27].

בתחילת ינואר חלה התדרדרות במערכת הבחירות כאשר מטה שרון האשים את מטה ברק בהפצת מידע רפואי כוזב על שרון^[28]. באותה תקופה גם חל המאבק המשמעותי היחידי ברחוב כאשר בשלטים עם סיסמת העבודה "אסור לחזור לימי שרון", נמחקה המילה אסור.

לאורך כל המערכה, נותר ברק בפיגור משמעותי אחרי שרון^[29][30]. מרבית ראשי המגזר הערבי קראו להצבעה ב"פתק לבן" (למעשה פתק צהוב ריק שלא נספר)^[31] בעניין הפתק הלבן אף הוגשו עתירות לבג"ץ לאפשר את ספירתם במניין הקולות הכשרים אולם העתירות נדחו^[32].

ב-21 בינואר נראה היה כי מערכת הבחירות תופסת תאוצה כאשר אילאיל קומיי, תלמידת בית ספר, האשימה את שרון בהלם קרב של אביה במלחמת לבנון^[33], אולם העניין דעך עד מהרה, בין השאר בשל ההתעלמות הכמעט מוחלטת של שרון מהנושא^[34] ואי ניצולו לתעמולת הבחירות של ברק^[35].

בתחילת פברואר התעוררה הסערה הקטנה האחרונה במערכת הבחירות כאשר נפגש שרון עם ראשי ערוץ 2 ואמר להם שהתקשה להתרכז בזמן הפגישה עם קונדוליזה רייס בשל רגליה החטובות, דבר שהביא להאשמת שרון בסקסיזם^[36]. כמו כן, התגברו השמועות כי שרון "מועלם" על ידי מטהו מתוך הנחה כי הופעות שלו רק ירעו את מצבו^[37]. לעומת זאת, במפלגת העבודה התגברו תחושות הייאוש וגם מאמץ אחרון שנעשה לטובת ברק לא הצליח להתרומם^[38].

ביום הבחירות העניק פרס ריאיון ל-CNN ובו אמר כי אם ברק יובס, יהיה עליו להסיק מסקנות. בתשובה לשאלה אם היה צריך להיות מועמד העבודה לראשות הממשלה אמר: "כן, לא בגללי. אני חושב שמנהיגים צריכים להקשיב לעמם, אחרי הכל, בחירות הן קול העם"^[39].

עקב אחוז הצבעה נמוך בקרב העולים, עסקו במטות של מפלגות העבודה והליכוד בהמרצת העולים והבאתם לקלפיות. אביגדור ליברמן ונתן שרנסקי התגייסו לטובת שרון וקראו לתומכיהם להצביע לו^[40]. אף על פי שמפלגת העבודה השקיעה מאמצים רבים בניסיון להשיג את תמיכת המגזר הערבי, עד לשעות הערב נרשמו אחוזי הצבעה נמוכים מאוד בקלפיות ביישובים הערביים. במספר קלפיות לא הופיע אף לא מצביע אחד, ובאחרות הגיעו בודדים בלבד. בקלפיות השונות נרשמו אחוזי הצבעה בודדים ועוד פחות מכך קולות כשרים, כלומר לא "פתקים לבנים"^[41].

יום הבחירות היה סוער ובמהלכו אירעו מאות מקרי אלימות, בהם תקיפת פעילים, אירועים אלימים כתוצאה מחלוקת חומר תעמולה ופתקי הצבעה סמוך לקלפיות, הפרעה למהלך הבחירות, תקיפת שוטרים ופגיעה ברכוש^[42].

בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, אשר התקיימו ב-6 בפברואר 2001, נמנו 2,805,938 מצביעים מתוך 4,504,769 בעלי זכות הצבעה, דהיינו אחוז הצבעה של כ-62.29%.

תוצאות הבחירות היו:

הבחירות התאפיינו באחוז הצבעה נמוך יותר מאשר בבחירות רגילות לכנסת (למעשה הנמוך ביותר מעולם בבחירות ארציות בישראל) ובמיוחד בהחרמת בחירות כמעט מוחלטת בציבור הערבי.

לאחר הבחירות הקים אריאל שרון את ממשלת ישראל העשרים ותשע.

למרות הבטחותיו לפני הבחירות כי לא ינהל משא ומתן על ממשלת אחדות, הרי מיד לאחר הבחירות ניסה ברק להיכנס לממשלת האחדות שהוקמה כשר הביטחון. לחץ ציבורי ובעיקר לחץ בתוך מפלגת העבודה אילץ אותו להתפטר מתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה ומהכנסת. מכיוון שהליכוד קיבל רק 19 מנדטים בבחירות לכנסת החמש עשרה, הוקמה ממשלת אחדות לאומית רחבה, שכללה את: ישראל אחת (ששינתה את שמה להעבודה-מימד לאחר פרישת גשר), ש"ס, ישראל בעלייה, איחוד לאומי-ישראל ביתנו (שהייתה סיעה שנוצרה ממיזוג האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, ללא פורשי חרות - התנועה הלאומית), יהדות התורה, ושלושה מפורשי מפלגת המרכז: רוני מילוא (שהקים את סיעת לב, והצטרף לליכוד במהלך הקדנציה), דן מרידור (שהצטרף לליכוד עם סיום הקדנציה) ודליה רבין-פילוסוף (שהקימה את סיעת הדרך החדשה, והתמזגה עם העבודה-מימד). בשל העובדה כי הממשלה הייתה רחבה, ומנתה 29 חברים, היה צורך להכניס שולחן קטן נוסף במרכז שולחן הממשלה הישן באולם מליאת הכנסת, כדי שיהיו מקומות ישיבה לכל השרים.

ככלל, למרות המהפך, הבחירות לא הביאו לשינויים מהותיים במדיניות הממשלה, כאשר השינוי המהותי היחידי בנושא המדיני-ביטחוני היה הפסקת המגעים המדיניים הפומביים (עם זאת, לשליחותו של עמרי שרון ניתן פומבי במהרה). האינתיפאדה השנייה המשיכה כאשר המצב הלך והחמיר בה עד ל"מרץ השחור" בשנת 2002 ומבצע חומת מגן בעקבותיו. המשק, שהצליח להתאושש לתקופה קצרה ב-1999–2000, שב והתדרדר לאחד המשברים החמורים ביותר בתולדותיו ושיאו היה צמיחה שלילית ב-2002–2003.

התפטרותו של ברק מראשות מפלגת העבודה הכניסה אותה לסחרור פוליטי פנימי: במהלך השנתיים שבין בחירות אלו לבחירות הבאות נערכו שתי התמודדויות על ראשות המפלגה. כתוצאה מכך מעמדה של המפלגה, שהיה רעוע עוד בימי ברק (בעיקר בשל סכסוכיו עם מנגנון המפלגה), התדרדר משמעותית ובתקשורת אף נשמעו קולות רבים המספידים את המפלגה.

ברק פרש אמנם מהחיים הפוליטיים, אך חזר אליהם ונבחר שנית לראשות המפלגה ב-2007 והתמנה לשר הביטחון בממשלת אולמרט. הוא הוביל את המפלגה בבחירות לכנסת ה-18. ברק נכנס לממשלת נתניהו השנייה והתמנה שנית לשר הביטחון. במהלך כהונת הכנסת פרש עם 4 חברי סיעת העבודה והם הקימו את מפלגת העצמאות, אך לא התמודד בבחירות לכנסת ה-19.

• רביב דרוקר, חרקירי, אהוד ברק במבחן התוצאה, הוצאת משכל
• אשר אריאן ומיכל שמיר, הבחירות בישראל - 2001, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002

• בחירות 2001 לראשות הממשלה באתר הכנסת
• כך הצביעה ישראל, באתר ynet, 7 בפברואר 2001
• דו"ח תשדירים באתר האייל הקורא
• גיורא גולדברג, ברק קורבן אוסלו באתר הסתדרות המורים
• בחירות 2001, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט

מערכות בחירות כלליות בישראל
1949 • 1951 • 1955 • 1959 • 1961 • 1965 • 1969 • 1973 • 1977 • 1981 • 1984 • 1988 • 1992 • 1996 • 1999 • 2001 • 2003 • 2006 • 2009 • 2013 • 2015 • 2019 (אפריל) • 2019 (ספטמבר) • 2020 • 2021 • 2022