הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה

הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה

29 במאי 1996, י"א בסיוון ה'תשנ"ו
→ 1992 1999 ←
אחוז החסימה: 1.5%  אחוז ההצבעה: 79.32%
רשימה יו"ר מנדטים ± קולות מפלגת העבודה שמעון פרס 34 -10 818,741 הליכוד-גשר-צומת בנימין נתניהו 32 -8 767,401 ש"ס אריה דרעי 10 4+ 259,796 מפד"ל זבולון המר 9 3+ 240,271 מרצ יוסי שריד 9 -3 226,275 ישראל בעליה נתן שרנסקי 7 174,994 חד"ש-בל"ד האשם מחאמיד 5 2+ 129,455 יהדות התורה מאיר פרוש 4 0 98,657 הדרך השלישית אביגדור קהלני 4 96,474 מד"ע-רע"ם עבד אל-מאלכ דהאמשה 4 2+ 89,514 מולדת רחבעם זאבי 2 -1 72,002 * הטבלה כוללת רק רשימות שעברו את אחוז החסימה. לרשימה מלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.
במקום הראשון במקום השני   מועמד בנימין נתניהו שמעון פרס מפלגה הליכוד-גשר-צומת מפלגת העבודה סה"כ קולות 1,501,023 1,471,566 קולות באחוזים 50.5% 49.5%
יו"ר ועדת הבחירות	תיאודור אור
ראש הממשלה היוצא	שמעון פרס
מפלגת ראש הממשלה היוצא	מפלגת העבודה
ראש הממשלה הנבחר	בנימין נתניהו
מפלגת ראש הממשלה הנבחר	הליכוד-גשר-צומת

הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה התקיימו ב-29 במאי 1996, י"א בסיוון ה'תשנ"ו, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת הארבע עשרה, ואת זהות ראש הממשלה בממשלה העשרים ושבע. בחירות אלו היו הבחירות הראשונות שבהן השתמש הבוחר בשני פתקים – האחד לבחירת רשימה לכנסת, והשני לראשות הממשלה.^[1] הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי שהיה ב-29 באוקטובר 1996, ט"ז בחשוון, ה'תשנ"ז.

בחירות אלו אירעו מספר חודשים לאחר רצח יצחק רבין, ובהן התמודד ראש הממשלה המכהן שמעון פרס מטעם מפלגת העבודה אל מול המועמד בנימין נתניהו מטעם הליכוד שהיה באופוזיציה. על אף הטראומה הלאומית שגרם הרצח והאשמות שנשמעו מצד השמאל כי ראשי מחנה הימין היו אחראים להסתה שקדמה לרצח, הביאה שורה של פיגועי התאבדות, כמו גם מבצע צבאי בלבנון שבמהלכו נהרגו לא בכוונה אזרחים לבנוניים, לשינוי בעמדות הבוחרים; 55 אחוזים מהציבור היהודי תמכו בנתניהו ביום הבחירות,^[2] ומנגד חלק ניכר מהציבור הערבי נמנע מתמיכה בפרס.^{[דרושה הבהרה]} מסע בחירות אינטנסיבי שניהל נתניהו, אל מול מסע בחירות שאנן של פרס, כמו גם התגייסות של חלק מתנועת חב"ד ברגע האחרון לטובת המועמד נתניהו, הובילו לניצחון של נתניהו, בהפרש זעום, בבחירות הישירות לראשות הממשלה בקרב האוכלוסייה הכללית; דבר שהוביל להקמת קואליציה בראשותו.^[3]

לאחר תבוסת הליכוד בבחירות לכנסת השלוש עשרה, הייתה המפלגה מובסת ועייפה. עוד בליל הבחירות הכריז יצחק שמיר על התפטרותו מהנהגת המפלגה וכי הוא "בסוף דרכי האישית והפוליטית". נראה היה כי הנהגתו הוותיקה של הליכוד אינה מסוגלת לגלות יוזמה ולנסות לקבל לידיה את השלטון שאבד. משה ארנס, יורשו המובהק של שמיר, פרש מן המפלגה; דוד לוי, לאחר התבוסה בפריימריז ו"נאום הקופים" (שבו האשים את מנהיגי המפלגה כי בעיניהם היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים"), היה בתחילת מסלול שיוביל אותו אל מחוץ למפלגה; אריאל שרון, שעדיין לא התגבר על ספיחיה של מלחמת לבנון הראשונה, לא עמד בראש מחנה שיש בידו כדי לקבל את ההנהגה; יצחק מודעי פרש מן המפלגה, רץ במפלגת יחיד לבחירות, ולא עבר את אחוז החסימה.

עוד בליל הבחירות הודיע בנימין נתניהו על מועמדותו, כמו כן נראו כמנהיגים עתידיים מאיר שטרית ובנימין זאב בגין. טרגדיה אישית שפקדה את מאיר שטרית גרמה לו לא להציג את מועמדותו. בנימין זאב בגין נראה כמי שעתיד להתמודד אך נראה כי הקו המדיני שייצג, כמו גם תכונות אופיו – יושרה קיצונית שגבלה בתמימות פוליטית, ימנעו ממנו את הניצחון. בין היתר היה בגין מעורב בפרשה בה האשים את עורך העיתון ידיעות אחרונות כי הלה "סחט" אותו כאשר ביקש ממנו לכתוב מאמר לזכרו של אביו, מנחם בגין, שאם לא כן "יוחרם". פרשה זו עוררה את הרושם שבגין אינו בקיא דיו במערכת התקשורתית והפוליטית על מנת להוביל מפלגה גדולה בבחירות. גם התעקשותו של בגין על חשיפת נאומיו העוינים של יאסר ערפאת לא הוסיפה לו נקודות בתקופה שלאחר רצח רבין. בנימין נתניהו החל, עוד בתקופה שמיד לאחר הבחירות, לפעול במלוא המרץ לקידום מועמדותו לראשות הליכוד. במטה שהקים, שבו השתתפו אביגדור ליברמן (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומאוחר יותר מנהיג תנועת ישראל ביתנו) והפרסומאי והאסטרטג הפוליטי אייל ארד, החלה פעילות נמרצת, אשר זכתה אף למימון ותמיכה נרחבים, תוך ניצול לקונה בחוק מימון מפלגות. אל מול המצב במפלגה, אשר סבלה מקשיי מימון ומקשיים ארגוניים, בלט מטהו האישי של נתניהו שהיה מאורגן היטב, והראה על נחישות ועל כושר ארגון פוליטי.

לקראת תחילת שנת 1993 התגבשה החזית הפנימית בליכוד. מועמדותו של נתניהו נראתה כאפשרות ריאלית, והוא נראה כמועמד המבטיח ביותר. אל מולו התייצב בגין, אשר זכה לאהדה רבה, אך לתמיכה מועטה יחסית; משה קצב, אשר על אף גילו הצעיר היה חבר הכנסת משנת 1977 וחבר הממשלה משנת 1981, נתפס כבן הדור הוותיק של המפלגה, וככזה לא עורר את ההתלהבות והחידוש שעורר נתניהו; ודוד לוי אשר קיבץ שוב את מחנהו הוותיק לקראת ההתמודדות. היחסים בין לוי ובין נתניהו לא היו כתקנם מאז שנתניהו שירת כסגן שר החוץ תחת השר לוי, ובעקבות המתח הועבר נתניהו לתפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה.

ערך מורחב – פרשת הקלטת הלוהטת

ב־14 בינואר 1993 הכריז נתניהו בהופעה דרמטית בטלוויזיה, בשעת צפיית שיא במהדורת מבט כי קיבל איומים מ"אחד הבכירים בליכוד, המוקף חבורת פושעים", לפיהם אם לא יסיר את מועמדותו יחשפו אלו קלטת שבה צולם נתניהו כשהוא מקיים יחסים עם אישה שאינה אשתו. הוא התוודה כי אכן ניהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין, וכי עניין זה הוא עניינו ועניינה של אשתו שאת סליחתה הוא מבקש. כשלושה ימים לאחר מכן הגיש נתניהו תלונה במשטרה.

ברור היה לכל כי ה"בכיר המוקף חבורת פושעים" עליו דיבר נתניהו הוא דוד לוי, וזה, מצידו, הכחיש כל קשר למעשה. חקירת המשטרה לא העלתה דבר, ולא נמצאו כל ממצאים לפיהם אכן נסחט נתניהו, או כי קלטת כזו הייתה קיימת במציאות.

היה זה שפל במערכת היחסים הפנימיים בין מנהיגי הליכוד, מהחמורים אליהם הידרדרה מערכת יחסים אישית. לוי דרש התנצלות אולם נתניהו סירב להתנצל. בדיעבד נתברר כי הקלטת אינה קיימת כלל^{[דרוש מקור]}.

ערך מורחב – הבחירות לראשות הליכוד (1993)

אל הבחירות הפנימיות בשנת 1993 – שהיו הבחירות הראשונות בליכוד שהיו פתוחות לכל חברי המפלגה, התייצבו ארבעה – נתניהו, לוי, בגין וקצב. מלכתחילה היה העימות החריף ביותר בין נתניהו ולוי. בהופעה טלוויזיונית מספר ימים לפני הבחירות באולפן תוכנית הטלוויזיה "מוקד" בערוץ הראשון, שהייתה אז פורום פוליטי יוקרתי, החליפו השניים האשמות וכינויים. לוי כינה את נתניהו "נפוליאון" ו"צלופח", והמציא את מטבע הלשון "אנטיביביוטיקה", והעימות בין השניים דמה לתיגרה אישית יותר מאשר לעימות פוליטי לגופו של עניין.

נראה כי נתניהו התגבר על ספיחי פרשת הקלטת, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית. רעייתו שרה התראיינה לעיתונות ומסרה כי ברור לה שהמדובר ב"תקלה רגעית וחסרת משמעות", ואף הופיעה לצידו של נתניהו במסעותיו בסניפי הליכוד לקראת הבחירות וזכתה לתשואות רמות מצד הפעילים.

בבחירות שנערכו ב־24 במרץ 1993 זכה נתניהו ברוב של יותר מ־52%, הוכתר למנהיג המפלגה ולמועמדה לראשות הממשלה. לוי נראה כמי שבדרכו החוצה מן המפלגה, שכן נראה כי שיתוף פעולה בינו ובין נתניהו אינו אפשרי עוד.

ב־18 ביוני 1995 הודיע לוי על פרישתו מן הליכוד והקמת תנועה בשם "גשר" אשר תתמודד לבחירות לכנסת, בעוד שלוי יתמודד על תפקיד ראש הממשלה. מחברי הכנסת של הליכוד הצטרף אליו רק דוד מגן.

בתוך חודשים ספורים מיום בחירתו הצליח נתניהו לשקם את הליכוד, להביא להסדר חובותיו ולהזרים דם חדש אל שורות התנועה. באותה תקופה החלה הממשלה בראשות יצחק רבין את המהלכים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו. נתניהו הוביל את המסע התקשורתי והפוליטי נגדם, נגד ממשלת השמאל, ונגד העומד בראשה, יצחק רבין. ב־13 בספטמבר 1993 נערכה פגישתם ההיסטורית של רבין וערפאת בוושינגטון. נתניהו עמד בראש המתנגדים למהלכים שנחשפו עתה לציבור.

התקופה שלאחר מכן הייתה תקופה קשה למדינה. המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה, שאליה נוסף גל של פיגועי טרור. החמורים שבהם היו הפיגוע בעפולה והפיגוע בחדרה באפריל 1994 והפיגוע בצומת בית ליד בינואר 1995, עליהם נוספו פיגועים רבים נוספים, בהם נהרגו עשרות אנשים. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות נוספים נפצעו^[4]. במקביל נחשפו הפרות ההסכמים מצד הרשות הפלסטינית כמו הסתה בבתי הספר, ניצול כניסתו של יאסר ערפאת להחדרת מבוקשים על ידי השב"כ ובעיקר הגדלת המשטרה הפלסטינית בשיעור ניכר יחסית למוסכם. התפתחויות אלו עוררו ספק רב בציבור באשר לכוונות הצד הפלסטיני עמו עומדת הממשלה במשא ומתן, וערערו את בסיס התמיכה הציבורי במהלכי הממשלה.

בשלב מסוים פורסם סקר בו נתניהו מוביל על ראש הממשלה רבין במירוץ לראשות הממשלה.^[5] בעוד שרבין ניהל את המשא ומתן עם הפלסטינים והסורים, כאשר הוא סובל מקשיים קואליציוניים (עזיבתה של ש"ס את הממשלה, ופרישתם ממפלגת העבודה של חברי הכנסת אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן אשר הקימו את תנועת הדרך השלישית), נוהל כנגד ההסכמים מסע ציבורי נרחב.

בשולי המסע הציבורי היו התבטאויות קיצוניות, שבעיני רבים נחשבו כחציית קו אדום. בתהלוכה בצומת רעננה בהשתתפותו של נתניהו נישא ארון מתים שעליו נכתב "רבין ממית את הציונות". בהפגנות ימין שרפו תמונות של ראש הממשלה, נשמעו קריאות "מוות לרבין" ונישאו תמונותיו בכאפיה כאשר עיניו מחוררות.^[6][7]

בהפגנת ענק בכיכר ציון, שהתקיימה ערב אשרור הסכמי אוסלו ב' בכנסת, ב־5 באוקטובר 1995, בה נשאו דברים רבים ממנהיגי הימין, הוצגו תמונות של ראש הממשלה רבין בכאפיה, בעוד נשמעות קריאות "רבין בוגד" ו"בדם ואש את רבין נגרש".^[8][7] שני קטינים הביאו להפגנה תמונות של רבין במדי SS שהוכנו במדפסת ביתית. בערוץ הראשון נטען בזמן ההפגנה שאנשי כך חילקו את תמונת רבין במדי SS^[8], אך בדיעבד התברר שסוכן השב"כ אבישי רביב הוא זה שהציג את התמונות לכתב הטלוויזיה.^[9] מנהיגי הימין הכחישו כל מעורבות במעשים אלו ואף קראו לחקירות משטרה בנושא^{[דרוש מקור]}, בעוד אחרים התקיפו את השמאל וטענו שהוא מנסה לסתום פיות בטענות להסתה.^[10]

ב־4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי מתנקש יהודי, איש הימין הרדיקלי, יגאל עמיר. ההתנקשות הביאה לתופעות של אבל המוני והכאה על חטא, הן בקרב מחנה הימין והן בקרב מחנה השמאל, והתגבשות תנועה עממית שכונתה "נוער הנרות" – בני נוער מחוגי המרכז, השמאל והקיבוצים שהדליקו נרות נשמה, שרו שירי אבל, וחשו אובדן גדול.

האשמות רבות הוטחו כלפי הימין ומנהיגיו, וביניהם נתניהו. נתניהו הואשם בהסתה שקדמה לרצח. התמונות מן הנאום בכיכר ציון, ומן ההפגנה ברעננה שבה צעד כשמאחוריו נישא ארון מתים, שימשו ככלי תעמולה נגדו. סקרי דעת קהל שנעשו באותה תקופה הראו על פער של כשלושים אחוזים לטובת פרס, אשר נהיה למועמד של מחנה השמאל בבחירות אלו, מול נתניהו. זאת לעומת יתרון משמעותי שהיה לנתניהו בסקרים לפני הרצח.

ב־22 בנובמבר 1995 הושבע פרס כראש הממשלה החדשה שהקים לאחר הרצח. הבחירות היו אמורות להיערך כשנה לאחר מכן. כשלושה חודשים לאחר הרצח, ב־3 בפברואר 1996, הודיע פרס על הקדמת הבחירות ל־29 במאי 1996. בשלב זה נראה כי פרס הוא הזוכה הוודאי בבחירות. התמיכה בנתניהו הייתה בשפל, וסקרים הראו כי הוא זוכה לתמיכתם של פחות מרבע מהמצביעים. פרס נראה כמועמד השקול והרציני. הופעתו בחברתם של מנהיגי העולם, כנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, אשר הגיעו להלווית רבין, כמו גם עשרות שנות ניסיונו והאווירה הציבורית לאחר הרצח, נתנו לו הדרת כבוד של מדינאי בכיר וכ'ממשיכו של יצחק רבין'. נראה היה כי הציבור חפץ בהמשך תהליך אוסלו, וכי הימין אינו מסוגל למנוע את המשך התהליך. שלבי הביצוע של ההסכמים, שבהם נסוג צה"ל מן הערים הפלסטיניות, התבצעו בשקט וללא כל מחאה מצד הימין המשותק. ב־10 בדצמבר פינה צה"ל את טולכרם וב־11 בדצמבר את שכם. צעדים אלו, שבזמנים כתיקונם היו נתקלים בביקורת חריפה ומחאות, עברו ללא כל תגובה מצד הימין.

באותה עת נראה היה כי אם אכן תתקיימנה הבחירות זמן כה קצר (כחצי שנה) לאחר הרצח, לא יספיק מחנה הימין להתארגן מחדש ולשנות את פני הדברים, כך שינצח בהן.

ב־5 בינואר 1996 נהרג בסיכול ממוקד "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס, אשר היה אחראי למותם של עשרות ישראלים, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש.

ב־25 בפברואר 1996 החל גל פיגועים אשר בו נרצחו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נרצחו 27 בני אדם בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים ורצח 19 בני אדם. למחרת, בערב חג הפורים, פוצץ עצמו מחבל מתאבד בלב תל אביב, רצח 13 בני אדם, חלקם הגדול ילדים ובני נוער, ופגע ברבים נוספים.

הפיגועים שינו את האווירה הציבורית מן הקצה אל הקצה. נראה היה כי הימין שב ומרים את ראשו, לראשונה מאז רצח רבין. הסקרים הצביעו על יתרון קל לנתניהו על פני פרס.

בניסיון לנסות ולשפר את מצבו האלקטורלי, יזם פרס ועידת פסגה של מנהיגי העולם בשארם א-שייח' ב־13 במרץ 1996. אל הוועידה הגיעו מנהיגים רבים, ביניהם נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון אשר אף ביקר בארץ, על מנת לעודד את העם בישראל. ראשי אמ"ן טענו כי הפיגועים הם יוזמה של איראן המנסה אף היא להתערב בבחירות בארץ ואינם קשורים כלל לחיסולו של המהנדס. לרבים נראה כי התערבות מנהיגי העולם והסברי ראשי אמ"ן הם התערבות לא הולמת במערכת הבחירות, וכתוצאה מכך התמיכה בנתניהו רק גברה.

ב־11 באפריל 1996 הורה פרס על מבצע מקיף לטיהור קיני מחבלים בלבנון, אשר כונה מבצע ענבי זעם. לאחר מותו של רבין שמר פרס בידיו את תיק הביטחון, ולא העביר אותו, כפי שדרשו רבים, לאהוד ברק. פרס ניהל את המבצע באופן אישי ומקרוב, דבר שהביא להאשמות מצד הימין כי המבצע נועד בעיקרו לצורכי תעמולת בחירות. המבצע הסתבך כאשר ב־18 באפריל פגע צה"ל, לטענתו שלא בכוונה, בבניין בכפר קנא שבו הסתתרו אזרחים לבנונים. כמאה אזרחים נהרגו בתקרית.

לחץ בינלאומי, שנוצר בעקבות תקרית זו, החיש את סיום המבצע, וב־27 באפריל הוא הסתיים, טרם זמנו. תמונותיהם של ההרוגים בכפר קנא גרמו לניכור בין אוכלוסיית ערביי ישראל ובין פרס. במסע בחירות אישי וצמוד זקוק היה פרס לא רק לקולות ערביי ישראל, כי אם גם לתמיכתם הנלהבת. נראה היה כי בעקבות התקרית שהתרחשה בכפר קנא איבד פרס את קולותיהם של רבים מהם.

העימות הראשי היה בבחירות לראשות הממשלה, ונראה כי האפשרות המוקנית לבוחר להצביע בשני פתקים נותנת אפשרות לאנשים להביע את דעתם במגוון של מפלגות. מפלגות כגון "ישראל בעליה" (אשר רצה בבחירות אלו בפעם הראשונה) או "הדרך השלישית" קראו לבוחר להצביע בעד המועמד הנראה לו לראשות הממשלה, ולהצביע עבורן ועבור המסר הייחודי שלהן בבחירות לכנסת, בפועל זכו שתי מפלגות אלו להישגים, כמו גם מפלגות כש"ס אשר הייתה אחת הנהנות העיקריות מן האפשרות להצביע בשני פתקים, והחלה בחיזוק משמעותי של כוחה. במקביל, קראו חלק מהמפלגות הערביות להטיל פתק ריק (למעשה קול פסול) בבחירות לראשות הממשלה כמחאה על האירועים בכפר קנא.

הקרב העיקרי התנהל בתשדירי התעמולה בטלוויזיה. נתניהו נעזר ביועץ היהודי-אמריקני ארתור פינקלשטיין, אשר יעץ לו לחזור שוב ושוב על מסרים פשוטים וברורים. הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" חזרה שוב ושוב מדי ערב. תשדירים נוספים הראו זגוגית נשברת, אשר המחישה את חוסר האמון שיש לחוש כלפי הבטחותיו של ערפאת, וכן תמונה של ערפאת ופרס הולכים שלובי יד שצולמה בוועידה כלכלית בדאבוס. הסיסמה הראשית שליוותה את התשדירים, וחזרה שוב ושוב, הייתה – "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס". אל מול תעמולה זו ניהלה מפלגת העבודה תעמולה נמוכת טונים, עם הסיסמה "ישראל חזקה עם פרס" שנבנתה במקצב המדויק של "ישראל מחכה לרבין". רצח רבין כמעט ולא אוזכר, ואף לא פרשת הקלטת או אירועים מביכים אחרים מעברו של נתניהו. מדיניות זו הוכתרה על ידי התקשורת כניסיון להביא ל"הרדמת" הבחירות, מתוך הנחה כי מערכת בחירות שקטה תועיל למפלגת העבודה.

ההתרחשויות האמיתיות אירעו מאחורי הקלעים. כוחות הימין התאחדו מאחורי נתניהו. דוד לוי הצטרף לרשימה מאוחדת בראשות הליכוד והביע תמיכה בנתניהו, דבר שנראה בלתי אפשרי אך חודשים אחדים לפני כן. כמו כן הצטרף רפאל איתן ותנועתו צומת אל הרשימה המאוחדת. אריאל שרון תיווך בין נתניהו ובין הדתיים וקנה את לבם של האדמו"רים. כתוצאה מכך, הציבור הדתי ואף החרדי עמד מאחורי נתניהו. שיעורי ההצבעה הגבוהים בציבור זה, כמו גם הנכונות וההתלהבות שמפגין הציבור החרדי למען מטרותיו, היוו סיוע ממשי. "שחקן חיזוק" נוסף היה "אלוף שלושת הפיקודים" יצחק מרדכי, אשר לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף אל תנועת הליכוד והפך לפעיל למען בחירתו של נתניהו.

בחלוף השנים התגלה כי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון פעל מאחורי הקלעים בניסיון לסייע לפרס לנצח את נתניהו.^[11]

בשמאל נראה היה כי הפעילים לוקים באדישות ובשאננות. אל מול הפעילות הנמרצת בימין, אשר חש כנתון במצור, לא הפגינו אנשי העבודה ומרצ נמרצות וחיוניות. שניים ממנהיגיה הבולטים של מרצ לא התמודדו בבחירות – שולמית אלוני (לאחר החלפתה על ידי יוסי שריד) ויאיר צבן.

אירוע חשוב היה העימות הטלוויזיוני בין נתניהו ופרס שנערך ב־26 במאי 1996, שלושה ימים לפני הבחירות. אל מול נתניהו שנראה תקיף, נמרץ ואף תוקפני, נראה פרס עייף ומנותק. רבים סברו כי נתניהו ניצח בעימות, אם כי רבים אחרים בתקשורת הישראלית סברו כי העימות הסתיים בתיקו. בידיעות אחרונות פורסמה הכותרת "נתניהו ניצח" בהבלטה על השער, ולימים העריך נוני מוזס בשיחה פרטית עם נתניהו כי הכותרת נתנה לאחרון 0.3–0.5 אחוזים שהיו דרושים לו לניצחון מול פרס.

קהל היעד של נתניהו היה מגוון. מצד אחד פנה אל הימין והדתיים, שרצו להשאיר מאחור את תקופת שלטון השמאל. אך לשם הניצחון היה עליו לפנות אף אל הציבור בעל דעות הביניים, המתלבט בין הימין והשמאל, אשר באותם הימים ראה בהסכמי אוסלו משום הכרח מדיני וחפץ במימושם. לאלו הבטיח נתניהו כי עם עלייתו לשלטון לא יבטל את ההסכמים, ויעמוד בהתחייבויותיה המדיניות של ישראל, אך המשא ומתן בניהולו יהיה תקיף יותר, יתבסס על עקרון ההדדיות וישיג תוצאות טובות יותר מאשר יכול להשיג פרס, העלול, כך חזר נתניהו שוב ושוב, לחלק את ירושלים.

ביום הבחירות פתחה תנועת חב"ד במסע תעמולה אינטנסיבי. בכל רחבי הארץ נתלו שלטי ענק בהם נכתב "נתניהו. זה טוב ליהודים".

על אף צמצום הפער בין שני המתמודדים לקראת יום הבחירות, סקרי דעת הקהל של העיתונים מעריב וידיעות אחרונות ערב הבחירות הצביעו על רוב קטן לטובת פרס.

הסכמי העודפים על פי חוק בדר-עופר שנחתמו^[12]:

• העבודה – מרצ
• יהדות התורה – המפד"ל
• חד"ש-בל"ד – מד"ע-רע"ם
• הליכוד-גשר-צומת – ש"ס
• מולדת – תלם אמונה
• ישראל בעלייה – הדרך השלישית

בבחירות הישירות לראשות הממשלה התקבלו התוצאות הבאות:

בבחירות לכנסת הארבע עשרה נמנו 3,119,832 מצביעים מתוך 3,933,250 בעלי זכות הצבעה, אחוז הצבעה של כ-79.32%. אחוז החסימה עמד על אחוז וחצי מכלל הקולות הכשרים, דהיינו 45,782 קולות.

• מס' בעלי זכות בחירה: 3,933,250
• מס' מצביעים: 3,119,832 (המהווים אחוז הצבעה של 79.32%)
• מס' קולות פסולים: 67,702
• מס' קולות כשרים: 3,052,130
• אחוז החסימה (1.5% מכלל הקולות הכשרים): 45,782
• קולות לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה: 78,550 (2.6% מהקולות)
• קולות לרשימות שעברו את אחוז החסימה: 2,973,580 (97.4% מהקולות)
• המודד למנדט: 24,779

11 מפלגות עברו את אחוז החסימה וקיבלו מושבים בכנסת:

תוצאות הבחירות לכנסת הארבע עשרה

רשימה				מושבים בכנסת			קולות
כינוי הרשימה		סימן	ראש הרשימה	מס'		±	מס'	אחוז		±
העבודה		אמת	שמעון פרס	34	34 / 120	10	818,741	26.8%		7.9
הליכוד גשר צומת		מחל	בנימין נתניהו	32	32 / 120	8	767,401	25.1%		6.2
ש"ס – התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה		שס	אריה דרעי	10	10 / 120	4	259,796	8.5%		3.6
מפד"ל המפלגה הדתית לאומית המזרחי – הפועל המזרחי		ב	זבולון המר	9	9 / 120	3	240,271	7.8%		2.8
מרצ – ישראל הדמוקרטית רצ, מפ"ם, שינוי		מרצ	יוסי שריד	9	9 / 120	3	226,275	7.4%		2.2
מפלגת ישראל בעלייה בראשותו של נתן שרנסקי		כן	נתן שרנסקי	7	7 / 120	חדש	174,994	5.7%		חדש
החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון – הברית הלאומית הדמוקרטית		ו	האשם מחאמיד	5	5 / 120	2	129,455	4.2%		1.8
יהדות התורה המאוחדת אגודת ישראל – דגל התורה		ג	מאיר פרוש	4	4 / 120		98,657	3.2%		0.1
הדרך השלישית להסכמה לאומית		הד	אביגדור קהלני	4	4 / 120	חדש	96,474	3.1%		חדש
המפלגה הדמוקרטית הערבית – הרשימה הערבית המאוחדת		ע	עבד אל-מאלכ דהאמשה	4	4 / 120	2	89,514	2.9%		1.3
מולדת		ט	רחבעם זאבי	2	2 / 120	1	72,002	2.4%
אחוז החסימה: 1.5%
אחדות למען העלייה בראשות אפרים גור		ק	אפרים גור	0		חדש	22,741	0.7%		חדש
גיל - גמלאי ישראל לכנסת		פ	נאוה ארד	0		חדש	14,935	0.5%		חדש
הברית המתקדמת		פא	מוחמד זידאן	0		חדש	13,983	0.5%		חדש
תלם אמונה יהדות בדרכי נועם בראשות הרב יוסף עזרן		תא	יוסף עזרן	0		חדש	12,737	0.4%		חדש
מפלגת ההתיישבות		דן	אליעזר לוינגר	0		חדש	5,533	0.2%		חדש
ימין ישראל		יד	מרים לפיד	0		חדש	2,845	0.1%		חדש
מפלגת זכויות הגבר במשפחה – רע"ש		ז	יעקב שלוסר	0		חדש	2,338	0.1%		חדש
האיחוד הערבי לקדמה והתחדשות בראשות ד"ר אחמד טיבי		נ	אחמד טיבי	0		חדש	2,087	0.1%		חדש
ארגון הפעולה הדמוקרטי דע"ם		ד	אסף אדיב	0		חדש	1,351	זניח		חדש
סה"כ				120			3,052,130	100%
בעלי זכות הצבעה			3,933,250	קולות כשרים				77.6%		1.9
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 4408
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 4414

בליל הבחירות הצביעו מדגמי ערוצי הטלוויזיה בתחילה על ניצחונו של פרס. אך עם ספירת הקולות התברר כי הזוכה, בהפרש זעיר, הוא נתניהו, כאשר בקרב הציבור היהודי זכה נתניהו לתמיכה של 55% מהמצביעים ובקרב הלא-יהודים יותר מ-90% מהמצביעים תמכו בפרס.^[2] בנתניהו תמכו ציבורים רחבים שזוהו עם מגזרים מקופחים בחברה הישראלית, כגון העולים החדשים, החרדים, המזרחים ותושבי עיירות הפיתוח. מנגד, התמיכה בפרס הייתה רחבה בקרב השכבות המבוססות בחברה הישראלית, המזוהות ברובן עם אוכלוסייה אשכנזית וחילונית יותר, בנוסף לזה של המגזר הערבי. במשך כמה ימים המתינו ל"קולות החיילים" ו"קולות הימאים" הנספרים מאוחר יותר, אשר יכלו להטות את הכף, דבר שלא קרה בסופו של דבר. נתניהו נבחר לראשות ממשלת ישראל בהפרש של כשלושים אלף קולות. בסוף משא ומתן קואליציוני הקים נתניהו את ממשלת ישראל העשרים ושבע.

תוצאות הבחירות לכנסת היו דרמטיות ביותר. שתי המפלגות הגדולות איבדו מכוחן, לא מעט בשל שיטת ההצבעה בשני פתקים שעודדה מצביעים לבחור במפלגות מגזריות, כמפלגות הערביות, ש"ס וישראל בעליה. הליכוד קיבל את מספר המנדטים הנמוך ביותר מאז הבחירות לכנסת השביעית, והעבודה קיבלה את מספר המנדטים הנמוך ביותר מאז הבחירות לכנסת התשיעית. הדבר גרם להתערערות מעמדו של ראש הממשלה. עד אותה העת, היה ראש הממשלה מנהיג המפלגה הגדולה. על כן, לשם הרכבת הקואליציה, היה צורך בשותפה אחת או שתיים. אולם, שיטת הבחירות הישירה הובילה לכך שרה"מ הנבחר, נתניהו, עמד בראשות מפלגה בינונית, התלויה בקואליציה של מספר מפלגות. בניגוד למערכות הבחירות של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בהן השינויים בהרכב הכנסת היו קטנים יחסית, במערכת הבחירות של 1996 היו שינויים דרמטיים: מרצ איבדה רבע מכוחה; בציבור הדתי, המפד"ל עלתה ב-50 אחוזים, וש"ס עלתה ב-66 אחוזים. לאחר שבכנסת הקודמת כמעט כל המפלגות השתייכו באופן ברור לאחד משני הגושים הגדולים, במערכת-הבחירות הנוכחית נכנסו שתי מפלגות מרכז: ישראל בעלייה אשר פרצה בשעטה גדולה לזירה הפוליטית עם שבעה מנדטים (המפלגה קיבלה לימים צביון ימני מובהק, אבל אז היו חברים בה גם אישים בעלי דעות שמאליות יותר, כדוגמת רומן ברונפמן) ; וגם הדרך השלישית, מפלגת מרכז שכללה בעיקר יוצאי מפלגת העבודה, אשר נכנסה לכנסת עם ארבעה מנדטים.

כל הקדנציה של נתניהו בראשות הממשלה עמדה בסימן אי היציבות וחוסר האיזון שגרמה השיטה החדשה. מלכתחילה, התקשה נתניהו להרכיב את ממשלתו, ובתחילה הודיעו אישים מרכזיים כדוד לוי כי לא יכהנו בה. לאחר שפייס את כל הגורמים, עלה בידו של נתניהו להקים ממשלה. אך הייתה זו ממשלה רעועה הנתונה לסחטנות פוליטית, בדומה לממשלות שקדמו לה. רבים טענו כי שיטת הבחירות הישירות לא הביאה לתועלת רבה, וכי הקלקלה במערכת הפוליטית הישראלית עמוקה מכדי ששינוי בשיטת הבחירות יביא לתיקונה. ח"כ יוסי ביילין החל במסע לחזרה לשיטה הישנה, מסע שהניב פרי עם ביטול חוק הבחירה הישירה בשנת 2001.

נתניהו שימש כראש ממשלה במשך כשלוש שנים, רוויות משברים וזעזועים, כמו גם בפרשיות, שהידועה מביניהן היא פרשת בר-און חברון. למעט אירועי מנהרת הכותל ומספר פיגועים בודדים, תקופת שלטונו של נתניהו הייתה שקטה יחסית מבחינת טרור. בשנת 1999 נאלץ להקדים את הבחירות, ולהתמודד בשנית על ראשות הממשלה, הפעם מול אהוד ברק.

• אשר אריאן ומיכל שמיר, הבחירות בישראל – 1996, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999
• קרן נויבך, המירוץ – בחירות 96, תל אביב : ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1996. ISBN 9654482754
• בן כספית, ההתאבדות – מפלגה מוותרת על שלטון, תל אביב : מעריב, 1996.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: סיסמאות בפוליטיקה הישראלית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה

• רשימת המועמדים לכנסת הארבע עשרה, י"פ 4408 מ-9 במאי 1996
• תוצאות הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, באתר הכנסת
• הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת הארבע־עשרה, ילקוט הפרסומים 4414, התשנ"ו, 5 ביוני 1996, עמ' 3482
• פירוט של חישוב תוצאות הבחירות לכנסת ה-14, באתר מחשבון מנדטים
• תוצאות הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• עקיבא אלדר, מחזיר חרדות קודמות, באתר הארץ, 6 בפברואר 2009
• הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
• סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
• ציון נאנוס, ‏חוזרים ל-96': 20 שנה לניצחון הראשון של נתניהו, באתר ‏מאקו‏, 23 במאי 2016
• יונתן גת, בחירות 1996, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "תרגיל בחירות", כאן, 2019
• גיורא גולדברג, הימין לקראת בחירות 1996

מערכות בחירות כלליות בישראל
1949 • 1951 • 1955 • 1959 • 1961 • 1965 • 1969 • 1973 • 1977 • 1981 • 1984 • 1988 • 1992 • 1996 • 1999 • 2001 • 2003 • 2006 • 2009 • 2013 • 2015 • 2019 (אפריל) • 2019 (ספטמבר) • 2020 • 2021 • 2022