הגשר על הנהר קוואי

ערך זה עוסק בסרט. אם התכוונתם לספר שעליו הוא מבוסס, ראו הגשר על הנהר קוואי (ספר).

הגשר על הנהר קוואי
The Bridge on the River Kwai

הכרזה המקורית של "הגשר על הנהר קוואי"
מבוסס על	הגשר על הנהר קוואי
בימוי	דייוויד לין
הופק בידי	סם שפיגל
תסריט	הספר מאת פייר בול שקיבל גם קרדיט על כתיבת התסריט כותבי התסריט קארל פורמן ומייקל וילסון
עריכה	פטר טיילור
שחקנים ראשיים	אלק גינס, ססואה הייאקאווה, ג'ק הוקינס, ויליאם הולדן
מוזיקה	מלקולם ארנולד
צילום	ג'ק הילדיארד
מדינה	הממלכה המאוחדת, ארצות הברית
חברת הפקה	Horizon Pictures
חברה מפיצה	סרטי קולומביה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	2 באוקטובר 1957
משך הקרנה	161 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה, סרט מלחמה, סרט מבוסס יצירה ספרותית
תקציב	3,000,000 דולרים
הכנסות	27,200,000 דולרים
הכנסות באתר מוג'ו	bridgeontheriverkwai
פרסים	פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר מכל מקור שהוא. פרס באפט"א לסרט הבריטי הטוב ביותר.
דף הסרט ב־IMDb

הגשר על הנהר קוואי (באנגלית: The Bridge on the River Kwai) הוא סרט מלחמה אפי בריטי משנת 1957, המבוסס על ספר בשם זה שכתב פייר בול. את הסרט ביים דייוויד לין, מככבים בו אלק גינס, ססואה הייאקאווה, ג'ק הוקינס וויליאם הולדן, והוא מספר את סיפורם של שבויי מלחמה בריטים הכלואים במחנה שבויים יפני במזרח הרחוק בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור שהסרט מספר אינו סיפור מלחמה רגיל, אלא סיפור של מאבק בין תרבויות: התרבות היפנית, התרבות הבריטית והתרבות האמריקנית. הסרט גם מביא מבט פסיכולוגי מעמיק אל נבכי נפשו של גיבור הסרט, הקצין הבריטי קולונל ניקולסון, שבניית הגשר על הנהר קוואי הופכת אצלו לשגעון אובססיבי לדבר אחד.

הסרט זכה להצלחה קופתית ולשבחי הביקורת, כמו גם לשבעה פרסי אוסקר, לרבות פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר שהוענק למפיקו, סם שפיגל, וכן לפרסים רבים נוספים. מנגינת הפתיחה של הסרט, "מארש הקולונל בוגי", מבוצעת בשריקה, והפכה לאחת המנגינות הקולנועיות הידועות ביותר.

במאי 2018 החלו מגעים לחידוש הסרט בחברת Universal Studios. בין השמות שעלו לשחק בתפקיד הראשי הוא חואן פלנדרס, זוכה פרס אמי הארגנטינאי בשנת 1991 על תפקידו בסרט Los Arcticos: The Movie.

הסרט נפתח בהצגת שני שבויי מלחמה הקוברים גופת אדם בבית קברות במחנה שבויים יפני במערב תאילנד במלחמת העולם השנייה. התנאים במחנה הם גרועים ביותר. האסירים נתונים למשמעת אכזרית, מנוצלים לעבודות כפיה וסובלים מרעב ומתנאים סניטריים גרועים. שני השבויים, קומנדר שירס האמריקני (ויליאם הולדן) וקורפורל וויבר האוסטרלי, שרדו בתנאים אלו רק בשל כך ששיחדו את השומרים וקיבלו עבודות קשות פחות המיועדות לחולים. בעודם עובדים, מגיעה קבוצה גדולה של אסירים בריטים שנשבו בסוף קרב סינגפור, הצועדים באופן מתריס כשהם שורקים את המנגינה "מארש הקולונל בוגי". בראש השבויים קולונל ניקולסון (אלק גינס) קצין בעל הדרת פנים, הנראה כמי שהשבויים סרים למרותו.

מפקד המחנה היפני, קולונל סאיטו (ססואה הייאקאווה) פונה אל השבויים ומסביר להם את הכללים במחנה. הוא מתעקש כי כל השבויים, בלי הבדל דרגה, יעבדו בבניית גשר על הנהר קוואי, כחלק מפרויקט של הנחת פסי רכבת המיועדים לחבר בין בנגקוק ורנגון, בירת בורמה.

בבוקר שלמחרת, כאשר סאיטו מורה לאנשים לצאת לעבודה, פוקד ניקולסון על קציניו שלא להתייצב. הוא מפנה את סאיטו להוראות אמנת ז'נבה שלפיהן קצינים שנשבו פטורים מעבודה פיזית. סאיטו רותח מזעם, אך ניקולסון עומד על שלו, אף כשסאיטו מאיים שיוציא להורג את כל הקצינים הסרבנים. קצין רפואה בריטי, מייג'ור קליפטון (ג'יימס דונלד), מניא את סאיטו מכוונתו לרצוח את הקצינים, באומרו כי הדבר יוביל לחקירה שעלולה לפגוע בו. סאיטו מותיר את ניקולסון וקציניו כשהם עומדים בחום הכבד. במהלך היום מתמוטט אחד מהם, אך ניקולסון ושאר הקצינים מחזיקים מעמד בעמידת דום מתריסה, והם נותרים עומדים על מקומם גם כשחייליהם שבים מעבודותיהם. אז כולא סאיטו את הקצינים בכלוב, ואת ניקולסון בתא קטן ומבודד ללא חלונות. התנאים בחום הכבד הם בלתי נסבלים, אך ניקולסון מחזיק מעמד.

בינתיים נתקלת בניית הגשר בקשיים חמורים, ונמצאת בפיגור ניכר בלוח הזמנים לו מחויב סאיטו. חלק מהכישלון נובע מכך שהאסירים הבונים את הגשר מחבלים באופן מכוון בבנייה. סאיטו מגלה לניקולסון כי אם לא יעמוד בלוח הזמנים, הוא יאלץ לבצע התאבדות יפנית טקסית המכונה "ספוקו". בלית ברירה משחרר סאיטו את ניקולסון ופוטר את הקצינים מעבודה, כביכול לרגל יום השנה לניצחונה של יפן במלחמת רוסיה יפן. ניקולסון וקציניו שבים לחייליהם ומתקבלים בהתלהבות, בעוד שסאיטו פורץ בחדרו בבכי של ייאוש.

ניקולסון עורך מסדר לחייליו ומוצא כי המשמעת בקרבם אינה לרוחו. הוא מחליט כי עליהם לעבוד באופן מסודר על מנת לשמור על המסגרת הצבאית ועל כבודם כחיילים. הוא מורה לקפטן ריבס (פיטר ויליאמס) ולמייג'ור יוז (ג'ון בוקסר) לתכנן בניית גשר ראוי. נראה כי בכוונתו לבנות גשר, על אף שברור כי לגשר זה יהיה ערך צבאי רב לאויב היפני.

בינתיים, שירס, וויבר וקצין אנגלי נוסף מנסים להימלט. וויבר והקצין האנגלי נהרגים, אך שירס מצליח לקפוץ לתוך הנהר, ורודפיו מניחים כי מת. לאחר מסע בן ימים רבים בג'ונגל מגיע שירס לכפר מקומי, ותושביו מסייעים לו להגיע אל הקווים הבריטים. הוא נשלח לבית חולים בריטי בקולומבו, בירת ציילון על מנת להחלים שם.

בבית החולים זוכה שירס לביקורו של מייג'ור וורדן (ג'ק הוקינס) איש הכוחות המיוחדים הבריטיים. הוא כופה על שירס להצטרף אליו למבצע בו יושמד הגשר אותו בונים ניקולסון ואנשיו. וורדן יודע כי שירס אינו קצין כי אם חוגר מתחזה, שלבש את מדיו של שירס האמיתי שנהרג, על מנת לקבל יחס טוב יותר במחנה השבויים, וכי אם הדבר יוודע יהיה צפוי לעונש מוות. לשירס אין ברירה אלא להצטרף למבצע, ומובטח לו כי יקבל חנינה לכשישוב. שירס מצטרף לחבורתו של וורדן, הכוללת גם לויטננט קנדי בשם ג'ויס (ג'פרי הורן) וקצין נוסף בשם קפטן צ'פמן.

ניקולסון, שבניית הגשר הפכה לו לאובססיה, דוחף את אנשיו במחנה השבויים להשלים את העבודה בזמן. כאשר הוא רואה שהבנייה עדיין מפגרת אחר לוח הזמנים, הוא מכריח גם את הקצינים לעבוד עבודה פיזית, וגם הקצינים היפנים מצטרפים למאמץ. ניקולסון מבין כי המיקום שנבחר לגשר הוא גרוע, וכי במיקום זה לא יחזיק הגשר מעמד לעולם. הוא נוטש את אתר הבנייה ובונה גשר חדש, מאות מטרים במורד הנהר.

אנשי הכוחות המיוחדים מוצנחים אל האזור, ובמהלך הנחיתה נהרג צ'פמן. היתר עושים את דרכם במעלה הנהר ונעזרים במדריך מקומי בשם יאי. במהלך היתקלות עם היפנים נורה וורדן ברגלו, אך הקבוצה מצליחה להגיע בזמן לאתר בו הגשר הולך ונבנה.

שירס וג'ויס מצליחים להניח חומרי נפץ בבסיס הגשר בחסות החשיכה, ומתכננים לפוצץ את הגשר כאשר תעלה עליו הרכבת היפנית הראשונה, שעליה אמורים להיות קצינים יפנים בכירים וחיילים רבים. עם עלות השחר, נחרדים אנשי הקומנדו לגלות כי כבלי המערכת ומטעני הנפץ נחשפו עם נסיגת פני הנהר, והם גלויים לעיני כל. ניקולסון, העורך סקירה אחרונה בטרם ייחנך הגשר, מגלה את הבעיה, ומפנה אליה את תשומת לבו של סאיטו. הרכבת מתקרבת, ושני הקצינים רצים במהירות אל גדת הנהר, בעקבות הכבל המוביל מחומרי הנפץ אל ג'ויס האמור להפעיל את מנוף הנפץ ומחכה לידו בסבך השיחים. כאשר הם מתקרבים, דוקר ג'ויס את סאיטו למוות. ניקולסון קורא לעזרה ומנסה לעצור את ג'ויס שאינו יכול להביא עצמו לפגוע בניקולסון. כאשר ג'ויס נפגע, מגיע שירס לסייע לו, אך הוא נורה ונהרג בדיוק לפני שהוא מגיע אל ניקולסון. ניקולסון מזהה את שירס, והדבר מביא אותו למחשבה על מעשיו. הוא שואל עצמו בקול "מה עשיתי". וורדן, שהמתין בסמוך, יורה במרגמה ופוצע את ניקולסון אנושות. ניקולסון הפצוע מגיע אל הנפץ, מתמוטט עליו, וגורם להפעלתו. הגשר מתפוצץ בדיוק כאשר עוברת עליו הרכבת היפנית. הרופא, קליפטון, המביט בהרג, מניד את ראשו באמרו "טירוף... טירוף...".

הסרט אינו רק סרט מלחמה או סרט "מחנה שבויים" מעולה בסוגו, אלא גם מעלה סוגיות פילוסופיות ופסיכולוגיות עמוקות. שלושת הקטבים של הסרט, הקולונל הבריטי ניקולסון, הקולונל היפני סאיטו, והקצין האמריקני המתחזה שירס, מייצגים את שלושת הפנים של הצדדים הלוחמים. היפני, איש המסורת, המאמין בכבוד ובכך שהכוח יכול להכריע. הבריטי, הקצין הקולוניאלי, המאמין בכך שרק המשמעת הצבאית יכולה לאחד את אנשיו, אמונה במשמעת לשם משמעת, המביאה אותו לבסוף לשיתוף פעולה אבסורדי עם האויב (הנתפס בעיניו כנחות, וכמי שהוא, הקצין המערבי, לבדו, יכול להסביר לו כיצד לבנות את הגשר שאינו יכול לבנות בעצמו). והאמריקני, היזם, השורד בכל מצב, החלקלק, המקריב עצמו בסוף למען המטרה. המאבק אינו רק בין סוגי אישיות שונים, כי אם בין תרבויות. אך מעבר למאבק בין התרבויות, מתפתח בנפשם של הגיבורים מאבק פנימי. בין חובה למשמעת, בין רצון לשרוד את המלחמה, ובין הרצון לנצח בה.

שלושת השחקנים מייצגים היטב את הטיפוס האנושי ששיחקו. הבחירה אינה אקראית, והמדובר בשלושה שחקנים שההזדהות שלהם עם הדמות ששיחקו עמוקה יותר מאשר גילום דמות גרידא.

אלק גינס, המשחק את ניקולסון, שירת בעצמו במלחמת העולם השנייה, ויש להניח כי הכיר היטב את הטיפוס של הקצין המקצועי, אותו "קולונל בלימפ", שגילם. צ'ארלס לוטון, ששיתף פעולה עם לין בסרט קודם, "בנות גידלתי" (1954), היה בחירתו הראשונה של לין לתפקיד. לוטון, שהתמחה בגילום תפקידי רשעים אקסצנטריים, מנירון קיסר ועד ויליאם בליי, סירב, שכן לא יכול לסבול את תנאי המחיה באזורים הטרופיים.^[1] בכך ניתנה ההזדמנות לגינס, שהיה ידוע עד אז בזכות תפקידים קלילים בקומדיות הבריטיות של שנות החמישים שצולמו באולפני אילינג, קומדיות כ"דם כחול", ו"חביבי הנשים", שהתבססו במיוחד על סטריאוטיפים מעמדיים ומבטאים. זו הייתה ההזדמנות הגדולה שלו להציג את מלוא יכולת המשחק לה היה מסוגל. גינס ניצל את ההזדמנות להפגנת משחק מעולה, של אדם מאופק הממעט לגלות את רגשותיו, אך סוער באובססיה פנימית בלתי ניתנת לריסון, המביאה אותו ואת הסובבים אותו אל סף האבדון.

ססואו הייאקאווה, המשחק את סאיטו, היה בצעירותו מגדולי השחקנים של הקולנוע היפני ושל הקולנוע העולמי בכלל. בעת שצולם הסרט היה הייאקאווה בן קרוב ל-70. בשנות ה-20 ובשנות ה-30 היה האייקאווה כוכב הקולנוע האסיאתי הבולט, הן ביפן והן מחוצה לה, ונהנה מעושר עצום ותהילה רבה. לאחר מכן דעך מעט כוכבו, עד שבזמן מלחמת העולם השנייה מצא עצמו לכוד בשטח הכיבוש הגרמני בצרפת, שם צילם סרט כשהחלה המלחמה. בתקופה זו התפרנס בדוחק ממכירת תמונות, ואף הצטרף ל"רזיסטאנס", וסייע לטייסים של בעלות הברית שנחתו בשטח צרפת. במעשים אלו הוכיח את התנגדותו לטיפוס האנושי שייצג סאיטו, אך הוא שיחק אותו מתוך היכרות עמוקה עם הדמות, ובאופן אמין ונוגע ללב, כמייצג את "הנבל איש הכבוד". האייקאווה התייחס לתפקיד זה כתפקיד הטוב ביותר שגילם בחייו.^[2]

ויליאם הולדן, המשחק את שירס, האמריקני, היה שחקן בעל מראה נאה שהתמחה בגילום דמויות ציניות ומנוכרות, החושפות את הריקבון שבסביבתם. תפקיד דומה, של שבוי אמריקני, שיחק מספר שנים לפני כן, בשנת 1953 בסרטו של בילי ויילדר, "סטלאג 17". הדמות של הגיבור המתגלה כנוכל, ומת לבסוף כגיבור, תאמה את אופיו של הולדן, שמאחורי החזות הנאה הסתיר דיכאון קליני והתמכרות רבת שנים לאלכוהול.

אך הגיבורה האמיתית של הסרט היא המלחמה. הסרט מציג את פניה המכוערות, הלא הירואיות של המלחמה. עמידתו הגאה של ניקולסון בראש חייליו, הנראית בתחילה כעמידה הירואית, מתפרשת לאחר מכן כאובססיה צבאית למשמעת של אדם שאינו לגמרי שפוי בדעתו. שירס, הגיבור, מתגלה כמתחזה. המוות בסרט, הן של שירס והן של ניקולסון, הוא טראגי, אווילי וחסר טעם. השבויים בסרט מאבדים את שנות חייהם הטובות, לשווא, בגיהנום עלי אדמות של חום, מחלות מידבקות ועבודת פרך. וכל זאת מתמצה באמירתו של הרופא קליפטון, המהווה את הציטטה הזכורה ביותר מהסרט - "טירוף, טירוף".

הסרט התקבל בזמנו כיצירת מופת. "טיים" כתב כי לין "מראה חוש הומור נדיר, ותחושה לשירה המתבטאת במצב; הוא מראה גם את היכולת הנדירה יותר להביע זאת, לא במילים, כי אם בחיים. ויותר מכל, הוא מבין את טיבו האמיתי של הסיפור שהוא מספר. הסרט זועק מעומק האסון האישי, והגורל הלא אישי, שהאדם אינו מידת כל הדברים. שהחיים גדולים מאלו החיים אותם, שיש משמעות, לאלו בעלי העיניים היכולים לראותה, אפילו בבשורת הכאוס".^[3] מבקר הסרטים של העיתון "דבר", זאב רב נוף, סקר את הביקורות שקיבל הסרט, שחלקן כינו אותו "גדול" כמו הדיילי מירור, וחלקן כינו אותו "הישג טכני מרשים". רב נוף נוטה יותר לדעה השנייה. לדעתו הסרט אינו "מגיע לתהילה" אך הוא "תרומה חשובה להוקעת המיליטריזם העיוור, להבנת אנשים במלחמה, הישג גדול לאומנות הקולנוע".^[4]

כיום, עשורים רבים לאחר הקרנותיו הראשונות של הסרט, הוא נתפס כסרט קלאסי, המייצג היטב את הקולנוע הבריטי האיכותי, מופת לסרטי מלחמה. מבקר הסרטים של ערוץ 4 הבריטי מסכם את ביקורתו על הסרט במילים "גינס, לין וקולנוע המלחמה הבריטי מעולם לא היו טובים יותר".^[5] ואילו רוג'ר איברט, האמריקני, קובע כי "יש הוד והדר בסרטיו המאוחרים של לין, המפצים על אובדן הזווית האנושית. אך ב'קוואי' עדיין שמר לין על המבט למגע האנושי, כברגעיו האישיים של סאיטו, ובביקורתו המרוצה מעצמה של ניקולסון על הגשר המוגמר. יש משהו מהמלך ליר בזעקת השפיות האחרונה שלו - 'מה עשיתי?'".^[1]

עלילת הסרט היא בדיונית ברובה, אך היא מתבססת על בניית גשר רכבת על נהר מיי קלונג במערב תאילנד, במקום שכונה מה קאם, חמישה קילומטרים מהעיר קנצ'נבורי, 130 ק"מ ממערב לבנגקוק.

על פי ועדת קברי המלחמה של חבר העמים הבריטי:

"מסילת בורמה-סיאם הידועה לשמצה, נבנתה על ידי שבויי מלחמה מחבר העמים, הולנדים ואמריקנים. זה היה פרויקט יפני שהונע על ידי הצורך ליצור רשת תקשורת טובה יותר לתמיכה בצבא היפני בבורמה. במהלך בניית המסילה מתו כ-13,000 שבויי מלחמה ונקברו לצידי המסילה. 80 עד 100 אלף אזרחים נוספים מתו ביישום הפרויקט, במיוחד עובדי כפייה שהובאו ממלאיה ומאיי הודו המזרחיים ההולנדיים או שגויסו בתאילנד ומיאנמר (אז סיאם ובורמה). שני כוחות של עובדי כפייה, האחד בסיאם והשני בבורמה החלו את הסלילה בקצוות מנוגדים של המסילה והתקדמו זה לקראת זה.

— בית הקברות הצבאי קנצ'נבורי אתר ועדת קברי המלחמה של חבר העמים הבריטי

האירועים המתוארים בסרט הם ברובם בדיוניים, ועל אף שהסרט מתאר את התנאים הגרועים והסבל שנגרם עקב בניית המסילה והגשרים, עדיין הסרט אינו מתאר את הזוועות במלוא היקפן. הקצין הבריטי הבכיר בין השבויים עובדי הכפייה היה קולונל פיליפ טוסי. טוסי ואנשיו אכן נדרשו, בניגוד לכללי אמנת ז'נבה, לבנות את גשרי הרכבת. הם הגיעו באוקטובר 1942^[6] ושוכנו במחנה בטמרקן, חמישה קילומטרים מקנצ'נבורי. 2,000 שבויים היו תחת פיקודו של טוסי, והוא עשה ככל יכולתו כדי לשמור על חייהם, וכן לשמור על המשמעת הצבאית, הניקיון וההיגיינה. בניגוד לניקולסון הבדיוני, טוסי גם ניסה לעכב את הפרויקט ולחבל בו. אנשיו אספו נמלים על מנת שאלו תכרסמנה ביסודות העץ, וערבבו את המלט באופן שגוי. בניגוד למוצג בסרט, בו ניקולסון ואנשיו יודעים כיצד לבנות את הגשר, ואילו היפנים שוגים, היו אלו המהנדסים היפנים שהצליחו, על אף כל המכשולים, בבניית המסלול תוך 12 חודשים (לעומת 9 חודשים בתכנון המקורי),^[6] כאשר המהנדסים הצבאיים הבריטים העריכו כי הדבר יארך כחמש שנים.

בתחילה נבנה גשר עץ זמני, ולאחר מכן, ב-26 באוקטובר 1943,^[6] הושלמה בנייתו של גשר מבטון וברזל. השמדת הגשר בידי חוליית קומנדו המתוארת בסרט לא אירעה מעולם. שני הגשרים שימשו את היפנים עד שנת 1945 ואז נהרסו שניהם בהפצצה אווירית של בעלות הברית. הגשר מבטון וברזל נפגע ראשון, ביוני 1945, לאחר ששבעה ניסיונות קודמים לפגוע בו כשלו. הגשר תוקן, וכיום משתמשים בו לתעבורה על פני הנהר.

חלק משמות גיבורי הסרט הם שמותיהם של אנשים אמיתיים, אך דמותם בסרט שונה בתכלית. כך, למשל, השני בשרשרת הפיקוד במחנה היה רס"ר בשם סאיטו, כאשר בסרט זהו שמו של מפקד המחנה שדרגתו קולונל. סאיטו היה אהוב על העצירים שכן הפגין כלפיהם יחס אנושי. כאשר נשפט על פשעי מלחמה העיד טוסי לטובתו.

התסריטאים קארל פורמן ומייקל וילסון נחשדו בקומוניזם, ולכן, עקב השפעת המקארתיזם בהוליווד של אותה תקופה, נכנסו ל"רשימה השחורה" ויכלו לעבוד על הסרט רק בחשאי. השניים לא עבדו בצוותא. וילסון נכנס לתמונה לאחר שלין הביע חוסר שביעות רצון מעבודתו של פורמן. הקרדיט על העבודה ניתן למחבר הספר פייר בול. בול לא דיבר אנגלית, ולא נטל חלק משמעותי בכתיבת התסריט. כאשר זכה תסריטו המשובח של הסרט בפרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר, קיבל אותו בול, ושמם של פורמן וילסון לא הוזכר כלל. רק בשנת 1984 העניקה האקדמיה האמריקאית לקולנוע באופן רטרואקטיבי את הפרס לפורמן וילסון, אך המקבלים כבר לא היו בחיים, ולא ראו בתיקון העוול. במהדורות חדשות של הסרט ניתן להם הקרדיט על כתיבת התסריט.

התסריט נאמן לספר באופן כללי, אך כולל שתי סטיות משמעותיות. דמותו של שירס בספר היא דמות של קצין קומנדו בריטי שלא היה מעולם במחנה, ולא הדמות המורכבת אותה משחק הולדן, הנמלטת מן המחנה על מנת לשוב אליו. כמו כן סיומו של הספר הוא שונה. הרכבת צוללת אל הנהר כתוצאה ממטען משני שהניח וורדן, אך ניקולסון אינו נופל ומפעיל את הנפץ, והגשר נותר על מכונו. בול נהנה מהסרט, אך הביע אי הסכמה עם הסיום.

הפרויקט החל ביוזמתו של פורמן, שרכש את הזכויות לכתיבת תסריט לסרט, מתוך תקווה שזולטן קורדה יביים אותו. אך כאשר אחיו של זולטן קורדה, אלכסנדר קורדה, הביע הסתייגות מתוכנו של הסרט כ"אנטי בריטי", חבר פורמן לשפיגל, ולאחר שהועלו שמותיהם של מספר במאים כהווארד הוקס ואחרים, פנו שפיגל ופורמן לדייוויד לין, שמאחוריו היו כבר מספר סרטים מצליחים. לין לא אהב את התסריט של פורמן, ולאחר שינויים רבים בתסריט הובא וילסון לכותבו מחדש.^[7]

ההסרטה החלה באתר ליד קיטוגאלה שבסרי לנקה, אך כמה סצנות צולמו באנגליה. הרכבת המופיעה בסרט הייתה קטר קיטור ישן שנרכש מממשלת סרי לנקה, על מנת שניתן יהיה להפילו מהגשר, כדרישת התסריט. הצנחנים בסרט היו אנשי חיל האוויר המלכותי הבריטי המוצבים בסרי לנקה. הצניחה צולמה כשהצלם ג'ק היליארד קשור לכנף המטוס המצניח, ואוחז במצלמת 16 מילימטרים. הגשר ששימש בהסרטה אכן הוקם על נהר בידי מקומיים, ובנייתו ארכה שישה חודשים, והחלה עוד בטרם החל הליהוק לסרט. עלות בניית הגשר הייתה רבע מיליון דולר.^[7] במהלך ההסרטה אירעה תאונת מכונית בה נהרג עוזר הבמאי ג'ון קריסון, ומאפר נפגע קשה.

צילום סצנת הגשר המתפוצץ נקבע ל-10 במרץ 1957 בנוכחות סולומון בנדרנאיקה, ראש ממשלת סרי לנקה ונכבדים נוספים. אך הפיצוץ בוטל שכן הצלם פרדי פורד לא הצליח לצאת מאזור הפיצוץ בזמן. הפיצוץ נדחה למחרת, והתבצע בנוכחות בנדרנאיקה.

	המארש של קולונל בוגי, אותו שורקים החיילים בפס הקול של הסרט.
	לעזרה בהפעלת הקובץ

מוזיקת הפתיחה של הסרט, נעימת מארש המושמעת בשריקה, הייתה ללהיט בפני עצמו, והיא אחד המאפיינים הזכורים ביותר של הסרט. המנגינה אותה שורקים החיילים הנכנסים בשערי מחנה השבויים היא נעימה משנת 1914 בשם "מארש הקולונל בוגי" שחיבר פ. ג'יי ריקטס. למנגינה זו מצטרף עיבוד תזמורתי שחיבר מלקולם ארנולד בשם "מארש הנהר קוואי", המצטרף אל המנגינה הנשרקת, ולאחר מכן גובר עליה. ארנולד זכה בפרס אוסקר על חיבור המוזיקה לסרט. לין המשיך והשתמש במארש נוסף של ריקטס "קול התותחים" בסרטו לורנס איש ערב.

המארש הוא בעל אופי בריטי, ומזוהה עם העמידה והכבוד הבריטיים אל מול שלילת כבודם במחנות השבויים. במהלך מלחמת העולם השנייה חוברו למארש מילים נוספות, המתריסות כלפי היטלר - "Hitler has only just one ball" (להיטלר יש רק ביצה אחת). על אף שבסרט אין שימוש במילים אלו, הן היו מוכרות לקהל צופי הסרט הבריטים, שידעו לקשר בין הנעימה הנשרקת ובין המילים שלא נאמרו.

שאר הפסקול של הסרט הוא דיאגטי. בסצנות רבות נשמעים רק קולותיו של הטבע. דוגמה לכך היא הסצנה בה רודפים וורדן וג'ויס אחר חייל יפני בג'ונגל, ומנסים למנוע ממנו להתריע בפני חבריו על נוכחותם, סצנה בה נשמעים רק קולות המרדף ללא מוזיקת רקע.

בעוד שתקציבו הכולל של הסרט עמד על שלושה מיליוני דולרים, גרף הסרט בקופות 27,200,000 דולר (כ-490 מיליוני דולרים בערכים של 2019), הצלחה גדולה מאוד בקני המידה של אותה תקופה, והסרט נמנה עם מאה הסרטים המצליחים ביותר מבחינה כלכלית בכל הזמנים.^[8] גם בישראל התקבל הסרט בהתלהבות, והעיתון "דבר" כתב כי הוא הסרט האהוב ביותר על הקהל הישראלי בשנת תשי"ט.^[9]

• פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר - סם שפיגל.
• פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר - דייוויד לין.
• פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר - אלק גינס.
• פרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר - פייר בול (ובשנת 1984 קארל פורמן ומייקל וילסון).
• פרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר - מלקולם ארנולד.
• פרס אוסקר על העריכה הטובה ביותר- פיטר טיילור.
• פרס אוסקר לצילום - ג'ק היליארד.
• מועמד לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר - ססואה היאקאווה.

• פרס באפט"א לסרט הבריטי הטוב ביותר - דייוויד לין, סם שפיגל.
• פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר מכל מקור שהוא - דייוויד לין, סם שפיגל.
• פרס באפט"א לשחקן הטוב ביותר - אלק גינס.

• פרס גלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר בקולנוע - דייוויד לין, סם שפיגל.
• פרס גלובוס הזהב לבמאי הטוב ביותר בקולנוע - דייוויד לין.
• פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בדרמה בקולנוע - אלק גינס.
• מועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר בקולנוע - ססואה היאקאווה.

• פרס חוג המבקרים של ניו יוקר לסרט הטוב ביותר.
• פרס גילדת המבקרים של אמריקה להישג בימוי יוצא דופן בקולנוע - דייוויד לין. עוזרי הבמאי גאס אגוסטי וטד סטרג'יס.
• פרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי הטוב ביותר - דייוויד לין.
• פרס חוג המבקרים של ניו יורק לשחקן הטוב ביותר - אלק גינס.
• מועמד לפרס גראמי לפסקול הטוב ביותר - מלקולם ארנולד.

מדיה וקבצים בנושא הגשר על הנהר קוואי בוויקישיתוף

• הגשר על הנהר קוואי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", באתר נטפליקס
• "הגשר על הנהר קוואי", באתר AllMovie (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", באתר Metacritic (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", באתר אידיבי
• "הגשר על הנהר קוואי", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
• "הגשר על הנהר קוואי", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "הגשר על הנהר קוואי", קדימון הסרט באתר יוטיוב
• "מארש הקולונל בוגי", החיילים צועדים ושורקים את המארש בסצנת הפתיחה שבסרט
• ד"ר רמי דברת, ‏הגשר על הנהר קוואי - טיול יום מבנגקוק, באתר GoTravel