דיוויזיית הפאנצר אס אס הראשונה
 | |
| סמל הדיוויזיה | |
| Meine Ehre heißt Treue (נאמנות היא הכבוד שלי) | |
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי | Leibstandarte ('שומרי הראש') |
| מדינה |  גרמניה הנאצית |
| שיוך |  אס אס |
| סוג | דיוויזיה |
| בסיס האם | Royal Prussian Main Cadet Institute  |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 9 בנובמבר 1923 – 8 במאי 1945 (21 שנים) |
| מלחמות | |
| פיקוד | |
| מפקד נוכחי | יוזף דיטריך |
  | |
דיוויזיית האס אס הראשונה (או בשמה המלא דיוויזיית הלייבשטנדרטה ס"ס אדולף היטלר. בגרמנית: SS-Panzerdivision "Leibstandarte SS Adolf Hitler") הייתה דיוויזיית ואפן אס אס משוריינת אשר שירתה בצבא גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה. הדיוויזיה הוקמה בספטמבר 1933 כרגימנט שומרי הראש של אדולף היטלר (לייבשטנדרטה הוא מונח בגרמנית עתיקה שפירושו הוא "שומרי ראש של מנהיג"). ב-1939 הפך הרגימנט ליחידה נפרדת של הוואפן אס אס, בהמשך הפך הרגימנט לדיוויזיית שריון.
חיילי הדיוויזיה ביצעו פשעי מלחמה רבים, במערב המפורסם שבהם הוא טבח מלמדי, אך הדיוויזיה רצחה גם שבויים רבים בחזית המזרחית.
לפני מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מספר גלגולים של יחידת שומרי ראשו של היטלר, הקים היינריך הימלר את היחידה "לייבשטנדרטה אס אס אדולף היטלר" בתחילת 1934 כאשר מפקדה היה זפ דיטריך. היחידה לקחה חלק בליל הסכינים הארוכות ב-30 ביוני 1934, כאשר היחידה הייתה אחראית לחיסול בכירי האס אה, כולל ארנסט רהם, סמוך לעיר מינכן. האס אס, וכך גם יחידת הלייבשטנדרטה, היה בעל תנאי גיוס גבוהים. רק אלו שהיו ארים במידה מספקת, בעלי כושר גופני מצוין וחדורי האידאולוגיה הנאצית יכלו להתגייס לארגון.
הלייבשטנדרטה לקחה חלק בפעולותיה התוקפניות של גרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם. היחידה השתתפה בכיבושו מחדש של חבל הסאר (1935) והייתה בראש הכוחות הגרמניים שצעדו לתוך אוסטריה באנשלוס (1938). במרץ 1939 נכנסה הלייבשטנדרטה לבוהמיה ומוראביה וכך נוסד הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. עד 1939 היחידה הייתה בגודל רגימנט הכולל כוחות חי"ר, הנדסה ותותחנים
היחידה גם לקחה חלק במצעד הצבאי שהיה חלק מאירועי יום ההולדת ה-50 של היטלר.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרבות ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במערכה בפולין צורפה הלייבשטנדרטה לדיווזית החי"ר ה-17 של הוורמאכט. היחידה לחמה בדרום פולין בקרבות עזים נגד חיל הפרשים הפולני כדי למנוע את איגוף הכוחות הפולשים. לאחר מכן הועברה היחידה לאזור ורשה שם כיתרה את הכוחות הפולנים שניסו להימלט. במהלך הלחימה הרגה הלייבשטנדרטה 50 יהודים בבלונדי ובגורוו. לחימת הלייבשטנדרטה הייתה יעילה במהלך המערכה אך שירותה הושהה בשל האבדות הגבוהות שספגה.
ב-1940 הורחבה היחידה וכללה גם כוחות חי"ר ממוכן משלה וסוללת תותחי סער שטאג סימן 3. הלייבשטנדרטה השתתפה בכיבוש הולנד והייתה בחוד החנית של הכוחות הפולשים ונפגשה עם הפאלשירמייגר של קורט שטודנט. לאחר הפלישה הורחבה הלייבשטנדרטה לחטיבה.
לאחר כישלון הקרב על בריטניה, ב-1941 הועברה הלייבשטנדרטה לבלקן (המערכה בבלקנים), שם נלחמה כנגד הצבא היווני וכוחות הקהילייה הבריטית. לאור הצלחתה המרשימה של החטיבה בבלקנים, הימלר הרחיב את החטיבה והפך אותה ל"דיוויזיית האס אס הממוכנת לייבשטנדרטה אס אס אדולף היטלר". על אף השם, היחידה הפכה רק לחטיבה מתוגברת ורק במהלך הלחימה בברית המועצות הורחבה לדיוויזיה.
ברית המועצות ואיטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית הפלישה הגרמנית לברית המועצות (מבצע ברברוסה צורפה הלייבשטנדרטה לקבוצת ארמיות צפון. מאוחר יותר השתתפה היחידה בכיבוש אומן וקייב ולקחה חלק בקרב המגננה ברוסטוב על הדון בנובמבר 1941. לאחר כיבוש רוסטוב בפעם השנייה על ידי הגרמנים ביולי 1942 הוצאה היחידה מפעילות מבצעית בשל האבדות הרבות שספגה והועברה לצרפת לצורך התארגנות מחדש. במהלך שהותה בצרפת הורחבה היחידה לדיוויזיית פאנצרגרנדיר. באביב 1943 היא הוחזרה לפעילות בחזית המזרחית, השתתפה בקרב חרקוב השלישי, במהלכו טבחה במאות אזרחים.
לאחר זאת לקחה חלק מרכזי בקרב קורסק ביולי 1943 שם נכשלה חרוצות ואיבדה 474 מחייליה.
לאור הדחתו של מוסוליני מהשלטון באיטליה ופלישת בעלות הברית לסיציליה הועברה הדיוויזיה לאיטליה כדי להתכונן לאפשרות של פלישה של בעלות הברית למדינה. ב-8 באוגוסט הגיעה הלייבשטנדרטה לנהר הפו וקיבלה הוראה לפרק את היחידות האיטלקיות באזור מנשקן. ההוראה התבצעה כמעט ללא התנגדות. ה-OKW היה מודאג מדיווחים על כך שהארמייה האיטלקית ה-14 מתארגנת בפיימונטה ליד הגבול הצרפתי, בכוונה לעבור לצד בעלות הברית. כוח של הדיוויזיה בראשות יואכים פייפר נשלח לפרק את הארמייה מנשקה. בעקבות סירובם של האיטלקים להתפרק מנשקם, אילץ אותם פייפר להיכנע ולמסור את נשקם לאחר קרב קצר. הלייבשטנדרטה עסקה גם בפעילות נגד הפרטיזנים האיטלקים בצפון איטליה וברצח יהודים בטבח אגם מאג'ורה בו טבחו חיילי הדיוויזיה 56 יהודים. באופן חריג היה מעשה הטבח בניגוד לפקודות שקיבלו החיילים ולכן, על מנת להעלים עדויות, הטביעו את גופותיהם באגם, הגופות נשטפו לחוף השווייצרי של האגם ומעשה הפשע התגלה.
מהלך פעילותה של הדיוויזיה באיטליה היא הפכה לדיוויזיית שריון מלאה.
המצב בחזית המזרחית הלך והחמיר וכתוצאה מכך הוחלט להחזיר לשם את הדיוויזיה. באמצע נובמבר 1943 היא הגיעה לז'יטומיר והשתתפה בהתקפת נגד מוצלחת של קבוצת ארמיות דרום באזור זה. בינואר 1944 עוטר מפקד גדוד הפאנצר ה-101, מיכאל ויטמן, בצלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות על כך שעצר מתקפה של בריגדת טנקים סובייטית שלמה.
בפברואר 1944, לאחר ששני קורפוסים גרמניים כותרו על ידי הצבא האדום בכיס קורסון, צורפה הלייבשטנדרטה לכוחות שניסו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית. למרות הישגים התחלתיים לא הצליח כוח החילוץ לחבור לכוחות המכותרים בשל תנאי השטח הקשים והתנגדות חזקה של ארבעה קורפוסים משוריינים סובייטים. בסופו של דבר הצליחו חלק מהכוחות הנצורים לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ב-17 בפברואר ולחבור לכוח החילוץ באזור נהר הגנילוי טיקיץ'. שרידי הדיוויזיה, 41 קצינים ו-1,188 חיילים, הועברו לבלגיה לצורך מנוחה ולהתארגנות מחדש וב-25 באפריל הגיעו לשיא כוחם.
החזית המערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפלישה לנורמנדי (יוני 1944) הוצבה הלייבשטנדרטה בצפון נהר הסן כדי למנוע אפשרות של נחיתה מצד בעלות הברית באזור. במהלך הלחימה בצפון צרפת כותרה הדיוויזיה יחד עם כוחות אחרים על ידי כוחות אמריקנים, קנדים ופולנים אך הצליחה להיחלץ מן הכיתור. בסך הכל בעת הלחימה בצפון צרפת הדיוויזיה הייתה בעלת שיעור אבדות גבוה: 5,000 אבדות.
הלייבשטנדרטה השתתפה בקרב הארדנים בדצמבר 1944. קרב זה היה למעשה רצונו של היטלר להכות בבעלות הברית המערביות ולהוכיח כי גרמניה אינה מנוצחת. הלייבשטנדרטה, יחידת העילית של הוורמאכט, תחת פיקודו של וילהלם מונקה הייתה לחוד החנית של הכוחות הגרמניים שתקפו באזור הארדנים. בשל שיעור האבדות הגבוה של הלייבשטנדרטה צורפו אליה חיילים מאומנים צעירים במיוחד. בנוסף, המשבר הכלכלי שפקד את הרייך אילץ את הדיוויזיה ללחום עם מלאי קטן של דלק והכוחות נזקקו למלאי דלק שאמורים להישבות מידי בעלות הברית. כאשר הקרב החל, מונקה שלח את הקולונל הטוב ביותר שלו, יואכים פייפר והרגימנט שלו, שכונה צוות קרב פייפר, לעמוד בראש הכוחות התוקפים ב-16 בדצמבר.
במהלך התקדמותו של פייפר אירע טבח מלמדי שגרם לזעזוע בדעת הקהל בארצות הברית. בטבח נורו 86 שבויים אמריקנים בידי חייליו של פייפר. למרות ההתקדמות המרשימה של פייפר, הוא נותר ללא תגבורת ואספקה מנותק מהכוחות הגרמניים. פייפר החליט ב-23 בדצמבר לסגת לקווי המוצא. ב-1 בינואר 1945 הורה המטה הגרמני להמשיך במתקפה אך הכוחות האמריקנים היו מוכנים לה. ב-27 בינואר הסתיים הקרב עם תבוסת הגרמנים.
קרבות אחרונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהיא סובלת מאבדות, דיוויזיית הלייבשטנדרטה הועברה לחזית המזרחית פעם נוספת. הפעם היא לקחה חלק בקרב בלטון בהונגריה במרץ 1945, המתקפה הגרמנית האחרונה במלחמה. ההתקפה נכשלה והדיוויזיה נסוגה לעמדות הגנתיות בווינה כדי להגן עליה מפני הצבא האדום. פורסמה באותם ימים "פקודת הסרט". אדולף היטלר הוציא פקודה זו כיוון שחשב שחייליו לא לחמו "כפי שהמצב דרש" והורה לשים סרט לחרפה על חיילי היחידה. זפ דיטריך, נמנע מביצוע פקודה זו. ב-20 באפריל הדיוויזיה עברה לפלנסבורג שבצפון גרמניה, שם נכנעה לכוחות הבריטים ב-2 במאי.
פשעי מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדיוויזיה ביצעה פשעי מלחמה במהלך כל הלחימה בחזית המזרחית, בין ינואר למרץ 1943 רצחה הדיוויזיה אלפי שבויי מלחמה רוסיים בחרקוב[1] וכמו כן את הטבח באגם מאג'ורה.
אך אולי המפורסם בפשעי המלחמה של הדיוויזיה היה הטבח במלמדי בו רצחו חילי הדיוויזיה 86 חילי צבא ארצות הברית שנפלו בשבי בשדה מושלג במהלך המתקפה בארדנים.
הטבח שהיה פרקטיקה מקובלת בידי חילי הוואפן אס אס בחזית המזרח היה פשע המלחמה הראשון שהופנה כלפי חילי ארצות הברית זעזע את חילי ומפקדי צבא ארצות הברית והביא למעשי נקמה בחילי האס אס[2].
מפקדי הדיוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 15 באוגוסט 1938- 7 באפריל 1943 - אוברסט-גרופנפיהרר יוזף דיטריך אשר נשפט על פשעי מלחמה.
- 8 באפריל 1943- 20 באוגוסט 1944 - בריגדפיהרר תאודור ויש
- 21 באוגוסט 1944- 6 בפברואר 1945 - בריגדפיהרר וילהלם מונקה
- 7 בפברואר 1945 -עד סוף המלחמה - בריגדפיהרר אוטו קום
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Williamson, Gordon, The Waffen-SS (1): 1. to 5. Divisions, Oxford: Osprey Publishing, 2003.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Chris M.V. Madsen, Kurt Meyer on Trial: A Documentary Record. (עמ' 6), academia.edu, 2007
- ^ נקמה מאוחרת , האמריקאים לא שכחו, באתר רגעים היסטוריים
| בקרת זהויות |
|
|---|