היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה, שפרצה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, מצאה את היישוב היהודי בארץ ישראל מותש לאחר שלוש שנות מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט וחודשי המאבק נגד מדיניות הספר הלבן. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה היישוב נתון לשלטונה של בריטניה ומצא עצמו במחנה בעלות הברית. לא הייתה זו עובדה אובייקטיבית גרידא, אדרבה, היישוב תמך בכל נפשו ומאודו במחנה בעלות הברית וראה בגרמניה הנאצית את אויב האנושות - וראשית לכל, אויב של העם היהודי. לא היה כל מקום להיסוסים, ובפרוץ המלחמה הכריז דוד בן-גוריון "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". הזדהות זו במקביל לידיעות שהגיעו על השואה באירופה הובילה להתגייסות היישוב לטובת בעלות הברית ולגיוס התנדבותי נרחב לצבא הבריטי.

במהלך המלחמה זכה היישוב לפיתוח תעשייתי וכלכלי ניכר עקב המאמץ המלחמתי, דבר שסייע לשיפור מצבו הכלכלי.

ערך מורחב – התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

היישוב ראה עצמו כבן ברית אקטיבי של בריטניה ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 מבני היישוב לשרת בצבא הבריטי, מספר עצום ביחס ליישוב שמנה באותה עת כ-431,000 איש.

יחסה של הנהגת היישוב לשירות בצבא הבריטי בא לידי ביטוי בדברים שנאמרו, עם פרוץ מלחמת העולם, על ידי הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הנציגות הרשמית של יהודי ארץ ישראל:

הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשות. וכמקודם נעמוד במלוא יכולתנו על זכות העם היהודי במולדתו אולם... המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל עזרה שיהי ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית - ניתן בנפש חפצה..

— קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור הקריה תל אביב עמודים 358–359, לפי אתר "עמלנט"

וכך, מיד עם פרוץ המלחמה, בסוף שנת 1939, המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי הכריזו על מפקד שיביע את נכונות היישוב להתגייס למלחמה באויב הגרמני. 40,000 צעירים התייצבו במפקד והיו מוכנים להצטרף מיד לצבא הבריטי ולהילחם בשורותיו - תחת דגל עברי. היה זה משה שרת (אז - משה שרתוק), ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, שיזם את התוכנית לגיוס המוני לצבא הבריטי.

הממשל הבריטי הסתייג מהגיוס מהסיבות הבאות:

• התעמולה הנאצית טענה כי המלחמה היא של היהודים. הוכחה לכך הייתה יכולה להיות קיומן של יחידות עבריות בצבא הבריטי.
• מפקד הכוחות של הצבא הבריטי טען כי 40,000 חיילים יהודים מארץ ישראל יפגעו באיזון העדתי העדין שקיים בארץ. והרי רק עתה הסתיים דיכוי המרד הערבי הגדול.
• היה חשש כי היהודים שיוכשרו להיות חיילים יוכלו בעתיד להיות הגרעין לצבא יהודי עצמאי שעלול להילחם נגד הצבא הבריטי.

כבר בספטמבר 1940 התגייסו ראשוני המפקדים בארגון "ההגנה" לקורס קצינים וסמלים, שנערך בסרפנד (צריפין). הקורס השני החל ב-8 בדצמבר וסיים ב-10 בפברואר 1941. רק בקיץ 1941 הסתיימו הספקות, הצבא הגרמני תקף את ברית המועצות והיה במדבר המערבי בדרכו לכיבוש תעלת סואץ - עורק החיים של האימפריה הבריטית. בארץ ישראל התעוררה מחדש התביעה להתגייס, בצורה המונית, לצבא הבריטי. וכך הכריזו המוסדות הלאומיים על צו גיוס של רווקים מגיל 20 עד 30 ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי הצו. היו היסוסים בקרב חייבי הגיוס, בין השאר, בקרב הציבור הדתי, שבדרך כלל נרתע מצבאיות והכיר את הבעיות הכרוכות בשירות בצבא זר.

המרות הלאומית על המתגייסים נשמרה באמצעות עסקני היישוב שהתגייסו לצבא. הם גויסו אמנם על מנת לתת דוגמה לציבור, אך בהמשך נעשה בהם שימוש לשמירת המרות היישובית על החיילים במסגרת הצבא. במיוחד השיטה פעלה אצל הבריגדה היהודית: היו שתי היררכיות" ה"צבאית" מהמטה ליחידות וה"אזרחית" שהעבירה הנחיות מהמוסדות הלאומיים דרך "ועד הבריגדה". ההנחיות היו בעיקר בתחום: ההכשרה, החינוך והעלייה לשארית הפליטה.^[1]

הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי היו 12 חיילים, אשר כבר ב-7 בספטמבר 1939 - שבוע ימים לאחר פרוץ המלחמה - התגייסו להפעלת סוללת תותחים אנטי-אווירית במפרץ חיפה, להגנה על בתי הזיקוק ועל נמל חיפה - הנמל עמוק המים היחיד בארץ ישראל. הבריטים ניסו לגייס יהודים וערבים לפלוגות מיוחדות ולנטרל בכך את החסרונות שראו בגיוס יחידות עבריות הומוגניות, אך ללא הצלחה רבה.

הבריטים היו מעוניינים בבעלי מקצוע. וכך גויסו רבים ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה. אשר למניעים לגיוס, היו שטענו כי ברוב המקרים המניעים היו כלכליים גרידא. בארץ ישראל שררה אבטלה נרחבת, והגיוס לצבא נראה פתרון הולם לרבים, בייחוד כאשר התנהל בעורף החזית: במזרח התיכון ככלל ובארץ ישראל בפרט - למקצועות אזרחיים נבחרים. עם זאת היה גם אלמנט של רצון לקחת חלק בלחימה נגד האויב הנאצי. בייחוד אצל העולים שהגיעו בעשור האחרון ממרכז אירופה ועמדו על משמעות המשטר הנאצי. רשמית הוצגו שתי סיבות: נקמה בגרמנים והכנה של גרעין לצבא העברי, לעת הצורך.

יחידות היישוב בצבא הבריטי כללו:

• יחידות נשים: בשנת 1942 הוחל בגיוס נשים, ואלה גויסו למקצועות פקידות, חיל רפואה, נהגות - אפילו לרכב כבד - ולחיל האוויר. הנשים שירתו החל מינואר 1942 במסגרת חיל העזר לנשים (ATS), או חיל העזר האווירי לנשים (WAAF). כ-4,000 מבנות היישוב (למעלה מ-3,000 ב-ATS וכ-700 ב-WAAF) שירתו במסגרת זו.

• יחידות במסגרת חיל החפרים: היחידה הראשונה שגויסה במלואה מיהודי ארץ ישראל הייתה של "חפרים עוזרים" (Auxiliary Pioneers). היה זה כוח עזר לצבא הלוחם במסגרת חיל החפרים, שעסק בחפירת עמדות וביצורים.
• התותחנים: היו שלוש יחידות של תותחנים אשר הגנו על ארץ ישראל. עיקר תפקידם היה להגן על מתקנים אסטרטגיים של הצבא הבריטי. אף על פי שהיו הפצצות על האוכלוסייה האזרחית, כמו שקרה בתל אביב, הרי ההגנה האווירית לא התייחסה להגנה על האזרחים.
• חיל הרגלים - הבאפס (Buffs): בספטמבר 1940 הוקמה הפלוגה העברית הראשונה^[2] של חיל הרגלים בתוך הרגימנט האנגלי - Buffs - הכינוי הרשמי^[3] של ה-Royal East Kent Regiment. שירותם של פלוגות עבריות של חיל רגלים סדיר בצבא הבריטי הייתה פריצת דרך חשובה לבניית כוח צבאי יהודי בארץ אף על פי שפלוגות אלו עסקו בעיקר בתפקידי אבטחה, שמירה וליווי שיירות. בסופו של דבר קמו 16 פלוגות רגלים יהודיות, ב-1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרגימנט הארץ-ישראלי, ואלה היוו את המסד להקמת החי"ל ב-1944.
• חיל התובלה: הפלוגה הראשונה ביחידות התובלה, שהייתה בפיקוד עברי הייתה פלוגת מובילי-המים מס' 5, אשר כבר שרתה בטוברוק כאשר העיר הושמה במצור. לאחר היציאה מהמצור החלו לזרום מתנדבים חדשים והוקמו פלוגות תובלה נוספות על ידי התפצלות כל פלוגה לשתי פלוגות.
• הבריגדה היהודית: הנהגת היישוב דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את "הבריגדה היהודית", או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבדות והרוגים. בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בהצלת ניצולי השואה, שנקראו "העקורים", אשר נשארו ללא משפחות וללא קורת גג.^[4] חיילי הבריגדה סייעו לעקורים להתארגן במחנות מעבר לקראת עלייתם לארץ ישראל. בינתיים הם דאגו לארגון פעולות חינוך לילדים הניצולים ולפעולות תרבות למבוגרים, אשר ייקלו בעתיד את קליטתם בארץ ישראל. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.
• צנחני היישוב: ביישוב היו ילידי ארצות מרכז אירופה. טבעי היה שהצבא הבריטי ירצה להשתמש בהם למטרות חבלה ואיסוף מודיעין. המוסדות הלאומיים ראו במשלוחם לאירופה אפשרות לייצור מגע עם היהודים בארצות האלה: הן לשם סיוע - אם כי מצומצם והן לשם ארגון התנועה הציונית. היתרון של הנבחרים לשליחות היה שהם הכירו את השפות, את קודי ההתנהגות וחלקם נראו כמו בני ארצות הכבושות. 32 מתושבי היישוב הוכשרו והוצנחו באירופה. חנה סנש ועוד שישה מחבריה הוצאו להורג על ידי הגרמנים.
• הרבנים הצבאיים (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של קציני דת בצבא הבריטי. תפקידם היה לספק לחיילים היהודים שירותים דתיים, חברתיים ותרבותיים לא רק בארץ ישראל, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אלה גם בארצות המזרח הרחוק ובעת הלחימה באירופה. הרבנים היו מארץ ישראל ומקהילות חבר העמים הבריטי. הצבא הבריטי העניק כבוד לרבנים הצבאיים והעניק להם דרגות צבאיות בכירות, תנאי שירות נאותים^[5] ובדרך כלל השתדל להיענות לבקשותיהם. בתום המלחמה הרבנים הצבאיים פעלו בארגון הקשרים עם יהדות הפליטה, הגישו עזרה לקהילות המשתקמות ולריכוזי הפליטים במוצרי מזון כשר ובאביזרים דתיים. בסופו של דבר סייעו להם בעלייה לארץ ישראל.
• טייסים - במסגרת התנדבותם של בני היישוב לצבא הבריטי גויסו חלקם לחיל האוויר המלכותי ואחדים, כריצ'רד לוי-הארשר, עזר ויצמן ואהרן רמז, היו לטייסים בחיל האוויר המלכותי.

חלק ניכר מהמתנדבים היהודים שהו בזמן המלחמה במצרים. לרוב, חיילים אלה שירתו בבסיסים עורפיים ויכלו לצאת בסוף יום העבודה ובסופי שבוע לערי מצרים. המקומות הפופולריים היו היכן שהיו קהילות יהודיות בקהיר, באלכסנדריה ובאסמאעיליה. יותר מאוחר, עם כיבוש צפון אפריקה, היו גם בטריפולי ובבנגזי שבלוב, ובתחילת המלחמה היו גם בביירות שבלבנון. במקומות אלה הוקמו על ידי הקהילות היהודיות המקומיות בשיתוף עם הוועד למען החייל מועדונים, אליהם הגיעו צעירים וצעירות יהודים מקומיים. היכרויות אלה הביאו לעידוד העלייה לארץ מיוצאי הארצות האלה.

אחת הערים המרכזיות שבהן נפגשו החיילים והחיילות היהודים הייתה איסמעיליה, במרכז אזור תעלת סואץ, בו היו מרוכזים בסיסים צבאיים גדולים. בניהול הקהילה המקומית ובעזרת הוועד למען החייל הוקם במקום מועדון. הקהילה המקומית באה לעזרת החיילים שחיפשו סביבה יהודית אוהדת. במיוחד הצטיינו המשפחות היהודיות בארגון סדר פסח, תוך הקפדה על כשרות המאכלים. הצבא הבריטי היה מוכן לספק את כל הדרוש לסדר של מאות חיילים. וכך, הבריטים קנו בהמות חיות רבות וארגנו בית מטבחיים מיוחד לחיילים. יין ומצות, הביא הוועד למען החייל מארץ ישראל. ההעברה הוסדרה באמצעות גיוס קרונות רכבת משא שהגיעו עם המטען מארץ ישראל למצרים. במקום נערך אחד ה"סדרים" הגדולים של החיילים היהודים שהיו על אדמת מצרים.

ערך מורחב – ההעפלה

בתקופה הראשונה של מלחמת העולם השנייה, מפרוץ המלחמה ועד פברואר 1940 לא חדלה תנועת המעפילים דרך הים לארץ ישראל. במשך תקופה זו הגיעו לארץ ארבע ספינות מעפילים. בנובמבר 1940 הגיעו לארץ שלוש ספינות מעפילים והבריטים החליטו לגרש את המעפילים למאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. תוך כדי כך אירע אסון ספינת הגירוש פאטריה, שאמורה הייתה להוביל את המגורשים למאוריציוס. "ההגנה" החליטה לבצע חבלה קלה בספינה, כדי למנוע את הגירוש. מטען חומר הנפץ שהוצמד לקרקעית הספינה, אשר אמור היה לגרום לפגיעה קלה בה, היה גדול מדי לגבי הספינה, שהייתה ישנה ורעועה, וגרם לטביעתה ב־25 בנובמבר 1940 על למעלה מ־200 המעפילים ו־50 החיילים הבריטיים שהיו עליה.

אסון ימי כבד יותר הקשור בהעפלה אירע ב-24 בפברואר 1942, כאשר ספינת המעפילים הרעועה סטרומה, שעל סיפונה 769 מעפילים פליטי שואה מרומניה טבעה בים השחור, לאחר שהבריטים סירבו במשך חודשים להתיר עליית המעפילים שעליה לארץ, עד שהטורקים גירשו אותה לגורלה לים השחור והיא הוטבעה בו. מכל 769 המעפילים שרד רק בן אדם אחד. הסברה שתקבלה כעבור שנים היא כי הספינה הוטבעה על ידי צוללת סובייטית.

בשנות המלחמה הראשונות שררה ביישוב תחושת אכזבה מכך שברית המועצות לא הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית. פלישת הנאצים לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 גרמה לתחושת הקלה ביישוב. נוסדה ליגה V לתמיכה בברית המועצות ולסיוע לה. בכספי תרומות נרכשו שלושה אמבולנסים על ציודם והוסעו בדרך היבשה לאיראן שם נמסרו ב־28 באפריל 1943 לידי אנשי השגרירות הרוסית שהעבירו אותם לידי הצבא האדום בגבול איראן - ברית המועצות.

עם התקרב הסכנה לארץ ישראל מצפון, מצד סוריה ולבנון שהיו תחת שלטון צרפת של וישי ומדרום, מצד כוחות קורפוס אפריקה של הגנרל רומל שנעו בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל, הגיעו הבריטים לידי מסקנה כי הגורם היחיד עליו יכולים הם לסמוך בשעת חירום זו הוא היישוב היהודי בארץ ישראל. החלה תקופת השיתוף בין הבריטים לבין הנהגת היישוב וארגון ההגנה והוקם הפלמ"ח באימון ובנשק בריטי, ככוח גרילה שיילחם בעורף האויב הגרמני אם הארץ תיכבש.

ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה

ב-18 במאי 1941, בתקופת השיתוף של ההגנה עם השלטון הבריטי, יצאו 23 חברי ההגנה, בפיקודו של רב-סרן בריטי לשליחות חבלה בטריפולי שבלבנון. עקבותיהם אבדו ללא שוב.

ביוני 1941 יצאו הכוחות הבריטיים למערכה בסוריה ובלבנון לשם כיבוש שתי הארצות מידי שלטון וישי. לכוחותיהם נתלוו אנשי פלמ"ח כסיירים ומורי דרך. בקרב זה איבד משה דיין את עינו.

ערך מורחב – הפצצות חיל האוויר האיטלקי על חיפה במלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב במלחמת העולם השנייה

איטליה, שהכריזה ב-1940 מלחמה על בריטניה לצדה של גרמניה, תקפה את ארץ ישראל מן האוויר. חיפה הופצצה 4 פעמים במהלך 1940 ובהתקפות נהרגו עשרות אנשים. ב-9 בספטמבר הופצצה תל אביב. בהתקפה נהרגו 112 איש, רבים נפצעו ונגרם הרס רב.

כן היה ניסיון של צוללת איטלקית לפגוע בנמל חיפה, אך הצוללת הוטבעה במימי המפרץ. לאחר שקמה מדינת ישראל חולצו גופות מלחי הצוללת והובאו לקבורה באיטליה.

ערך מורחב – מאתיים ימי חרדה

ביוני 1942 הגיע הצבא הגרמני, שהתקדם מכיוון המדבר המערבי, היום לוב, למערב מצרים. גרמניה תכננה לנתק את התחבורה הימית שעברה בתעלת סואץ, בין בריטניה לבין הודו, תחבורה שהייתה חיונית לאימפריה הבריטית. החשש היה כי הצבא הגרמני, לאחר כיבוש תעלת סואץ, ימשיך צפונה, לארץ ישראל, ויתחבר לצבא הצרפתי של וישי, שהיה אז בן ברית של גרמניה הנאצית, בסוריה ובלבנון. ורנר סנטור, חבר הנהלת הסוכנות היהודית ביטא את חששם של רבים באומרו: "רוסיה היא מדינה עצומה ... וארץ כזו אינה ניתנת להשמדה, אבל את מפעלנו בארץ אפשר להשמיד במשך 24 שעות. אין איש יודע מה יהיה גורלו של היישוב תחת מגף הפולש אם חלילה יכבוש את הארץ, אבל התקווה שלנו היא שותפותם של הבריטים".^{[דרוש מקור: מדויק]}

לתקופה זו, מאביב 1942 עד נובמבר 1942, ניתן לימים הכינוי מאתיים ימי חרדה. במשך תקופה זו דנו הנהגת היישוב ופיקוד ההגנה, ביניהם: יוחנן רטנר, מבכירי "ההגנה", ויצחק שדה, מפקד הפלמ"ח בתוכניות שונות לקידום פני הפלישה. בחודש מרץ 1942 הוחל בעיבוד תוכנית הגנה למקרה שהארץ תיכבש בידי צבאות גרמניה ומדינות ה"ציר". לפי התוכנית היו אמורות כל היחידות של הצבא הבריטי לסגת לתחום עיראק ואיראן לשם הערכות מחדש במקרה שהארץ תיכבש בידי הנאצים.

במקביל הוכנה תוכנית, שבה היה תפקיד ליישוב היהודי בארץ ישראל. התוכנית נקראה: "התוכנית לארץ ישראל שלאחר הכיבוש", לפעילות פרטיזנית תחת כיבוש גרמני. לפיה, ניתן היה לרכז את כל הכוח היהודי הלוחם ואת מאה אלף היהודים שגרו באזור הכרמל בתוך מתחם מבוצר הכולל את העיר חיפה, את הר הכרמל עד נחל בית-אורן, ואת מפרץ חיפה וחלק מעמק זבולון. לדעת המתכננים, לריכוז כוח יהודי במתחם המוגן על ידי אזור הררי ובנייה צפופה, ומתוגבר באספקה דרך נמל הקישון ושדה התעופה בעמק זבולון, יהיה תפקיד דומה לזה של המובלעת הבריטית בטוברוק: עליו לעמוד מול התקפות האויב חודשים אחדים, שבמהלכם תינתן לבריטים שהות להתאושש, ולכבוש את הארץ מחדש. התוכנית נקראה גם בשמות: "תוכנית הצפון", "תוכנית הכרמל", או "תוכנית מוסא דאג".

הסכנה חלפה ב־3 בנובמבר 1942 עם ניצחון הבריטים בקרב אל עלמיין השני. שרידים מביצורים אלה מצויים עד היום ברכסי הר הכרמל, מעל לנחל אורן, מעל למושבה עתלית.

במהלך שנות המלחמה השתפר מצבו הכלכלי של היישוב כתוצאה מכך שארץ ישראל שימשה בסיס לכוחות של צבאות בריטניה והאימפריה הבריטית, שנזקקו לשירותים ואספקה מן היישוב, וכתוצאה מעבודות ביצורים נרחבות שביצעו הבריטים בארץ ישראל ובמזרח התיכון, באמצעות קבלני בניין מארץ ישראל ובכללם חברת סולל בונה.

אספקת המזון, הביגוד ושאר צורכי הצבא הבריטי שהיה במזרח התיכון, בא ממפעלי תעשייה ארץ ישראליים כמו אתא, עסיס ועוד. הצבא הבריטי היה ללא קשרי תובלה ימיים מספיקים על מנת לקבל את האספקה השוטפת מבריטניה. מה עוד, שבבריטניה היה גיוס מלא וגם שם לא ניתן היה להגיע לייצור אספקה בהיקף מספיק.

בתקופת השיתוף חדל אף האצ"ל ממאבקו בבריטים ומפקדו דוד רזיאל נהרג בקרב, בשורות הצבא הבריטי בעת דיכוי המרד הפרו נאצי של רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק ב־20 במאי 1941. הלח"י מצידו לא חדל במאבקו נגד הבריטים. הללו נקטו נגדו בצעדי דיכוי ורדיפות והרגו ב־12 בפברואר 1942 את מפקדו אברהם שטרן (יאיר). ב־6 בנובמבר 1944 התנקשו שני אנשי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי בקהיר בחייו של הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שהואשם על ידם בהשקפות אנטי ציונית ובכך שעשה ככל יכולתו לנעול את שערי הארץ בפני פליטי השואה, ולטענתם השפיע על ממשלת טורקיה לגרש את הספינה "סטרומה" למימי הים השחור, בהם הוטבעה על אנשיה.

בשנת 1944 סיכל הלורד מוין את שליחותו של יואל ברנד שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי אירופה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקת ה"סחורה תמורת דם") והורה לעצור את ברנד מבלי לברר את רצינות ההצעה. המתנקשים נדונו למוות על ידי בית דין צבאי בריטי במצרים והועלו לגרדום בקהיר ב־22 במרץ 1945. האצ"ל שינה את מדיניותו כלפי הבריטים בשנת 1944 והחל לפעול נגדם. פעולותיהם של הלח"י ומאוחר יותר האצ"ל נגד בריטניה בזמן המלחמה העולמית נגד הנאצים זכו לביקורת רבה מצידו של רוב היישוב המאורגן.

ערך מורחב – תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

בשנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על דבר השואה המתחוללת ביהודי אירופה. בראשונה הגיעו ידיעות מקוטעות מסוכנויות הידיעות, שפורסמו בעיתונות העברית. לאחר שהגיעו בסוף שנת 1942 אנשי היישוב ששהו בפרוץ המלחמה בפולין, אשר הוחזרו לארץ על ידי הנאצים במסגרת חילופים של נתינים בריטיים בטמפלרים מארץ ישראל, קיבלו הידיעות אישור ממקור ראשון מפי עדי ראייה. בולטת בעניין זה עדותו של יעקב קורץ, שהעלה אותה על הכתב בספרו ספר עדות. בהגיע אישור דבר ההשמדה לידיעת אנשי היישוב, סערו בו הרוחות, נערכו כנסים והפגנות והוקמה "המגבית להתגייסות והצלה". נוסד ועד ההצלה בראשותו של יצחק גרינבוים, מי שהיה ציר בפרלמנט הפולני ולימים יהיה שר הפנים הראשון בממשלת ישראל. הוועד יצא כמשלחת הצלה איסטנבול שבטורקיה הנייטרלית שגבלה במדינות הציר, אך פעולת הוועד, למרות כל מאמציו, הייתה מוגבלת ובתנאי המלחמה לא נשאה פרי.

לקראת סוף המלחמה, בשנת 1944, הסכימו הבריטים לאמן צנחנים מאנשי היישוב, שצנחו בארצות הכיבוש הנאצי ובמדינות בנות בריתו במאמץ להציל יהודים. 32 מצנחני היישוב, כולל שלוש נשים, צנחו בארצות היעד. 12 מהם נפלו בשבי ו-7 הוצאו להורג, ביניהם חנה סנש, אך פעולתם למרות ההקרבה והגבורה, לא היה בה כדי לעזור ליהודי אירופה.

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 בניצחון בעלות הברית, החל הפרק האחרון של מאבק היישוב לעצמאות.

• ימי מלחמת העולם השנייה, בערך ראשית התעופה העברית בארץ ישראל
• "ההגנה" בעת מלחמת העולם השנייה, בערך ההגנה
• אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה

• אלחנן אורן, התיישבות בשנות מאבק, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשל"ח-1978
• דינה פורת, קפה הבוקר בריח העשן, על מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה, ירושלים: יד ושם, 2011, מסת"ב 9789653083844

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה

עיינו גם בפורטל:
	פורטל היישוב

• על "תוכנית מצדה" בספר הפלמ"ח
• המלחמה סביב ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה
• שי שמש, מעורבות ארגון ההגנה והישוב בא"י בסיוע ליהדות אירופה 1942-1945 (2008), אתר Academia
• דוד הורוביץ, ‏שאלות האספקה בארץ ישראל לשעת חירום, מערכות 1, ספטמבר 1939
• היישוב העברי במלחמת העולם השנייה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• ביטול חגיגות פורים בתל אביב, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• עודד בן יהודה, כך התגייס היישוב העברי לקרב על התודעה במלחמת העולם השנייה, באתר הארץ, 26 באפריל 2022

התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
כללי	התנדבות היישוב לצבא הבריטי • היישוב במלחמת העולם השנייה • הבריגדה היהודית • לוי בנימין - מפקד הבריגדה • הפלמ"ח • צנחני היישוב • מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי • שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה • הרבנים הצבאיים • אות ההתנדבות
היחידות	פלוגת ההובלה 462 • פלוגת הנדסה 745 ("סולל בונה") • מתנדבי היישוב בחיל החפרים • מתנדבי היישוב בבאפס • הרגימנט הארץ-ישראלי • חיל העזר לנשים • פלוגת מובילי המים 148 • יחידת הקומנדו 51 • קבוצת החקירה המיוחדת
אתרים	פיוג'י • טרוויזיו • בריזיגלה • המערכה על נהר סניו • בית הקברות הצבאי ברוונה
אישים	משה שרת • יוסף אלמוגי • יצחק בן-אהרן • מרדכי מקלף • עזר ויצמן • חיים הרצוג • אהרן רמז • חיים לסקוב • מאיר זורע • שלמה שמיר
ראו גם פורטל היישוב