היסטוריה של נמיביה

ההיסטוריה של נמיביה עברה תחנות שונות מאז היותה קולוניה במאה ה-19, ועד עצמאותה ב-21 במרץ 1990.

היסטוריה פרה קולוניאלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת בנוגע לעמים המקוריים של נמיביה. המפורסמים ביותר הם הבושמנים (נקראים גם סאן); משערים שהם קיימו את ההתיישבות המוקדמת ביותר באזור הנקרא כיום נמיביה, בוטסואנה ודרום אפריקה. הבושמנים היו ציידים-לקטים וחיו כנוודים. הדברים החשובים ביותר בהרכב התזונה שלהם היו פירות, אגוזים ושורשים, אך מלבד זאת הם גם צדו זנים שונים של אנטילופות.

לאחר זמן קבוצות אתניות רבות אחרות של מהגרים התיישבו בנמיביה.

הצפון - האבמבו והקבנגו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט האבַמבּו, וכן הקבנגוֹ, קבוצה קטנה קרובת משפחתה, חיו בצפון נמיביה, דרום אנגולה וגם, במקרה של הקבנגו, במערב זמביה. בהיותם עם של מתיישבי קבע, כלכלתם הייתה מבוססת על חקלאות, בקר ודיג, אך הם גם ייצרו טובין עשויים ממתכת. שתי הקבוצות השתייכו לבנטו.

הגירת הקויטאן - הנאמה והדמארה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לפני כ-2,000 שנים, רק הציידים ולקטים המקוריים של עמי הסאן, הבושמנים, התיישבו בנמיביה; הנאמה חיו באותה התקופה מסביב לנהר אורנג', בגבול הדרומי של נמיביה, שם הם גידלו עדרי כבשים ועיזים.

הן הנאמה והן הסאן השתייכו לקבוצת השבטים הקויסאנים ודיברו שפות דומות.

במאה ה-9 הדמארה (נודעו גם כברגדאמה), שבט אחר המשתייך גם הוא לאותה קבוצת שבטים, התיישב בנמיביה. לא ברור מאין הגיע, אך מקום התיישבותם היה בערבות במרכז נמיביה, הנקראות דמארלנד.

החדירה האירופאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירופאי הראשון שדרך על אדמת נמיביה היה הפורטוגזי דיוגו קאו, שעצר בחוף סקלטון ב-1486. הוא הציב שם פדראו (Padrão), עמוד אבן, שהחליף את צלבי העץ בהם נהגו עד אז להשתמש הפורטוגלים, על מנת לקבוע חזקה פורטוגלית על הקרקע.

האירופאי השני שהגיע לנמיביה היה גם הוא פורטוגזי, בארתולומיאו דיאש, שעצר במקומות הנקראים כיום ואלוויס ביי ולידריץ, במסעו לסבוב את כף התקווה הטובה.

מדבר נמיב היווה מחסום מטיל אימה, ואפילו החוקרים הפורטוגזים לא הרהיבו עוז להעמיק בו.

ב-1793, השלטון הגרמני במושבת הכף, החליט להשתלט על מפרץ ואלוויס, משום שזה היה המקום היחיד שיכול היה לשמש כנמל עמוק מים. כשבריטניה השתלטה על מושבת הכף בשנת 1797, הם שלטו גם על מפרץ וולביס. אבל הן הבריטים והן הגרמנים לא הרחיקו משם.

אחת הקבוצות הראשונות שגילו עניין בנמיביה היו המיסיונרים. ב-1805, החברה המיסיונרית של לונדון החלה לפעול בנמיביה. ב-1811 הם הקימו את העיר ביתניה בדרום נמיביה, ובנו בה כנסייה שהיא כיום הבניין העתיק ביותר בנמיביה. בשנות ה-40 של המאה ה-19, החברה המיסיונרית הגרמנית החלה לפעול בנמיביה והתאחדה עם המיסיונרים הבריטים.

הגירת הבנטו - שבט ההררו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בני שבט הררו, 1910 בערך.

במהלך המאה ה-17, נע אל תוך נמיביה שבט ההררו, שבט נוודים שכלכלתו על עדרי בקר. הם הגיעו מהאגמים האפריקאיים המזרחיים ונכנסו לנמיביה מצד צפון מזרח. בתחילה הם שכנו בקאוקלנד, אבל באמצע המאה ה-19, מספר שבטים נעו דרומה יותר לתוך הדמארלנד. לעומתם, שבט ההימבה נותר בקאוקולנד, וגם כיום עדיין יושב שם.

שבט האורלם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19, איכרים לבנים נעו לכיוון נמיביה מדרום, תוך שהם הודפים את השבטים הקויטאנים הילידים, שהקימו התנגדות עזה לאורך נהר האורנג'. חמושים ברובים, יצרו האורלמים אי יציבות גדלה יותר ויותר כשהם התיישבו בנאמקוולנד, ולבסוף התעורר עימות בינם לבין שבט הנאמה, ששכן שם. תחת הנהגתו של ג'ונקר אפריקנר, ניצלו האורלמים את עדיפותם בנשק והשתלטו על אדמות המרעה הטובות ביותר. בשנות ה-30 של אותה המאה, הגיע ג'ונקר אפריקנר להסכם עם מנהיג שבט הנאמה, על פיו יגן שבט הארלם על הערבות מפני שבט ההררו שהסיג גבולם, ובתמורה ג'ונקר אפריקנר יוכר כ"אדון עליון" באזור זה, יקבל מס שיעלו לו שבט הנאמה ויתיישב בשטח שכיום נמצאת בו העיר וינדהוק, בגבול מקומם של ההררו.

לא רחק הזמן והאורלמים יצאו למאבק כנגד ההררו. שני השבטים רצו להשתמש באדמות המרעה של דמארלנד לעדריהם. התוצאה הייתה מלחמה בין הארלמים להררו, אך גם מלחמה בין שניהם לשבט הדמארה, שהתיישב לראשונה באזור זה. הדמארה הוכרחו להעתיק את מקום התיישבותם, ורבים מהם מתו.

עם סוסיהם ורוביהם, היו הארלמים כח צבאי מעולה בהרבה מההררו, והם ניצחו וכפו על ההררו לתת להם בקר כמס.

הגירת הבאסטרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועצה הראשונה של הבאסטרים בעיר רחובות, 1872. כתב החוקה מונח על השולחן

הקבוצה האחרונה שהגיעה לנמיביה לפני בוא האירופאים, היו הבאסטרים (בגרמנית: Baster, שמשמעותו "ממזר" או "בן כלאיים") - צאצאים של גברים לבנים ונשים אפריקאיות (שחורות), רובן משבט הנאמה. כיוון שהבאסטרים היו קלוויניסטים ודיברו אפריקאנס, הם החשיבו את עצמם יותר לבנים מאשר שחורים. אך כמו שעשו האורלמים לשבטים הילידים, כן נעשה עתה לבאסטרים; הם הוכרחו לנדוד צפונה בגלל ההתפשטות של מתיישבים לבנים, כשבשנת 1868 הגיעה מעבר לנהר האורנג' קבוצה של כ-90 משפחות אירופאיות אל נמיביה.

לאחר מכן התיישבו הבאסטרים במרכז נמיביה, שם הם ייסדו את העיר רחובות. ב-1872 הם הקימו את "הרפובליקה החופשית של רחובות", ואימצו לעצמם חוקה שעל פיה תונהג המדינה על ידי "קפטן" שנבחר ישירות על ידי העם, וכן פרלמנט זעיר המורכב מ-3 אזרחים שייבחרו גם הם ישירות על ידי העם.

הקולוניזציה הגרמנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק במאה ה-19 החלה ההתעניינות באזור, כאשר מדינות אירופאיות רצו לחלק את אפריקה ביניהם במה שמכונה המירוץ לאפריקה. אותם אירופאים, והגרמנים והבריטים בראשם, החלו להתעניין אז בנמיביה.

טענת הבעלות הראשונה על חלק מנמיביה הייתה של הבריטים, שכבשו את מפרץ ואלוויס מידי הגרמנים ב-1797, וסיפחו את המקום לממלכה המאוחדת. הסיפוח נעשה במטרה למנוע שאיפות טריטוריאליות של הגרמנים על המקום, וכן עקב משמעותו כנמל עמוק המים היחיד בדרך למושבת הכף ולשאר המושבות הבריטיות בחוף המזרחי של אפריקה.

ב-1883, סוחר גרמני בשם אדולף לידריץ, קנה את "אנגרה פקוואנה" ממנהיג שבט הנאמה, ג'וזף פרדריק, במחיר של 10,000 מארקים ו-260 רובים. במהרה הוא קרא למקום על שמו, לידריץ. כיוון שלידריץ סבר שהבריטים מתכוונים להכריז על כל האזור כשטח חסות, הוא ייעץ לקאנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק, להכריז על המקום כטריטוריה גרמנית. ב-1884 עשה זאת ביסמרק, וייסד את דרום-מערב אפריקה הגרמנית[1].

אזור נוסף, רצועת קפריבי, נהיה לחלק מדרום מערב אפריקה הגרמנית לאחר הסכם הליגולנד-זנזיבר מ-1 ביולי 1890 בין בריטניה לגרמניה. רצועת קפריבי בנמיביה הביאה לגרמנים את יכולת הכניסה לנהר זמבזי ודרכו למושבות הגרמניות האחרות במזרח אפריקה.

דרום מערב אפריקה הגרמנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דרום-מערב אפריקה הגרמנית
דגל של דרום-מערב אפריקה הדרומית

זמן לא רב לאחר ההכרזה על לידריץ ורצועת קפריבי כשטח חסות גרמני, הוצבו שם גדודי צבא גרמניים, כאשר פרצו סכסוכים עם השבטים הילידים, המשמעותיים שבהם עם שבט הנאמה. תחת מנהיגותו של הנדריק וויטבוי הקים שבט הנאמה התנגדות עזה להשתלטות הגרמנית. כלי תקשורת מאותו הזמן כינו את המאבק בשם: "המרד ההוטנטוטי" (בפי האירופאים, נקראו כל הילידים בשם "הוטנטוטים" (אנ')).

על אף היותה עזה, ההתנגדות הנאמית לא הייתה מספיק מוצלחת, ובשנת 1894 נאלץ וויטבוי לחתום על "הסכם הגנה" עם הגרמנים. ההסכם התיר לנאמה להחזיק כוח צבאי, ו-וויטבוי שוחרר כשנתן את מילת הכבוד שלו להפסיק את ההתקוממות.

מנהיג שבט הנאמה - הנדריק וויטבוי

ב-1894, מונה מייג'ור תיאודור לותווין למושל של דרום מערב אפריקה הגרמנית. הוא ניסה, ללא הצלחה רבה, להוציא אל הפועל את העיקרון של "קולוניזציה בלא שפיכות דמים". הסכם ההגנה תרם לייצוב השקט באזור, אך נותרו עדיין כיסי התנגדות עקשניים שחוסלו על ידי כוחות גרמניים, כאשר שלום אמיתי מעולם לא הושג בין הגרמנים לילידים.

בהיותה המושבה הגרמנית היחידה שנחשבה לנוחה להתיישבות של לבנים, נוצר זרם חזק של מתיישבים גרמנים שבאו לשם. ב-1903 היו 3,700 גרמנים שחיו באזור, ובשנת 1910 כבר מדובר על 13,000. סיבה נוספת לבואם של המוני גרמנים לשם הייתה גילוי של מרבצי יהלומים ב-1908. תעשיית יהלומים נותרה גם היום כענף מרכזי בכלכלתה של נמיביה.

המתיישבים עודדו על ידי השלטון לרכוש אדמות מהילידים, ובשימוש בעבדות כפויה של הילידים. התוצאה הייתה התדרדרות היחסים בין הילידים לגרמנים השליטים.

הטבח בשבטי ההררו והנאמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח העם של ההררו והנאמה

הגדולה שבמרידות כנגד גרמנים החלה ב-1904. אחד הגורמים להתפרצותה הייתה מסילת ברזל שסללו הגרמנים מחוף הים אל פנים הארץ. לצורך סלילתה הופקעו אדמות רבות והתהליך צפוי היה לגבור כאשר סיום העבודות עתיד היה לאפשר נגישות לאותם אזורים למתיישבים גרמנים נוספים. נוסף לפגיעות בנתיב המסילה, חוות מבודדות הותקפו בידי המורדים וכ-150 גרמנים נהרגו. חיל המצב, שמנה בתחילת המרד 766 איש, לא יכול היה לעמוד בפרץ, ו-14,000 חיילים נוספים נשלחו לשם דיכוי ההתקוממות.

גדודי צבא גרמניים בקרב עם שבט ההררו; ציור מאת ריכרד קנוטל.

המרד דוכא באכזריות. אם כי אין בנמצא נתונים מדויקים, נראה שרוב בני ההררו וכמחצית בני הנאמה נספו בעת דיכוי המרד והם היוו שליש עד מחצית מהילידים בני המושבה בכלל. גם לאחר דיכוי המרד היו נתונים הילידים למשטר של אפליה, עבודת כפייה והחרמות רכוש.

שלטון דרום אפריקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1915, במערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה, כבשה דרום אפריקה את דרום מערב אפריקה הגרמנית[2].

ב-17 בדצמבר 1920, קיבלה דרום אפריקה את הניהול על דרום מערב אפריקה בתנאי סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים ומנדט מסוג C ניתן על ידי חבר הלאומים. מנדט מסוג C, החל על הטריטוריות הכי פחות מפותחות, נתן לדרום אפריקה סמכויות ניהוליות ותחוקתיות מלאות, אך דרש ממנה לקדם את הרווחה והתנאים הסוציאליים של האוכלוסייה.

לאחר האנשלוס במרץ 1938 גברו הקולות בגרמניה שדרשו את החזרת המושבות שנלקחו ממנה בהסכם ורסאי, בהם דרום מערב אפריקה[3][4]. אל מול אלו הצהיר מנהיג דרום אפריקה, יאן סמאטס, כי ארצו תגן על דרום מערב אפריקה[5]. אל מול הסכנה של פעילות גרילה של התושבים הגרמנים של דרום מערב אפריקה, אשר נטען שרבים מהם קבלו אימון צבאי בגרמניה, אוחדה המשטרה של דרום מערב אפריקה עם זאת של דרום אפריקה, וכוחות נוספים נשלחו לאזור[6]. לעומת זאת, דניאל פרנסואה מאלאן צידד בעמדה שנמיביה שייכת לחבר הלאומים[7].

עם פירוק חבר הלאומים והקמת האו"ם דנו באו"ם בטיפול בשטחים הנמצאים בנאמנות[8], בהם דרום מערב אפריקה. ממשלת דרום אפריקה הבהירה בינואר 1946 שהיא שומרת לעצמה את הזכות להביע דעה לגבי השטח עד שיעשו סידורים לשאול לדעת התושבים[9]. בהמשך דרשה ממשלת דרום אפריקה את סיפוח השטח לדרום אפריקה[10] בטענה שזה רצון תושבי המקום, ודרישה זאת זכתה לתמיכה של בריטניה[11]. האו"ם החליט על העברת השטח לנאמנות שלה, אולם דרום אפריקה סירבה להענות לכך[12] והסכסוך נמסר לבית הדין הבינלאומי שפסק לטובת דרום אפריקה[13]. דרום אפריקה ביקשה להתאחד עם "דרום מערב אפריקה" למדינה אחת, וסירבה לכל פיקוח בינלאומי[14]. למיעוט הלבן בדרום מערב אפריקה ניתן ייצוג בפרלמנט הדרום אפריקאי ללבנים-בלבד[15]. האו"ם המשיך במהלך שנות ה-50 במאמציו להעביר את השטח לנאמנות בינלאומית[16][17]. ב-1959, הצבא הקולוניאלי בווינדהוק החליט לגרש תושבים שחורים מעבר לאזור הלבן של העיר. התושבים השחורים מחו, ובמהלך הפגנה המשטרה פתחה באש, הרגה 11 שחורים ופצעה 44. הדבר הביא להתקוממות ולפרוץ מלחמת עצמאות של נמיביה. בשנת 1961 הוציאה ועדה של האו"ם דו"ח שבו נקבע שדרום אפריקה אינה מסוגלת לשלוט בנמיביה[18].

במהלך שנות ה-60, כאשר עצמאות הוענקה לכל המושבות ושטחי הנאמנות האירופאיים באפריקה, נוצר לחץ רב על דרום אפריקה לעשות כך גם בנמיביה, שהייתה אז דרום מערב אפריקה. ב-1966, כאשר נדחתה קובלנה שהגישו אתיופיה וליבריה בבית הדין הבינלאומי לצדק נגד המשך שליטתה של דרום אפריקה בנמיביה, הוחלט בעצרת הכללית של האו"ם להפסיק את המנדט של דרום אפריקה על נמיביה, אך בהיעדר הסכמה על הצעדים שיש לנקוט נגד דרום אפריקה כדי לכפות עליה את מסירת השטח לידי האו"ם, ההחלטה לא קויימה[19][20].

המאבק לעצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 "ארגון העם של דרום-מערב אפריקה" (South West African People's Organization; SWAPO) פתחו בפעולות גרילה על כוחות צבא של דרום אפריקה, תוך שהוא פועל מבסיסים בזמביה. כאשר אנגולה קיבלה עצמאות ב-1975, פעל ה-SWAPO מבסיסים בדרום אנגולה.

ב-1971, בחוות דעת מייעצת, תמך בית הדין הבינלאומי לצדק ביצירת סמכות מנהלית של האו"ם על נמיביה, וכן החליט שנוכחותה של דרום אפריקה בנמיביה היא בלתי חוקית ולכן היא מחויבת לסלק את המנהל שלה משם באופן מיידי. בית הדין ייעץ גם כן לאו"ם להימנע מלתת הכרה חוקית או סיוע לנוכחות של דרום אפריקה בנמיביה.

לחץ בינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1977 הוקם ה-WCG, ארגון שכלל את ארצות הברית, בריטניה, קנדה, צרפת ומערב גרמניה. הם פתחו במאמצים דיפלומטיים משותפים ליצירת תקופת מעבר שבסופה תינתן לנמיביה עצמאות. מאמצי ה-WCG הביאו להצגת החלטה 435 במועצת הביטחון של האו"ם, לפתרון של בעיית נמיביה. "הצעת ההסדרה", כפי שהיא נודעה לאחר מכן, הוצאה לפועל לאחר התייעצויות ממושכות עם דרום אפריקה, מדינות השורה הראשונה (הכוללות את אנגולה, בוטסואנה, מוזמביק, טנזניה, זמביה וזימבבואה שפעלו למען עצמאותה של נמיביה), ה-SWAPO, וה-WCG. על פי ההחלטה, ינוהלו בחירות בנמיביה תחת פיקוח ושליטה של האו"ם, יופסקו כל פעולות האיבה בין הצדדים, ויוטלו מגבלות על הפעילויות של הכוחות הצבאיים, הצבאיים למחצה והמשטרתיים של דרום אפריקה ונמיביה.

דרום אפריקה הסכימה לשיתוף פעולה למען הוצאה לפועל של החלטה 435. אף על פי כן, בדצמבר 1978, כהתנגדות להצעת ההסדר, הוחרמו הבחירות על ידי SWAPO ומספר קבוצות פוליטיות אחרות. דרום אפריקה המשיכה לנהל את נמיביה באמצעות קואליציות בין גזעיות וכן באמצעות מינוי מנהל כללי (מטעם דרום אפריקה).

נמיביה העצמאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בפברואר 1990, אספת הבוחרים הכינה טיוטה ואימצה לעצמה חוקה. ב-21 במרץ 1990, יום העצמאות של נמיביה, נכחו מספר נציגים בינלאומיים, בהם השחקנים הראשיים - חוויאר פרז דה קוויאר, מזכ"ל האו"ם, ופרדריק וילם דה קלרק נשיא דרום אפריקה, שהעניקו רשמית את העצמאות לנמיביה.

הנשיא המייסד של נמיביה, סם נוג'ומה

סם נוג'ומה הושבע כנשיא הראשון של נמיביה, בטקס בו השתתפו נציגים מ-147 מדינות, בהם 20 ראשי מדינות. כמו כן, בטקס השתתף נלסון מנדלה (שזמן קצר לפני כן השתחרר מהכלא).

ב-1 במרץ 1994, גם מובלעת החוף של מפרץ וולביס וכן 12 איים הועברו לנמיביה על ידי דרום אפריקה. זאת לאחר 3 שנים של משא ומתן בין ממשלות שתי המדינות. התקשורת העולמית שיבחה את הפתרון שהושג, שהוא מילא את החלטה 432 של מועצת הביטחון של האו"ם (משנת 1978), שקובע שמפרץ ואלוויס הוא חלק בלתי נפרד מנמיביה.

נמיביה - השנים הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז קיבלה את עצמאותה, השלימה נמיביה בהצלחה את השינוי משלטון אפרטהייד של מיעוט לבן לחברה דמוקרטית. בנמיביה פועלת מערכת רב מפלגתית, ומתקיימות בחירות מקומיות, אזוריות וארציות בזמנים קבועים. נציגים של מפלגות שונות מיוצגים ופעילים בבית הנבחרים הלאומי, אך מפלגת SWAPO ניצחה בכל הבירות מאז עצמאות נמיביה. החלפת השלטון מ-15 שנות נשיאותו של נוג'ומה למחליפו, היפיקפוניה פוהמבה, הלך למישרין.

ממשלת נמיביה קידמה מדיניות פיוס לאומי ומתן חנינה כלפי מי שנלחם בצד הנגדי במהלך מלחמת השחרור.

סם נוג'ומה ניצח בבחירות בשנת 1994 ברוב של 76.34% מהקולות. ב-1998, שנה בלבד לפני הבחירות לנשיאות בהם סם נוג'ומה לא היה רשאי להשתתף כיוון שכבר נבחר לשתי קדנציות, ערכו SWAPO תיקון לחוקה המאפשר לנשיא להיבחר לעד 3 קדנציות. הם היו רשאים לעשות כן, כיוון שהיוו שני שלישים הן מהמועצה הלאומית (הוא הבית העליון) והן מבית הנבחרים של נמיביה (הוא הבית התחתון), בדיוק המינימום הנדרש להעברת תיקונים לחוקה.

סם נוג'ומה נבחר בשלישית לנשיאות ב-1999, כשהוא מנצח ברוב של 76.82% מהקולות.

רפורמה אגררית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהמדינויות של SWAPO הייתה רפורמה אגררית. העבר הקולוניאלי ומשטר האפרטהייד שהיה בנמיביה, היא למצב בו 20% מהאוכלוסייה החזיקה ב-75% מהאדמות. האדמות היו אמורות להילקח בעיקר מהמיעוט הלבן לטובת ציבור חסר-אדמה מלפני כן וחיילים לשעבר. הרפורמה הייתה איטית מאוד, כיוון שלפי חוקת נמיביה יכולות אדמות להירכש רק בתנאי שהבעלים מסכים. כמו כן, מחיר האדמות בנמיביה יקר מאוד, דבר שמסבך עוד יותר את הבעיה.

הנשיא סם נוג'ומה היה תומך קולני במדיניותו של נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה. במהלך משבר האדמות בזימבבואה, לאחר שבריטניה הפסיקה את מימון רכישת החוות מהלבנים, השתלטו שחורים על חוות של לבנים בהסכמת הממשלה. הדבר עורר פחד בקרב המיעוט הלבן בנמיביה ובעולם המערבי שנוג'ומה יעשה זאת גם בנמיביה. עד כה, לא נעשה הדבר הזה.

התערבות במאבקים באנגולה ובקונגו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999 חתמה נמיביה הסכם הגנה משותף עם שכנתה הצפונית, אנגולה. זה השפיע על מלחמת האזרחים באנגולה, שנמשכת מאז עצמאותה ב-1975. SWAPO החליטה לתמוך במפלגת השלטון - MPLA, שנלחמה כנגד UNITA, שמעוזה היה בדרום אנגולה. על פי הסכם ההגנה, הורשו גדודים אנגוליים להשתמש בטריטוריה של צפון נמיביה לתקיפת UNITA.

מלחמת האזרחים באנגולה יצרה מספר גדול של פליטים שברח מאנגולה לכיוון נמיביה. בשנת 2001 דובר על 30,000 פליטים אנגוליים בנמיביה. רגיעת המלחמה באנגולה, איפשרה לפליטים רבים לחזור לאנגולה בסיוע נציבות האו"ם לפליטים, וב-2004 נותרו רק 12,600 פליטים בנמיביה. רובם התגוררו במחנה הפליטים אוזייר בצפון וינדהוק.

נמיביה התערבה גם במלחמת קונגו השנייה, ושלחו גדודי צבא בתמיכה בנשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לוראן דזירה קאבילה.

ניסיון הבדלנות ברצועת קפריבי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק ברצועת קפריבי היה מאבק מזוין בין הצבא לשחרור קפריבי (CLA), קבוצת מורדים שפעלה למען בידול של רצועת קפריבי, לבין ממשלת נמיביה. זה התחיל ב-1994, והגיעו לשיאו בשעות המוקדמות של ה-2 באוגוסט של 1999. ה-CLA החל במתקפה בקאטימה מולילו, עיר הבירה המחוזית של קפריבי. כוחות צבא נמיביה השיבו באש, ואסרו מספר נאשמים בתמיכה ב-CLA.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של נמיביה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ואפשר היהודים צודקים?, הַבֹּקֶר, 30 בדצמבר 1938
  2. ^ באפריקה הדרומית, הצפירה, 23 במרץ 1915
  3. ^ אפריקה הדרומית על המשמר, הַבֹּקֶר, 17 במרץ 1938
  4. ^ בעקבות הטלגרמות, דבר, 26 ביוני 1939
  5. ^ התקבל גרמניה מושבות?, דבר, 18 בנובמבר 1938
  6. ^ לא כאוסטריה אפריקה הדרומית מערבית, דבר, 20 באפריל 1939
  7. ^ צוררי ישראל בדרום אפריקה מבטיחים, דבר, 11 במאי 1938
  8. ^ יש להבטיח את זכויות העם היהודי בא"י גם במשטר־נאמנות, משמר, 16 במאי 1945
  9. ^ לגורל שטח המנדט, הַבֹּקֶר, 18 בינואר 1946
  10. ^ מוסקבה מבקרת את אפריקה הדרומית, הַבֹּקֶר, 26 בפברואר 1946
  11. ^ פרשת הנאמנות וארץ ישראל באסיפת האו"מ, דבר, 24 בנובמבר 1946
  12. ^ ד"ר יהושע גרינבאום, המנדט על דרום־מערב אפריקה וא"י, הַבֹּקֶר, 18 באוגוסט 1947
  13. ^ הצלחתו של מאלאן, חרות, 17 בספטמבר 1950
  14. ^ בעיותינו בעצרת הקרובה של או"ם, מעריב, 8 באוקטובר 1952
  15. ^ אסתר פרח, מאחורי הקלעים של הבחירות בדרום אפריקה, חרות, 20 בספטמבר 1950
  16. ^ אושרה הצעה חדשה על מנדט דרום אפריקה, חרות, 10 באוקטובר 1954
  17. ^ 12 הרוגים במהומות בדרום אפריקה, חרות, 13 בדצמבר 1959
  18. ^ אוכלוסיית אפריקה הוכפלה, חרות, 24 בנובמבר 1961
  19. ^ שעה עם גדעון רפאל, דבר, 7 באפריל 1967
  20. ^ פיליפ בן, אין לאו"ם אמצעי כפייה, מעריב, 21 באפריל 1967