היסטוריה של קמרון

המתיישבים הקדומים ביותר בקמרון היו ככל הנראה הבאקה (פיגמים), והם עדיין מאכלסים את האזורים המיוערים של מחוזות הדרום והמזרח במדינת קמרון המודרנית. דוברי שפות בנטו שבאו מהרמות של צפון מערב קמרון היו מבין הקבוצות הראשונות שיצאו משם, לפני פולשים אחרים שעשו כמוהם. ממלכת מאנדרה בהרי המאנדרה נוסדה בסביבות שנת 1500 ושמה נודע בגלל מבנים מבוצרים יפהפיים שנבנו על ידי אנשיה, אם כי מטרת בנייתם וההיסטוריה של מבנים אלה נותרו עלומים עד היום. ייתכן שלקונפדרציית הארו (Aro) מניגריה היו שלוחות במערב קמרון, שהיה תחת שליטה בריטית במאות ה-18 וה-19.

החל משנות ה-70 של המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-19 החלו הפולאני (פולה), עם של נוודים פסטורליים (כלומר נוודים שעיקר פרנסתם נובע מגידול חיות מבויתות ותוצרתן) מוסלמים ממערב הסאהל, לכבוש את חלק הארי של צפון קמרון, תוך שהם משעבדים את רוב התושבים שם, או לחלופין מאלצים אותם להגר משם.

אף על פי שהפורטוגלים הגיעו לחופיה של קמרון כבר בתחילת המאה ה-16, החשש ממגפת המלריה מנע מהאירופאים מלכבוש ולהתיישב בחלקיה הפנימיים של קמרון. דבר זה השתנה החל משנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר התרופה למלריה כינין הפכה זמינה בכמויות גדולות. בתקופות המוקדמות יותר, הייתה מרבית הנוכחות האירופאית בקמרון מוקדשת למסחר באזורי החופים ולרכישת עבדים. החלק הצפוני של קמרון היווה בתורו חלק חשוב מרשת מסחר העבדים של המוסלמים באפריקה. עד אמצע המאה ה-19 כבר הופסקה ברובה פעילות הסחר בעבדים. מיסיונרים נוצרים היו נוכחים בקמרון למן שלהי המאה ה-19 ועדיין נמצאים בחברה הקמרונית גם היום.

ב-5 ביולי 1884 הייתה קמרון למושבה קולוניאלית בשליטה גרמנית, בשם Kamerun אם כי הטריטוריה כללה גם חלקים ממה שכיום הן מדינות שכנות. הבירה הראשונה הייתה העיר בואאה, ולאחר מכן הועבר הכבוד ליאונדה שהיא בירת קמרון גם כיום.

הגרמנים השקיעו משאבים ומאמצים רבים בפיתוח התשתית בקמרון, הרכיבו מסילות ברזל ארוכות למדי וסללו כבישים. בנוסף נבנו בתי חולים בערים רבות, שחלקם התמחו בטיפול במחלות טרופיות, תחום ברפואה שהיה אז בחיתוליו (גם כיום גובות מחלות אלו קורבנות רבים מדי שנה, שמספרם נאמד במיליונים. רבים מהם באפריקה). פיתוח התשתיות והטכנולוגיה הביא עם תחילת המאה ה-20 לגידול משמעותי באוכלוסייה, וקארל אברמאייר, מושל קמרון החל משנת 1912, כתב בדו"ח משנת 1919 כי: "נרשם גידול ניכר באוכלוסיית קמרון בשנים האחרונות". הגרמנים קיוו לרתום את האוכלוסייה הרבה לקידום עבודות הפיתוח, התשתיות והבינוי. ואולם, הקמרונים המקומיים לא ששו, בלשון המעטה, להתגייס לעבודות אלו, מה שהניע את הגרמנים ליצור מערכת קפדנית ומחמירה של עבודות כפייה, שגם היא לא תרמה לפופולריות של הממסד הקולוניאלי בקרב המקומיים.

ב-1911, במסגרת השינויים שהוחלט עליהם בעקבות הסכם פאס נערכו חילופי שטחים בין המעצמות הקולוניאליות, גרמניה וצרפת, ומפת הטריטוריה שונתה: צרפת העבירה לקמרון הגרמנית שטח של כ-300,000 קמ"ר מאזור ההשפעה שלה הקרוי אפריקה המשוונית הצרפתית, בעוד שגרמניה נתנה לצרפתים שטח קטן במה שהיום הוא מדינת צ'אד.

ערך מורחב – כיבוש קמרון

בחודש פברואר 1916 במהלך מלחמת העולם הראשונה, תמו ימיהם של הגרמנים בקמרון ולאחר המלחמה התחלקה הארץ בין הבריטים לבין הצרפתים. מבצע כיבוש מערב אפריקה נחשב כמבצע של הצבא הבריטי, אבל זה זכה לעזרה לא מבוטלת של צבאות בלגיה וצרפת. הבריטים פלשו לקמרון מניגריה והתקשו לחצות את האזורים ההרריים. הצרפתים פלשו מצ'אד שבצפון והצליחו להשתלט על העיר קוסרי (Kusseri). בספטמבר 1914 השתלט כוח צרפתי-בלגי משותף על העיר לימבה שלחוף האוקיינוס האטלנטי, ולקראת סוף חודש ספטמבר כבש אותו כוח, בסיוע משחתות בריטיות גם את דואלה - אחת הערים הגדולות ביותר בטריטוריה. בשלב זה כבר הייתה תבוסתם של הגרמנים עובדה כמעט מוגמרת, אבל אלה הוסיפו להחזיק מעמד, והתבצרו בעיקר באזור הבירה יאונדה, אבל גם זו נכנעה בנובמבר 1914. למעשה, הייתה זו רק מובלעת גרמנית זעירה בשטח של מה שהיא היום מדינת גינאה המשוונית שהוסיפה להתקיים עד פברואר 1916.

ב-28 ביוני 1919 הוחלט על ידי חבר הלאומים כי יינתן לבריטניה וצרפת מנדט משותף על הטריטוריה של קמרון (כלומר לטריטוריה שעד מלחמת העולם הוגדרה כ"קמרון הגרמנית"; Kamerun). ביולי 1922 תוחמו באופן סופי גבולות המנדט על קמרון, כאשר זו מחולקת לקמרון הבריטית (British Cameroons) וקמרון הצרפתית (French Cameroon). לאחר מלחמת העולם השנייה הפך המנדט לנאמנות של האו"ם.

בדומה לרוב מדינות אפריקה שהושמו תחת מנדט, גם קמרון הוגדרה כמנדט מדרג B (זאת בעוד שרוב ארצות המזרח התיכון, כגון עיראק, סוריה או ארץ ישראל הוגדרו כמנדט מדרג A). משמעותה של שיטת הדירוג הזו הייתה כי חבר הלאומים רואה בארצות אפריקה הנדונות טריטוריות שמידת מוכנותן לקבלת עצמאות ולהנהגת משטר דמוקרטי פחותה מזו של ארצות המזרח התיכון (אך בכל זאת גבוהה יותר ממידת מוכנותן של טריטוריות כגון סמואה, שזכתה לדירוג C).

החלוקה קבעה שצרפת תקבל את החלק הגדול יותר, ואכן זו קיבלה שטח גדול בהרבה מזה של בריטניה, שקיבלה רק רצועה מאורכת אך צרה הנמתחת ממערב למזרח בצפון הארץ וגובלת בניגריה. עם זאת, מבחינת גודל האוכלוסייה הרי שבשני החלקים הבריטי והצרפתי היו בערך כמויות שוות של תושבים, שכן החלק הצרפתי היה מאוכלס בדלילות רבה. בירתו של החלק הצרפתי הייתה יאונדה ואילו החלק הבריטי נשלט מלאגוס בירת ניגריה כיום.

אחרי החלוקה מחדש חזרה גם הנוכחות הגרמנית לקמרון, בהסכמתם של הבריטים והצרפתים, שאיפשרו לחקלאים ובעלי הון גרמנים להשתלט שוב על מטעים בדרום-מערב קמרון. למרות שכיום הנוכחות הגרמנית בקמרון, וכן הנוכחות הקולונאלית של האירופאים באפריקה בכלל זוכים לביקורת רבה, מפעלי המטעים היו דווקא דוגמה מוצלחת למימוש הפוטנציאל החקלאי והתעשייתי באפריקה וסיפקו תעסוקה לאוכלוסין רבים מקרב המקומיים.

החל משנת 1955 החל ארגון בשם UPC (ראשי תיבות של: Union of the Peoples of Cameroon), שזה מכבר הוצא מחוץ לחוק בעוון פעילויות שנחשבו חתרניות, לפעול בגלוי וביתר שאת למען עצמאותה של קמרון הצרפתית. רוב הפעילים בו, וגם הבולטים שבהם נמנו על קבוצות הבאמילקה (Bamileke) והבאסה (Bassa) - שתיים מהקבוצות המרכזיות באוכלוסייה השחורה של קמרון. עם זאת, פעילויות המרד והמחאה התפשטו לכל הארץ, והמרד, למרות שדוכא לקראת סוף שנות החמישים, גבה קורבנות רבים והעלה את עניין העצמאות למודעות הציבורית וברמה מסוימת גם למודעות הבינלאומית.

אין סטטיסטיקות מהימנות לחלוטין אשר למספר הקורבנות שנפלו בפעילויות הדיכוי אך לכל הפחות מדובר באלפים ולכל המרבה בעשרות ואף מאות אלפים. החל משלב זה נעשתה תנועת העצמאות לגורם שאין להתעלם ממנו בזירה הפוליטית.

החלק הצרפתי (French Cameroons) זכה לעצמאות ב-1960 תחת השם הרפובליקה של קמרון (Republic of Cameroon). שנה לאחר מכן, ב-1 באוקטובר 1961 בחרו אוכלוסי החלק הצפוני של רצועת השליטה הבריטית, שרובם מוסלמים, להצטרף למדינת ניגריה, ואילו תושבי השליש הדרומי של קמרון הבריטית (British Cameroons), נוצרים ברובם, החליטו להצטרף לרפובליקה של קמרון, מה שהביא להולדת "הרפובליקה הפדרלית של קמרון" (Federal Republic of Cameroon). גם אחרי שינויים אלה נשמרה מידה של אוטונומיה אזורית עבור כל אחד מהחלקים, הבריטי והצרפתי.

ב-1961 נבחר אחמדו אהידג'ו (Ahmadou Ahidjou), אדם מוסלמי ובן לקבוצת שבטי הפולאני, לנשיא הפדרציה. אהידג'ו הנהיג משטר סמכותי ונוקשה עם מאפיינים טוטליטריים, כאשר הוא נשען על מנגנון ברוטאלי של שיטור וביטחון פנים. ב-1966 הוא הוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות מלבד זו שלו, ועד תחילת שנות ה-70 הצליח לדכא את פעילותם של מורדי ה-UPC, אותו ארגון אקטיביסטי של בני הבאמילקה והבאסה, שפעילויותיו דחפו במידה רבה לכיוון העצמאות. ב-1972 הוסיף אהידג'ו על כל זאת וביטל את חוקת הפדרציה ששימשה החל מ-1961, מכאן קיבלה קמרון של אהידג'ו מאפיינים של מדינה אוניטארית (Unitary State), האוטונומיה שניתנה קודם לחלקים הבריטי והצרפתי בוטלה גם היא ושלטונו של אהידג'ו היה ריכוזי למדי וסמכותי.^[1]

שמה של המדינה במבנה החדש היה The United Republic of Cameroon. אך למרות גישתו האוטוריטארית של אהידג'ו ואמצעי הדיכוי, היא הייתה פחות קיצונית מזו של מנהיגים אפריקאים אחרים בני אותו זמן. ייתכן שזה נבע מהיותו מנהיג לא מאוד כריזמטי ואולי מרצון לשמור על יחסים טובים עם המערב. מכל מקום, למרות שמדיניות אנטי מערבית והתבטאויות נגד ארצות הברית והמערב רווחו בקרב מנהיגים אפריקאיים בשנות ה-70, אהידג'ו נמנע מכל אלה, מה שעזר לקמרון לשמר מידה כלשהי של יציבות פוליטית וצמיחה כלכלית לאורך שנות שלטונו.

אהידג'ו התפטר מהנשיאות ב-1982, ובהתאם לחוקה הוחלף על ידי ראש הממשלה שלו פול בייה (Paul Biya), פקיד ותיק שעלה בסולם הדרגות לאורך השנים ובן לקבוצת שבטי ה-Beti Pahuin. אהידג'ו חזר בו לאחר מכן מהתמיכה בפול בייה, ותומכיו אף ניסו להחזירו בניסיון הפיכה ב-1984 אך ניסיון זה כשל. בייה זכה בשתי מערכות בחירות שבהן היה המועמד היחיד, ב-1983 ו-1984. לאחר בחירתו ב-1984 שוב שונה שמה של המדינה ל-Republic of Cameroon. מאז נותר בייה בעמדת הכוח, כאשר הוא מנצח בבחירות מפוקפקות ב-1992, 1997 ו-2004. מפלגתו ה-CPDM (כלומר: Cameroon People's Democratic Movement) מחזיקה ברוב מכריע בפרלמנט.

מעבר לזירה הפוליטית ידעה קמרון גם כמה אירועים אחרים במחצית השנייה של המאה ה-20: ב-15 באוגוסט 1984, התחוללה התפרצות מימית אדירה באגם מונון (Monoun). התפרצות מימית (הנקראת גם "התפרצות לימנית") היא אסון טבע נדיר מסוגו, המתחולל מדי פעם בפעם באגמים, שבו חלה התפרצות פתאומית של פחמן דו-חמצני ממעמקי האגם. במקרה זה נספו 37 בני אדם. אירוע דומה חזר על עצמו באגם ניוס (Nyos Lake) באוגוסט 1986, עם השלכות טראגיות אף יותר: 1,800 הרוגים ו-3,500 חיות משק שמתו אף הן. שני מקרים אלו, שבאופן יחסי סמוכים מאוד אחד לשני, הם המקרים היחידים המתועדים כיאות של התפרצות לימנית לאורך ההיסטוריה.

אירוע משמח יותר אירע ב-1990 כאשר נבחרת הכדורגל לגברים של קמרון הצטיינה במונדיאל שנערך באיטליה. תחת הנהגתם של שחקנים ידועי שם כגון רוז'ה מילה, פרנסואה אומאם-ביאיק ואחרים, הגיעו הקמרונים עד רבע הגמר, תוך שהם מנצחים בדרך לשם את ארגנטינה של דייגו מראדונה, אלופת העולם דאז, בתוצאה של 0–1 משער של מילה. נבחרת הכדורגל הביאה גאווה רבה למדינה גם בהזדמנויות אחרות: היא העפילה למונדיאל גם ב-1982, 1994, 1998 ו-2002 וזכתה בגביע אפריקה לאומות ב-1984, 1988, 2000, 2002 ו-2017.

ב-2017, החל משבר אנגלופון בדרום קמרון.

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של קמרון בוויקישיתוף

היסטוריה של מדינות אפריקה

אוגנדה • אלג'יריה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בורונדי • בורקינה פאסו • בוטסואנה • בנין • גבון • גאנה • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • גמביה • דרום אפריקה • דרום סודאן • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • לוב • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • מצרים • מרוקו • הרפובליקה המרכז אפריקאית • ניז'ר • ניגריה • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיישל • סיירה לאון • סנגל • צ'אד • קומורו • קונגו • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • קמרון • קניה • רואנדה • תוניסיה