מסורה

המָסוֹרָה היא אוסף של סימנים והערות המתלווים לנוסח המקרא, ומטרתה שימור נוסח המסורה מפני טעויות בהעתקה.

ניצנים ראשונים של הערות בסגנון המסורה נמצאים כבר בתלמוד הבבלי, אך השימוש בהערות לצורך שימור הנוסח התפתח לכלל שיטה רק בתקופת הסבוראים. עבודתם של בעלי המסורה על הכנת המסורה התפרסה במשך כעשרה דורות, ובעיקר מן המאה השמינית, עד להשלמתה במאה העשירית, שכבר נחשבת לשלהי תקופת הגאונים.

ראשית מפעלם הייתה בבבל, שהיה מרכז פועלם של האמוראים, ולאחר מכן הועתק המפעל לטבריה, והמשיך בעיקר אצל הכהנים בני משמרת מעזיהו. אף שיש הרואים בכך שני מפעלים שונים, ניתן בהחלט לומר שאלו שהמשיכו בטבריה התבססו על מפעלם של אלו שפעלו בבבל.

הערות המסורה תיעדו דיוקים בנוסח המקרא, למשל כתיב מלא וכתיב חסר, וכך שמרו עליו מפני טעויות.

ערך מורחב – סטטיסטיקות של התנ"ך#בתלמוד

כבר בתלמוד הבבלי נכתבו מספר הערות בסגנון הערות המסורה:

לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גָּחוֹן"^[1] - חציין של אותיות של ספר תורה. "דָּרֹש דָּרַש"^[2] - חציין של תיבות. וְהִתְגַּלָּח^[3] - של פסוקים. "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר"^[4] - עי"ן ד"יער" חציין של תהילים. "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן"^[5] - חציין דפסוקים... תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו תהילים - שמונה; חסר ממנו דברי הימים - שמונה.

— מסכת קידושין, דף ל', עמוד א'

עם זאת, ספרי המסורה עצמם נכתבו והגיעו לכדי שלימות רק במאה התשיעית והמאה העשירית.

הערות המסורה הטברנית נכתבו בשני חלקים. החלק הראשון מכונה 'המסורה הקטנה', והיא כוללת הערות קצרות, לפעמים בנות אות אחת. מדגישה אותיות גדולות, קטנות ותלויות, ומציינת כמה פעמים באה תופעה מסוימת, או מילה בכתיב מסוים. למשל, בספר בראשית, פרק א', פסוק ב', ליד המילה”וָבֹהוּ” כותבת המסורה הקטנה את האות ב'. והכוונה – שהמילה 'ובהו' מופיעה שתי פעמים בתנ"ך. החלק השני נקרא המסורה הגדולה, והוא מפרט את הנכתב במסורה הקטנה. שני החלקים נספחים לטקסט המקראי ומלווים אותו. נוסח המסורה הטברנית משתנה מהעתקה להעתקה והערות זזות או מועתקות ממקום למקום. אפראט מדעי על המסורה התפרסם ב"מקראות גדולות הכתר", במטרה להקל על הבנתה.

המסורה הבבלית, לעומת המסורה הטברנית, נכתבה כחיבור נפרד מהטקסט, בעל נוסח קבוע, ההולך על פי סדר המקרא ומעיר על כל תופעה רק במקום הראשון בו היא הופיעה^[6]. החיבור לא הגיע אלינו בשלימותו, ושיחזור של קטעים ממנו נעשה על ידי יוסף עופר בספר 'המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה'.

ספרי מסורה נוספים הם ספר אכלה ואכלה, המשווה בין מילים דומות בתנ"ך, ספר החילופים, המרכז את כל המקומות בהם נחלקו בן אשר ובן נפתלי, וספר דקדוקי הטעמים, המיוחס לאהרון בן אשר, שיחד עם רשימות מסורה נוספות (כמו רשימת החילופים בין בני בבל לבני ארץ ישראל) צורף לכתבי יד של המקרא, ומאוחר יותר גם נדפס איתם^[7].

גם במסכת סופרים, שסודרה בתקופת הגאונים, ניתן למצוא הערות בסגנון המסורה, כגון תיעוד אותיות גדולות וקטנות בתנ"ך, והשוואה בין פרקים דומים המובאים בספרים שונים.

העיסוק בדיוקי נוסח המקרא המשיך גם לאחר תקופת המסורה, ניתן להזכיר את יהב"י הנקדן בספרו עין הקורא, את הרמ"ה בספרו מסורת סייג לתורה, ואת הרד"ק בספרו עט סופר. כולם עשו שימוש בספרי המסורה.

ספרי המקראות הגדולות שנדפסו בשנים רפ"ד-רפ"ו (1524–1526) בדפוסו של דניאל בומברג שימשו כבסיס לכל המהדורות שבאו אחריהן, על אף שהיו בהם טעויות לא מעטות. את הצורך בהגהת הנוסח הזה, המכונה 'נוסח הדפוסים', מילאו רבי מנחם די לונזאנו בספרו אור תורה, ורבי ידידיה מנורצי בספרו מנחת שי.

ספר חשוב שנכתב על המסורה הוא ספרו של רבי אליהו בחור, שחי בתקופת הרנסאנס, 'מסורת המסורה'.

יש שראו את המסורה לא רק ככלי לשימור נוסחו המדויק של המקרא, אלא גם כהערות בעלות משמעות עצמית, ומצאו קשר בין פסוקים שונים שהמסורה משווה. כך למשל רבי יהודה החסיד והמהר"ם מרוטנבורג, שחיו בדור חסידות אשכנז, כתבו ספרים בשם 'טעמי מסורת המקרא' בהם הם דורשים את משמעותן של הערות המסורה. גם חלק הפרפראות בפירוש התורה של רבי יעקב בעל הטורים, שנדפס בהרבה חומשים יחד עם פירוש רש"י, עוסק בביאור המסורה.

למסורה ישנם שני ענפים מרכזיים - הענף הבבלי, הנקרא גם 'המסורה הבבלית', והענף הטברני, הנקרא 'המסורה הטברנית'. (במקרים רבים ניכר כי המסורה הטברנית שאבה את מקורותיה מהמסורה הבבלית.) כמו כן היה גם זרם, שולי יחסית, שפעל בדרומה של ארץ ישראל והוא המכונה המסורה הארצישראלית. למסורת הטברנית יצא שם של מסורת מדויקת ביותר, ושיטות הניקוד וטעמי המקרא שלה, והערות המסורה שלה, אומצו כמעט על ידי כל קהילות עם ישראל בתפוצות, למעט קהילת תימן, אשר המשיכה להשתמש בניקוד הבבלי עד תקופה מאוחרת.

למסורה הבבלית, הקרויה על שם קבוצת חכמים שעסקו במסורה בבבל, יש שיטת ניקוד משלה, השונה מהשיטה הטברנית המוכרת לנו. סימני הניקוד שלה נמצאים מעל לאות, וכן הפתח והסגול בה מאוחדים לסימן אחד. גם טעמי המקרא הבבליים שונים מהטעמים במסורה הטברנית: בניגוד לשיטת ההטעמה הטברנית, בה את שמאלו של טעם מחלק טעם השווה לו בדרגתו, בשיטה הבבלית גם את שמאלו של טעם יחלק טעם הנמוך ממנו בדרגה. הסיבה לכך היא ככל הנראה שטעמי המקרא של המסורה הבבלית שימשו בעיקר כסימני פיסוק, בעוד שטעמי המקרא של המסורה הטברנית שימשו בעיקר כסימני נגינה, והפיסוק הוא תפקיד משני שלהם^[8].

גם למסורה הארצישראלית, ניקוד משלה, ואף סימני טעמי המקרא משלה, אם כי הם אינם מפותחים די הצורך.

הטברנים לא הבדילו גרפית בין שווא נח לשווא נע, אבל מבואר בספר דקדוקי הטעמים של בן אשר שהבדילו בקריאה, והשוא הנע מבוטא באופנים שונים ובדרך כלל כחטף פתח. לעומתם הבבלים הבדילו גרפית ביניהם בכך שסומנו רק שוואים נעים.

סימני הניקוד מעידים גם על הגייה שונה שהייתה לבעלי המסורה. הן הטברנים והן הבבלים לא הבדילו בין קמץ קטן לגדול, והבבלים לא הבדילו בין פתח לסגול (שריד לכך בהגייה התימנית שבה הסגול נהגה כפתח).

הערות המסורה גם הן שונות בין המסורה הבבלית למסורה הטברנית, במונחיהן ובדרך הסקירה שלהן, וכן יש ביניהן גם מחלוקות על נוסח המקרא.

• קרי וכתיב
• תקופת הביניים של העברית
• אהרון בן אשר
• ביקורת נוסח המקרא
• נוסח המסורה

• יוסף עופר, המסורה למקרא ודרכיה: פרקי מבוא, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים תשפ"ב 2022
• ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג.
• ישראל ייבין, כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו, ירושלים תשכ"ט.
• ישראל ייבין, מבוא למסורה הטברנית, אקדמון, ירושלים תשל"ב.
• מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ז.
• מרדכי ברויאר, המסורה הגדולה לתורה מידי שמואל בן יעקב בכתב יד למ, ניו יורק תשנ"ב.
• מרדכי ברויאר, מקראות שיש להם הכרע, אלון שבות תש"ן [תדפיס מתוך מגדים י (שבט תש"ן)].
• יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה, ירושלים תשנ"ה.
• יוסף עופר, ספרות המסורה של דורנו, המעיין, תשרי תשנ"ה.
• מנחם כהן, מהו 'נוסח המסורה', ומה היקף אחיזתו בתולדות המסירה של ימה"ב, עיוני מקרא ופרשנות ב (תשמ"ו) 229-256.
• מנחם כהן, האידאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט, דעות; ביטאון האקדמאים הדתיים מז (תשלח) 83-101
• מנחם כהן, ניצחונו של נוסח בן-אשר - אידיאה ומציאות: בירור ראשון, לשאלת האמינות של הבחנים לאפיון נוסחו של בן-אשר, תרביץ נג, ב (תשמד) 255-272
• מנחם כהן, מגבשי כתיב במצחפי מסורה עתיקים ומשמעם לתולדות נוסח המקרא המקובל, דיסרטציה, 1973
• דוד לייאנס, המסורה המצרפת - דרכיה וסוגיה, באר שבע תש"ס.
• מרדכי גלצר, "מלאכת הספר של כתר ארם צובה והשלכותיה", ספונות ס"ח ד (יט) [תשמ"ט].
• הרב משה צוריאל, מסורת סייג לתורה.

• רשימת פרסומים של פרופסור יוסף עופר, זמינים ברובם להורדה, באתר אוניברסיטת בר-אילן.
• אתר מקראות גדולות הכתר, ובו כל המסורה הגדולה והמסורה הקטנה, מבוארות ומפורטות, ומאמרים נלווים.
• תנ"ך יומי, לימוד כל התנ"ך בשנה אחת - על פי המסורה