התקוממות הרגולטורים

התקוממות הרגולטורים (באנגלית: Regulator Movement) הייתה התקוממות שנמשכה בין השנים 1765 – 1771 בפרובינציית צפון קרוליינה שהייתה אחת מהמושבות הבריטיות בצפון אמריקה(אנ'), בהתקוממות זו אחזו אזרחים נשק נגד פקידים קולוניאליים, שאותם ראו כמושחתים. המאבק דוכא ולא שינה את מבנה הכוח במושבות, אולם הוא היה אחד הזרזים למלחמת העצמאות של ארצות הברית.

שמה של התנועה מתייחס לרצונם של החברים בה להסדיר (Regulate) את ענייניהם ולבטל את האפליה נגדם.

במהלך המאות ה-17 וה-18 עשתה בריטניה צעדים לחיזוק השליטה במושבותיה שבעולם החדש על ידי חקיקת חוקים, הקמת מוסדות שלטון, מינוי מושלים מטעמה ופיתוח מערכת מסחר מרקנטיליסטית שבה היו המושבות תלויות בבריטניה. על פי חוקי הסחר הימי (כולל חוק הדבשה(אנ') מ-1733 וחוק הסוכר(אנ') מ-1764), כל הסחורות מאירופה היו חייבות לעבור דרך אנגליה, ושם גבו מס על הסחורה לפני שליחתה למושבות וקבוצה של מוצרים מוגדרים^[1] היה מותר למושבות לייצא סחורות לאנגליה בלבד.

מושלי המושבות מונו על ידי אנגליה והמושלים מינו מועצות מתוך העשירים והנכבדים בעלי רכוש (בעיקר אדמות) שבמושבה עצמה, ובדרך כלל היו אלו אנגלים. לרוב היו חברי המועצה שמרנים שרצו לשמר את הסדר הקיים, אולם לעיתים האינטרסים המקומיים גברו והם ניסו לעשות שינויים שישפרו את מצבם. כך התפתח במושבות שלטון עצמי שהתבסס על אספות עירוניות ומועצות של המושבות, באספות אלו קם דור של מנהיגים מקומיים שנטלו לעצמם סמכויות שקודם לכן היו אצל המושלים.

מרידות נגד השלטון היו בארצות הברית כבר במאה ה-17, למשל מרד בייקון(אנ') היה מרד של מתיישבי קולוניית וירג'יניה נגד המושל ויליאם ברקלי(אנ'), שהתרחש ב-1676 בהובלת נתניאל בייקון(אנ'), על רקע כעס על המבנה הפוליטי הקיים, ענייני סחר והגנה לא יעילה מפני אינדיאנים. המרד התפתח לממדים של מלחמת אזרחים ודוכא^[2]. מיליציית נערי ההר הירוק(אנ') בהנהגתו של אית'ן אלן(אנ') הקימו את רפובליקת ורמונט כמרד נגד מנהיגי פרובינציית ניו יורק ופרובינציית ניו המפשייר.

אחרי פיצול פרובינציית קרוליינה ב-1712 לפרובינציית צפון קרוליינה ולפרובינציית דרום קרוליינה חל גידול משמעותי באוכלוסיית המתיישבים. אוכלוסיית המושבה צמחה הן מהגירה מאירופה והאיים הבריטיים, הן מהגירה ממושבות אחרות בצפון אמריקה והן כתוצאה מריבוי טבעי מהותי, מעריכים את האוכלוסייה שאינה ילידית בכלל המושבות בקצת יותר משני מיליון נפש בשנת 1765 לעומת מיליון וחצי עשור קודם לכן^[3]. לא רק מהגרים חדשים, שאכלסו את העורף החקלאי אלא גם סוחרים ועורכי דין שחיפשו הזדמנויות. עיר הנמל צ'ארלסטון בדרום קרוליינה מנתה בשנות ה-70 של המאה ה-18 כ-11,000 תושבים והייתה העיר הרביעית מבחינת מספר התושבים (אחרי פילדלפיה, ניו-יורק ובוסטון).

המתיישבים הוותיקים יותר סבלו משפל כלכלי שנבע מבצורת שנמשכה כמה שנים. הבצורת גרמה גם לאובדן יבולים שהיו מקור הפרנסה של המתיישבים וגם לתלות המתיישבים בסחורות מיובאות לצורך קיום יום-יומי. לשם רכישת הסחורות לקחו המתיישבים הלוואות ולקחו סחורות באשראי.

כאשר חלפה שנת בצורת נוספת, בלי שהיו לחקלאים הכנסות, הסוחרים ונותני האשראי תבעו את השבת הכספים המגיעים להם בתוספת ריביות גבוהות ובתי המשפט נענו לתביעותיהם. החזר החובות גרם למתיישבים ותיקים לאבד את בתיהם ונחלותיהם או להיות משועבדים ליתרות חוב שלא הייתה התכנות שיצליחו להחזיר בימי חייהם. כבר ב-1764 המושל ארתור דובס(אנ') פרסם מנשר נגד גביית אגרות בלתי חוקיות, אולם שכבת הפקידות הבכירה המשיכה בגביה.

עול המיסים היה כבד, מס הבולים של 1765 ואחריו המס שהוטל על ידי חוקי טאונסנד ב-1766 נועדו לכסות את הוצאות מלחמת שבע השנים והמלחמה בצרפתים בצפון אמריקה על ידי מיסוי המושבות. גביית המס לא התחשבה באובדן ההכנסות ולכן היו חקלאים שאדמותיהם נלקחו מהם לשם תשלום חוב מס.

החקלאים במושבה היו ברובם סקוטים ואירים ובנוסף אירופאים אחרים ובהם גרמנים, ואילו השופטים, עורכי הדין, האצילים וקציני הצבא היו ברובם אנגלים מה שגרם להם ליצור מעגל פנימי של בעלי כוח פוליטי ובעלי השליטה על מערכת המשפט. עובדה זו גרמה לחוסר שביעות רצון אצל התושבים.

במחוזות אורנג'(אנ'), אנסון(אנ'), גרנביל(אנ'), מחוז קמברלנד(אנ') ומחוז רואן(אנ') הייתה אי שביעות רצון מהשלטון, אותו ראו כאכזרי, שרירותי, עריץ ומושחת. ב-26 באפריל 1764, התמנה ויליאם טריון(אנ') כסגנו של ארתור דובס מושל הפרובינציה של צפון קרולינה. דובס הישיש והחולה נפטר ב-28 במרץ 1765 וב-10 ביולי התמנה טריון כמושל. הוא נזקק לכסף לצורך בניית כנסיות אנגליקניות ולשם הקמת אחוזה מפוארת וארמון המושל(אנ') בניו ברן(אנ') כמקום מושב המושל ולשם כך הכביד את עול המס.

אספת המושבה התנגדה לחוק הבולים ושאר חוקי המס והמושל טריון שידע על כך, מנע את התכנסות המועצה עד 3 בנובמבר 1766.

רבים מן הקצינים היו חמדנים, המערכת כולה הייתה תלויה ביושרם האישי של פקידים מקומיים, שרבים מהם דאגו לרווחתם האישית; מיסים שנאספו העשירו לעיתים קרובות את גובי המס באופן ישיר. לפעמים, השריף היה בכוונה מסיר רשומות של תיעוד גביית מס על מנת לחזור אל התושבים ולדרוש מהם את המיסים פעם נוספת. המושל טריון, גם אם לא עודד זאת באופן ישיר לא יצא נגד השחיתות כי חשש לאבד את תמיכתם של פקידי המחוז השונים.

המאבק התנהל בין חקלאים לבנים נטולי עבדים, שהרכיבו את רוב אוכלוסיית העורף החקלאי של צפון ודרום קרולינה, ובין האליטה העשירה, שהייתה מיעוט, אך שמרה על שליטה כמעט מוחלטת בממשל.

הרגולטורים ראו שקרוליינה הצפונית נשלטת על ידי שכבה קטנה שמחזיקה בידיה שילוב של עוצמה פוליטית ונכסים ודואגת לעצמה^[4], כך שרוב עול המיסוי מוטל על העניים ובתי המשפט תומכים בסוחרים ובעורכי הדין שתובעים תשלום חובות.

המטרה העיקרית המוצהרת של הרגולטורים הייתה להקים ממשלה ישרה, לצמצם את המיסוי ולמנוע החרמת רכוש בשל חובות כספיים וחוב מס. אנשי העסקים העשירים והפוליטיקאים ששלטו בצפון קרוליינה ראו במאבק זה איום חמור על כוחם. לכן, הם הביאו את המיליציה כדי למחוץ את המרד ותלו את מנהיגיה. ההערכה היא 70-80% מתושבי המושבה תמכו ברגולטורים.

חלק ניכר מהרגולטורים היו נוצרים אוונגליסטים ולעקרונות האוונגליזם היה משקל רב בעיצוב התודעה החברתית והפוליטית של הרגולטורים. האוונגליזם הדגיש גישה אינדיבידואליסטית לכנסייה, לישועה ולמוסר האישי וגישה זו השפיעה על הבנתם את היחסים הציבוריים כלכליים. אחד מהמנהיגים הבולטים של הרגולטורים היה הרמון הזבנד(אנ'), קווייקר ממרילנד שהתנגד לאלימות וניסה לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. מנהיג נוסף היה ג 'יימס האנטר. הוא סירב לקבל את הפיקוד על הרגולטורים לאחר עזיבתו של הזבנד לפני קרב אלמאנסה(אנ').

ב-1768 שלחו הרגולטורים עצומה ובה שטחו את טענותיהם, אולם זכו להתעלמות. לכן פרצה התקוממות בהילסבורו(אנ'), מוקד הזעם היה בית המשפט המקומי ופקידים מושחתים. רגולטורים שאיבדו את בתיהם התאספו במחנות זמניים, פשטו משם להשיג מזון וקראו לשינוי בשלטון.

ערב קרב אלמנסה, ניסו הרגולטורים לשוחח עם טריון, אולם הוא היה מוכן לעשות זאת רק אם הרגולטורים יתפרקו לחלוטין מנשקם תוך שעה. בשל חוסר מנהיגות מגובשת היו הרגולטורים זקוקים לזמן רב על מנת לנהל דיונים בנושא ולהגיע להחלטה אולם טריון לא היה מוכן להמתין וציווה על התחלת ההתקפה.

בקרב אלמנסה שהתרחש ב-16 במאי 1771, המיליציה הקולוניאלית שכללה כ-1,000 קצינים וחיילים לשעבר, ממושמעים, מאומנים ומצוידים כראוי כולל נשק ארטילרי, הביסה קבוצה של למעלה מ-2,000 רגולטורים לא מאורגנים שרובם לא היו מצוידים בנשק ראוי לשמו והיו ללא הנהגה ברורה או פיקוד צבאי מסודר, חלקם אף הביאו איתם למקום ההתכנסות את משפחותיהם כי לא נותר להם מקום אחר להשאיר בו את המשפחה. התנגדות הרגולטורים התפוררה במהירות. שישה ממנהיגי הרגולטורים נשפטו לעונש מוות בהסתמך על חוק המהומות(אנ'), על ידי מקורבו של טריון, השופט ריצ'רד הנדרסון(אנ') והוצאו להורג בהילסבורו ב -19 ביוני 1771.

המושל הבא של צפון קרוליינה, ג'ושיה מרטין(אנ') ניסה להגיע להסדרים עם הרגולטורים אולם כוחות שמרניים רדפו רגולטורים לשעבר, הרגו בהם והציתו את חוותיהם.

מנהיגי המאבק שנשארו בחיים הצטרפו ברובם לתנועת הפטריוטים. רגולטורים רבים עזבו את המושבה, חלקם הקימו את אגודת וואטוגה(אנ') בטנסי, ולאחר מכן את מדינת פרנקלין.

היו גם רגולטורים בקרוליינה הדרומית, אולם השחיתות שם הייתה קטנה יותר והדיכוי מעיק פחות ולכן התמקד המאבק בייצוג הולם, מאבק בשודדים וציידים ובהשגת סדר ציבורי. הרגולטורים של דרום קרוליינה שיתפו פעולה עם המושל, הלורד צ'ארלס מונטגו(אנ') והגיעו להישגים כמו איסור על ציד באמצעות שרפה. הרגולטורים של דרום קרוליינה זכו לחנינה מוחלטת על פעולתם.