ז'יזל

המונח "ג'יזל" מפנה לכאן. לערך העוסק בדוגמנית, ראו ג'יזל בונדשן.

ז'יזל (בצרפתית: Giselle, ou les Wilis) הוא בלט בשתי מערכות מן התקופה הרומנטית.^[1] מלחין האופרה והבלט הפורה אדולף אדם חיבר את המוזיקה. ז'אן קוראלי וז'יל פרו יצרו את הכוריאוגרפיה. תפקיד "ז'יזל" נועד לקרלוטה גריזי כיצירת הבכורה שלה לקהל הפריזאי; היא הייתה הראשונה לקבל את התפקיד, והייתה הבלרינה היחידה שביצעה אותו באופרה של פריז במשך שנים רבות.

ביצעה אותו לראשונה להקת בלט התיאטרון של האקדמיה המלכותית למוזיקה (Ballet du Théâtre de l'Académie Royale de Musique) באולם לה פלטייה בפריז, ב-28 ביוני 1841, עם הבלרינה האיטלקייה קרלוטה גריזי בתפקיד ז'יזל. הבלט זכה להצלחה גדולה, ובתוך זמן קצר עלה על בימות רבות באירופה, רוסיה וארצות הברית. הכוריאוגרפיה המסורתית, העומדת בעינה עד ימינו אלה, נובעת בעיקר מן הגרסה, שמריוס פטיפה ערך והתקין במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לבלט האימפריאלי בסנקט פטרבורג. בניגוד לבלטים אחרים, שזכו לגרסאות ולעיבודים שונים ברוסיה, "ז'יזל" שמר על גרסתו המקורית.^[2]

הבלט "ז'יזל" נחשב ליצירת מופת בקנון הביצוע של הבלט הקלאסי. בלט הרפאים מספר את סיפורה הרומנטי והטראגי של בת איכרים צעירה ויפה, הנופלת ברשת עגביו של אלברכט, בן-אצולה המתחפש לאיכר ומוליך אותה שולל. כשהרמייה נחשפת, ז'יזל השברירית מתה משברון לב, ואלברכט נתבע לתת את הדין על מעשיו בפני חבר שופטות/תלייניות שלא מן העולם הזה - הוויליות, רוחותיהן של נשים צעירות, שאהוביהן נטשו אותן. "ז'יזל", אחד התדירים ביותר בביצוע ברפרטואר הבלטים הקלאסיים, הוא גם אחד הבלטים המאתגרים ביותר לביצוע. הריקוד על קצות האצבעות ב"ז'יזל" החליף את תעלולי הריחוף על כבלים ועשה את הבלט הרומנטי לאמנות נעלה.^[3]

הלבריתנים ז'יל-אנרי ורנואה דה סן-ז'ורז' ותאופיל גוטייה שאבו את ההשראה לעלילה מקטע פרוזה על הוויליות ב-"De l'Allemagne" מאת היינריך היינה, ומפואמה בשם "רוחות רפאים" ב-"Les Orientales" מאת ויקטור הוגו. גוטייה התנגד בעקביות למה שכינה "המטאפיזיקה של הבלט" ותמך בריקוד הטהור.^[4]

הבלט מספר על בת איכרים בשם ז'יזל, שמתה משברון לב אחרי שנודע לה שאהובה, אלברכט, הונה אותה והוא מאורס לאחרת.

הוויליות, קבוצה של נשים מיסטיות שמחוץ לגדר הטבע, המרקידות גברים אל מותם, מזמנות את ז'יזל מקברה. אלברכט, מוכה צער וחרטה על אשר עולל לז'יזל, בא לפקוד את קברה באישון ליל ולעתור למחילתה, אבל הוויליות, שצירפו אליהן את ז'יזל, מקיפות אותו. הן כופות אותו לרקוד עד שייפח נפשו מתשישות, אבל אינן יכולות לעמוד בפני אהבתה הגדולה של ז'יזל, ונאלצות לשחרר אותו מלפיתתן.

הוויליות הן ישויות מטרידות ביותר. הן רוחותיהן של נערות בתולות, שמתו לאחר שאהוביהן נטשו אותן לפני הנישואים. הישויות האלה היו מקובלות מאוד בבלטים מן התקופה הרומנטית. בהנהגת מירתה, מלכת הוויליות, הן מפגינות את עוצמתן במספרן הגדול, כשהן נעות ללא מאמץ בין תבניות דרמטיות ותנועות מתואמות, ושולטות בבמה בשמלות המלמלה הארוכות שלהן ובפניהן נטולי-ההבעה. נוכחותן של הוויליות, המרחפות חסרות-ממשות למראית עין, נועדה ליצור הלך רוח שלא מן העולם הזה, שהשפעתו גדלה והולכת ככל שהבלט נמשך והן סוגרות על אלברכט. הן אכזריות ושוטמות גברים, משום שכולן מתו מלב שבור. ז'יזל, בניגוד להן, מוצאת בה את הכוח לסלוח לאלברכט, אבל היא יודעת שהוויליות לא ינהגו כמוה. מטרתן ברורה והן אינן יודעות רחם במסע הנקם שלהן; בהצילה את אלברכט, ז'יזל מצילה גם את עצמה מלהפוך לאחת מהן.

הבלט נפתח בבוקר סתווי בהיר בארץ הריין בימי הביניים. בציר הענבים בעיצומו. הדוכס אלברכט משלזיה, אציל צעיר, מתאהב בבת איכרים יפה וביישנית, ז'יזל, על אף אירוסיו לבאתילד, בת הדוכס מקורלנד. אלברכט מתחפש לכפרי שפל-דרג בשם "לואי" כדי לחזר אחר ז'יזל המקסימה והתמימה, שאינה יודעת דבר על זהותו האמיתית. בעזרת נושא כליו, מחביא אלברכט את מלבושיו המשובחים, קרן הצייד שלו וחרבו, כדי לשדל את ז'יזל לצאת מביתה ולעגוב עליה עם פתיחת חגיגות הבציר.

הילריון, שומר ציד מקומי, מאוהב גם הוא בז'יזל וחושד בבחור הזר, שאך זה הגיע וכבר זכה באהבתה של ז'יזל. הוא מנסה לשכנע את ז'יזל הנאיבית, שאל לה לתת אמון במחזרה, אבל היא מתעלמת מאזהרותיו. אמה של ז'יזל, ברת', מגוננת מאוד על בתה, משום שז'יזל לוקה בלבה ובריאותה רופפת. היא מנסה להכשיל את הקשר בין ז'יזל ללואי, במחשבה שהילריון יהיה שידוך טוב יותר, ורואה במורת רוח את חיבתה של ז'יזל לריקוד, בגלל העומס על לבה.

קבוצת אצילים, המבקשים לסעוד את לבם אחרי מאמצי הצייד, מגיעה אל הכפר ועמם ארוסתו של אלברכט, באתילד. אלברכט ממהר להסתלק, משום שברור לו שבאתילד תכיר ותברך אותו לשלום, ובכך תחשוף את זהותו כאציל. הכפריים מקדמים בברכה את החבורה, מציעים להם משקאות ויוצאים במחולות אחדים. ^[5][6] באתילד מתפעלת ממתיקותה וענוונותה של ז'יזל, מבלי דעת על קשריה עם אלברכט. ז'יזל רואה כבוד לעצמה כאשר הזרה היפה והאצילה מציעה לה מחרוזת במתנה לפני שקבוצת האצילים מסתלקת לדרכה.

הכפריים ממשיכים בחגיגות הבציר, ואלברכט מופיע שוב ויוצא בריקוד עם ז'יזל, המוכתרת למלכת בציר הענבים. הילריון מפסיק את החגיגות. הוא גילה את חרבו המשובחת של אלברכט ומציג אותה כהוכחה לכך, שבן האיכרים המאוהב לכאורה הוא למעשה אציל, המחויב לאישה אחרת. הילריון משתמש בקרן הציידים של אלברכט כדי להזעיק חזרה את חבורת האצילים. אלברכט איננו מספיק להתחבא ואין לו ברירה אלא לקדם את פני באתילד ולהציגה כארוסתו. הכל מזועזעים למשמע הגילוי, ויותר מכולם ז'יזל, ההמומה ואינה מוצאת לה נחמה לנוכח מעשה הרמייה של אהובה. בהבינה, כי לעולם לא יוכלו להתאחד, פורצת ז'יזל בסערת יגון, שבה עוברים לנגד עיניה כל רגעי הרוך והיופי שידעה עם האיש, שכינה עצמו "לואי". היא מתחילה לחולל בפראות וללא שליטה, ובסופו של דבר מביאה את לבה הפגום לקריסה. היא מתמוטטת ומתה בזרועותיו של אלברכט. הילריון ואלברכט מסתערים זה על זה בחימה שפוכה לפני שאלברכט נמלט מן המקום מוכה צער וחרטה. המסך יורד על ברת', המבכה את בתה המתה.^[7]

בגרסה המקורית, שאומצה שוב לאחרונה בהפקה של הבלט המלכותי, ז'יזל דוקרת את עצמה בחרבו של אלברכט, מה שמסביר את קבורתה ביער, בקרקע שאינה מקודשת, שם יש לוויליות הכוח לזמן אותה מקברה. רוב הגרסאות המודרניות מעדיפות להשמיט את ההתאבדות.^[8]

בשעת לילה מאוחרת, הילריון מתאבל על קברה של ז'יזל בעובי היער, אבל נס באימה עם הופעת הוויליות, רוחות הרפאים של עלמות, שאהוביהן נטשו אותן בבתוליהן. ויליות רבות ננטשו ביום כלולותיהן, וכולן מתו משברון לב. הוויליות, בהנהגת מלכתן האכזרית מירתה, רוקדות ומשוטטות ביער בשעות הלילה כדי לנקום בכל גבר שיפגשו, יהיה אשר יהיה. הן מאלצות את קורבנותיהן לחולל עד למותם באפיסת כוחות.

מירתה והוויליות מקימות את רוחה של ז'יזל מקברה ומצרפות אותה ללהקתן לפני שהן נעלמות בעבי היער. אלברכט מגיע להניח פרחים על קברה של ז'יזל ומבכה את מותה בייסורי חרטה. רוחה של ז'יזל מופיעה ואלברכט מתחנן לסליחתה. ז'יזל, שאהבתה לא פגה, שלא כאחיותיה שוחרות הנקם, סולחת לו ברוך. היא נעלמת להצטרף לשאר הוויליות ואלברכט עוקב אחריה ביאושו, "...חדור בתשוקה הסמויה למות עם אהובתו וללוות עדי קבר את הצללית הנערצת".^[9]

בינתיים, הוויליות לכדו את הילריון המבועת. הן מפעילות את כשפיהן לאלץ אותו לרקוד עד שהוא קרוב למוות, ואז מטביעות אותו באגם סמוך. הן מגלות לפתע את אלברכט, מסתערות עליו ודנות גם אותו למוות. ז'יזל האוהבת מנסה להצילו, מורה לו לאחוז בצלב שעל קברה ולא להרפות, אך מירתה מנצלת את כוחה ומאלצת את ז'יזל להשתמש בכל קסמיה כדי לפתות את אלברכט להרפות מן הצלב ולנסות לאחוז בה. הוא מתחנן לפני מירתה לחוס עליו, אבל היא מפנה לו עורף ומסרבת בצינה. גם תחינותיה של ז'יזל נדחות ואלברכט נאלץ לרקוד עד כלות כוחותיו.^[10] אף על פי כן, עוצמת אהבתה של ז'יזל גוברת על כשפי הוויליות, מעכבת אותן עד עלות השחר ומצילה את חייו. שאר הרוחות חוזרות עם עלות היום אל קבריהן, אבל ז'יזל ניתצה את כבלי השנאה והנקם המושלים בוויליות, ובכך היא משוחררת משליטתן ולא תיאלץ עוד לפקוד את היער. אחרי שהיא נפרדת ברוך מאלברכט, חוזרת ז'יזל לקברה, שם תנוח בשלום על משכבה.^[11]

המהפכה הצרפתית (1789–1799) הביאה עמה תמורות גורפות לתיאטרון בצרפת. לא עוד הבלטים שהיו חביבים על האצולה, על אלים ואלות מהר אולימפוס. את מקומם תפסו בלטים על אנשים רגילים, מקומות אמיתיים, זמן אמיתי, עבר היסטורי ותופעות על-טבעיות. בלטים מסוג זה התחבבו על המעמד הבינוני הגדל והולך.^[12]

במהלך המאה ה-19 חלה פריחת הבלט הרומנטי, שהיה בעיני רבים לתור הזהב של הבלט, אם כי הרומנטיקה איחרה להגיע אל הבלט, בהשוואה לאמנות ויזואלית, לספרות ולמוזיקה. מאפיינים רבים שלו מקובלים עד היום על קהל צופי הבלט, כגון הריקוד על הבהונות, חצאית טוטו, אשליית הריחוף חסר המאמץ ודימוי הבלרינה כיצור שלא מן העולם הזה, כגון הסילפידה, הנימפה והפיה. הבלרינות שעלו לגדולה בתקופה זו, מארי טליוני, קרלוטה גריזי ואחרות, הגשימו אידיאלים אלה בריקודן. ^[13]

במרץ 1832 עלה בהצגת בכורה בלט הסילפידה בפריז. הבלט סיפר על רוח-יער יפהפייה שמתאהבת בג'יימס, סקוטי צעיר. העלילה מתפתחת לטרגדיה. אחרי שהשניים מבלים ביערות, מתה רוח היער כשאהובה הארצי משתמש בצעיף מכושף כדי ללכוד אותה. בלט זה הציג את מארי טליוני לפני הקהל הצרפתי. היא הייתה הראשונה שרקדה על קצות האצבעות מסיבות אמנותיות ולא לצורכי ראווה, והייתה גם הראשונה שלבשה את חצאית הבלט הלבנה, הפעמונית, באורך השוק, הנחשבת כיום לאביזר חיוני בבלט הרומנטי. המשורר והמבקר תאופיל גוטייה צפה בהצגה הראשונה של "הסילפידים". ברעיונות שלו ל"ז'יזל", כעבור עשר שנים, ניכרת השראה מן "הסילפידה". עלילת הבלט תהיה נעוצה הן במקום ריאלי והן בעבר, ותעסוק הן באנשים של יום-יום והן בדמויות על-טבעיות. את השראתו לנושא הבלט שאב גוטייה מספרו של היינריך היינה "גרמניה", שם סופר על רוחות יער ושאר תופעות על-טבעיות, ששבו את לבו.^[14] תחילה פטר מעליו את הרעיון ליצור בלט על סמך הישויות שבספרו של היינה, אבל בהמשך הובילה אותו התרשמותו לכתיבת הלברית של "ז'יזל". תוך זמן קצר ביותר יצרו ז'יל פרו וז'יל-אנרי ורנואה דה סן-ז'ורז' את הכוריאוגרפיה, אדולף אדם חיבר את המוזיקה ו"ז'יזל" היה למציאות.^[15]

במאמר חדשות מ-1841 שהודיע על ההצגה הראשונה של "ז'יזל", תיאר תאופיל גוטייה את חלקו ביצירת הבלט. הוא קרא את התיאור של היינריך היינה לוויליות ב"De l'Allemagne" וחשב, שהרוחות הרעות הללו יתאימו ל"בלט יפה". הוא תכנן את סיפורן למערכה השנייה ובחר בשיר מאת ויקטור הוגו בשם "Fantômes" כהשראה למערכה הראשונה. השיר מספר על נערה ספרדיה יפה בת חמש-עשרה, שאוהבת לרקוד. היא מתלהטת מדי בנשף ריקודים ומתה בהצטננות בקרת הבוקר.

קטע הפרוזה של היינה ב"De l'Allemagne" מספר על הנשים הצעירות העל-טבעיות המכונות ויליות. הן מתו נטושות מאהוביהן לפני יום כלולותיהן והן עולות מקבריהן בחצות הלילה כדי לצאת במחול. כל גבר צעיר שנקרה בדרכן נאלץ לרקוד עד צאת נשמתו. בספר אחר, מתוארות הוויליות כנשים צעירות נטושות, שמתו והפכו לערפדות. זו אמורה להיות הסיבה לשנאה שהן רוחשות לגברים.

גוטייה סבר, שהוויליות של היינה והנערה הספרדייה בת החמש-עשרה של הוגו יהוו עלילה טובה לבלט. הרעיון הראשון שלו היה להציג אולם נשפים ריק, זוהר ומנצנצץ בגביש ואור-נרות. הוויליות יכשפו את הרצפה. ז'יזל ורקדניות אחרות ייכנסו ויחוללו בחדר, בלתי מסוגלות להתנגד לכישוף המאלץ אותן להמשיך לרקוד. ז'יזל תנסה למנוע מאהובה לרקוד עם נערות אחרות. מלכת הוויליות תיכנס, תניח את ידה הקרה על לבה של ז'יזל והנערה תצנח תחתיה מתה.^[16]

גוטייה לא היה מרוצה מסיפור זה. הוא היה למעשה רצף של מחולות עם רגע אחד של דרמה בסופו. לא היה לו ניסיון בכתיבת תסריטי בלט, ומשום כך פנה אל ורנואה דה סן ז'ורז', אדם שכתב הרבה לבריות בלט. סן ז'ורז' היה מרוצה מן הרעיון הבסיסי של גוטייה, על הנערה הענוגה והוויליות. הוא כתב את סיפור העלילה של ז'יזל כפי שהוא מוכר כיום בשלושה ימים ושלח אותו ללאון פיייה, מנהל האופרה של פריז. פיייה היה זקוק לסיפור טוב כדי להציג את קרלוטה גריזי לקהל הפריזאי. הוא מצא סיפור כזה ב"ז'יזל". גם בעיני גריזי הוא מצא חן באותה מידה, וכך יצאה "ז'יזל" מיד להפקה.^[17]

חובבי הבלט המושבעים של פריז התרגשו מאוד ככל שהתקרב ליל הפתיחה של "ז'יזל". דיווחי חדשות לא הניחו לעניינם לדעוך. דיווחים אחדים סיפרו על תאונה שקרתה לגריזי, ואילו אחרים הודיעו, שהמנצח חלה בסרטן. היו גם שסיפרו, כי פועלי הבמה חוששים לביטחונם.

התקווה שהבלט יהיה מוכן במאי התבדתה וליל הפתיחה נדחה פעמים אחדות. גריזי נעדרה לכמה ימים וחזרתה נדחתה כדי לשמור על בריאותה. שינויים בתאורה, בדלתות-רצפה ובתפאורה חייבו חזרות נוספות. תפקידה של גריזי קוצר כדי לא לפגוע בבריאותה של הרקדנית. במקום לשוב אל קברה בסוף הבלט, הוחלט שהיא תונח על מצע של פרחים ותשקע אט-אט אל תוך האדמה. השינוי הזה שימר את האווירה הרומנטית של הפינאלה למערכה השנייה.

לבסוף, ביום שני, 28 ביוני 1841, עלה המסך על "ז'יזל" בסאל לֶה פּאלֶטְיֶיה. גריזי רקדה את ז'יזל עם לוסיאן פטיפה בתפקיד אלברכט, אהובה, ז'אן קוראלי כשומר הצייד הילאריון, ואדל דומילאטרה כמירתה, מלכת הוויליות. כמקובל באותם ימים, קדם ל"ז'יזל" קטע מהפקה אחרת - במקרה זה, המערכה השלישית של האופרה "משה במצרים" מאת רוסיני. ב-1844 רקדה מארי גי-סטפאן בתפקיד הראשי בהפקה הראשונה של "ז'יזל" בספרד.

על אף פקודותיו הקולניות של המכונאי הראשי אל צוות עובדיו, שנשמעו בקהל הצופים, נחל "ז'יזל" הצלחה רבתי. גריזי הייתה סנסציה. חובבי הבלט ראו בה ממשיכה למארי טליוני, הבלרינה הגדולה ביותר בתקופתה.

"ז'יזל" נחל הצלחה אמנותית ומסחרית רבתי. "לה קונסטיטושונל" הילל את המערכה השנייה בזכות "האפקטים הפיוטיים" שבה. "מוניטר דה תיאטר" כתב, שגריזי "רצה [ו]מעופפת כמו איילה מאוהבת". מבקר אחד ניתח בפרוטרוט את המוזיקה ב"לה פראנס מוזיקל". הוא סבר, שהואלס במערכה הראשונה "מקסים" וציין, שהסצנה של ברת' הייתה גדושה במודולציות הרמוניות "חדשות בתכלית החידוש". הוא שיבח רגעים אחרים במערכה הראשונה (בייחוד את סצנת השיגעון), והתענג על המוזיקה במערכה השנייה, בייחוד כניסת הוויליות וסולו הוויולה, המלווה את רגעיה האחרונים של ז'יזל. הוא היה בדעה, שנגינת החליל והנבל המלווה את ז'יזל הנעלמת אל תוך קברה בסיום הבלט "חדורה יופי טרגי".

קוראלי זכה לשבחים על הפה דה דה של האיכרים במערכה הראשונה ועל ה"אלגנטיות" של המערכה השנייה. קוראלי קיבל את הצעתו של גוטייה ובחר בנערות היפות ביותר בלהקה לתפקידי האיכרות והוויליות. צופה אחד חשב, שתהליך הבחירה היה אכזרי: הנערות הכמעט-יפהפיות נדחו כלאחר יד.

גריזי ופטיפה נחלו הצלחה רבתי כנאהבים הטרגיים. גוטייה שיבח את הופעתם במערכה השנייה; הוא כתב, ששני הרקדנים עשו את המערכה ל"פואמה אמיתית, אלגיה כוריאוגרפית מלאת חן ועדנה ... יותר מעין אחת שחשבה שהיא רואה רק מחול הופתעה, כשחדות ראייתה הועמה בדמעה, משהו שאינו שכיח בבלט ... גריזי רקדה בשלימות ... המציבה אותה במעלות שבין אלסלר וטליוני ... המימיקה שלה עלתה על כל הציפיות ... היא התגלמות של תמימות וטבעיות."^[18]

אדולף אדם חשב את פטיפה ל"מצודד" הן כרקדן והן כשחקן, ושהופעתו "שיקמה" את המחול הגברי. על דומילאטרה כתב, " ... על אף הקור שהיא משרה, [דומילאטרה] הייתה ראויה להצלחה שקצרה הודות לדיוק ולאיכות ה'מיתולוגית' של הפוזות שלה: אולי המילה הזאת נראית יומרנית משהו, אבל אינני יכול לחשוב על שום מילה אחרת לבטא ריקוד צונן ואצילי כל כך, שהיה הולם את מינרווה בהלך רוח עליז, ובמובן זה, נראה שהיא נושאת דמיון מובהק לאלה זו."

"ז'יזל" היניב 6500 פרנק בין יוני לספטמבר 1841. סכום זה היה כפול מזה של אותה תקופה ב-1839. משכורתה של גריזי הועלתה והציבה אותה בדרגת השכר הגבוהה ביותר בין הרקדניות באופרה. הייתה מכירה של מזכרות, הודפסו תמונות של גריזי כז'יזל, והוצאו דפי תווים של עיבודים לריקודים בנסיבות חברתיות. הפסל אמיל תומא יצר פסלון של ג'יזל בתלבושתה במערכה השנייה. יוצר אריג משי בשם "פני ז'יזל" (façonné Giselle), ומאדאם ליינה, כובענית, מכרה פרח מלאכותי שנקרא "ז'יזל". פרודיה על הבלט הוצגה בתיאטר דו פאלה-רויאל באוקטובר 1841.

אדולף אדם היה מלחין פופולרי של מוזיקה לבלט ולאופרה בצרפת של ראשית המאה ה-19. הוא כתב במהירות רבה והשלים את "ז'יזל" במשך כחודשיים. המוזיקה נכתבה בסגנון החלק, השירתי של התקופה, שנקרא cantique (מין שירה דתית). סגנון זה מוכר היטב לחובבי מוזיקה מן האופרות נורמה של בליני ולוצ'יה די למרמור של דוניצטי.

אדם עשה שימוש בבלט בכמה לייטמוטיבים, כלומר, פסוק מוזיקלי קצר, הנקשר לדמות, אירוע או רעיון מסוימים. הלייטמוטיבים של אדם נשמעים פעמים אחדות לאורך הבלט. אחד מהם מזוהה עם ז'יזל ואחר עם אלברכט. המוטיב של הילריון מציין כל כניסה שלו. הוא מזכיר את נושא הגורל בסימפוניה החמישית של בטהובן.

לייטמוטיב אחר נקשר במשחק המבחן בפרחים: "אוהב אותי, לא אוהב אותי" במערכה הראשונה, והוא נשמע שוב בסצנת השיגעון, ובמערכה השנייה כשז'יזל מציעה פרחים לאלברכט. לוויליות יש מוטיב משלהן. הוא נשמע בפתיחה, במערכה הראשונה כשברת' מספרת את סיפורן של הוויליות, ובסצנת השיגעון. הוא מופיע שוב במערכה השנייה, בכניסה הראשונה של הוויליות. מוטיב קרן הציידים מציין הפתעות פתאומיות. המוטיב הזה נשמע כשאלברכט נחשף כאציל.

המוזיקה הייתה מקורית לחלוטין. מבקר אחד ציין, מכל מקום, שאדם שאל שמונה תיבות מרומנסה של מיס פאג'ט ושלוש תיבות ממקהלת הציידים באופרה "אוריינטה" של ובר. גוטייה סבר, שהמוזיקה של אדם עולה על זו של רוב הבלטים, וכוללת אפילו פוגה, שתרצה את טעמם של מוזיקאים רציניים.^[18]

היסטוריון מחול אחד כתב:

קשה להגיד, שהפרטיטורה של "ז'יזל" היא מוזיקה גדולה, אבל אין להכחיש, שהיא מתאימה להפליא למטרתה. היא נוחה לריקוד, ויש בה גוון והלכי רוח העונים למצבים הדרמטיים השונים ... כשאנו מאזינים היום לנעימות שובות הלב הללו, שחוברו לפני יותר ממאה שנים, אנחנו נעשים מודעים מיד לאיכות הנוסטלגית שלהם, שאינה שונה מזו שמעורר "ספר זיכרונות" ויקטוריאני, שבין דפיו כבוש ולנטיין משומר להפליא, בכל תפארת תחרת הנייר המורכבת ועיצובי הפרחים הסמליים שלו, המעלים בלב זכר ימים נינוחים, שעברו-חלפו לעד. להרף עין נדמה, שניחוח קל וחמקני של סיגלית פרמה וגרדניה נישא באוויר. המוזיקה של "ז'יזל" עדיין משפיעה את קסמה.

— סיריל ו. בומון, מתוך "בלט בשם ז'יזל", עמ' 58

הפרטיטורה של אדם ל"ז'יזל" צברה כמה קטעים נוספים במהלך קיומה, וכמה מהם נעשו לחלק בלתי נפרד ממסורת הביצוע של הבלט.

מיד לאחר החזרה הכללית של "ז'יזל" על במת האופרה של פריז, ניצלה הרקדנית נטלי פיץ-ג'יימס את כוחה כפילגשו של פטרון רב-השפעה של התיאטרון לשילוב סולו משלה בבלט. ז'אן קוראלי נדרש לחבר חיש מהר קטע סולו לפיץ-ג'יימס, והוא יצר פה דה דה עם הרקדן אוגוסט מאביל כבן-זוגה של פיץ-ג'יימס. כוונתו המקורית של קוראלי הייתה לבקש ממלחין הבלט, אדולף אדם, לחבר מוזיקה לסולו של פיץ-ג'יימס, אבל בשלב זה לא ניתן היה להשיג את אדם. כיוון שכך, בחר קוראלי בסוויטה של המלחין פרידריך בורגמילר בשם "מזכרות מרטיסבון", לעצב ממנה מוזיקה לסולו הדרוש לפיץ-ג'יימס. "מחול השניים" הזה, שכונה "מחול השניים של האיכרים" (Pas des paysans), היה לחלק ממסורת הביצוע של הבלט.

ז'אן קוראלי וז'יל פרו כתבו את הכוריאוגרפיה לגרסה המקורית של "ז'יזל". פרו וקרלוטה גריזי היו נאהבים, ובהתאם לכך, תכנן פרו את כל הריקודים והפנטומימה שלה. כל אחד בעולם המחול הפריזאי ידע, שפרו יצר את הריקודים של גריזי, וקוראלי הודה בכך, אבל עבודתו של פרו לא נרשמה לזכותו באופן רשמי בחומר המודפס, כגון מודעות ותוכניות. סביר להניח, שהכוונה בכך הייתה למנוע מפרו לקבל תמלוגים על הבלט. "ז'יזל" היה הבלט הגדול הראשון של פרו, ומכל יצירותיו, הוא היחיד ששרד.^[2]

פרו נטה למופעי ראווה נועזים ותכנן לז'יזל כמה זינוקי ריחוף אוויריים על כבלים במערכה השנייה. גריזי חששה מן הזינוקים האלה, ועל כן נקרא פועל במה לנסות אותם. הוא נפל אפיים ארצה והתנגש בתפאורה, וכבלי הזינוק הוסרו.

סיריל בומון כותב, ש"ז'יזל" עשוי משני מרכיבים: מחול ופנטומימה. במערכה הראשונה יש סצינות פנטומימה קצרות, הוא מציין, ואפיזודות מחול משולבות בפנטומימה. במערכה השנייה, הפנטומימה שזורה וכרוכה לאין הפרד במחול. הוא מציין, שאוצר המילים הכוריאוגרפי מורכב ממספר קטן של צעדים פשוטים:

• תנועות: développé, grand rond de jambe
• פוזיציות: arabesque, attitude
• צעדי גלישה: chasse, glissade, pas de basque, pas de bourrée
• צעדי קפיצה: balloné, temps levé
• צעדי סיבוב: pirouette, petit tour, tour en l'air
• צעדי קפיצה: (אנכי) ballotte, entrechat, sisonne, rond de jambe en l'air sauté (אופקי) cabriole, jeté, grande jeté, soubresaut

בומון משער, שהצעדים הפשוטים תוכננו בכוונה לאפשר "אקספרסיביות מקסימלית".^[19]

חלקים מ"ז'יזל" הוצאו או שונו מאז ליל הבכורה של הבלט. סצנת הפנטומימה של ז'יזל במערכה הראשונה, שבה היא מספרת לאלברכט על חלומה המוזר, הוצאה מהבלט, ו"מחול השניים" של האיכרים קוצץ גם הוא במידת מה. הדוכס מקורלאן ובתו באתילד נכנסו בעבר רכובים על סוסים, אבל כיום הם נכנסים בהליכה. בהפקה המקורית הם היו נוכחים במותה של ז'יזל, אבל כיום הם עוזבים את הזירה לפני מותה. המכונות ששימשו להעיף את ז'יזל ולהעלים אותה אינן בשימוש עוד. לעיתים משתמשים בדלת-רצפה כדי לאפשר לז'יזל לעלות מקברה ואחר לשקוע אל תוכו בסוף המערכה השנייה. לפנים הייתה באתילד נכנסת בסוף המערכה השנייה עם אנשי החצר לחפש את אלברכט, שצעד כמה צעדים לקראתם והתמוטט בזרועותיהם. הרגע הזה היווה מקבילה אמנותית לסיום המערכה הראשונה, כשהאיכרים נאספים סביב ז'יזל המתה. כיום, באתילד ואנשי החצר אינם בסצנה ואלברכט יורד לאיטו מעל הבמה, לבדו.

למוזיקה, מחולות ותלבושות אתניים ניתן מקום של כבוד בבלט הרומנטי. בזמן כתיבת "ז'יזל", כשאנשים שמעו ואלס, הם חשבו על גרמניה, משום שזה מקור הריקוד. כשז'יזל נכנסה בפעם הראשונה למוזיקה של ואלס, הקהל הבין מיד, שמקום ההתרחשות הוא גרמניה. אדם כתב שלושה ואלסים ל"ז'יזל": שניים לז'יזל ואחד לוויליות. הוא אמר, שב"וואלס של ז'יזל" במערכה הראשונה ניכר "כל הגוון הגרמני המוכתב על ידי מקום ההתרחשות" ואנשים הסכימו עמו. מבקר אחד כתב: "ואלס מלבב ... ברוח הגרמאנית של הנושא".

בתחילה, חשב גוטייה שאחדות מן הרקדניות בוואלס הוויליות צריכות לרקוד בתלבושות אתניות ובצעדים אתניים. אדם שילב לשם כך פיסות של מוזיקה צרפתית, ספרדית, גרמנית וכמו-הודית בוואלס. הרעיון ה"אתני" של גוטייה הושמט ככל שהבאלט התפתח ומפיקים מודרניים לא חזרו אליו. כיום, המערכה השנייה היא "בלט לבן" (ballet blanc), (בלט שבו כל הבלרינות ולהקת הבלט לבושות בחצאיות פעמון מלאות, לבנות, והמחולות מעוצבים במתכונת גאומטרית).

פייר-לוק-שארל סיסרי היה מעצב התפאורות הראשי של האופרה של פריז בשנים 1815–1847. הוא עיצב את התפאורות להפקה הראשונה של "ז'יזל". גוטייה לא ציין במפורש את מקום ההתרחשות של הבלט, אבל מיקם אותו ב"איזו פינה מסתורית של גרמניה ... בעבר השני של הריין".

החזרות ל"ז'יזל" נמשכו חודשיים, תקופת חזרות ממושכת מאוד לאותם ימים. אף על פי כן, סיסרי לא הספיק לעצב תפאורות לשתי המערכות והתמקד במערכה השנייה. התפאורות למערכה הראשונה היו למעשה אלה שעוצבו לבלט "בת הדנובה" של אדם משנת 1838. ברישום מתוך "יפהפיית האופרה" (Les Beautés de l'Opera) מ-1845 נראית הבקתה של ז'יזל עם גג סכך מצד שמאל והבקתה של לואי, הלא הוא אלברכט המחופש לאיכר, מימין. שתי הבקתות מוקפות בענפי עצים גדולים משני עברי הבמה, ביניהן, במרחק, נראים טירה ומדרונות מכוסים כרמים.^[20]

אף כי סצנה זו לא עוצבה ל"ז'יזל", היא נשארה המודל לרוב ההפקות המודרניות. התפאורה של סיסרי הייתה בשימוש עד שהבלט הוסר מן הרפרטואר ב-1853. במועד זה נתן גוטייה דעתו על כך, שהתפאורות מטות לנפול: "בגג הבקתה של ז'יזל נשארו בקושי שלושה או ארבעה גבעולי קש."

ברישום למערכה השנייה מ"היפהפייה" נראה יער אפל עם בריכה במרחק. ענפיהם של עצים עתיקי-יומין יוצרים מנהרת עצים. מתחת לענפים אלה, מצד שמאל, נראה צלב שיש ועליו חרות "ז'יזל". מאחת מזרועות הצלב תלוי נזר עלי הגפן שז'יזל נשאה כמלכת הבציר. הבמה כוסתה בשכבה עבה של צמחים ופרחי בר (200 קני-סוף ו-120 ענפים פורחים) לייצג את סבך הצמחייה לרגלי העצים. סילוני הגז של אורות הבמה ואלה התלויים ממעל בירכתי הבמה הונמכו ליצירת הלך רוח של מסתורין ואימה.

פתח עגול נחתך במסך הרקע וכוסה באריג שקוף. אור חזק מאחוריו ייצג את הירח. האור הונמך מדי פעם כרמז למעבר עננים. גוטייה וסן ז'ורז' רצו שהבריכה תהיה עשויה ממראות גדולות. פילה דחה רעיון זה בגלל מחירו, אבל בהפקה המחודשת של 1868 השתמשו במראות לסצנה הזאת.

אדם סבר, שמסך הרקע של סיסרי למערכה הראשונה "לא היה מוצלח כל כך ... הוא כולו חלש וחיוור" אבל התפאורה למערכה השנייה מצאה חן בעיניו: "המערכה השנייה [של סיסרי] היא עונג לעיניים, יער אפל ולח מלא אגמונים ופרחי-בר, וסופו בזריחת שמש, הנראית תחילה מבעד לעצים בסוף היצירה, וקסומה מאוד ברישומה." זריחת השמש מצאה חן גם בעיני המבקרים.

"ז'יזל" הוצג בפריז מהופעת הבכורה שלו ב-1841 עד 1849, תמיד עם גריזי בתפקיד הראשי. ב-1849, הוסר הבלט מן הרפרטואר. הוא הוחזר לבמה בעונות 1852 ו-1853, ללא גריזי, ואז הוסר שוב מן הרפטואר לאחר 1853. הוא הוחזר לבמה בשנת 1863 בשביל בלרינה רוסיה, ושוב הורד ב-1858. חזרתו הבאה לחיים הייתה קרוב ל-50 שנה אחר כך, ב-1924, בשביל אולגה ספסיבצבה. הפקה זו חזרה ועלתה לבמה ב-1932 וב-1938.

כמעט מיד לאחר ליל הבכורה של "ז'יזל", העלו אותו להקות בלט אחרות באירופה ובאמריקה. הבריטים גילו לראשונה את "ז'יזל" בדרמה, שהתבססה על הבלט, "ז'יזל, או רקדניות הרפאים הליליות" מאת ויליאם מונקריף, שראה את הבלט בפריז באותה שנה. המחזה הוצג ב-23 באוגוסט 1841 בתיאטרון המלכותי, סדלר'ס ולס. הבלט עצמו הוצג לראשונה בלונדון בתיאטרון הוד מלכותה ב-12 במרץ 1842 עם גריזי כז'יזל ופרו כאלברכט. ההפקה הזו עלתה שוב ושוב, פעמים רבות, פעם ב-1884 עם מדמואזל סיסמונדי בתפקיד אלברכט. ההפקה הזו, שהקדימה אותה אופרטה בשם "פוקהונטאס", התקבלה בקרירות.

"ז'יזל" בוצע לראשונה ברוסיה בבולשוי תיאטר, סנקט פטרבורג, ב-218 בדצמבר 1842. סטפן גדאונוב, מנהל התיאטראות הקיסרים של סנקט פטרבורג, שלח את מנהל הבלט שלו אנטואן טיטוס לפריז, למצוא בלט חדש לבלרינה ילנה אנדריאנובה. טיטוס בחר ב"ז'יזל". מנהל הבלט ביים את הבלט כולו מן הזיכרון בסנקט פטרבורג. פרו הפיק את "ז'יזל" בסנקט פטרבורג ב-1851. הוא הכניס שינויים רבים בבלט בשנות עבודתו בבלט הקיסרי. בשנות ה-80' של המאה ה-19, הכניס פטיפה שינויים רבים בהפקה של פרו.

"ז'יזל" עלה לראשונה באיטליה בתאטרו לה סקאלה במילנו, ב-17 בינואר 1843, אבל המוזיקה לא הייתה של אדולף אדם אלא של אנטוניו קורטזי. ייתכן שהבלט הוצג לראשונה בתיאטראות הפרובינציאליים, אך אין ודאות שכך היה.

בשנת 1844, הגיעה הבלרינה האמריקאית מרי אן לי לפריז ללמוד אצל קוראלי במשך שנה. היא שבה לארצות הברית ב-1845 עם הוראות הבמה ל"ז'יזל" ובלטים אחרים. לי הייתה הראשונה להציג את "ז'יזל" בארצות הברית, ב"הווארד אתניאום" בבוסטון ב-1 בינואר 1846. ג'ורג' וושינגטון סמית גילם את אלברכט. לי רקדה את "ז'יזל" (גם הפעם עם סמית) ב-13 באפריל 1846 בתיאטרון הפארק בניו יורק.

בינואר 1911 רקד וצלב ניז'ינסקי ב"ז'יזל" בתיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג, עם הבלט האימפריאלי, בנוכחות הצארינה מריה פיודורובנה. תלבושתו, שעיצב אלכסנדר בנואה והייתה בשימוש קודם בפריז, חוללה שערורייה, כיוון שרקד בגרביונים ללא המכנסיים, שהיו מקובלים אז. הוא סירב להתנצל ופוטר מן הבלט האימפריאלי.^[21]

בהמשך שנת 1911 הציגה להקת בלט רוס של סרגיי דיאגילב את הבלט בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, עם תמרה קרסבינה וניז'ינסקי כז'יזל ואלברכט. אנה פבלובה רקדה את ז'יזל עם להקתה ב-1913. אליסיה מרקובה רקדה בתפקיד זה עם בלט ויקס-ולס ב-1934, ומרגוט פונטיין הייתה לז'יזל ב-1937, כשמרקובה עזבה את הלהקה. האנגלים אהבו את "ז'יזל". ב-1942, לדוגמה, רקדו שלוש להקות שונות את הבלט בלונדון.

בשנת 1984 העלה פרדריק פרנקלין "ז'יזל" בבימוי מחודש, שונה מן הבלט המסורתי, בשם "ז'יזל הקריאולית" בשביל תיאטרון המחול של הרלם. בעיבוד זה מתרחש הבלט בקרב קריאולים ואפרו-אמריקאים בלואיזיאנה בשנות ה-40 של המאה ה-19.

• קטעים מספרו של תאופיל גוטייה, על מחול, תשוקה ומוות, הוצאת נהר, כותר-מט"ח, תרגום והערות ליאורה בינג-היידקר.
• רוג'ר קופלנד ומרשל כהן, What Is Dance?" - readings in Theory and Criticism", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1983.
• רומן משנת 2012 מאת גאי מנקובסקי, "מכתבים מאת ילנה", עוקב אחר מסעה של רקדנית ראשית המבצעת את תפקיד ז'יזל בסנקט פטרבורג.

מדיה וקבצים בנושא ז'יזל בוויקישיתוף

• תאופיל גוטייה, קטעים מהספר "על מחול, תשוקה ומוות", תרגום והערות ליאורה בינג-היידקר, נהר ספרים, באתר "כותר"
• מה הפך את ג'יזל לבלט מסעיר?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
• "ז'יזל", אירינה קולסניקובה עם בלט סנקט פטרבורג, האופרה הישראלית,
• הניה רוטנברג, מהפכת הבלט הרומנטי, שמים ורוח, באתר "קולות המחול", 9 בנובמבר 2019
• יוטיוב, קטע מן המערכה האחרונה של "ז'יזל", כוריאוגרפיה ז'יל פרו וז'אן קוראלי, אופרה גרנייה 2016
• הבלט האוסטרלי, תקציר העלילה של "ז'יזל"
• ז'יזל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• על "ז'יזל" של אקראם קאן
• יוטיוב, "ז'יזל", מערכה II, פה דה דה, נטליה אוסיפובה וקרלוס אקוסטה, הבלט המלכותי
• "ז'יזל" של הכוריאוגרף פיטר רייט בבלט המלכותי

ערך מומלץ