מרדכי חיים רומקובסקי

מרדכי חיים רומקובסקי
Mordechai Chaim Rumkowski

לידה	27 בפברואר 1877 האימפריה הרוסית (1858–1883) אילינו, האימפריה הרוסית
נרצח	28 באוגוסט 1944 (בגיל 67) גרמניה הנאצית אושוויץ, גרמניה הנאצית

מרדכי חיים רוּמְקוֹבְסקי (Mordechaj Chaim Rumkowski;‏ 27 בפברואר 1877 – 28 באוגוסט 1944, אושוויץ) היה ראש היודנראט בגטו לודז' במשך כל שנות קיומו (1939–1944). הפך לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בתולדות השואה בכלל ובתולדות הגטאות בפרט.

רומקובסקי נולד בכפר אִילִינוֹ (Ильино) שבמחוז וליקיה לוקי (Великие Луки) ברוסיה ב-1877^{[דרושה הבהרה]}.

הוא סיים את לימודיו בחדר, ולאחר מכן עזר בעסק המשפחתי. עם זאת, הוא היה אוטודידקט, וקרא הרבה ולמד שפות. לא ידועה השנה שבה עבר מרוסיה ללודז', אבל ככל הנראה הגיע עם גל של יהודים שביקשו להשתלב בתעשיית הטקסטיל שפרחה בעיר. כאשר הגיע ללודז' היה אלמן ולא היו לו ילדים.^[1] השכלתו הייתה ככל הנראה יסודית בלבד. לפי העדויות ידע למעשה פולנית ברמה נמוכה והרבה לדבר יידיש (מאוחר יותר פקד שזו תהיה שפתו הרשמית של הגטו). בלודז' התחיל את הקריירה היזמית שלו. בתחילה עסק בעבודות מזדמנות, רק לאחר זמן מה הוא הצליח למצוא עבודה במשרד. לבסוף, הוא ועמיתו אבם ניימן החליטו לקחת הלוואה ולהקים מפעל בפלאש. בתחילה, העסק התקדם. באותה תקופה נכנס רומקובסקי למסלול ההשפעה הפוליטי של ציונים מקומיים. הוא גם הפך לחבר בקהילה היהודית. הוא היה פעיל גם בתחום החברתי. עמדתו גדלה בהתמדה... עם זאת, בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה והאטה את המצב הכלכלי. 1918 הייתה שנה של שינוי גם בחייו האישיים של רומקובסקי. הוא נטש את העסק ונפרד משותפו לעסקים שמאז ניהל את המפעל. רומקובסקי עבר לעסקי הביטוח, ובאותה עת התמקד גם בפעילות פוליטית וחברתית. הוא הפך לפעיל של התנועה הציונית והיה מעורב בוועד הציוני ובקהילת יהודי לודז'. הוא גם ניהל את בית היתומים לילדים שייסד לפני המלחמה בהלנובק בלודז'. חלק מההיסטוריונים מציינים שהוא ניהל את בית היתומים בצורה סמכותית, ושתכונה זו תתגלה לעין עוד יותר בהמשך חייו. רומקובסקי היה פעיל גם בתחומים רבים אחרים, כולל היה פעיל בדירקטוריון של אגודת הצדקה היהודית בלודז'.^[2]

כמו כן ניהל רומקובסקי לפני המלחמה בית יתומים, וטען רבות כי ילדים היו חלק משמעותי בחייו, דבר הנראה לרבים תמוה נוכח גירוש הילדים המפורסם של ספטמבר 1942. עדויות חדשות מראות שרומקובסקי היה נוהג לאנוס את הילדות והילדים בבית היתומים והסתיר זאת. ^[3]

אישיותו הייתה שנויה במחלוקת גם לפני המלחמה. ישנם היסטוריונים שטוענים שעבודתו בבית היתומים הייתה "ג'וב טוב שבו לא יכלו להציק לו".^[4]

הוא הצטרף למפלגת הציונים הכלליים, ואף נבחר מטעמה להנהלת הקהילה היהודית בלודז' בבחירות שנערכו בשנת 1937. מאוחר יותר הוא הסתכסך עם חברי מפלגתו ופרש ממנה, אך המשיך לכהן בהנהלת הקהילה.

עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, רומקובסקי היה בן 62. רומקובסקי נכנס לזירה של מציאות כיבוש חדשה ב-13 באוקטובר 1939, כאשר בהחלטה אישית של ראש המנהל האזרחי לודז', אלברט ליסטר, הוא מונה לראש היהודים המקומיים עם הכותרת "זקן היהודים בלודז'" (בגרמנית: Der Ältester der Juden in Lodz). הוא המשיך לכהן בתפקיד זה החל בפברואר 1940 עת רשויות הכיבוש הגרמניות הקימו רשמית גטו יהודי בעיר (גטו ליצמנשטט). נסיבות ההחלטה הזו אינן ברורות, אך נראה כי שני גורמים מילאו בה תפקיד מרכזי. ראשית, רומקובסקי היה החבר היחיד שנותר בוועד המנהל של הקהילה היהודית בלודז'. שנית, להופעתו ולהתנהגותו יכול להיות רושם חיובי על ליסטר עצמו. למרות גילו, הוא עדיין היה אדם גבוה, מלא אנרגיה וגם תקשר היטב בגרמנית. רומקובסקי קיבל כתב מינוי בעל אופי פרסונלי מהנס ביבוב, הממונה על הגטו, דבר חריג וייחודי.

רומקובסקי קיים שלטון יחיד אבסולוטי בהיותו ראש היודנראט, ואף נאמר עליו כי "הקים מדינה בתוך מדינה, מיניאטורה פאשיסטית מושחתת".^[5] רומקובסקי קיים סביבו פולחן אישיות, ארגן מצעדי נוער לכבודו ותלה את תמונתו בבתי הספר. ידוע כי התנייד בגטו בכרכרה מפוארת, וכי בראש השנה שלח כרטיסי ברכה מעוטרים בדיוקנו. הוא הדפיס שטרי כסף ומטבעות, שנקראו 'רומקי' על שמו,^[6] שהיו הילך חוקי בגטו ואף הפיק בולים עם דמות דיוקנו, הכל בחסות הנאצים.^[1] הוא הקים משטרה יהודית (אף כי זה איננו יוצא דופן, היו משטרות יהודיות לרבים מהיודנראטים) ששמרה על סגירתו של הגטו ומנעה הברחת מזון. רבים רואים במדיניותו זו שיתוף פעולה עם הנאצים.

בכרוניקה של גטו לודז', שמחבריה היו תושבי הגטו, בא לידי ביטוי פולחן האישיות שרומקובסקי קיים סביבו. בערך "אויסצייכנונגען" (Auszeichnungen, אותות הצטיינות) נכתב: "הנשיא רומקובסקי חשב מזמן להעניק אותות הצטיינות לעוזריו רבי הזכויות... מאחר שהוא שלט בפועל כנסיך במדינתו הקטנה במיוחד במשך שלוש השנים הראשונות של הגטו - נדבקו בו גינונים של מושל ריבוני... בחורף 1943-44 ציווה להדפיס תעודות (דיפלומות) כמכתבי לואי למתנה ששלח לאנשים אחדים, שנתכבדו בסדרת שטרי כסף של הגיטו בחתימת ידו של 'הנשיא'". בערך "בולי דואר" (Briefmarken) נכתב: "לאחר שנוסדה מחלקת הדואר, תכנן הנשיא רומקובסקי להוציא בולים מיוחדים לשימוש בגטו... בציורי הבולים נתנת תמונתו של הנשיא רומקובסקי... ביום הולדתו של הנשיא היו צריכים להחתים את הבולים בחותמת מיוחדת. המנהל (ארבייטסלייטר) ביבוב...פקד על הנשיא להשמיד את הבולים...הנשיא מילא כנראה אחרי הפקודה". בערך "בלרינה" (Ballerina, סיגריות) נכתב: "סוג בינוני שהפך לימים, לאחר שבטלו הסוגים הטובים יותר, לפרימה בלרינה של מחלקת הטבק, ומאז עבר סוג זה לרשותו היחידה של הנשיא".^[7]

על פי העדויות, אכן רומקובסקי ניחן בכושר ארגון יוצא מן הכלל, ובזכותו "החיים בגטו דפקו להפליא".^[8] רומקובסקי הצליח לבנות חיים ציבוריים, קהילתיים ולהשליט סדר שלא היה קיים בגטאות אחרים. היו בתי מלאכה, צרכנות ומשטרה. הוא דגל תחילה בתפיסה לפיה אנשי הגטו יעבדו בלי לעורר בעיות ועניין לגרמנים, והגרמנים מצידם לא יפריעו לחיי הגטו. עם תחילת יישומו של הפתרון הסופי, שינה תפיסת עולמו לתפיסת ה"עבודה למען ההצלה".

תפיסה זו הניחה כי עבודת הגטו נחוצה לוורמאכט, הצבא הגרמני. מתוך הנחה זו הסיק שככל שהגטו יהיה יצרני יותר - כך יימנעו הגרמנים מלפגוע בו. בעזרת העבודה, כך קיווה, יוכל למנוע את השמדתו של הגטו עד סוף המלחמה ולהציל את תושביו. יש הטוענים שרבים מצעדיו, כגון מניעת המסחר עם תושבים מחוץ לגטו, נועדו כדי לזכות באמונם של הנאצים. בזכות יוזמתו, ובהתאם לתפיסתו, בנה רומקובסקי רשת תעשייתית גדולה. הדבר התבצע בתיאום עם הממונה על הגטו, אשר שלח לגטו חומרי גלם וקיבל בתמורה מוצרים מוגמרים, מעשי ידי הפועלים בגטו. כך גדל מחודש לחודש הייצור בגטו, ומערכות החינוך והתרבות הוחלפו בעוד רסורטים (כינוי למפעלים בגטו). עם הזמן הוקצבו לכל אחד יותר שעות עבודה תמורת פחות שכר, שבקושי הספיק לקנות דבר.

אחת ההחלטות הקשות ביותר איתן היו צריכים ראשי היודנראט להתמודד הייתה הכנת הרשימות לגירושים מהגטו. רשימות אלו היו שמות שהיו צריכים להגיע כביכול ליישוב מחדש למזרח, והיו בפועל הגירוש למחנות ההשמדה. רומקובסקי החליט שהוא דבק במשימה למרות קשייה, גם לאחר שגילה לאן מיועדים הגירושים. הגירוש הראשון היה כבר בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. תחילה התקבלה פקודה להביא 20,000 יהודים, אבל רומקובסקי הצליח להוריד את המספר ל-10,000. הוא טען שרק בשיתוף פעולה ניתן להציל חלק מהאוכלוסייה. אל הגטו הועברו גם יהודים מגרמניה ומהולנד, והם אלו שנבחרו פעמים מספר על ידי רומקובסקי לגירוש, תוך שהוא מגן בכך על מקורביו ועל אנשים שהכיר אישית.^[1]

הגירוש הבולט ביותר בתולדות הגטו הוא הגירוש שכונה ה-Sperre, בספטמבר 1942. ^[9] בגירוש זה גורשו הילדים מתחת לגיל 10, הזקנים והחולים. לפני הגירוש נתן רומקובסקי את נאומו המפורסם ביותר שבו קרא לאנשי הגטו "תנו לי את ילדיכם". ההיגיון הקשה שעומד מאחורי גירוש זה הוא שהילדים, הזקנים והחולים הם אלו שתורמים במידה הפחותה ביותר, ועל כן נתינתם תציל מספר גדול יותר של יהודים.

כך הוא ניסח את נאומו:

מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על היקרים ביותר שיש לנו - הילדים והקשישים. הייתי צריך שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות, מסרו לי אותם! -אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!

.

עד המלחמה התגורר בלודז' ברחוב מהפכת 1905 (Ul. Rewolucji 1905) מספר 26 וברחוב קילינסקייגו (Kilinskiego) 105. עם הקמת הגטו התגורר ברחוב וואגייבניצקה 36 (Łagiewnicka) ששימש לפני המלחמה כבית חולים, לאחר מכן, לבקשת מנהל הגטו האנס ביבוס עבר להתגורר בבניין מספר 63 באותו רחוב. בנוסף, התגורר במקביל (בייחוד בתקופת הקיץ) בבית עץ ברחוב מיארקה (Miarka).

ב-28 באוגוסט 1944 נשלח רומקובסקי לאושוויץ עם אחרוני תושבי הגטו, שם נרצח ככל הנראה באותו יום. גרסה אחת מספרת שמנהל גרמני, אותו הכיר מלודז', אמר לו ללכת למישהו באושוויץ ולהגיד את שמו, וכך עשה. האיש, לפי הסיפור, לקח אותו מהטור אל משרדו הפרטי וירה בו. קיימת גרסה נוספת, שלפיה הוא נרצח באושוויץ על ידי אסירים יהודים דווקא, כנקמה על שיתוף הפעולה עם הנאצים.^[1] בביוגרפיה 'סיפורו של נער' (מאת שרה פלגר זיסקינד) מתואר כי רומקובסקי עם אשתו ובנו המאומץ הועלה באושוויץ על מכונית שהופעל בתוכה גז, ושם מצא את מותו.

• סטיב סם-סנדברג, מלך היהודים רומקובסקי, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
• שמואל הופרט, "מלך הגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. זקן היהודים בגטו לודז'", קובץ מחקרי יד ושם (ירושלים, יד ושם, תשמ"ד), כרך י"ט, עמ', 99–124.
• אווה ששון, מ"ח רומקובסקי: שליטו של גיטו לודז', 1978.
• מיכל אונגר, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, הוצאת יד ושם, 2005.
• ישעיה טרונק, יודנראט, ירושלים, יד ושם, תשל"ט, 1979.
• ישראל ביאלוסטוצקי, התנאים בגטו לודז' וחיסולו, תיק מס' 11 של המרכזייה הפדגוגית ביד ושם מסמך: "קע-XI- 16".

• מרדכי רומקובסקי הוא אחת הדמויות בספרו של יוסי אבני-לוי "שירת החטאים" (כנרת זמורה-ביתן, 2010).
• בספר המדע הבדיוני "שלום על ישראל" מאת זאב בן יוסף (1995) מופיעה דמות בשם רומקובסקי, אשר ככל הנראה מבוססת על דמותו של מרדכי רומקובסקי.
• בספרה של חוה רוזנפרב עץ החיים, רומן על גטו לודז', רומקובסקי הוא אחת הדמויות החשובות.
• ספרו של אנדז'יי בארט, "בית חרושת למלכודות זבובים", מספר על משפט דמיוני שנערך למרדכי חיים רומקובסקי בבית דין של מעלה, ומזמן לעדות במשפט דמויות ידועות כמו יאנוש קורצ'אק, האנס ביבוב וחנה ארנדט (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011).
• בספרו התיעודי ממזרח לזמן מזכיר יעקב ג. רוזנברג את רומקובסקי כמה וכמה פעמים. תורגם על ידי יעל סלע שפירו. אור יהודה: דביר, 2009.
• בספר שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן, 2000).
• בספר השוקעים והניצולים מאת פרימו לוי (עם עובד/ ספרית אופקים, 1992).

מדיה וקבצים בנושא מרדכי חיים רומקובסקי בוויקישיתוף

• מרדכי חיים רומקובסקי, באתר "יד ושם"
• יחיעם, יץ, גטו לודז'. הגטו שכמעט ניצל, באתר הארץ, 25 באפריל 2006
• לודז': אחרון הגיטאות בפולין, מיכל אונגר , יד ושם 2005
• מרדכי רומקובסקי מדבר בפני היהודים בגטו לודז', 15 ביוני 1940, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.
• על רומקובסקי בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
• רן ברץ ומשה איפרגן, יום השואה והבושה: “כי מוסר כלימתי תישא”, בפרק: רומקובסקי ואקציית הילדים, באתר מידה, 8 באפריל 2013.
• מרדכי חיים רומקובסקי (1877-1944), דף שער בספרייה הלאומית