חצב מצוי

חצב מצוי
מצב שימור
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	חד פסיגיים
סדרה:	אספרגאים
משפחה:	אספרגיים
סוג:	חצב
מין:	חצב מצוי
שם מדעי
Drimia maritima ‏סטירן
עונת פריחה
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12

חָצָב מָצוּי (שם מדעי: Drimia aphylla (Forssk.) J. C. Manning & Goldblatt) הוא צמח ים-תיכוני, רעיל ובעל בצל (גאופיט) ממשפחת האספרגיים (בעבר שויך למשפחת השושניים) הנפוץ כצמח בר ברוב חלקי ארץ ישראל^[2][3]. פריחתו מתחילה בחודש יולי, בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים, שבולטים בנוף היבש של עונה זו, ובלא הופעת עלים, ועל כן, הוא נחשב על-כן לאחד ממבשרי הסתיו, ממבשרי הגשם. הפריחה מסתיימת בתחילת נובמבר. חלקי הצמח רעילים ביותר והוא מכיל חומרים אשר במינונים נמוכים משמשים ברפואה. חצב מצוי הוא ערך טבע מוגן בישראל^[4][5].

השם המדעי הקודם של חצב מצוי בספרות העברית היה Urginea maritima והוא שויך למשפחת השושניים (Lilaceae). כיום הוא וכל בני סוגו הועברו למשפחת האספרגיים ושמו שונה ל-Drimia maritima וזהו השם הנפוץ במחקרים. משנת 2004 נקבע שהחצב המצוי בישראל הוא Drimia aphylla ולא Urginea maritima שגדל בר רק באיים באיים הבאלריים, פורטוגל, ספרד ואלג'יריה^[6].

ישנם חוקרים (2022) אשר מעבירים את חצב מצוי לסוג אחר והוא מכונה בשם Squilla Steinh, לפי גישה זו הסוג Squilla מונה 13 מינים, כולם ים-תיכוניים, ותפוצת החצב המצוי משתרעת מסוריה עד מצרים^[7]. גישה זו עדיין לא התקבלה^[8].

השם העברי השם חָצָב, חֲצוּבָה" ניתן למין Urginea maritima במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 222) משנת 1930 על סמך הכתוב במשנה, מסכת כלאים, פרק א', משנה ח', ובתלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב'. השם אושרר במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 938.

החצב ידוע כאחד מ"מבשרי הסתיו", שכן בארץ ישראל, הוא מתחיל להציץ מתוך הבצל שלו סביב ט"ו באב, ויש הדורשים את שמו מהצירוף "חצי-אב", שכן מדובר באמצעו של החודש. עם זאת, הסיבה המוכרת יותר לשמו של החצב, היא יכולתו "לחצוב" בסלע ולהקשות על אלו שמנסים לעקור אותו. התלמוד מספר כי יהושע בן נון השתמש בחצב כדי לסמן באופן ברור את הגבול בין נחלות השבטים^[9][10]. כך שלא יוכלו לעקור את הצמח בקלות ולנסות לגנוב שטח אלה מאלה^{[דרוש מקור]}.

החצב הוא גאופיט (בעל בצל), צמח שבחלק מהשנה מתים בו כל החלקים שמעל פני הקרקע ונשאר רק איבר אגירה תת-קרקעי - בצל רב-שנתי. הבצל הוא נצר תת-קרקעי, הבנוי מגבעול קצר-פרקים (עוגת הבצל) ומגלדים בשרניים, היוצאים ממפרקיו. הגלדים הם בסיסי עלים שלמים בעלי צורת קשקש אשר אינם מקיפים את הבצל כולו, אלא חופים זה על זה. בצל זה חסר גלדים קרומיים, ועל כן הוא רגיש יותר לתנאי הסביבה. בצל החצב הוא בצל דו-בדי (סימפודיאלי) אשר בו ניצן הפרחים נישא בראש הגבעול המעובה וקצר-הפרקים של הנצר התת-קרקעי, ואילו הניצנים הווגטטיביים, שמצמיחים עלים הם חיקיים וצדדיים. דבר זה גורם לנצר להתפתח בצורת זיגזג^[11]. בעוד שורשי בצלים של גאופיטים אחרים הם חד-שנתיים, שורשיו החצב הם רב-שנתיים והם עצמם משמשים גם איברי אגירה.

לעיתים גדולים הבצלים ומופעים קרוב לפני האדמה, ולעיתים קרובות חלקם העליון חשוף.

חצב מצוי הוא גם בעל יחידות רבייה וגטטיבית בצורת בצלצלים, שתחילת התפתחותם בניצן צדדי שעד מהרה מתמלא בחומרי תשמורת. הבצלצלים נשארים ליד צמח האם והפצתן מותנה בגורם חיצוני מכני^[11].

החצב המצוי בעל הבצל הגדול בבצלי צמחי הארץ, שקוטרו יכול להגיע עד ל-20 ס"מ. בחודשי החורף מצמיח החצב עלים ירוקים גדולים ורחבים, שאורכם כ-30 ס"מ ורוחבם 7 עד 10 ס"מ. גלדי הבצל נוצרים מבסיסיהם של העלים שצמחו בחורף האחרון, וגלדים אלו הם אשר מספקים את המזון הדרוש להתפתחות המהירה של עמוד הפריחה, כך שהתוצאה היא שהפריחה של החצב אינה מסמלת את תחילת הצימוח של העונה החדשה - קרי הסתיו, אלא היא פריחה מאוחרת מאוד של הצימוח החורפי מהחורף הקודם. הבצל הגדול אוגר מים וחומרי מזון הנוצרים בפוטוסינתזה, כדי לספק את האנרגיה הדרושה לפריחה בסוף הקיץ. באביב קמלים העלים ואז גם יורדת רעילותם. כאשר הם מתייבשים כליל לא נותר לחצב כל זכר מעל פני הקרקע. שורשי החצב רב-שנתיים, ארוכים וחזקים ומגיעים לעומק של 3–4 מטרים. השורשים מסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל קרקע לחה. שמו של החצב ניתן לו כנראה על שום תכונה זו, הדומה לחציבה בסלע^[12].

החצב פורח בין אמצע הקיץ לתחילת הסתיו ^[13](בעיקר בחודשים יולי עד אוקטובר, ולעיתים לקראת סוף חודש יוני) ^[14]. הוא בין הצמחים הבודדים שפורחים בתקופה זו, בשל החום והמחסור במים, ובזכות כך, בשילוב עם מראהו המרשים, זוכה לביקורים תכופים של חרקים ומאביקים. הפריחה היא בצורת עמוד תפרחת המגיע לגובה של מטר אחד ואף יותר. לאורך עמוד התפרחת מתפתחים פרחים רבים, לעיתים עד 250 פרחים לעמוד. משך חייו של כל פרח הוא 24 שעות בלבד. הפרח נפתח בחצות הלילה ומושך בצבעו הלבן את חרקי הלילה. ביום המחרת צפויים לבוא אליו גם דבורים וזבובים הנמשכים לצוף ולאבקה הנדירים בעונה זו. הפרחים השזורים לאורך עמוד התפרחת נפתחים בהדרגה מלמטה למעלה, בכל יום נפתחת קבוצת פרחים חדשה, וקודמתה נובלת^[15]. מחקר של אמוץ דפני הראה שהחצב המצוי מואבק גם על ידי חרקים וגם על ידי הרוח - דבר המפצה על נדירות המאביקים בעונת הפריחה שלו.

הפריחה וחניטת הזרעים של חצב מצוי בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים, בסוף הקיץ, באוגוסט, ספטמבר ואוקטובר, לפני עונת הגשמים, מהווה סיום מחזור החיים השנתי שלו, שהחל עם הופעת העלים בשנה הקודמת לאחר הגשמים. במקרה של החצב מועד הפריחה נפרד מהופעת העלים ושלב הפריחה מאחר לעומת שלב הלבלוב והצמיחה ולא מקדים אותו. הפירות מתפתחים תוך כדי הפריחה מסוף יולי עד תחילת אוקטובר. ומדי שנה מתרוקנים הגלדים החיצוניים והופכים לקליפות. חצב מצוי המנותק ממקור מים ומונח במקום יבש אך הנתון לחילופי טמפרטורה, ממשיך לפרוח מדי שנה, משך ארבע עד חמש שנים לפחות וללא עלים.

בסתיו, בחודשים נובמבר דצמבר של אותה עונת גידול מתרחשים שני אירועים: הבשלת הזרעים ופיזורם לפני בוא הגשם ואחר כך נביטתם עם הגשמים הראשונים. בהבשיל הפירות הם מתפשקים בשלושה סדקים והזרעים השחורים נחשפים ומוכנים להפצה ברוח. בעת הרטב הפרי קשוותיו נסגרות ובכך הוא “שומרים עליהם” מרטיבות.

בחורף נמשכת התבססות הנבטים, כשהעלווה מתפתחת מתחילת נובמבר עד תחילת מאי. במקרה של פרט עם בצל משנה שעברה בראשית החורף, לפעמים גם לפני היורה, בוקעים עלי החצב את הקרקע מן הבצל, כשהם חופים זה על זה. בשלב זה צבאים אוכלים מן העלים מפני שאינם רעילים כל כך ובשל מחסור במזון אחר. גם שפני סלע מסוגלים לאכול את העלים חרף רעילותם. בסיסי העלים היוצאים ממרכז הבצל מתמלאים והופכים לגלדים חדשים.

באביב, בחודש אפריל, חלה קמילה והתייבשות של הנוף הירוק, ואז העלים המצהיבים והקמלים יכולים לשמש מאכל לצאן.

בקיץ, בסוף אפריל תחילת מאי לאחר הסרת הנוף מסתיים מחזור החיים וחוזר חלילה. אך לא לפני שקודקוד הצמיחה מייצר עמוד פריחה עוברי על ניצניה בתוך הבצל, שהוא עתיד להתנשא בקיץ מעל פני האדמה. עמוד פריחה עוברי זה נותר בתוך הבצל כשהוא נתון בתרדמה עד חודש סוף הקיץ עם התקצרות הימים וירידה בטמפרטורה.

מועדי הפריחה של החצב קבוע, אבל הוא קשור בגובה הטופוגרפי של מקום גידולו של הפרט. צמחי החצב מקדימים לפרוח במקומות הגבוהים, למשל בהר רמים לעומת המקומות הנמוכים בבקעת החולה. נראה כי גורם הלחות קובע בהופעת העלים, אך לא בהופעת הפריחה^[16].

בסוף הקיץ עם תחילת הפריחה פורץ עמוד התפרחת מהבצל כאשר כל ניצני הפרחים מוכנים לאורכו. עמוד התפרחת הולך ומתארך מלמטה כלפי מעלה, בקצב צמיחה של עד כ-3 מ"מ בשעה. בתחילה מתארך חלקו התחתון חסר הפרחים ואחר כך מתפתחת התפרחת בהדרגה מלמטה כלפי מעלה. בכל יום נפתחים מספר דורים של פרחים. לרוב מופיעים בו-זמנית על אותו עמוד תפרחת כ-14 עד 30 פרחים. משך הפריחה של פרט בודד הוא כשלושה שבועות. משך חייו של פרח רק 24 שעות. הוא נפתח בחצות הלילה, ומושך תחילה בצבעו הלבן את חרקי הלילה, ולמחרת גם דבורים וזבובים. אלה נמשכים לצוף ולאבקה, הנדירים בעונה זאת. פיזור האבקה נעשה מיד עם פתיחת הפרחים בשעה אחת אחר חצות. הצוף מופרש בשפע משלושה צופנים המצויים בגובה שני שלישים מבסיס השחלה בדפנות שבין שלושת עלי השחלה המאוחים. הצוף מופרש עם פתיחת הפרחים ונמשכת עד כחמש בבוקר והוא נאגר בבסיס של כל עלה שחלה.

האבקה בחצב היא בתקופה של מחסור במאביקים ומאידך הוא מואבק על ידי חרקים מקבוצות שונות ומואבק על ידי רוח ובעל אי-תאימות חלקית, כלומר מאופיין בייצור זרעים כתוצאה מהאבקה עצמית בשיעור גבוה. כל ההתאמות הללו מגבירת את שיעור חניטת הפירות^[17].

חצב מצוי הוא גאופיט, בעל בצל גדול בעל שורשים רב-שנתיים, המופיע קרוב לפני האדמה; כל העלים מרוכזים בבסיס הצמח ומופיעים זמן רב לאחר הפריחה^[18]; הפרחים מרובים וערוכים באשכול על עמוד גבוה והם בעלי 6 עלי עטיף לבנים עם עורק אמצעי ירוק או ארגמני. הפרי הלקט.

הבצל גדול וקוטרו 5 עד 15 ס"מ ואף 20 ס"מ^[19]. הוא מורכב גלדים בשרניים, רבים וצורבים. הגלדים החיצוניים קשקשנים-רעופים, מפורדים, ואינם מקיפים את הבצל^[20]. הרבייה הווגטטיבית נמרצת מאוד, גם בצורה ספונטנית, אך במיוחד משנפגע הבצל על ידי חריש או כיוצא בזה. בתאים של קשקשי הבצל של החצב מצויים עודפים של חומרים אנאורגניים המכונים ראפידים. ראפידים (מחטים) הם גבישים דקים ומאורכים בשני קצותיהם. בדרך כלל הם רבים ומצטרפים לצרורות^[21].

העלים, פשוטים, תמימים, ללא לוואים ומרוכזים בבסיס הצמח, בשושנת. העלים רחבים מאוד דמויי אזמל צר אורכם 30 עד 100 ס"מ ורוחבם בין 3 עד 10 ס"מ^[18][20][19]. שפת העלה תמימה וישרה (שטוחה) והיא אינה גלונית מאוד (בשונה מחצב גלונית)^[18]. העלים גלדניים-בשרניים מכוסים שעווה. זו מקנה להם, במיוחד לצד העליון, גוון ירוק-כהה עד מאפיר מעט (כחלחל) ומסייעת לאטום את העלה, לדחות קרינה ואולי גם ללכוד טיפות טל וגשם, הגולשים לעיתים במורד העלה לעבר הבצל ושורשיו.

עמוד התפרחת חסר עלים, זקוף, גבוה, אורכו 50 עד 200 ס"מ ונושא פרחים רבים (50 עד 250). הפרחים ערוכים באשכול צפוף בעל פרחים רבים, שאורכו עד 40 ס"מ^[20]. הפרחים פורחים מלמטה כלפי מעלה (20 עד 30 פרחים ליום).

הפרחים נכונים, גלגליים, דו-מיניים, בעלי שחלה עילית ועטיף פשוט-כותרתי. צבע הפרחים לבנים (צבע האונות של בן-חצב כחול-סגול אחיד) וקוטרם 10 עד 12 מ"מ.

עוקץ הפרח ארוך עד 3 ס"מ. עוקצי הפרחים מתפשטים וארוכים יותר מהחפים. לאחר ההפריה עוקץ הפרח פונה כלפי מעלה ונצמד לגבעול. בבסיס כל פרח חפה ולפעמים חפיות^[20], דמויי המרצע הממהרים לנשור לעיתים החפים משתיירים^[20].

העטיף פשוט כותרתי, ניכר היטב ובולט, מפורד לעלים עד לבסיסו או כמעט כך^[18]. 6 עלי העטיף מפושקים, מוארכים ואורכם 6 עד 8 ס"מ, אונות העטיף לבנות בעלות עורק ראשי כהה יותר, שצבעו ירוק או ארגמני. העטיף נושר אחרי הפריחה^[19].

האבקנים 6, זירי האבקנים נימיים (אינם שטוחים) קבועים בבסיס עלי העטיף^[18]. המאבקים ירקרקים מרובי אבקה ומחוברים אל הזיר בגבם.

השחלה עילית, בת 3 מגורות, השליות זויותיות, עמוד שחלה אחד, נימי בעל צלקת אחת דמוית גולה והוא שווה באורכו לאבקנים או ארוך מהם במעט^[20].

הפרי הלקט קלפי בעל 3 מקצועות (עשוי שלושה חריצים) ומשולשים בחתך רוחב^[18].

הזרעים מרובים שחורים, רקועים (שטוחים) ומכונפים (בעלי כנף קרומית), קלי משקל בזכות קליפתם הספוגית^[18]. הפצת הזרעים באמצעות רוח וזרמי גשם. הזזת עמוד התפרחת גורמת לנשירת הזרעים מן הפרי. הפרי עצמו נפתח רק בהתייבשות, ואילו בהירטבו הוא נסגר ואינו משחרר את הזרעים.

• 
  פרי יבש וזרעיו של חצב מצוי
• 
  פרי ירוק של חצב מצוי
• 
  חצבים מצויים ועליהם לאחר הפריחה
• 
  פרי בהפצה של חצב מצוי
• 
  פרי פתוח של חצב מצוי

תחום התפוצה הטבעית העולמית של חצב מצוי היא במזרח התיכון עד איראן. הוא גדל בקפריסין, באיי מזרח הים האגאי, טורקיה, עיראק, אראן, סוריה, לבנון ירדן, ישראל, מצרים, ערב הסעודית, סיני^[3].

חצב מצוי נפוץ לאורכה של הארץ מהחרמון ועד להר הנגב ולאורך כל ים המלח. בנגב הדרומי המזרחי זהו צמח נדיר של משטחי סלע.

חצב מצוי גדל באזור ים המלח במשטחי סלע, מדרונות, מצוקים, וודיות. בשאר ישראל גדל בבתי גידול מגוונים על קרקעות שונות - גירניות חוליות ובזלתיות, קרקעות מנוקזות היטב. בחבל הים תיכוני גדל בבתות, שיחיות, שטחים עשבוניים ובמיוחד במקומות החשופים לרעייה. בספר יהודה ושומרון הוא מגיע לידי שליטה באזורים שבהם קיימת רעיית יתר (עין גדי)^[22].

חצב מצוי גדל באוכלוסיות גדולות הפזורות באקראי, בבתי גדול פתוחים, מוארים, פיזורן מלמד על כך, כי קשה לאוכלוסייה חדשה להתבסס בשטח שכבר תפוס על ידי חד-שנתיים, אך במקומות שהתבססה בהם אוכלוסייה – בשל הפרעה שחלה שם בעבר או בדרך מקרה – היא מתמידה ומשגשגת ואף מצטופפת, אולי בעיקר באמצעות רבייה וגטטיבית.

כצמח נוי החצב המצוי הוא צמח אור מלא, עמיד בקרה, ביובש ובמליחות. גדל בכל אזורי ישראל ובקרקעות מנוקזות. הריבוי באמצעות זרעים ובאמצעות חלוקה בסתיו^[19].

אליעזר בן-יהודה כותב במילונו על השימושים השונים בצמח:

כבר הוכיח עמנואל לֶו^[23] כי זהו ירק ממין הבצל... על פי עדותו של חכם הצמחים אשרסון, כי עוד היום נוהגים הפלחים בטרבלוס וגם באל עריש לתחם את שדותיהם בצמחי הבצלי הזה, וכן העידו סופרי הרומאים שהיה נהוג בזמן ההוא לתחוב יחור של תאנה בירק הבצלי הזה לשמר על התאנה מפני התולעים, וגם בדבר אכילת הצבאים העיד החכם שוינפורט כי מינים דומים לזה בארץ ישראל הם באמת מאכל צבאים.

— אליעזר בן-יהודה, מילון הלשון העברית, ירושלים תל אביב, 1948 (ל"א להצהרת בלפור), ג, ערך "חצב", עמ' 1703–1704, הערה 3

על אף רעילותם של חלקי הפרח השונים, החצב ידוע כבעל סגולות רפואיות עוד מימי קדם, עדויות לכך נמצאו בפפירוס אברס, מהמאה ה-15 לפנה"ס (מסמך עתיק המכיל רשימה של 867 מיני צמחים, בעיקר צמחים אשר מיוחסות להם סגולות רפואיות).

סגולותיו הרפואיות של החצב מתבטאות בעיקר בנוכחות החומר הכימי סְצִילַרֵן המצוי בעיקר בבצל הצמח. סצילרן, בדומה לדיגוקסין ודִיגִיטוֹקְסִין המצויים בצמח אצבעונית ארגמנית, משפיע ישירות על שריר הלב וגורם לכיווצו. במינונים קטנים ומדודים מסוגל לשמש תרופה לסובלי אי ספיקת לב.

קיימות עדויות לכך שהחצב שימש בארץ-ישראל לסימון גבולות שטחים חקלאיים. קשה מאוד לעקור את החצב בשל שורשיו העמוקים והחזקים ורעילותו הרבה מחסנת אותו מפני בעלי חיים. כך יכולה שתילת שורת חצבים לשמש קו גבול בן-קיימא.

שימוש זה מוזכר בתלמוד הירושלמי בדיון לגבי הלכת פאה בשאלה היכן נגמרת חלקת השדה.

רבי יוסי בן חנינא אמר: חצובות (כלומר חצבים) מפסיקין לפיאה (כלומר מהווים קו תיחום מובהק בין שתי חלקות נפרדות). רב חסדא בעי: בהן חלק יהושע את הארץ (כלומר גם יהושע בן נון תיחם את חלקות השבטים בחצבים).

— תלמוד ירושלמי, מסכת פאה דף יא, א פרק ב הלכה א גמרא

. במסכת בבא בתרא מסופר כי יהושע בן נון תחם את גבולות השבטים לפי החצב כיוון ששורשיו יורדים מטה ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן (מסכת בבא בתרא דף נו' עמוד א', פרושי רש"י ורשב"ם).

גם החקלאים הבדואים בתקופת המנדט הבריטי מכירים שיטה זו, כפי שהעיד עארף אל-עארף,על סמך ניסיונו כמושל מחוז באר שבע.

כדי לתחום תחומי אדמתו מאדמת חברו זורע הבדואי "בצולה" (=חצב)... בדואי המסיג את גבול שכנו, בעקירת הבצולות המציינות את הגבולים... הריהו נקנס קנס גדול.

— אלעארף עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000

עוד נאמרה בתלמוד^[24] בהקשר זה האימרה "חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא" (החצב מקטע רגלי רשעים). כלומר, אם יש שכן רשע הפולש לחלקת שכנו וגוזל קרקע מחברו, יבוא החצב בעת פריחתו בסוף הקיץ ויעיד על קו התחום שבין השכנים.

למרות רעילותם הרבה של כל חלקי הצמח, בסוף החורף, כאשר עלי החצב קמלים הם הופכים לפחות רעילים והצבי הארצישראלי נוהג לאכול אותם, בניגוד לשאר בעלי החיים הנמנעים מהם^[25] .

הדבר מוזכר גם הוא במקורות. האגדה בבראשית רבה מספרת שנח הכניס לתיבה חצבים עבור הצבאים:

רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות (=חצבים) לצבאים, זכוכית לנעמיות (=יענים)

— בראשית רבה, פרשת נח, ל"א י"ד (ד"מ "ואתה קח וגו')^[26]

.

ובהלכות שבת (תלמוד בבלי, מסכת שבת קכ"ח, ע"א) נאמר שמותר לטלטל בשבת חצבים כי הם מזון לצבאים.

קיימות עדויות על מאכל חלקי הצמח גם על ידי דורבנים^[27].

במקורות (משנה מסכת כלאיים) יש דיון לגבי המנהג לתקוע ייחורים (ענפים צעירים מהם מסוגל לצמוח עץ) של תאנים אל תוך חריצים בבצל החצב. ככל הנראה עשו זאת החקלאים הקדומים כדי לחסן את הצמח הצעיר מפני מזיקים. ההלכה היא "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו" (משנה, כלאיים א, ח).

החצב הוא הסמל המובהק של הסתיו בתרבות העברית והאזכורים לכך הם רבים ביותר. החצב פורח בתקופת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים ומסמל לפיכך פריחה והתחדשות, גם כאשר הנוף בארץ ישראל יבש וצחיח בעונה זו. את הקשר בין החצב והסתיו ניתן למצוא בחומרי הקריאה לפעוטות בגן הילדים ובשירים רבים למשל:

רוח קלה, רוח קרירה
מנשבת בגינה,
כשיפרח בה החצב
אדע תמיד כי בא הסתיו.

— קורה גלעדי, עונות השנה

החצב נמשל לעוף החול של הצמחים, אשר כמו עוף החול הקם מחדש לתחייה מן האפר, פורח מחדש מתוך עליו המתים. עמוד התפרחת העדין והשברירי עושה את הבלתי אפשרי ופורח בתנאים קשים, וזאת בזכות שורשיו העמוקים, הסמויים מהעין. מאיר שלו סיכם את החיבה הישראלית לחצב:

[החצב] אולי אינו ההדור בפרחים אבל יש בו פער יפה בין עדינות ובין חוסן והיום שבו מתנשאת תפרחתו מבין העלים המתים - הוא יום שממלא את הלב בהתרגשות.

— מוסף ידיעות אחרונות, 9 בספטמבר 2005

החצב מככב במספר שירים עבריים כמו למשל:

• "חצבים פורחים" של להקת תיסלם^[28]
• "כמו חצב" מאת נעמי שמר ובביצוע יהורם גאון^[29]
• שיר תשרי של חוה אלברשטיין
• "שיר סתו" מאת נעמי שמר ("זקוף ולבן פרח החצב")
• "בראש השנה" מאת נעמי שמר ("בראש השנה כנר נשמה עלה בשדה חצב")
• בבית השני של השיר "שיעור מולדת" מאת עלי מוהר מתואר שיעור מולדת בו מראה המורה לתלמידים חצב כמבשר את בוא הסתיו והיורה

• חצב מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
• חצב מצוי, באתר NCBI (באנגלית)
• חצב מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• חצב מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
• חצב מצוי, באתר Tropicos (באנגלית)
• חצב מצוי, באתר GBIF (באנגלית)
• חצב מצוי, באתר The Plant List (באנגלית)
• חצב מצוי, באתר IPNI (באנגלית)

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חצב מצוי
טקסונומיה בוויקימינים: Drimia maritima