פרשת דיר יאסין
.jpg) | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 9 באפריל 1948 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הכפר דיר יאסין | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 31°47′11″N 35°10′41″E / 31.786475°N 35.17803333°E | |||||||||||||||||
| עילה | כיבוש הכפר ופינוי תושביו במטרה ליצור רצף טריטוריאלי במערב העיר ולהגן על הכביש מירושלים לתל אביב | |||||||||||||||||
| תוצאה | הכפר נכבש ונהרגו לפחות 100 מתושביו | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
| (למפת ירושלים רגילה)   דיר יאסין | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
פרשת דיר יאסין (הידועה גם בשם טבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) עוסקת בכיבוש הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, ב-9 באפריל 1948, במסגרת המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. הכפר נכבש במתקפה מתוכננת על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י. במהלך ההשתלטות על הכפר נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 100 ל-120 מתושבי הכפר, בהם זקנים, נשים וילדים.[1][2][3][4] לכוח התוקף של אצ"ל ולח"י היו חמישה הרוגים ו-32 פצועים.[5]
מייד לאחר כיבוש הכפר טענו גורמים בהנהגת היישוב העברי ובהנהגה הערבית, שבדיר יאסין התבצע טבח המוני באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה. השמועות שנפוצו בעקבות האירוע הטילו אימה על האוכלוסייה הערבית, והאיצו את בריחתם של תושבים ערבים רבים מבתיהם ומישוביהם.
הדיון בנסיבות ובאירועים במהלך הקרב על כיבוש הכפר הוא בין הנושאים הטעונים ביותר בהיסטוריוגרפיה הציונית והערבית עד היום.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות בשטחה – מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע כי ירושלים, מקום מגוריהם של 16% מכלל יהודי הארץ, לא תהיה שייכת לאף מדינה ותוכרז כשטח תחת פיקוח בינלאומי. הערבים דחו את ההצעה, דבר שהביא לתסיסה ברחבי הארץ ולפרוץ מלחמת העצמאות. כוחות ערבים בלתי סדירים החלו לתקוף את היישוב היהודי. אליהם הצטרף צבא ההצלה הערבי שהורכב ממתנדבים ממדינות ערביות שהגיעו להילחם לצד ערביי הארץ. כוחות ערביים התמקמו בנקודות אסטרטגיות לאורך כביש ירושלים–תל אביב והחלו לירות לעבר שיירות שנסעו לירושלים. בהיות הכביש עורק אספקה יחיד לעיר, הפכה ירושלים לנתונה במצור. בתגובה פתח ארגון "ההגנה" במבצע נחשון, במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים ולשבור את המצור. כדי לאבטח את הציר הוחלט להשתלט על הכפרים הערביים הסמוכים לכביש ירושלים–תל אביב ולגרש את תושביהם. בין הכפרים שהיו יעדי המבצע היה דיר יאסין.
דיר יאסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיר יאסין היה כפר ערבי ששכן כשלושה קילומטרים מהקסטל וכקילומטר משכונת גבעת שאול, באזור שבו שוכן כיום בית החולים כפר שאול (בשכונת הר נוף של היום). הכפר ניצב בגובה 800 מטר מעל פני הים על גבעה שחלשה על כביש ירושלים–תל אביב. לפי סקר הכפרים הבריטי משנת 1945 מנה הכפר 610 תושבים, ולפי מקורות ערביים עד אפריל 1948 היו במקום 708 תושבים. לדברי אליעזר טאובר, על בסיס מספר הניצולים והמספר המקובל של ההרוגים, היה מספר תושבי הכפר כאלף.[6]
עוד באוגוסט 1947 חתם הכפר על הסכם אי-לחימה עם שכונת גבעת שאול הסמוכה.[7] התושבים מנעו מלוחמים ערבים לא סדירים (אנשי ה"כנופיות") להשתמש בכפרם כבסיס לתקיפה, אולם במחצית הראשונה של ינואר 1948 הם נכנסו לכפר ואחד התושבים נהרג בחילופי אש עמם.[8] תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה וסילקו ממנו קבוצה של אנשי הנג'אדה שהגיעו מירושלים וניסו להתמקם בטחנת הקמח של הכפר.[9] בעקבות תקרית זו, פנו התושבים לש"י כדי לחדש את הסכם אי הלחימה.[8] ב-20 בינואר 1948[10] התקיימה פגישה בין נכבדי דיר יאסין לנכבדי גבעת שאול ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. תושבי דיר יאסין התחייבו לסלק בעתיד כוחות מזוינים מהכפר או לדווח על כניסתם במקרה שלא יצליחו לסלקם. בתמורה הסכימו תושבי גבעת שאול לספק מעבר בטוח לתושבי הכפר, שדרכם לירושלים עברה בתוך השכונה. בצד היהודי, אושר ההסכם על ידי מפקדת מחוז ירושלים של "ההגנה", ואילו בצד הערבי, דיווח עליו מוח'תאר הכפר לוועדת החירום הלאומית (הערבית) בירושלים, שלא הביעה התנגדות. בעקבות זאת מנעו אנשי הכפר מלוחמים המשתייכים לאל-ג'יהאד אל-מוקאדס ואחרים להתמקם בכפר או להשתמש בו כבסיס להתקפה על גבעת שאול.[9] בתגובה, ירו לוחמים לא סדירים בכבשׂים של הכפר.[8] במרץ 1948 הניאו אנשי הכפר את עבד אל-קאדר אל-חוסייני מלתקוף את גבעת שאול, ומאוחר יותר סירבו להלין בכפרם את צבא ההצלה.[11] בשלהי חודש מרץ הם סירבו לארח לוחמים עיראקים וסורים, על אף דרישתו של הוועד הערבי העליון.[8]
יואב גלבר הטיל ספק בכך שההסכם בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול המשיך להיות בתוקף גם בתחילת אפריל 1948, נוכח שינוי הנסיבות והתגברות העוינות בין ערבים ליהודים ברחבי ארץ ישראל. ב-2 באפריל פרץ קרב יריות ממושך בין אנשי הכפר לשכונות היהודיות הסמוכות בית הכרם, יפה נוף ובית וגן, ובימים שלאחר מכן נורו יריות מן הכפר לעבר מוצא ולעבר כביש ירושלים–תל אביב. ב-8 באפריל הצטרפו כמה מצעירי הכפר לפזעה שהוכרזה בכפרי הסביבה והשתתפו בהתקפת הנגד הערבית על הקסטל.[9]
יהודה לפידות, לוחם אצ"ל ומי שהיה סגן מפקד המבצע לכיבוש הכפר, מערער על הסברה כי היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים היו שלווים ערב ההתקפה על הכפר. הוא טוען שהיו מספר התנגשויות בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול, ובנוסף, שוחות נחפרו מסביב לכפר, כוחות ערבים בלתי סדירים הוצבו בו וכ-100 אנשים חמושים הגנו עליו. לפידות אף טען כי תגבורת של לוחמים ערבים שכללה אנשי כנופיות ומתנדבים עיראקיים זרמה אל שדה הקרב בקסטל דרך הכפר, וכי מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י, והודיע לו שאין לו שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין לא יהיה מעורב בלחימה בין היהודים לערבים אינה עוד בתוקף. לדברי איתמר רדאי הסבר זה לוקה בחסר משום שדיר יאסין אינה נמצאת על אם הדרך מחברון לקסטל. למעשה, הכפר שכן בקצה דרך ללא מוצא במרחק של למעלה מקילומטר בקו אווירי מכביש ירושלים–תל אביב ורק שבילים הרריים הובילו במורד התלול לעבר הכביש, שהיה מחוץ לטווח הנשק הקל שהיה בידי תושבי הכפר.[12] ואולם מחקר שנערך באוניברסיטת ביר זית מאשר כי אנשי דיר-יאסין השתתפו בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות, וכן בקרב על הקסטל. בכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ולמעלה מ-100 גברים אומנו וצוידו ברובים ובמקלעים.[13]
תושבי הכפר התכוננו להתקפה אפשרית: הוקמו לפחות 12 עמדות על גגות בתים, נחפרו תעלות שמנעו גישת כלי רכב מכיוון גבעת שאול, נשלחה משלחת למצרים לרכוש נשק נוסף (שהגיע ב־4 באפריל), וכארבעים מבני הכפר שמרו בעמדות שונות כל לילה.[14]
טאובר מזכיר כי דוד שאלתיאל הציע לאנשי האצ"ל והלח"י לתקוף את עין כארם או את קאלוניא (הסמוכות לדרך לתל אביב ותושביהן, להבדיל, השתתפו בקרבות), אבל הם דחו את הצעתו משום שהאמינו שלהתקפה על דיר יאסין תהיה משמעות רבה יותר מבחינה פסיכולוגית וכי הוא ייכבש בקלות.[15]
יואב גלבר דוחה את הטענה כאילו היו בכפר לוחמים זרים.[16] גם טאובר מסכים כי לא היו בכפר כוחות זרים.[17] ההיסטוריון אורי מילשטיין, לעומת זאת, סבור כי לוחמים לא סדירים אכן השתתפו בקרב בדיר יאסין.[18] לדברי ההיסטוריון בני מוריס, ייתכן שקבוצת לוחמים ערבים בלתי סדירים הוצבה בסופו של דבר בכפר ולחמה בקרב שהתפתח בו, אך העדויות לכך אינן חד-משמעיות.[11]
ההכנות למתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היוזמה והאישור לתקוף
[עריכת קוד מקור | עריכה] מכתבו של דוד שאלתיאל ליהושע זטלר (מפקד כוח הלח"י שהשתתף בהתקפה) |
|---|
| "אל: שפירא [כינויו של זטלר] מאת: ממ"ז נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו. נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אווירודרום [שדה תעופה] במקום". |
לוחמי האצ"ל והלח"י פנו לדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", וביקשו אישור לתקוף את דיר יאסין. שאלתיאל אישר את ההתקפה על דיר יאסין בתנאי שלוחמי האצ"ל והלח"י לא ינטשו אותו לאחר כיבושו, אלא יישארו בו כדי למנוע מכוחות ערבים להיאחז בחורבות הכפר. במכתבו ליהושע זטלר, מפקד כוח הלח"י בירושלים, כתב שאלתיאל שכיבוש הכפר וההיאחזות בו משתלבים בתוכנית המערכה הכוללת של פיקוד "ההגנה" באזור ירושלים.[19] בריאיון שנערך עמו ב-1960 התייחס שאלתיאל למכתב, וטען כי התנגד להתקפה על דיר יאסין: "כשנודעה לי תוכניתם על כיבוש דיר יאסין, התחננתי לפניהם לבל יעשו זאת, משום שכפר זה אינו מסוכן באותה שעה". לדבריו, בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה מול התעקשותם של אנשי האצ"ל והלח"י ולכן אישר בדיעבד את הפעולה, אף על פי שהעדיף לשלוח את לוחמי האצ"ל והלח"י לסייע ללוחמי "ההגנה" בקרב על הקסטל.[20] ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, שהיה באותה עת קצין מודיעין בפלמ"ח, טען כי הוא התנגד להפרת הסכם השלום עם הכפר, אולם לדבריו שאלתיאל אמר לו כי אין לו היכולות לעצור את כוחות האצ"ל והלח"י מלפעול. ההיסטוריון יואב גלבר טען כי נוסח המכתב סותר את עדויותיו המאוחרות של שאלתיאל בהן טען כי הפעולה נכפתה עליו בניגוד לרצונו מבלי שיוכל למונעה.[21]
התכנון והתדרוך לפני המתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למפקד הפעולה התמנה בן-ציון כהן ("גיורא").[2][1]
לטענת ההיסטוריון בני מוריס, בפגישות שנערכו לצורך תכנון המתקפה החליטו מפקדי האצ"ל והלח"י כי יש לגרש את תושבי הכפר לאחר שזה ייכבש.[7] יהודה לפידות טען שאנשי הלח"י הציעו להרוג את כל תושבי הכפר שלא יברחו, על מנת לעורר אימה ולפגוע במורל של ערביי הארץ, אולם פיקוד האצ"ל דחה את ההצעה.[22]
הלוחמים שנועדו להשתתף בפעולה תודרכו ב-8 באפריל, מספר שעות לפני תחילת ההתקפה על דיר יאסין. 40 לוחמי לח"י התכנסו בגבעת שאול ו-72 לוחמי אצ"ל התכנסו בבסיס "עץ חיים" בכניסה לירושלים. לדברי לפידות האווירה בקרב אנשי האצ"ל הייתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמי הארגון נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש מכוחות הביטחון הבריטים. שיתוף הפעולה בין שני הארגונים, האצ"ל והלח"י, הגביר את תחושת הסולידריות ביניהם, ובהתאם לכך נבחרה הסיסמה "אחדות לוחמת" לסמן את תחילת המתקפה. מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, הדגיש בדבריו ללוחמים שרוכזו לצורך הפעולה, כי חל איסור לפגוע בנשים, ילדים, זקנים ושבויים. הוא הוסיף ואמר, כי תושבי הכפר יוזהרו בעזרת רמקולים על המתקפה הקרבה, על מנת לתת להם הזדמנות לנוס על נפשם, וכי הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, תישאר פתוחה לשם כך.[5] לעומת זאת, מפקד הפעולה, גיורא, העיד כי "כשמדובר על שבויים, נשים, זקנים וטף, היו חילוקי דעות, אולם הרוב היה בעד חיסול כל הגברים שבכפר וכל כוח אחר שיעמוד מנגד, בין אם זה זקנים, נשים או ילדים".[1] גיורא אף העיד כי הוא הורה לחייליו להטיל רימונים ולפתוח באש אוטומטית לפני כל כניסה לבית בכפר.[2]
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשעה 04:00 בבוקר יום שישי 9 באפריל 1948 הותקף הכפר. אנשי האצ"ל תקפו משכונת בית הכרם מכיוון דרום-מזרח ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול מכיוון צפון-מזרח,[23] בפיקודו של פתחיה זליבנסקי. כיתה של האצ"ל בפיקודו של טרייביש הוצבה על רכס השראפה (הר הרצל) שחלש על הכפר ועל הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, ומאוחר יותר הציב שם גדוד "מוריה" של "ההגנה" חוליית מקלע לחסום תגבורת ערבית מעין כארם.
בקרבת מקום, בגבעת שאול, הוקם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל ביחד עם מפקד גדוד "מוריה", זלמן מרט. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. על פי עדותו של סגן מפקד הכוח, יהודה לפידות, לפני תחילת הקרב התכוונו כוחות אצ"ל ולח"י לוותר על אפקט ההפתעה ולהודיע לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר. למעשה הקרב התחיל סמוך לשעה 4:45 לפנות בוקר, לפני השעה המתוכננת, לאחר שכוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר.[24] המשוריין (בו ישבו עשרה לוחמים, חציים מלח"י וחציים מאצ"ל) נושא הרמקול, יצא מגבעת שאול סמוך ל-5 בבוקר, לאחר שהקרב כבר החל. המשוריין הופעל אך נתקל בכניסה לכפר בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך, וההודעה שנמסרה בו הושמעה, אך לא ברור אם היה מי ששמע אותה.[5] עם זאת, לשמע היריות הראשונות ברחו תושבים רבים מבתיהם לעבר המורדות הסמוכים.[25]
בצהרי היום, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם צוות של ארבעה[דרוש מקור] אנשי פלמ"ח עם מרגמת 52 מ"מ (2 אינץ'), שירתה על הבית בניסיון להכניעו, אך גם ניסיון זה לא הועיל והלוחמים הערבים המשיכו להילחם גם לאחר שרוב הכפר נכבש ותושביו ברחו או נכנעו.[21] בצהרי יום שישי תוגברו התוקפים ב-12 אנשי פלמ"ח מלווי שיירות, שהיו חמושים בשתי מרגמות 52 מ"מ ובשלושה מקלעים. הם פעלו בכפר וכבשו בתים, עד ששאלתיאל פקד עליהם לעזוב את הכפר. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לכדי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, ובהם נשים וילדים.[דרוש מקור] ללוחמי האצ"ל והלח"י, שלא היו מאומנים או מנוסים בלחימה ביום ובתקיפה של כפר ערבי, נגרמו 5 הרוגים ו-14 פצועים.[21] הקרב הסתיים בשעות אחר הצהריים.[26]
תוך כדי הקרב ברחו מאות מתושבי הכפר לכפר הסמוך עין כארם. אלה שנותרו בכפר נכנעו ונלקחו בשבי, רובם נשים וילדים. הם הועמסו על משאיות והוסעו דרך רחובות ירושלים המערבית אל שכונת הגבול מוסררה, מצפון לחומת העיר העתיקה, שם הורדו מהמשאיות וצעדו ברגל למזרח ירושלים. מראה הניצולים עורר כעס בקרב תושבי העיר הערבים.[26]
האצ"ל חשש כי חיל האוויר הבריטי יתקוף את הכפר והודיע להגנה כי לא יוכל להחזיק בו. ראש משלחת הצלב האדום, ז'אק דה-רנייה, הגיע לכפר ב-11 באפריל בבוקר עם אמבולנס ומשאית, לפי בקשת הערבים. לאחר סיור בכפר הוא תבע להעמיס על המשאית גופות של הרוגים ויצא מהכפר תוך שחילץ שתי ניצולות: ילדה וזקנה.[27] לאחר שהערבים סירבו לקבל את הגופות החזירן לאחר 24 שעות לדיר יאסין, וביקש מהנוכחים לקוברן בקבר אחים כדי שלא תפרוץ מגפה, אך במקום לקוברן הם ניסו להיפטר מהן בהצתתן באש.[28] שלושה ימים לאחר הקרב החליפה את כוחות האצ"ל, שחששו מתגובה בריטית, יחידת גדנ"ע של "ההגנה" בפיקודו של יהושע אריאלי והם קברו את הגופות שנשארו בכפר.[29]
הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם, התייעץ עם מפקד הצבא הבריטי, גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן לגבי תגובתם. מקמילן, כדרכו בסוף המנדט הבריטי, סירב לסכן את כוחותיו שלא למען אינטרסים בריטיים טהורים. קנינגהם פנה למפקד חיל האוויר המלכותי שלו בבקשה להפציץ את הכפר מהאוויר, אלא שהלה הודיע כי יום קודם לכן נשלחו כל המפציצים הקלים למצרים, והתחמושת שלהם נשלחה לבסיס חבניה שבעיראק, ונדרשת יממה לכל הפחות על מנת לרכזם שוב. כיוון שבינתיים כבר עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר לא היה טעם בניסיון להחזירם.[27][30]
עדויות לגבי הרג נשים וילדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גיורא, מפקד הפעולה, העיד כי היה דיון מוקדם על המתקפה, כאשר "הרוב היה בעד חיסול כל הגברים וכל מי שיתנגד, כולל נשים וילדים".[1] לפי עדות של איש אצ"ל אחר, יהושע גורודנצ'יק, ירו אנשיו בנשים ובשבויים.[1] תושבי דיר יאסין שניצלו העידו אף הם על הרג נשים ועל פגיעה מכוונת בעובר.[31][32][33][34]
לוחם הלח"י עזרא יכין, שהשתתף בקרב, מונה כמה סיבות לכך שבמהלך כיבוש הכפר נהרגו גם חפים מפשע. לדבריו, בקרב התושבים הפלסטינים היו גם נשים לוחמות, ולוחמים אחרים התחפשו לנשים כדי להתקרב ולפגוע בכוחות היהודיים, ומשום כך התקשו הלוחמים היהודיים להבחין בין נשים מעורבות בלחימה ובין חפות מפשע. טענות אלו שנויות במחלוקת. מקורן ככל הנראה בספר "על החומות" מאת יהושע אופיר. בהתבססו על דו"ח שכתבה ועדה מטעם ההסתדרות הרפואית העברית, כתב קצין הש"י של המחוז, יצחק לוי (לויצה), כי "גרסה זו אינה ראויה להתייחסות רצינית". הוועדה ביקרה בכפר למחרת כיבושו, ואף שנמצאו בחיפוש בבתים גופות נקובות כדורים של נשים וילדים, לא נמצאו שם גוויות של גברים. יצחק לוי גם סתר את הטענה שחלק מהאזרחים נפגעו באש המגינים הערבים של הכפר.[35] חיילי הגדנ"ע, בהם יאיר צבן, נשלחו לקבור את גופות ההרוגים.[36] לדברי צבן, רוב הגופות היו של נשים וזקנים. צבן העיד גם כי ראה תושבים שנורו בעורפם, ושלל את טענותיהם של חלק ממשתתפי הפעולה, לפיהן ההרוגים נפגעו בחילופי האש.[28]
לדברי יואב גלבר, בתנאים בהם התנהלה מלחמת האזרחים בראשית מלחמת העצמאות, ההבחנה בין לוחמים לאזרחים הייתה קשה, וכל גבר צעיר נחשב ללוחם פוטנציאלי. בנוסף, בניגוד לכיבוש רוב הכפרים במלחמה, הלחימה בדיר יאסין התנהלה בנוכחות אוכלוסייה אזרחית, שלא נמלטה לפני תחילת ההתקפה על הכפר וגם לא אחרי שהחלה.[16] לדברי אליעזר טאובר, לאנשי האצ"ל והלח"י לא היה כל ניסיון קרבי והם הופתעו מההתנגדות העזה של מגיני הכפר ומהלחימה על כל בית. לכן הם השתמשו בשיטה של הנחת אצבע ג'ליגנייט כדי לפעור חור בדלת, דרכו זרק לוחם אחר תרמיל מלא חומר נפץ. האנשים בבתים נקברו תחת ההריסות. במקרים אחרים הושלכו לתוך הבתים רימוני יד ואז הלוחמים התפרצו לבתים כשהם יורים אש אוטומטית. באחד הבתים נהרגו בפיצוץ יותר מעשרים אנשים.[37]
ילד בן שתים-עשרה שניצל סיפר כי אנשי המחתרות הרגו ילדים ונשים ביריות, בכוונה תחילה, ולא תוך כדי קרב.[38] בגרסה זו של ילד קטן תומכות עדויות של בריטים, של אנשי הצלב האדום, ושל אנשי "ההגנה" שביקרו במקום לאחר מעשה ודיווחו על גופות של נשים וילדים שנורו מטווח קצר. לפי המחקר של אליעזר טאובר מדובר במקרה יחיד, בו לאחר שנכנעו בני משפחת זיידאן ויצאו מהבית בידיים מורמות, פתח עליהם לוחם אצ"ל באש ממקלע ברן. בתקרית זו נהרגו 11 מבני המשפחה ואחרים נפצעו. הלוחם עשה זאת ביוזמתו האישית, בטענה של נקמה.[39]
אבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר הקרב נקבה ההודעה של האצ"ל ולח"י במספר 240 הרוגים ערבים. הסוכנות היהודית וארגון ה"הגנה" אימצו את המספר הזה, ולדברי יואב גלבר, הנציחו אותו "למטרות פולמיות פנימיות". ב-13 באפריל פרסם הניו יורק טיימס את המספר 254, לאחר שהוסיף על המספר שבהודעת האצ"ל את מספר הפצועים קשה שאושפזו בבית חולים ממשלתי בירושלים. בעקבות ידיעה זו, נפוץ והתקבל מספר זה בעולם ובארץ ישראל. אולם מספר ההרוגים הערבים בדיר יאסין היה נמוך בהרבה.[16]
מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים בדיר יאסין נע ככל הנראה בין 100 ל-120 הרוגים (לרבות לוחמים): 107–120 על פי מחקר של כנענה שריף מאוניברסיטת ביר זית;[13][40] 100–120 על פי ההיסטוריון בני מוריס;[41] אליעזר טאובר מונה 101 שמות, כולל הדרך שבה נהרגו.[42] מחקרים אלו מסתמכים על עדויות של לוחמים יהודים וערבים בכפר, על דיווחים של הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), ועל עדויות של תושבי הכפר.
50 (או אולי אף 70) מתוך 150 השבויים שהועברו לצלב האדום היו פצועים. טאובר מעריך שמספר הפצועים מבין אנשי דיר יאסין היה בסך הכל כ־100 (בערך כמספר ההרוגים) בהתחשב בפצועים מבין תושבי הכפר שנמלטו בדרכים אחרות.[43]
לתוקפים היו חמישה הרוגים: ארבעה אנשי אצ"ל ואיש לח"י אחד. יש הערכות שונות לגבי מספר הפצועים. המספר המקובל הוא בין 30 ל-40 פצועים (בערך רבע או שליש מהכוח).[44]
בעקבות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]מייד לאחר הקרב נפוצו שמועות שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם, שהיה אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים, שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ללמעלה מ-250 (בידיעה ב"דבר"[45]) ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. בדיון בפרלמנט הבריטי, שנערך ימים אחדים לאחר הקרב, תיאר אותו שר המושבות כ"תועבה אכזרית וברוטאלית נוספת".[46] השמועות, שנקבו במספרים מוגזמים, הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזרז את פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים.
הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם ביקש להעניש את מבצעי הפעולה, אך נאמר לו כי אין לצבא הבריטי די כוחות לכך. גם בקשה כי חיל האוויר המלכותי יתקוף את הכפר מהאוויר נדחתה מסיבות דומות.[47]
כאשר התפרסמו הידיעות על האירועים, הסתייגו מוסדות היישוב ממעשי האצ"ל והלח"י, וב-12 באפריל פרסמו הודעות גינוי. הסוכנות היהודית שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה,[41] שבו כתבה, בין היתר (בתרגום מערבית): "הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר יאסין שבוצעה על ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים".[דרוש מקור] אולם המלך דחה את ההתנצלות, באומרו כי "הסוכנות היהודית היא המנצחת על הפעולות הציוניות בכללן". גם הרבנים הראשיים, יצחק הרצוג ובן ציון עוזיאל, פרסמו הצהרת גינוי בשם הרבנות הראשית, וגם ה"הגנה" פרסמה הודעה בנושא.[41][48] ב-13 באפריל דיווח "דבר": "קול המגן העברי פרסם אמש הודעה, המגנה במילים חריפות את השתוללוּת הזוועה בכפר הכבוש", וכן "מטעם הרבנות הראשית לארץ ישראל נמסרה אתמול הצהרה בגנוּת הפעולה האכזרית בדיר יאסין".[45]
הידיעות על הטבח פשטו בעולם הערבי באמצעות תושבי הכפר שהגיעו לירושלים לאחר הטבח ופקידים בריטים ואנשי "הצלב האדום". אמצעי התקשורת הערביים בארץ ישראל ובארצות ערב השכנות הבליטו את הפרשה.[49] קריאות שלהוב "דיר יאסין"[דרוש מקור] ליוו את מעשי הטבח שבוצעו בשבועות הבאים נגד יהודים – הטבח בשיירת הדסה (13 באפריל) בו נרצחו כ-80 יהודים, ובטבח בכפר עציון (13 במאי) בו נרצחו 133 יהודים.[50] עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בהתקפה על שיירת הדסה נקמו הערבים על חללי דיר יאסין.[51]
אמצעי התקשורת הערביים גוללו את סיפורי הזוועה במטרה להסית את דעת הקהל הערבית ואת הממשלות הערביות נגד הציונים. הפרסום הרב שניתן לטבח הגביר את הלחץ על מנהיגי מדינות ערב לסייע לפלסטינים וחיזק את החלטתם להתערב במלחמה בארץ ישראל, שכן הם לא יכלו להתעלם מן הזעם הרב שעוררו הידיעות על הטבח במדינותיהם.[49] התיאורים שדווחו באמצעי התקשורת הערביים נעשו לרוב בהגזמות קיצוניות,[52] שבאו לביטוי אף בדיווחו של הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם לשר המושבות ארתור קריץ' ג'ונס (אנ').[53] חאזם נוסייבה, שבזמן המלחמה היה שדרן בתחנת רדיו בירושלים, טען כי חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, החליט להגיב בהוצאת הודעה המצהירה כי בדיר יאסין נטבחו ילדים ונשים הרות נאנסו ומעשי זוועה אחרים, וזאת כדי להמריץ את מדינות ערב להצטרף למלחמה. הניצולים שהגיעו לירושלים, הכחישו נמרצות שבוצעו מעשי אונס, אולם דיווחים שקריים אלו צוטטו בתחנות רדיו ערביות נוספת ותרמו לנראטיב הערבי של הקרב. לדברי נוסייבה הפחד מהאונס גרם לבריחה המונית של פלסטינים מיישובים שונים.[54] במאי 1968 הסביר נוסייבה את ההגזמות בדיווחים אודות האירועים: "אנחנו לא היינו בטוחים שהצבאות הערביים, למרות כל הדיבורים, באמת יגיעו. חשבנו שיש לזעזע את האנשים בארצות הערביות כדי לחולל לחצים על ממשלותיהם".[55]
בני מוריס מציין את האפשרות שהדיווחים בתקשורת הערבית "נועדו גם להגביר את הנחישות וכוח העמידה של ערביי ארץ ישראל",[52] אלא שהשפעתם היתה הפוכה. לדבריו, "התולדה המידית העיקרית של הטבח ושל מסע ההסתה באמצעי התקשורת הערביים שבא בעקבותיו היתה הגברת הפחד ומנוסת הבהלה".[56] מוריס מעריך כי למבצע כיבוש דיר יאסין היתה "ככל הנראה השפעה מרחיקת לכת יותר מכל אירוע אחר במלחמה על מנוסתם של כפריים ערבים מארץ ישראל".[57] במשך שבועות השמיעו תחנות הרדיו הערביות תיאורים קשים ומוגזמים של האירועים, ובכך שימשו גורם עיקרי בתהליך הדמורליזציה בחברה הפלסטינית.[58][59] הטבח נתפס בידיהם כמה שצפוי להם במקרה שהיהודים יכבשו את יישוביהם.[60] תיאורי הזוועה אף נופחו על ידי התושבים הערבים.[56] אירועי דיר יאסין עוררו פחד ובהלה ובריחות נוספות של האוכלוסייה.[59] הקרב, והשמועות שנפוצו בעקבותיו, הגבירו את מגמת הבריחה ההמונית של תושבים ערבים פלסטינים מבתיהם, ונטישת כפרים ערביים מפחד הכיבוש היהודי. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בבריחה ההמונית של כמעט כל התושבים הערביים של העיר חיפה בשלהי אפריל, לפני כיבוש השכונות הערביות של העיר על ידי כוחות "ההגנה". גם אבו איאד, שהיה מספר 2 באש"ף, כתב בספרו "ללא מולדת" כי המאורעות בדיר יאסין עוררו אימה בקרב ערבים רבים וגרמו להם לברוח.[61] מנחם בגין כתב בספרו "המרד": "לא מה שקרה בדיר יאסין, אלא מה שסופר על דיר יאסין פילס את הדרך לניצחונותינו המכריעים בשדה הקרב".[62] בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" שנכתב על ידי ענף ההיסטוריה של המטכ"ל נכתב כך: "פרשת דיר יאסין נתפרסמה בעולם כלו כ'טבח דיר יאסין', דבר שגרם לנזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא... אך אין ספק שהיא שימשה גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר מכן.. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על ידי כך אש-דת בקרבם, אך למעשה הם הביאו מורך בליבם."[63] מוריס קובע כי אירועי דיר יאסין ושידורי הרדיו הערביים שתגברו את רישומם, "דרבנו במידה מכרעת את היציאה הערבית ההמונית מתחומי מדינת ישראל".[64] עבדאללה הראשון, מלך עבר הירדן, ציין בדיעבד את טבח דיר יאסין כאחד מנימוקיו להצטרפותו לפלישת צבאות ערב לשטח ארץ ישראל המנדטורית לאחר תום המנדט הבריטי (15 במאי), במלחמה נגד ישראל.[52]
לאחר הקמת המדינה סירב משרד הביטחון להכיר בפצועים שנפצעו במהלך כיבוש דיר יאסין כנכי מלחמת העצמאות. במאי 1953 שינתה ועדת ערעור החלטה זו.[65]
התייחסויות לתוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה] הדו"ח של מאיר פעיל |
|---|
| סודי ביותר אל: מפקד מחוז ירושלים. הנידון: פעולת הפורשים בדיר-יאסין. ביום שישי 9.4.48 בשעה 16:00 הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר "הכבוש". שהיתי בכפר עם איש לח"י כשעה ויכולתי לראות את כל מעשיהם של הפורשים שם. |
ההיסטוריון בני מוריס העריך בספרו "לידתה של בעיית הפליטים", כי מפקדי האצ"ל ולח"י "התכוונו מלכתחילה לגרש את תושבי הכפר", אולם "במהלך ההשתלטות על הבתים נטבחו רבים מתושבי הכפר. הלוחמים של שני ארגוני הפורשים קיבצו אחר כך חלק ניכר מן הכפריים שנותרו בחיים, בהם אנשי מיליציה ואזרחים לא חמושים ולא לוחמים לרבות נשים וטף, ורצחו עשרות מהם... כן היו מעשים של השחתת גופות ואונס". עם זאת, עדויות מלמדות, לדבריו, שהכוח של שני הארגונים "יצא לכפר ללא כוונה לערוך טבח בתושביו, אלא שבמהלך הקרב הם איבדו את עשתונותיהם, לאחר שנתקלו בהתנגדות קשה ובלתי צפויה".[57]
לעומתו ההיסטוריון יואב גלבר כתב: "לא הייתה זו פעולה מפוארת משום בחינה שהיא... אולם יש פער גדול בין מה שאירע בכפר לבין סיפורי הזוועה שסופרו עליו מאז ועד היום... בזמן הקרב או אחריו לא אירעו בדיר יסין מקרי אונס, התעללות והשחתת גופות. להיטותה של מפ"ם לנופף בפרשת דיר יסין ולהטיח האשמות בפורשים נבעה מתחושתה הלא נוחה על חלקם של מפקדים וחיילים בפלמ"ח... במעשים דומים".[66]
הספר "ירושלים, ירושלים", מאת לארי קולינס ודומיניק לאפייר, תומך בגרסה שהיה טבח של אזרחים ואונס של נשים, ומביא עדויות של תושבי הכפר בשמם על מעשי זוועה כביכול שנעשו לבני משפחתם. לדבריהם, יהושע אריאלי, שעמד בראש כוח "ההגנה" שהחליף את האצ"ל והלח"י בכפר, אמר כי "כל ההרוגים, להוציא מתי-מספר היו זקנים, נשים או ילדים. המתים שמצאנו היו כולם קרבנות חפים-מפשע ואף אחד מהם לא מת כשהוא מחזיק נשק".[67]
בני מוריס ציין כי "המחקרים המקיפים היחידים שנעשו בידי חוקרים ערבים" (כנאענה וזיתאווי ווליד ח'אלדי) אינם מזכירים כלל מעשי אונס, ויתרה מכך, "הניצולים הערבים שרואיינו כעבור עשרות שנים דחו מכול וכול את סיפורי האונס בטענה שמדובר ב'שקרים'". לדבריו, כמה מהמרואיינים הערבים אמרו במפורש שגורמים רשמיים, כמו יושב ראש הוועדה הלאומית בירושלים חוסיין אל-ח'אלידי, סיפרו לניצולים את סיפורי הזוועות הללו ועודדו אותם או אפילו הורו להם להפיץ אותם, כדי להכפיש את היהודים ולתרום ללחץ על מדינות ערב שיפלשו לארץ ישראל. לדעתו, סביר להניח שהסיפורים הללו היו שקריים וגם כנאענה נוטה לסברה זו.[68]
ההיסטוריון מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, שהיה מפקד יחידת סזון כנגד אצ"ל ולח"י באותה עת, טען בדו"ח שכתב למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל, כי הגיע לכפר הכבוש בשעה 16:00. במאמר משנת 1972 לעיתון "ידיעות אחרונות" כתב: "בכל מלחמת העצמאות לא היה מעשה אחד שהגיע לממדי הזוועה של דיר-יאסין", ודרש ממנהיגי האצ"ל להתנצל עליו.[69] בריאיון מאוחר יותר סיפר פעיל כי נשלח "כמפקד בהגנה, בשביל לבדוק את יכולותיהם של האצ"ל והלח"י... היינו מעט לפני מלחמת העצמאות, ובהגנה ביקשו לדעת האם באצ"ל יודעים להילחם". "מה שגיליתי שם", אומר פעיל, "הוא שהם לא יודעים דבר בלוחמת שדה. גרוע מזאת, ראיתי שהם יודעים לטבוח ולרצוח... הם כועסים עלי שאמרתי את הדברים, שיכעסו קודם על עצמם".[70]
בארכיון צה"ל[71] מובאת עדותם של שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי וד"ר א. דרויאן שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית. לדבריהם הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ובדקו את סיבת המוות. מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו 46 גופות וכי המוות נגרם על ידי יריות או פצצות. "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האיברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".
חומר ארכיוני חסוי הנוגע לפרשה, הכולל שלושה דו"חות, תיעוד וקבוצת תצלומים, נמצא בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. בשנת 2010 ביקשו הבמאית נטע שושני ועיתון "הארץ" להסיר את החיסיון,[28] אולם בית המשפט קיבל את עמדת ועדת השרים, שלפיה החומר מוגדר כ"חומר סודי האסור בעיון", בשל חשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה וחשש לפגיעה בכבוד המת.[72]
הוויכוח על הכינוי "טבח"
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר חוקרים סוברים שאין להגדיר את פעולת דיר יאסין כ"טבח". יהודה לפידות, איש האצ"ל וממפקדי הפעולה, טען כי אנשי האצ"ל לא היו מאומנים בלחימה סדירה ובלוחמה בשטח בנוי, ופיקוד הארגון היה בלתי מקצועי מבחינה צבאית (בכך הוא מצטרף לחוות דעתו של פעיל).[73] לפידות טען כי כל הקורבנות הערבים נהרגו תוך כדי קרב, וכי לא היו מעשי אונס והשחתת גופות. בעניין זה הוא מסתמך על קביעתם של רופאי הסוכנות היהודית (בארכיון צה"ל) ועל ראיונות עם ניצולי הכפר שהכחישו נמרצות מעשים של אונס והתעללות בגופות.[74][5]
טענות דומות מצויות במאמריו של אורי מילשטיין על הפרשה ובספרו "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור", וכן בספרו של פרופ' אליעזר טאובר "דיר יאסין – סוף המיתוס". בני מוריס הצביע על כך שאורי מילשטיין הסתייג בספרו "תולדות מלחמת העצמאות" מהגדרת אירועי דיר יאסין כ"טבח", וזאת על אף שהוא כותב בו כי רוב ההרוגים בדיר יאסין היו "זקנים, נשים וילדים, ורק מיעוטם גברים צעירים שאפשר לסווגם כלוחמים". מילשטיין תיאר בספר הרג של "משפחות שלמות" תוך כדי הלחימה מבית לבית ומספר פשעי מלחמה: הרג של אם וילד שנלקחו לשיח' בדר ונורו בידי שומרי לח"י, רצח של נער ערבי שבוי במפקדת לח"י בגבעת שאול, טבח של שבויים במחצבה, הרג של משפחות כשיצאו מבתיהן בידיים מורמות ורצח של שבויים אחדים בידי אנשי הפלמ"ח שהשתתפו בפעולה.[75]
אדם רז, היסטוריון המתמחה בתיאוריה פוליטית, טוען שהמגבלות הניצבות בפני חוקרים שעוסקים באירועים האלימים כלפי האוכלוסייה האזרחית בתקופת המלחמה, נובעות מהעדר גישה ל"מיליוני מסמכים משנותיה הראשונות של המדינה האצורים בארכיונים הממשלתיים", אבל גם בגלל צנזורה אקטיבית. בין השאר, הוא קובע, כי בשנים האחרונות סורקים אנשי המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) ארכיונים ברחבי הארץ ו"מעלימים ראיות לפשעי מלחמה".[76]
ההיסטוריוגרפיה הערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדברי בני מוריס, שתיעד את מעשי הטבח במהלך המלחמה בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949", "ספרות המחקר הערבית בסוגיית דיר יאסין לוקה בעצלות, בחוסר מקוריות ובאיחור". לטענתו, סקירתם של כנאענה וזיתאווי "נסמכת אך ורק על עדויות שבעל פה ונכתבה מתוך גישה אנתרופולוגית ולא היסטוריוגרפית". הוא מציין כי חוקרים אלה "מנפחים בתיאורם את מספר היהודים שהשתתפו בתקיפה" (700) וטוענים כי השתתפו בה "טנקים" וזאת על אף שליהודים לא היו טנקים כלל באותה עת. לדבריו, החידוש שבגרסתם הוא מספר ההרוגים, 107, ובכך הם שמו קץ לכל האומדנים שהיו מקובלים עד אז, שדיברו על כ-250 הרוגים. לדעת מוריס, ספרו של וליד ח'אלדי על דיר יאסין הוא "התיאור השלם והמאוזן ביותר שראה אור בערבית על האירועים". רובו הגדול של הספר מסתמך על עבודותיהם של מילשטיין, לפידות ולוי, ובנוסף לכך ראיונות שערך בעצמו עם ניצולים.[77]
ההיסטוריון אוסמה מקדיסי (פרופסור להיסטוריה שעמד בראש הקתדרה של קרן החינוך הערבית-אמריקנית באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס), טוען שיש לראות בטבח את שיאו של מסע טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית.[78]
תעמולה ערבית ופרו-פלסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיני הערבים הפכו אירועי דיר יאסין לסמל לאכזריות היהודים ולאירוע מכונן.[דרוש מקור] הפרשה שימשה במשך שנים רבות את התעמולה הערבית ואת מתנגדי מדינת ישראל.[דרוש מקור] דוברים ערבים אף תיארו את הפרשה כ"לידיצה הערבית".[79] בשנת 1965 הנפיקה מצרים בול דואר שבו מצוירת מפת ארץ ישראל, כשבמרכזה נעוצה חרב שסביבה דם שפוך, וכיתוב בערבית ובאנגלית: "טבח דיר יאסין, 9 באפריל 1948".[80]
מקורות פרו-פלסטיניים הצביעו על מה שהם תופסים כ"הכחשת טבח דיר יאסין".[81][82][83]
במיני-סדרה הבריטית "ההבטחה" מופיע בהרחבה תיאור עלילתי המאשים למעשה את האצ"ל בטבח מכוון של אנשי דיר יאסין.[דרוש מקור]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, מערכות, 1986, עמ' 340–345.[84]
- בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, 1991.
- בני מוריס, ההיסטוריוגרפיה של דיר יאסין (מרץ 2005), בתוך: מדיר יאסין עד קמפ דייוויד: מאמרים אישיים, פוליטיים והיסטוריים, עם עובד, 2018. פרק 9, עמ' 93–127.
- בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית־הישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד, 2010, עמ' 147–149.
- אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור, הוצאת המדרשה הלאומית ושרידות, 2007.[85]
- דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978 (פורסם במקור בשנת 1972), עמ' 224–232.
- עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, הוצאת עזריאל, 1979, עמ' 250–260.
- יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: הוצאת דביר, 2004, עמ' 153–161.[86]
- ירדנה גולני, המיתוס של דיר-יאסין, מספרי ספרית המרד, "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, תשל"ו.
- שמואל אבן-אור, "דיר יאסין", בתוך: מבחר מאמרים בידיעת הארץ (קרדום 1–11), הוצאת אריאל, 1982, עמ' 161–164.
- אליעזר טאובר, דיר יאסין – סוף המיתוס, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017.
- על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, עם עובד, 2008. (רומן ביוגרפי).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The 50 Years War Israel and the Arabs Part 1 Documentary – סדרה, 1999 (פרשת דיר יאסין מתחילה בדקה 10:14).
- יוני מנדל, פצע דיר-יאסין נפתח מחדש, באתר וואלה, 10 באפריל 2007
מקורות הטוענים שלא היה טבח
- אליעזר טאובר, 75 לישראל: פרשת דיר יאסין, בר-דעת פודקאסטים, אוניברסיטת בר-אילן
- יהודה לפידות,
כיבוש דיר יאסין מאתר ברית חיילי האצ״ל בתאריך 13 בדצמבר 2022 בשעה 07:58:56, בארכיון האינטרנט - יהודה לפידות, "דיר יאסין - מיתוס ומציאות", מתוך הספר בלהב המרד, באתר דעת
- אורי מילשטיין, פרשת דיר יאסין, מתוך תולדות מלחמת העצמאות, כרך 4 ממשבר להכרעה.
- אורי מילשטיין, פרשת דיר יאסין: הטבח שלא היה והדוח המפוברק שנועד להשחיר את האצ"ל והלח"י, באתר מעריב אונליין, 9 באפריל 2016
- שמעון כהן, 'שורה תחתונה: לא היה טבח בדיר יאסין', באתר ערוץ 7, 18 ביולי 2017 (ראיון עם אליעזר טאובר)
מקורות הטוענים שהיה טבח
- מאיר אביזוהר, כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה מתוך מוריה בירושלים בתש"ח, באתר עמותת ותיקי גדוד מוריה
- השנה ה-57 לטבח דיר יאסין, אתר מחסום, 8 באפריל 2005 (דף ארכיון)
עופר אדרת, עדויות מהטבח המצונזר בדיר יאסין, באתר הארץ, 14 ביולי 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 תיק דיר־יאסין, כותרת ראשית, 19 בינואר 1983
- ^ 1 2 3 עופר אדרת, מת מפקד הטבח בדיר יאסין: "עוד 3–4 דיר יאסינים, ולא היה נשאר אף ערבי בארץ", באתר הארץ, 17 באוקטובר 2021
- ^ Matthew Hogan, The 1948 Massacre at Deir Yassin Revisited, The Historian 63, 2001, עמ' 309–333
- ^ Karpf, Anne (2002-03-26). "Remember the pain, heal the wounds". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-10.
- ^ 1 2 3 4 יהודה לפידות, דיר-יאסין - מיתוס ומציאות, באתר "דעת".
- ^ טאובר, עמ' 14.
- ^ 1 2 מוריס 2010, עמ' 147.
- ^ 1 2 3 4 מוריס 2005, עמ' 102.
- ^ 1 2 3 גלבר, עמ' 154.
- ^ מוריס 2005, עמ' 109.
- ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 199.
- ^ איתמר רדאי, בין היסטוריה להיסטוריוגרפיה: המחקר ההיסטורי על הפלסטינים במלחמת 1948 בפרספקטיבה של שבעים שנה, המזרח החדש נ"ח, 2019, עמ' 128-129.
- ^ 1 2 כנענה שריף (עורך), הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948 - דיר-יאסין. מכללת ביר-זית.
- ^ טאובר, עמ' 30–34
- ^ טאובר, עמ' 47.
- ^ 1 2 3 גלבר, עמ' 156.
- ^ טאובר, עמ' 20.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 669, הערה 202 (ע"פ מילשטיין, 1989–1991, ד', עמ' 257–259).
- ^ גלבר, עמ' 154–155; 517, הערה 11.
- ^ השיחה עם אלוף שאלתיאל, דבר, 2 בספטמבר 1960.
- ^ 1 2 3 גלבר, עמ' 155.
- ^ אוסף אצ"ל, כיבוש הכפר דיר-יאסין - עדויות (ניגבו בשנים (1957-1955), תיק כ-4 - 10/ 1 באתר ארכיון ז'בוטינסקי.
- ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 125.
- ^ סיסמת הפעולה הייתה "אחדות לוחמת". שומר ערבי ששמע רחש קרא לחברו בקול: "מחמוד". מפקד כיתה באצ"ל חשב שאיש לח"י חבר אליהם ואמר את תחילתה של הססמה "אחדות" וענה לו "לוחמת".
- ^ מוריס 2005, עמ' 103.
- ^ 1 2 מוריס 2005, עמ' 104.
- ^ 1 2 לאפייר וקולינס, עמ' 230.
- ^ 1 2 3 עופר אדרת, עדויות מהטבח המצונזר בדיר יאסין, באתר הארץ, 14 ביולי 2017.
- ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (עורך: יהושע אריאלי), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, עמ' 50, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
- ^ הר. א. פ. עמד להרעיש את כובשי דיר יאסין, דבר, 14 באפריל 1948.
- ^ Larry Collins, Dominique Lapierre, O Jerusalem!, Simon and Schuster, 2007-09-04, עמ' 275, ISBN 978-1-4165-5627-5. (באנגלית)
- ^ Uri Milstein, History of Israel's War of Independence - Our of Crisis Camo Decision, University Press of America, 1998, עמ' 380, ISBN 978-0-7618-0372-0. (באנגלית)
- ^ Salīm Tamārī, Jerusalem 1948: The Arab Neighbourhoods and Their Fate in the War, Institute of Jerusalem Studies, 1999, עמ' 106, ISBN 978-0-88728-274-4. (באנגלית)
- ^ Remembering Deir Yassin, 1998, עמ' 48
- ^ מאיר אביזוהר, גדוד מוריה בירושלים בתש"ח כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה.
- ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003), ע' 51-48
- ^ טאובר, עמ' 79–82.
- ^ לאפייר וקולינס[דרושה הבהרה]: פ'המי זיידאן בן השתים-עשרה, אחד המעטים שניצלו מאותו הקטל, סיפר כי "היהודים פקדו על כל בני-משפחתנו להסתדר ליד הקיר והתחילו לירות בנו. אני נפצעתי בצד אבל אנו הילדים ניצלנו ברובנו מפני שהתחבאנו מאחורי ההורים שלנו. הכדור פגע באחותי קדרי (בת ארבע) בראש, באחותי סאמח (בת שמונה) בלחי, באחי מוחמד (בן שבע) בחזה, אבל כל האחרים שעמדו אתנו ליד הקיר נהרגו: אבי, אמי, סבי וסבתי, דודי ודודותי ואחדים מן הילדים שלהם".
- ^ טאובר, עמ' 130.
- ^ ראו: מוריס 1991, עמ' 485, הערה 175: "פרופסור שריף כנעאנה, מאוניברסיטת ביר זית, ערך מרשם שמי וטוען שנהרגו בדיר יאסין סך הכל 110–120 ערבים".
- ^ 1 2 3 מוריס 2010, עמ' 148.
- ^ טאובר, עמ' 100–102.
- ^ טאובר, עמ' 125–127
- ^ טאובר, עמ' 110–111
- ^ 1 2 כוחות ההגנה נכנסו לדיר-יאסין, דבר, 13 באפריל 1948.
- ^ מקרה דיר-יאסין בבית הנבחרים הבריטי, דבר, 13 באפריל 1948.
- ^ מוטי גולני, בריטניה והכרעת 'מלחמת האזרחים' בארץ ישראל: 'מפנה חיפה', אפריל 1948, ציון סד, ד, 1999, עמ' 24, JSTOR 23563946
- ^ מוריס 2010, עמ' 474, הערה 57.
- ^ 1 2 מוריס 1991, עמ' 158–159.
- ^ הקרב על כפר עציון(הקישור אינו פעיל, 19.4.2022), אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
- ^ עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27.
- ^ 1 2 3 מוריס 2010, עמ' 149.
- ^ מוריס 2010, עמ' 475, הערה 59. על כך כתב מוריס: "דומה שהבריטים היו נכונים להאמין לכל דבר שסופר על האצ"ל והלח"י".
- ^ The 50 Years War Israel and the Arabs Part 1 Documentary, סדרת של ה-BBC, דקה 14:14
- ^ מוריס 2010, עמ' 475, הערה 60.
- ^ 1 2 מוריס 1991, עמ' 159.
- ^ 1 2 מוריס 1991, עמ' 158.
- ^ מוריס 1991, עמ' 181.
- ^ 1 2 מוריס 2005, עמ' 106–107.
- ^ מרדכי בר-און, יחסי כוחות במציאות קרבית ומיתוס 'דוד מול גולית' במלחמת העצמאות, ישראל 20 (2010), עמ' 128.
- ^ אבו איאד, ללא מולדת, עמ' 24.
- ^ מוריס 2005, עמ' 108 (מתוך המרד, עמ' 162–165).
- ^ צה"ל, ענף ההיסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב, 1959, עמ' 117–118.
- ^ מוריס 2010, עמ' 154.
- ^ משתתפים בפעולת דיר יאסין יזכו בתגמולים לפי החוק, שערים, 27 במאי 1953.
- ^ גלבר, עמ' 154, 157, 302.
- ^ לאפייר וקולינס, עמ' 231.
- ^ מוריס 2005, עמ' 115–116.
- ^ מאיר פעיל, "האמת החצויה של דיר-יאסין", "ידיעות אחרונות", 20 באפריל 1972.
- ^ יוני מנדל, פצע דיר-יאסין נפתח מחדש, באתר וואלה, 10 באפריל 2007.
- ^ ארכיון צה"ל 48–54 / 500.
- ^ בג"ץ 10343/07 "הארץ" ואחרים נ' ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני ואחרים, ניתן ב-24 במאי 2010.
- ^ ראו עדותו במכון ז'בוטינסקי, אוסף אצ"ל, כיבוש הכפר דיר-יאסין - עדויות (ניגבו בשנים (1957-1955), עמ' 4 (עמ' 32 בקובץ).
- ^ לפידות מצטט את אנטון לה-גוארדיה בספרו "מלחמה ללא סוף", שראיין את עאיש זיידן, הידוע כחאג' עאיש, שנולד בדיר-יאסין והיה בן 15 בזמן הקרב, והעיד: "לא היו כל מעשי אונס, הרדיו הערבי דיווח באותם ימים על נשים שנאנסו ולאחר מכן נרצחו, אבל זה לא נכון. אני מאמין שרוב ההרוגים היו לוחמים וכן נשים וילדים שעזרו ללוחמים. הסיפור האמין היחידי בדבר רצח היה הוצאתם להורג של שישה אנשים במחצבה."
- ^ מוריס 2005, עמ' 117–119.
- ^ אדם רז, דיר יאסין ממש לא היה הטבח היחיד. חשיפה: הפרוטוקולים החסויים מ-48', באתר הארץ, 9 בדצמבר 2021
- ^ מוריס 2005, עמ' 119–120.
- ^ What happened to the ideal of multireligious Arab modernity? | Aeon Essays, Aeon (באנגלית).
- ^ דוגמה: תשובת ישראל לדמגוגיה של נציגי ערב, דבר, 13 בנובמבר 1952.
- ^ א. לין, מצרים הוציאה "בול דיר-יאסין", דבר, 7 במאי 1965.
- ^ Emad Moussa, Deir Yassin massacre and Israel's normalised denial, https://www.newarab.com/, 2022-04-09 (באנגלית)
- ^ Comrade Morlock, Zionists and Rape: the Deir Yassin Massacre and its Deniers, Medium, 2023-11-12 (באנגלית)
- ^ ג'יימס זוגבי, Remembering Deir Yassin, 2023
- ^ מוריס 1991, עמ' 485, הערה 175, מציין כי בספר נמצא "תיאור ממצה והוגן של אירוע דיר-יאסין – וכן הפניה לכל המקורות הבסיסיים בנושא".
- ^ (הספר בקטלוג ULI).
- ^ הנספח לספר באנגלית: Appendix II, Propaganda as History: What Happened at Deir Yassin?(הקישור אינו פעיל, 19.4.2022).
| הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל | |||
|---|---|---|---|
| מפקדים | זאב ז'בוטינסקי (מצביא האצ"ל) אברהם תהומי • רוברט ביטקר • משה רוזנברג • דוד רזיאל • חנוך קלעי • בנימין זרעוני • יעקב מרידור • מנחם בגין |  | |
| לוחמים | אברהם שטרן (יאיר) • אריה בן-אליעזר • אלי תבין • איתן לבני • שלמה לב-עמי • חיים לנדאו • אליהו לנקין • עמיחי פאגלין • דב כהן • גולי אפריקה • לוחמי אצ"ל נוספים
| ||
| סמלים, זרועות ויחידות | חיילים אלמונים • שיר בית"ר • דלק • פארק ז'בוטינסקי • קול ציון הלוחמת • חרות | ||
| פעולות | עליית אף על פי • ליל הרכבות • שוד רכבת הכסף • התקפת שדות התעופה הבריטיים • ההתקפה על משטרת רמת גן • פיצוץ מלון המלך דוד • פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים • פיצוץ השגרירות הבריטית ברומא • ליל ההלקאות • שוד בנק ברקליס • הפריצה לכלא עכו • פרשת הסרג'נטים • פיצוץ בית הבולשת הבריטית בחיפה • הפיצוץ בשער שכם • ההתקפה על מחנה 80 • פרשת דיר יאסין • כיבוש יפו • כיבוש מלחה • קרבות האצ"ל ברמלה • אלטלנה • רשימת פעולות האצ"ל | ||
| בריחות ומאסרים | התקפת נפל במגרש הרוסים • בריחת 12 אסירי המחתרות מבית הסוהר המרכזי בירושלים • הבריחות ממחנות המעצר באפריקה • גולי אצ"ל ולח"י • הפריצה לכלא עכו | ||
| פרשיות נוספות | פעולת האצ"ל בעיראק • משפט השלושים ושמונה • הסזון • מבצע היפופוטם • פרשת הריגת ידידיה סגל | ||
| תנועות פוליטיות | ציונות רוויזיוניסטית • תנועת הנוער בית"ר • ברית החשמונאים • הסתדרות ציונית חדשה • תנועת החרות • המשקיף | ||
| הנצחה והיסטוריוגרפיה | אות האצ"ל • מוזיאון האצ"ל • מוזיאון האצ"ל בתש"ח • אנדרטאות • "המרד" • בית הכנסת אחדות ישראל • בית הכנסת עולי הגרדום | ||
