יהדות מצרים

	יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: בחלקיו הראשונים של הערך משפטים חלקיים, מבנה רופף ופירוט יתר על נושאים משניים.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	שכתוב

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר נוסדה על ידי פליטים מארץ ישראל, שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה גדולה של יהדות אלכסנדריה בעיר, והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבותן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

לפי משרד החוץ,^[1] ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עמדה עד פטירתה באפריל 2013, כרמן וינשטיין,^[2] ובראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה. נכון ל-2023 נותרו 3 יהודים במצרים.

כבר בתקופת המקרא מצרים שימשה כמקלט פוליטי לנרדפים מארץ ישראל,^[3] אך ראשיתו של היישוב היהודי הנוכחי במצרים נזכר רק בקשר לימי בית ראשון. אחרי רצח גדליה, שמונה על ידי בבל להנהיג את שארית העם ביהודה, היגרו לתַּחְפַּנְחֵס שבמצרים קבוצת יהודים בראשות יוחנן בן קרח וירמיהו^[4]. אחרים התיישבו במִגְדֹּל, בנֹף, ובאֶרֶץ פַּתְרוֹס^[5].

בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס" מסופר על הבאת יהודים מארץ יהודה למצרים על ידי השלטון הפרסי לצרכים צבאיים: "וכבר לפני כן נכנס מספר הגון מהם עם הפרסי, ועוד לפני אלה נשלחו אחרים להילחם...במלך כוש".^[6]

במהלך התקופה הפרסית התפזרו היהודים מהאזורים הצפוניים של מצרים ועד גבולה הדרומי.^[7]

ערך מורחב – יב

באי יֵב שבדרום מצרים נמצא אתר ארכאולוגי המלמד על יישוב יהודי במקום. לפני חורבן בית ראשון חיו ביב שכירי חרב יהודים, שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים עבור השלטון המצרי ואחר כך עבור כנבוזי מלך פרס. הם החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל. במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו את מקדש יב באי. הקמת המקדש היוותה עילה לסכסוך גם עם הקהילה המצרית המקומית. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום. ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה.

תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לגבולות מצרים לוחמים יהודים שיגנו על ממלכתו. בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס" מסופר על הבאת יהודים מארץ יהודה למצרים לצרכים צבאיים על ידי תלמי בן לגוס והושבתם במבצרים.^[6] יוספוס פלביוס בחיבורו "נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים לפיהם לאחר קרב עזה, ירדו עם המלך תלמי למצרים יהודים רבים ובהם כהנים, ומלבד זאת, הוא הפקיד בידי יהודי אלכסנדריה את מבצרי מצרים, ולאחר שכבש את קירני ויתר ערי לוב, הושיב בהן יהודים.^[8] היהודים קיבלו רשות לחיות על פי חוקיהם והם היו חלק חשוב מצבא הממלכה התלמית והשלטון ובתקופות מאוחרות יותר אף נשען על תמיכתם.

ערך מורחב – תרגום השבעים

בשלהי המאה ה-2 לפנה"ס נכתב באלכסנדריה תרגום השבעים. זה היה התרגום הראשון לספר תנ"כי בשפה כלשהי. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור החיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים זקנים יהודים שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. באופן פלאי, המתרגמים תרגמו את התורה באופן זהה זה לזה - כולל רשימת שינויים מהמקור, אשר נעשו על מנת לא לפגוע בשליט ובעם המצרי.

ערך מורחב – מקדש חוניו

מקדש חוניו היה מזבח יהודי שבנה חוניו הרביעי בעיר ליאונטופוליס בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה. חוניו היה בנו של הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. צאצאיו של חוניו שימשו ככוהנים גדולים במשך 343 שנות קיומו של מקדש חוניו ולמעשה המשיכו את שושלת בית הכהונה הירושלמי בית צדוק. בשנת 73 לספירה שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם של פליטים סיקריים שהסיתו כנגד השלטון הרומאי. מידותיו ותבניתו של מקדש זה היו זהים לזה שבירושלים אך לא השתווה מבחינה רוחנית.

אנשי הצבא היהודים שישבו במצרים, בהשפעתם של אנטיפטרוס האדומי והורקנוס השני, שוכנעו לנטוש את נאמנותם למלך תלמי השלושה עשר ולהעבירה ליוליוס קיסר שנלחם במלך במהלך השנים 47-48 לפנה"ס. בעקבות תבוסתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית בקרב אקטיום מצרים סופחה לקיסרות הרומית בשנת 30 לפנה"ס. אוקטביוס שכעת היה מנהיגה היחיד של רומא הבטיח להמשיך את הסובלנות הדתית שיהודי מצרים נהנו ממנה. אולם מלבד זאת הכיבוש הרומאי סימן ירידה במעמדם של יהודי מצרים. הרומאים לא נזקקו לשירותיהם כחיילים ובכך הם איבדו את מעמדם וההשפעה שהייתה להם ונחשבו כמצריים החייבים בתשלום מס גולגולת. הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (30 לפנה"ס – 40 לספירה), שחי באלכסנדריה, מעיד על מספרם הגדול של היהודים במצרים. הוא כותב כי בתקופתו התגוררו מיליון יהודים במצרים, בלוב ובכוש,^[9] וכי שניים מחמשת הרבעים של אלכסנדריה, נחשבו "שכונות יהודיות".^[10]

היחסים בין האוכלוסייה ההלניסטית ליהודים הידרדרו ומפעם לפעם פרצו מהומות על רקע זה. נפילה נוספת במעמדם של היהודים ארעה בעקבות כישלון המרד הגדול והחובה בתשלום המס היהודי. בשנים 115–117 יהדות מצרים הצטרפה למרד התפוצות. היסטוריון מצרי^{[דרושה הבהרה]} מעיד על בריחת היהודים אל ביצות הנילוס. המושל הרומאי של מצרים, מרקוס רוטיליוס רופוס, היה חסר אונים אל מול ההצלחה היהודית בתחילת המרד. הוא שלח שני גדודים להגן על תושבי ממפיס. לבסוף הקיסר טראיאנוס שלח חילות משלוח למצרים ודיכא את המרד היהודי. הוא ציווה עליהם לשלם עבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב בלוב אוכלוסייה נוכרית. בסופו של המרד הושמדו כ-90% מיהדות מצרים.

בתקופה שלטון האסלאם במצרים היה היחס ליהודים היה כאל אנשי חסות שנקרא ד'ימה. היהודים נחשבו כאנשי הספר (אהל אל-כתאב) הזכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הם זכו לביטחון אישי והותר להם לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס ג'זיה וכן מגבלות נוספות. ביניהן בתחום הלבוש, רכיבה על בהמות וכן איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. רוב המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשית. עם זאת המגבלות הכלכליות הקשו על חיי היהודים. נוסף למס הג'זיה, היהודים חויבו במיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים וחוקי ירושה מפלים. לדוגמה מומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם שניהלו את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת מיסים וגבייתם עבור השלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית, לעיתים פנו יהודים לבתי הדין המוסלמים, לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים פנימיים. לעיתים יהדות מצרים חוותה רדיפות אלימות מצד השלטון, בפרט על ידי הח'ליף הפאטמי אל-חאכם שאף כפה על יהודים להתאסלם ושרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'וואדריה. עם זאת מירב האלימות כלפי היהודים הייתה לא-ממוסדת, ונערכה על ידי ההמונים בתקופות של חוסר יציבות.

לפי אחת ההשערות הקראים ישבו במצרים עוד לפני הכיבוש הערבי בשנת 641. ענן בן דוד, נשיא הקראים, הוא זה שחיזק וביסס את הקהילה הקראית במצרים, שהייתה מרכז קראי חשוב במשך דורות. החל מחזקיהו הנשיא (1064), ישבו במצרים הנשיאים מבית דוד המלך, צאצאי ענן בן דוד הנשיא, שנשאו בתואר "נשיא" ובתואר "ראש הגולה". הקהילה הקראית התקיימה לאורך מאות שנים בפוסטאט ונראה שהייתה לה השפעה רבה בעיר. בבית הכנסת "בן עזרא" שבפוסטאט התגלתה גניזת קהיר המפורסמת, שבה בין היתר נמצא חומר קראי רב. ידועות גם קהילות בצהרג'ת, בתניס, בדמיאט ובאלכסנדריה. עם ייסוד העיר קהיר ושרפתה של פֻסְטאט בשנת 1168 עבר חלק גדול מהקראים מפסטאט לקהיר, שם התקיימה הקהילה לאורך מאות שנים, והיו תקופות בהן הייתה לאחד מהמרכזים הקראיים החשובים.

נראה שבמאה ה-12 הייתה לקראים השפעה רבה גם על הרבניים, ויש מהרבניים שעברו לקראות. כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 הוא מצא כי מנהגי הקראים פשטו בקרב הרבניים, למשל דרך טהרה באמצעות יציקת מים ותפילה קראית. הרמב"ם יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עמם כאחים. יחס האחווה כלפיהם מותנה, לפי הרמב"ם, בכך שלא יביעו זלזול פומבי בתלמוד וברבנים. אך עם זאת הוא ניסה למנוע השפעות קראיות ונראה שגם הצליח.

ערך מורחב – סעדיה גאון

פעל בצעירותו במצרים וכנראה נולד בה. התפרסם בוויכוחים שהיו לו עם יהדות הקראית. רס"ג סבר שצפויה סכנה ליהדות הרבנית מהקראים, אשר לא מכירים בתורה שבעל פה. כאשר ראה רס"ג שאין מי שיכול לגבור על טענותיהם של הקראים, הוא החל, חרף גילו הצעיר (באותו הזמן היה רס"ג רק בן 23), במלחמה נגדם. הוא חיבר הרבה חיבורים פולמוסיים, בהם "ספר התשובות נגד ענן". חיבורו זה של רס"ג קומם נגדו את חכמי הקראים, שראו בו איום על עמדתם; בתגובה לרס"ג נכתבו לא מעט חיבורים קראיים פולמוסיים, כגון זה של סלמון בן ירוחם, שבספרו "מלחמות ה'" התפלמס עם כל טענות רס"ג, שנקרא על ידו ה"פיומי"^[11]. רב סעדיה גאון תרגם את התנ"ך לערבית ובכך תרם להכנסת ערכים יהודיים לתרבות האסלאמית.

ערך מורחב – הרמב"ם

הרמב"ם היה כמנהיג הדתי של קהילת קהיר ואחד מטובי הרופאים בקהיר. בשנת 1185 הפך לרופאו של המשנה למלך, הוזיר אל-אלפצ'ל. כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה.

ערך מורחב – גניזת קהיר

בסוף המאה ה-19 התגלו בחדר בית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט שבקהיר מאות אלפי כתבי יד. אלה ספרים ותעודות מהמאה ה-10 ועד המאה ה-12. לאור האקלים היבש של מצרים הם נשארו שלמים. פיענוחם לא הסתיים עד היום. דוגמה למסמך שנמצא בגניזת קהיר, הוא מכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025 על גובה המס השנתי שהוטל עליו.

התקופה הממלוכית הייתה תקופה קשה עבור יהדות מצרים ביחס לתקופה הפאטמית. במהלך התקופה נפוצו עמדות עוינות ללא-מוסלמים על רקע המלחמה במסעות הצלב. במקרים רבים התפרעויות אנטי-נוצריות התגלגלו גם להיות התפרעויות אנטי-יהודיות. חוקי עומר נאכפו באדיקות על ידי הממלוכים והיהודים היו נתונים תחת איום תמידי לחייהם ורכושם. למשל בתהלוכות לוויה של יהודים, דבר שמוסלמים רבים ראו כפולחן פומבי של דת המיעוט, ולכן כהפרה של חוקי עומר. המס שהוטל על היהודים עקב מעמדם כבני חסות הוכפל תחת סולטאנים ממלוכים מסוימים. השליט הממלוכי בַּיְבַּרְס, לאחר שחזר ממלחמה בסוריה, אסף יהודים ונוצרים רבים, והורה על חפירת בור עבורם ועל שריפתם בעודם בחיים. עם זאת, בתמורה לממון רב, הוא הסכים לשחררם. בשנת 1301 פרצו פרעות נגד נוצרים ויהודים ברחבי מצרים, רבים נהרגו, ורבים אחרים נאלצו להתאסלם, כולל כל יהודי העיר בילביס במצרים התחתונה.

בשנת 1517 נכבשה מצרים על ידי האימפריה העות'מאנית, אך לממלוכים נותרה אוטונומיה בענייני פנים.

על פי מקורות פורטוגולים, בשנת 1735 התרחש טבח המוני ביהודי קהיר בהתפרצות קנאית מצד ההמונים, שצבאו על הרובע היהודי בעיר והרגו את רוב תושביו היהודים.^[12] בעשרות השנים לאחר מכן מתמעטות הידיעות על יהודי מצרים, ובעת פלישת נפוליאון בשנת 1798 נמצאו בקהיר כ-3,000 יהודים בלבד. פעילותם הכלכלית של היהודים בתקופה זאת ירדה, מספר בתי הכנסת פחת, והמצב הביטחוני הרעוע גרם לכך שכל הלוויה יהודית לוותה בשומרי ראש שכירים. נפוליאון הביס את הכוחות הממלוכים בשנת 1798 כאשר פלש למצרים. ב-7 בספטמבר 1798 הוא פרסם צו שבו הוכרו כל התושבים, כולל היהודים, שווי זכויות.^[13] לאחר שנפוליאון עזב את מצרים הכוחות הצבאיים שהשאיר לא הצליחו לדכא את המרד הממלוכי, ובעקבותיו, בשנת 1801 נאלצו הכוחות הצרפתיים שהשאיר לברוח ממצרים. עם סופו של השלטון הצרפתי, חזרו היהודים מבחינה רשמית למעמד של ד'מים.^[13]

בשנת 1806 מונה מוחמד עלי פאשא למושל מצרים ובכך הסתיימה שליטת הממלוכים במצרים. בהובלתו של מוחמד עלי וצאצאיו (במיוחד אסמאעיל פאשא) מחוז מצרים עבר תהליכי מודרניזציה בהשפעה אירופאית שכללו הקמת מערכת חינוך מודרנית, ייסוד תעשייה מודרנית, פתיחת תעלת סואץ, רפורמות אגרריות ורפורמות כלכליות וחברתיות שונות, מהם נהנו גם יהודי מצרים. מימי מוחמד עלי, חל שיפור הדרגתי במעמד היהודים, ובעיקר מאז הכיבוש הבריטי ב-1882.^[13] המעורבות האירופית בכלכלת מצרים חיזקה גם את מעמדם הכלכלי של המיעוטים ושל בעלי הנתינויות הזרות, והתפתחות זו משכה למצרים גל גדול של מהגרים מאגן הים התיכון, מרחבי העולם העות'מאני וממזרח אירופה, ובעקבות גל המגרים גדל הציבור היהודי במצרים מכמה אלפים לכמה רבבות.^[13]

במאה ה-17, הגישו יהודי מצרים סיוע כספי ליהודי ירושלים וליישוב הארץ ישראלי. דוגמה אחת לכך, היא טיפול ראשי הציבור היהודי במצרים במשבר הכספי שנקלעה אליו הקהילה האשכנזית בירושלים, בראשית שנות התשעים של המאה השבע עשרה. הם הלוו לקהילה האשכנזית 15 אלף גרוש לסילוק החובות^[14]. גבירי מצרים קרובי מלכות, פעלו לטובת העניין תוך ניצול קשריהם הטובים להשגת הסדר תשלומים נוח. כמו כן, חכמי מצרים, שלחו איגרות בקשה לסיוע אל קהילות איטליה, מרכז אירופה ומזרחה^[15].

הקהילה היהודית במצרים עברה שינויים בגודלה במשך המאה ה-19 וה-20. היא נוהלה כאוטונומיה בידי נכבדיה, בקהיר ובערים אחרות. נבנו בתי כנסת, נוסדו אגודות שונות לעזרה הדדית, הוקמו בתי ספר שונים, בתי חולים והיו בה חיי תרבות עשירים. במהלך השנים האלו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחס כלפיהם דבר שהשפיע על גודל האוכלוסייה. בשנים של פריחה כלכלית במצרים ופתיחת תעלת סואץ הגיעו למצרים יהודים רבים ממגרב ומארצות המזרח התיכון, ובשנים של התעוררות לאומנית ודתית שהביאו בעקבותן פרעות והתעמרות באוכלוסייה היהודית חלה התדלדלות מספרית.

בוויכוח על עקרונות הלאומיות ניצחה המפלגה העל-מצרית. בניצחונה התוותה דרך חדשה שהובילה לנאמנות דתית והקצנה בכל הנוגע לאסלאם. אורח החיים היהודי תחילה היה במצב טוב, שגשוג כלכלי, תרבותי וחברתי ויכולת השתלבות מספקת עם החברה המצרית. הקהילה היהודית במהלך השנים נקלעה למשבר זהות בין היהדות והרצון לשמור על המסורת לבין הרצון להשתייך ללאום המצרי. היו תקופות בהן מערכת היחסים בינם לבין החברה המצרית פרחה בכל התחומים ותקופות בהן הקהילה היהודית סבלה מפרעות ומדיכוי על ידי שכניהם המצרים. בסופו של יום מערכת היחסים בין הקהילה היהודית לבין המצרים כשלה וחוסר התיאום בין הלאומים בהשפעת הקמת מדינת ישראל הוביל להגירה של יהודים אל מחוץ גבולות מצרים עד שלאחר מלחמת יום הכיפורים נותרו במצרים מאות אחדות של יהודים. התנגשות האינטרסים בין השאיפה ללאומיות דתית של המצרים לבין הרצון הלאומי מצרי של היהודים היא שגרמה לכשל במערכת היחסים הזו. תהליך המודרניזציה השפיע גם הוא על הקהילה היהודית במצרים, על הפערים בתוכה, על התקשורת בינה לבין החברה המצרית, על הדמוגרפיה ועל כמות האוכלוסייה.^[16]

ניתן לראות כי היה ברצונם של היהודים להיות חלק מהלאום המצרי ועם זאת לשמור על המסורת ועל הדת היהודית. השפעתה של התנועה הלאומית המצרית על הקהילה היהודית היוותה בסופו של דבר כגורם מרכזי להתרחקות הקהילה היהודית מהלאום המצרי עד לניתוק כמעט מוחלט שלה.

ב-1924 התקיימו הבחירות החופשיות הראשונות לפרלמנט במצרים, והיהודים קיבלו ייצוג בבית הנבחרים ובסנאט.^[17]

במצרים היו שלש קהילות של יהודים: הקהילה העתיקה ביותר היא של יהודים שהגיעו למצרים מארץ ישראל עם ירמיהו הנביא, לאחר חורבן הבית הראשון, שנת 586 לפנה"ס. תחת השלטון העות'מאני שנמשך מאמצע המאה ה-16 ועד כמעט סוף המאה ה-19, היהודים דיברו בשפה הערבית. הקהילה השנייה, הייתה קהילה ספרדית, אשר אנשיה הגיעו מספרד, איטליה, יוון טורקיה ושפתם הייתה לדינו (ספניולית). הקהילה השלישית: יהדות אשכנז, אשר הגיעו למצרים במחצית השנייה של המאה ה-19 מרוסיה ורומניה ושפתם הייתה יידיש.

היו הבדלים ניכרים בין העדות, בעיקר בדור הראשון של המהגרים האשכנזים, אשר דיברו בשפת היידיש והתקשו להיקלט במסגרות הקיימות של הקהילה המקומית, ביסודה שמירה על דפוסי תפילה, לכן בשנת 1865 הוקמה הקהילה האשכנזית של קהיר, מוסד אשר נוהל באמצעות ועד חברים לכהונה של שלש שנים. למרות היותם מיעוט בכלל יהודי מצרים, הורגשה תרומתם של יוצאי אשכנז בתחומים שונים, בעיקר בהשתלבותם בחיי המסחר בקהיר.^[18]

ניסיון הקמת קהילה אשכנזית בקהיר בשנת 1865, לא עלה יפה בגלל התנגדות העדה הספרדית שלחצה על שלטונות מצרים לבל יכירו בעדת המתבדלים. הן בקהיר והן באלכסנדריה, בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. מתיחות זו גברה עם גידולו המספרי של העדות האשכנזיות בערים אלו. בעקבות הגירתם של יהודים רבים יוצאי רומניה, שהיו רחוקים ממנהגי בני המזרח, יותר מן האשכנזים שהיו במצרים והתרגלו במקצת לשוני שבמנהגי הדת ובלשון. המתיחות והתחרות נמשכו בכל התקופות שלפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה.

עד המאה העשרים, נישואים בין יהודים אשכנזים ליהודים אחרים היו עניין נדיר במצרים החדשה. במאה העשרים רבו הנישואין בין אשכנזים ליהודים אחרים, בגלל הצרות שתכפו על היהודים במצרים והתמעטות מספרם.^[19]

רשימה ארוכה של שמות אשכנזים שניתן למצוא באתר מוזיאון "אנו", בין שמות משפחה אלטרסקו, בלומברג, רוזנברג, פלדמן, בלומנטל, רוטפלד, ברייטמן, ברמן.^[20]

תקופה זו מתחילה עם החדירה של מדינות אירופה, בעיקר צרפת ובריטניה, למצרים. ליהודים הייתה זו תקופת פריחה היות שהם יכלו לגשר בין שתי התרבויות: המערב-אירופאית והערבית-מצרית. הם הכירו את התרבויות השונות, היו להם קשרי משפחה ומסחר עם שתי התפוצות וידעו את השפות. בקהיר, עברו היהודים בהדרגה מהרובע העתיק לאזור אסמאעיליה הקרוב יותר למרכז קהיר המודרנית. חנויות ובתי מסחר שפתחו שם נהפכו לחלק משמעותי בחיי המסחר והתרבות של קהיר. באזור זה נבנה בשנת 1905 בית הכנסת שער השמים שנהפך לבית הכנסת הראשי של הקהילה.

אשר למספר היהודים במצרים קיימים אומדנים שונים: לפי אתר משרד החוץ בירושלים במאה ה-20 הגיע מספר היהודים ל-75,000 נפש ויש האומדים את מספרם ב-85,000. באנציקלופדיה אוצר ישראל מצוטטים מפקדי האוכלוסין שבוצעו על ידי השלטון הבריטי. לפיהם, מספר היהודים בשנת 1898 היה 25,000, מהם 9,946 באלכסנדריה, ובשנת 1907 - 38,000 נפש. ב"אוצר ישראל" נאמר כי הקהילה שגשגה יותר מכל הקהילות היהודיות בארצות ערב והיוותה גורם מרכזי בכלכלת מצרים. בשנת 1917 מספר היהודים היה 60 אלף (0.5% מכלל אוכלוסיית מצרים).^[21] למעלה מ-95% מהם התגוררו בשתי הערים קהיר ואלכסנדריה.^[17] בשנות ה-20 כ-50%–60% מהם היו בעלי נתינות זרה – מעמד שהיקנה להם יתרון כלכלי ומשפטי על פני המקומיים, בצורת הקפיטולציות או חסות קונסולרית. רק כ-10%–15% היו בעלי אזרחות מצרית, והשאר היו חסרי נתינות.^[22]

יהדות מצרים הייתה קהילה מגוונת ביותר בתחילת המאה ה-20. רוב יהודי מצרים היו ספרדים, חלקם הגיעו למצרים לאחר גירוש ספרד, ואחרים הגיעו בתקופות מאוחרות יותר מקהילות כגון ליבורנו באיטליה או מחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית. מתוך הספרדים יצאה האליטה של הקהילה, שעסקה בבנקאות ומסחר בינלאומי. השפות המדוברות הנפוצות בקרבם היו צרפתית, לדינו, איטלקית, ערבית, טורקית, יוונית (מהגרים מסלוניקי) ועוד. במצרים הייתה גם קהילה אשכנזית קטנה שהוקמה על ידי מהגרים יהודים שהגיעו אליה ממזרח אירופה, הגירה אשר התחזקה בעיקר לאחר פוגרום קישינב בשנת 1903. השפות הנפוצות בקרבם היו רוסית, יידיש ופולנית, אך בהדרגה גם הם אימצו את הצרפתית. העדה הקראית במצרים שימרה בעיקר את הערבית כשפת דיבור, וכך גם רוב בני המעמדות הנמוכים בחברה היהודית (חלק אחר מבני המעמדות הנמוכים היו המהגרים דוברי היידיש). ערבית הייתה גם שפתם של מספר קטן של מלומדים ואנשי רוח שהשתלבו בזירת התרבות המקומית, כגון דאוד חוסני, יעקב צנוע, ד"ר הלל בן יעקב פרחי ואחרים.^[23]

בערים החשובות של מצרים, קהיר ואלכסנדריה, היו בתי ספר יהודיים. היה גיוון רב בסוגי מוסדות הלימוד וזאת בהתאם למצב הכלכלי ולפי מבחר השפות והתרבות האירופית שהורי התלמידים בחרו. בשנת 1886 לערך ייסד הרב מימון בן עטר (לימים רבה של אלכסנדריה) ואחיו הרב יעקב תלמוד תורה מסורתי לילדים, שהכיל בשיאו כ-300 תלמידים, ולימד בין היתר בשפות ערבית, אנגלית וצרפתית. הקהילה היהודית הפעילה גם בתי חולים בקהיר ואלכסנדריה, בתי אבות, מוסדות צדקה ותרבות שונים (כולל תיאטרון קהילתי), בתי ספר מקצועיים, עיתונות יהודית ענפה ועוד. בקהיר לבדה פעלו עשרים ותשעה בתי כנסת. 12 נותרו עד המאה ה-21, ובית הכנסת שער השמים הוא היחידי שעודנו פעיל. כ-90 כתבי עת, ירחונים ועיתונים יצאו לאור על ידי יהודים במצרים מסוף המאה ה-19 עד שנות ה-60 של המאה ה-20. מתוכם 60 היו עיתונים יהודיים במוצהר ו-30 יועדו לקהל הכללי. רוב העיתונים היו בצרפתית, השפה העיקרית של בני הקהילה, בעוד חלקם בערבית, ערבית יהודית, עברית או שפות אירופאיות אחרות מלבד צרפתית.^[24]

פעילות ציונית במובן המודרני החלה במצרים עוד בסוף המאה ה-19. אחד מראשוני הפעילים הציונים היה יוסף מרקו ברוך, שייסד במצרים את אגודת "בר כוכבא" בשנת 1897 שהפעילה בין היתר בית קפה, ספרייה ומועדון מפגש בקהיר. ^[10] מספר עיתונים ציונים יצאו לאור במצרים עוד בתחילת המאה ה-20, כולל העיתון "מצרים" בשפה ערבית יהודית ו-Le Messager Sioniste בצרפתית. ארגונים ציונים אחרים שהוקמו במצרים מתחילת המאה ה-20 היו "ההסתדרות הציונית של מצרים", שלוחה של ארגון מכבי, תנועת צופים עבריים ועוד. אנשי עסקים מהאליטה הוותיקה של יהודי מצרים כגון הברון פליקס דה מנשה, יעקב (ז'ק) מוצרי ואחרים תרמו ליוזמות בניין בארץ ישראל וכן להפצת הרעיון הלאומי היהודי במצרים. מספר יישובים בארץ ישראל (כגון כפר ידידיה) הוקמו בזכות כספים שגויסו על ידי יהודי מצרים בתקופה הזאת.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה מצרים הייתה מקלט ללמעלה מעשרת אלפים פליטים יהודים מהיישוב היהודי בארץ ישראל, שגורשו על ידי השלטון העות'מאני, מה שתרם להתבססות הציונות במדינה. בעקבות הצהרת בלפור נערכו אירועי שמחה המוניים מצד היהודים ברחובות קהיר ואלכסנדריה. במשך תקופה ארוכה לא היה נדמה שיש עימות אינטרסים בין התנועה הלאומית היהודית לבין התנועה הלאומית המצרית ומטרותיה, ועל כן פעילות ציונית לא נתקלה בהתנגדות רבה, אך אין לראות בזה אינדיקציה לפעילות ציונית ענפה; גם בשיא התרחבותה של התנועה הציונית עם בואם של המתנדבים של היישוב מארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אז הקלו חיילי בעלות-הברית שהוצבו במצרים על הקמת קשר עם ארץ-ישראל, מרבית יהודי מצרים נותרו אדישים לה ולקסמיה. יתר על כן, היו כאלה שהבחינו בפוטנציאל של הפעילות הציונית - דלה ככל שתהיה - להביא פורענויות על יהודי מצרים, ועל כן, לצד מנהיגים שעודדו אותה בגלוי גם אחרי פרוץ המלחמה, נעמדו אלו שהפצירו על נאמנותם לאומה המצרית וביקשו להניא מהפגנות פומביות של ציונות.

יהודים מצרים אחדים כגון עו"ד ליאון קסטרו ועו"ד פליקס בן זקן אף היו פעילים במקביל הן בדרגים הבכירים של מפלגות לאומיות מצריות כגון מפלגת הופד והן בדרגים הבכירים של המוסדות הציונים במצרים. ארגון ציוני נוסף בשם "המועצה הפרו-פלשתינאית" הוקם באלכסנדריה בשנת 1918, ובין מייסדיו היה הסנטור יוסף דה פיצ'וטו ביי, החבר היהודי הראשון בפרלמנט המצרי. הקמת העיתון הציוני ישראל (Israël) על ידי בני הזוג מזל (מתילדה) ואלברט מוצרי בשנת 1920 הייתה גם כן בעלת חשיבות רבה לקידום הציונות במצרים.^[25][26]

ערך מורחב – הפיגועים בקהיר (1948)

בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלה להשתנות האווירה הציבורית במצרים לרעת היהודים ומיעוטים לא-מוסלמים אחרים כגון קופטים ויוונים. תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית ענפה פעלה במצרים, ותנועות כגון האחים המוסלמים ומפלגת מצרים הצעירה פסלו את היהודים אם מפני שאינם מוסלמים ואם מפני שלא ראו בהם כ"מצרים אמתיים". הסכסוך המתלהט בארץ ישראל והמרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936 הוסיפו גם הם שמן למדורה. גורמים לאומניים ואסלאמיסטים במצרים השתמשו בטרמינולוגיה גזעית בהתייחסם לסכסוך בארץ ישראל, בהשפעת התעמולה הפשיסטית.^[23] פרסומים אנטישמים גברו בתקופה זאת כולל תרגומים לערבית של מיין קמפף והפרוטוקולים של זקני ציון. על רקע זה פרצו במאי 1938 מהומות כנגד תושבים יהודים בקהיר, אלכסנדריה וטנטא, אך אלו נעצרו על ידי המשטרה המקומית.

ביולי 1942, כאשר נראה היה שמצרים נופלת בידי כוחות ה"ציר", קיבל הרב הראשי של הקהילה, הרב נחום אפנדי, הבטחה מראש ממשלת מצרים מצטפא נחאס, שאם הגרמנים יכבשו את מצרים, לא יחוקקו חוקים ולא ינקטו בצעדים אנטי-יהודיים.^[27]

בשנת 1945 פרצו בשנית מהומות כנגד היהודים בקהיר ואלכסנדריה, בהם נהרגו כעשרה יהודים. המהומות התגלגלו במהרה לתקיפות גם כנגד מיעוטים לא-מוסלמים אחרים.

התנכלויות רבות ליהודי קהילת מצרים באו בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם. שיאן היה בפרעות ופליטות.

ב-28 בנובמבר 1947, הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".^[28]

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נרשמו במצרים כ־65 אלף יהודים, אך חלקם לא היו רשומים. רובם היו בני המעמד הבינוני ועסקו במקצועות חופשיים דוגמת מסחר ובנקאות. רק 20%-15% מיהודי מצרים היו בעלי אזרחות מצרית בשנת 1947, כאשר השאר היו חסרי נתינות או בעלי דרכונים זרים, בעיקר איטלקים, צרפתים ואנגלים.^[29]

המתיחות שהייתה בארץ לאחר מלחמת העולם השנייה והרצון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, כמו כן כתב המנדט שקיבלו הבריטים מחבר הלאומים על ארץ ישראל גרם להרעה ביחסים בין היהודים למצרים. המצרים הטילו חוקים המגבילים את היהודים במשלח ידם ובחופש שלהם במדינה, והחוקים החמירו עם פרוץ מלחמת העצמאות וקום המדינה. הממשלה המצרית נקטה באמצעים חמורים בכל אזרח אשר נחשד כפעיל ציוני ואף כלאו אותם במחנות ריכוז. המצרים החרימו רכוש יהודי של יהודים בקהיר ובאלכסנדריה, בתים וחנויות של יהודים עלו באש ונבזזו. מאות יהודים נפגעו, אלפים נכלאו ותנועתם הוגבלה. יהודים אשר השפיעו על הכלכלה המצרית ועסקו במקצועות חופשיים כגון ניהול, שיווק, מכירות, משפטים, רפואה וכיוצא בזה איבדו את מעמדם הגבוה ואת נכסיהם. חשבונות בנק של יהודים הוקפאו ורכוש פרטי וציבורי של יהודים הוחרם. בתחילת מלחמת העצמאות התנפלו קבוצות של מצרים על הרובע היהודי בקהיר והרגו, פצעו ובזזו מאות יהודים. מרבית יהודי מצרים עזבו את מצרים בין השנים 1948–1956 בעיקר לאחר מהפכת הקצינים החופשיים שהתרחשה. רוב רובם של היהודים עלה לארץ ישראל והיתר גלו לתפוצות העולם.

ב-1947 היו במצרים 66,000 יהודים.^[30]

בליל הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לשטחה של מדינת ישראל עצרה המשטרה המצרית גברים ונשים יהודים בטווח הגילאים 16–67. העצורים נכלאו בארבעה מחנות מעצר ברחבי מצרים: 'בית הסוהר לזרים' במרכז קהיר, מחנה 'האקסטפ' בהליופוליס, מחנה א-טור ומחנה באבוקיר. העצורים הוחזקו במחנות אלו עד שנה וחצי מבלי שנמסר לבני משפחותיהם היכן הם. בתום התקופה שוחררו בלא שהוגשו נגדם כתבי אישום.^[31]

כתוצאה ממלחמת העצמאות הוצאו נגד היהודים איסורים, תחילה השלטון גזר מכל המבקשים לעזוב את אדמת מצרים להצטייד באשרה מיוחדת המאשרת זאת, באופן שיטתי את האשרה הזו מנעו מהיהודים. אחר כך קבעו כי כל הנכסים של אנשים שנמצאים במעצר או כל אגודה או מוסד שמנוהל על ידי אדם שיושב במעצר יעברו לחסותו של מנכ"ל מטעם הממשלה והוא האחראי לעשות ככל העולה על רוחו בנוגע לאותם נכסים. פורסמו עוד המון איסורים דבר שערער את המבנה הכלכלי של הקהילה היהודית במצרים, רכושם הוחרם, העובדים בקהילה גורשו ובאופן כללי היה ניסיון לנדות את הקהילה מהחברה ולשבור את רוחה באופן חוקי שכן רוב רובם של האסירים היו יהודים ולכן הטענה שמה כל הסנקציות הן אנטישמיות התבטלה.^[32]

ב-30 במאי 1948 הודיעה הממשלה שתפקיע את רכושו של כל מצרי אם מעשיו מסכנים את ביטחון המדינה. בדרך כלל החוק כוון נגד יהודים שהואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חברות ובתי מסחר של יהודים הופקעו וחברות אחרות הושמו תחת פיקוח. בנוסף נאסר על יהודים להתאסף וארגונים יהודיים חויבו למסור את שמותיהם וכתובותיהם של חבריהם.^[33] יהודים שנודעו בפעילותם למען הציונות סבלו מהתנכלויות, מאסרים, וגירוש. ביניהם הרב ד"ר משה ונטורה, הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה, שגורש ממצרים בשנת 1948.

לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת העצמאות ונסיגתו גברו ההתנכלויות ליהודים. ב-19 ביוני 1948 אירע פיצוץ ברובע היהודי קראי בקהיר. עשרות נהרגו ונפצעו.^[28] מספר הנפגעים בחודש יולי היה כ-250. לאחר הפסקה קצרה חודשו הפעולות האלימות בספטמבר 1948 ונמשכו גם באוקטובר. לאורך כל שנת 1948 התרחשו פיגועים, הפגנות, מקרי הרג וחטיפות כנגד יהודים. חוסר הביטחון הניע רבים מיהודי מצרים לעזוב את המדינה.

לאחר עליית נאצר לשלטון החריפה ההתנכלות של השלטון ליהודים, המוסדות היהודים הרשמיים ובהם בתי ספר יהודים, בתי חולים, ארגוני רווחה ותנועות נוער הולאמו או הוצאו מחוץ לחוק.^[34] בנובמבר 1956 חתם נאצר על צו המורה על הפקעת רכושם של אזרחים שנעצרו או על מי שמוגדרים כ"נתון תחת פיקוח", או על כל חברה או תאגיד שנמצאים בשליטה של אדם שנכלל בקטגוריה זו. הגדרות אלו היו המשך והרחבה של ההגדרות שנקבעו ב-1948 ואפשרו אז הפקעות נרחבות של רכוש ופיטורים המוניים של יהודים.^[33]

בעקבות הרדיפות נאלצו רבים מיהודי מצרים (כ-30,000) לעזוב את מצרים. רבים עזבו בספינות אל אתונה, נאפולי ומרסיי. הממשלה החרימה את כל רכושם של היהודים שיצאו ממצרים, והם אולצו לחתום על הצהרה שאין להם תביעות ממצרים ולא יחזרו אליה לעולם.^[34]

לאחר התבוסה שחוו המדינות הערביות והטענה כי שביתת הנשק נכפתה עליהן בכוח על ידי מעצמות אירופה, השנאה במצרים ליהודים הגיעה לנקודת שיא והאחים המוסלמים חסידי האלימות הגבירו את ההתנקשויות ואת מסע הטרור נגד היהודים.

מאז 1948 היו יהודי מצרים שרויים בבידוד, הם היו מנותקים מהעולם היהודי שמחוץ למצרים.^[32]

הרעה חלה במצבם של יהדות מצרים לאחר פרשת העסק הביש. הרקע לאירועים היו השיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. אלו גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי חוליה מקומית של יהודים מצרים. אנשי החוליה הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה.

ביולי 1954 נלכדו רוב חברי החוליה והועמדו לדין. שניים מחברי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. חלקם שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים.

ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני ועמה גם בא גל נוסף של פרעות נגד היהודים, במשך ארבעה חודשים הוחרמו 500 בתי עסק יהודיים וכספיהם הוקפאו בבנקים, 800 יהודים נוספים הוכנסו לרשימה השחורה של השלטונות מצרים ללא סיבה והונם נחסם. בנובמבר 1956 חוקק חוק האזרחות החדש וקבע כי ציוניים אינם יכולים להשיג אזרחות מצרית, ואם כבר יש להם אזרחות היא תישלל מהם. מטרת המצרים הייתה לחסל את היהודים במהירות, ביעילות אך בשקט. המצרים הפעילו כמה שיטות במטרה לחסל את היהודים, תחילה היו מחלקים צווי גירוש ליהודים, לעיתים היו לוקחים אותם מביתם או ממקום עבודתם למקום מעצר לא ידוע או שחלק מהיהודים היו נתונים להשגחה ונאסר עליהם לעזוב את ביתם.^[32]

אחרים היו נתונים תחת מעקב משטרתי, קיבלו מכתבי איומים, פוטרו מעבודתם ולא קיבלו פיצויים, סבלו מעלבונות ברחובות ומאיומים רבים. תחושה זו של חשדנות מכל עבר גרמה לתחושה של פחד ואימה מה שהוביל לרצון העז של היהודים לעזוב את ארץ מולדתם מצרים שהייתה להם גיהנום.

המוני יהודים חיפשו דרך להימלט ממצרים, ומספר אלפים מתוכם עשו זאת על גבי ספינות שהושכרו על ידי הצלב האדום לשם מטרה זאת. תנאי היציאה ממצרים היו קשים מאוד ועל מנת להצליח לצאת היו צריכים היהודים להשיג תעודת מסע שניתנה תמורת סכום כסף ניכר, מלבד זאת על היהודי היה לוותר על כל רכושו ולהתחייב שלא לשוב לאדמת מצרים.

עד 1957 נותרו במצרים רק כ-3,000 יהודים, מקהילה שמנתה 80,000 קודם לכן.^[35]

בתחילת 1957 החלה התפוררות הקהילה היהודית במצרים, 4500 יהודים נטשו את פרנסתם, כל מוסדות הקהילה שותקו וכספיהם הוקפאו, בית החולים היהודי בקהיר שנתן טיפול ל-800 יהודים הוחרם על ידי הצבא המצרי, כל העובדים בו פוטרו. בתי ספר יהודים הוחרמו והפכו מחנות מעצר, ראשי הקהילה נאסרו, גורשו או הודרו מנכסיהם. שוב מצאו עצמם היהודים ניצבים במצב בו הם לא רצויים, הם עברו אפליה קשה וכן התעללות. באותה תקופה היו שמועות על מעשים אלו של המצרים כלפי היהודים בארצות שונות, בתגובה הגיב שר הפנים כי אין היהודים סובלים משום אפליות אלא שהממשל המצרי נוקט אמצעי זהירות נגד אנשים מסוכנים שאחדים מהם היו יהודים.^[32]

לקריאה נוספת - יהדות ארצות האסלאם במלחמת ששת הימים.

ביום הראשון למלחמה נאסרו כמעט כל הגברים בקהילה בין 500 ל-600 גברים, הם הובאו לתחנות המשטרה ושם הוחזקו למשך כמה ימים ללא אוכל או מים. במהלך מלחמת ששת הימים, מרבית היהודים שנותרו במצרים עברו התעללות קשה מאוד, הוא נכלאו בתת-תנאים, הושפלו והוכו עד זוב דם. מתואר כי הקצינים המצרים אשר היו צמאים לדמם של היהודים התענגו להתעלל באותם יהודים. בסוף המלחמה זכו האסירים לשחרור ולגירוש מידי.

ב-1968 היו במצרים 2,000 יהודים.^[30] ביולי 1970 התיר נשיא מצריים ליהודים לצאת מארצו.^[36] בשנת 1971 כבר כמעט לא נותרו יהודים במצרים.^[32] ב-1996 היו במצרים פחות ממאה יהודים.^[30] נכון לשנת 2023 בקהילה היהודית במצרים חיים רק 3 יהודים.

בשנת 2013 צולם סרט תיעודי "יהודי מצרים" של המפיק היית'ם אל-חמיסי והבמאי אמיר רמסיס. הסרט הוא גם פרי כתיבה ומחקר משותף יחד עם מוסטפא יוסף.

תקופת שלטונו של א-סיסי הביאה להתחדשות באתרי הקהילה היהודית במצרים. בדצמבר 2018 הודיע שר העתיקות המצרי כי יוקצו 71 מיליון דולר לשיפוץ בתי כנסת ואתרי מורשת יהודים^[37]. כחלק מהרפורמה, בתי כנסת שהפסיקו לשמש כבתי תפילה יהפכו לאתרי מורשת הפתוחים לקהל הרחב^[38]. השיפוץ בוצע על ידי ממשלת מצרים ללא התערבות ממשלות זרות או ארגונים יהודים מחוץ לה^[39].

בינואר 2019 אמר נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, למשלחת יהודים שבאה בארמונו כי הוא מעוניין בחידוש הקהילה היהודית בארצו. הוא הבהיר כי הממשלה בראשותו מוכנה לבנות בתי כנסת ומוסדות קהילתיים. הנשיא גם הצהיר באותו מפגש על כוונתו לממן את שיקום בתי הקברות היהודיים במדינה. כבר באותו היום החלו פעולות השיקום בבית הקברות היהודי העתיק ברובע בסאטין שבקהיר^[40]. המשלחת היהודית שהציעה לממן את השיקום נתקלה בסירוב מצד א-סיסי, שראה בכך אחריות מצרית^[41]. מדובר בבית העלמין היהודי הגדול ביותר במצרים אשר מתוארך למאה התשיעית. במהלך שנים סבל מהזנחה רבה והיו מי שעקרו את מצבות השיש העתיקות ומכרו אותן או השתמשו בהן לבנייה^[42].

בקונגרס העולמי הראשון של התאחדות עולי מצרים בישראל, שנערך ב-29 במאי 1983 במלון הילטון תל אביב בראשות ליבש מסרי מישורי^[43], הוחלט על מספר פעולות לשימור מורשת יהדות מצרים, כגון: הקמת מוזיאון, העלאת ספרי תורה ממצרים, תביעות של רכוש יהודי שנשאר במצרים, ועוד פעילויות תרבות אחרות. בהובלת לבנה זמיר המוזיאון הוקם בשנת 2011.

ליהודי מצרים מספר עמותות רשומות. אחת מהן, "התאחדות עולי מצרים בישראל" אשר מעניקה סיוע ליוצאי מצרים וצאציהם בקליטה בישראל, ובמימוש זכויותיהם שנפגעו בגירוש. היא פועלת לשימור מורשת הקהילה ומפעילה מרכז מידע למורשתה^[44]. בנוסף פועל "מרכז עולמי להנצחה ולהפצת מורשת יהודי מצרים", מרכז להנצחה ולשימור מורשת יהודי מצרים. המרכז אוסף חפצים ומוצגים אתנוגרפיים של יהודי מצרים לשימור ההיסטוריה החברתית, הדתית והתרבותית של יהדות מצרים^[45].

• הפליטים היהודים ממדינות ערב
• ישראל (עיתון)
• יהדות אלכסנדריה

• אריה כשר, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבקם על זכויותיהם, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ט
• אביגדור צ'ריקובר, אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים: תולדות יהודי מצרים מכיבושה על ידי אלכסנדר מאקדון ועד כיבושה בידי הערבים,תרגם מאנגלית: אוריאל רפפורט, תל אביב: ב. צ'ריקובר, 1974
• אלינער ברקת וטובה בארי, עלי בן עמרם - מנהיג ומשורר, מעגלי תקשורת בקרב ההנהגה היהודית באגן הים התיכון במאה האחת עשרה, הוצאת יד בן צבי, 2020.
• פרופסור ג'ואל בינין, פזורת יהודי מצרים, רסלינג הוצאת ספרים, 2007
• בת יאור, יהודי מצרים, תל אביב: ספרית מעריב והקונגרס היהודי העולמי, 1974.^[46]; הספר, יהודי מצרים, באתר אוצר החכמה
• ירון בן-נאה, הקשרים בין הקהילות היהודיות בירושלים ובקהיר במאה השבע-עשרה, המזרח החדש מד (תשס"ד), עמ' 171-157.

• אליהו אשתור, "תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים", 3 כרכים, מוסד הרב קוק, 1944-1970
• שלמה דב גויטיין, חברה ים תיכונית, מאנגלית: איה ברויר, עריכת תרגום: דליה טסלר. עריכה אקדמית: מירי שפר. תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005
• מרים פרנקל, "האוהבים והנדיבים" : עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים, מכון בן צבי, 2006

• נחם אילן (עורך), מצרים, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2008
• רות קמחי, ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1948-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009
• יעקב לנדאו, היהודים במצרים במאה התשע-עשרה ירושלים: מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, תשכ"ז
• יעקב לנדאו (עורך), תולדות יהודי מצרים בתקופת העות’מאנית (1914-1517), ירושלים: משגב ירושלים, תשמ"ח 1988
• עדה אהרוני, עידן הזהב של יהודי מצרים: עקירה ותקומה בישראל: תיעוד סיפור עקירת קהילת יהודי מצרים במחצית המאה ה-20, חולון: אוריון, 2014

מדיה וקבצים בנושא יהדות מצרים בוויקישיתוף

• המרכז למורשת יהדות מצרים
• הארגון הבינלאומי של יהודי מצרים
• מידע על יהדות מצרים בקטלוג הספרייה הלאומית
• חדשות בסטין - ידיעון חדשות יהודי ממצרים
• אתר האגודה למחקר ולהפצת מורשת יהדות מצרים (אנגלית)
• ארכיון מורשת יהדות מצרים מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• הקתדרה לחקר מורשת יהדות מצרים ע"ש יוסף ורשלין ברדה
• רפאל אהרן בן שמעון, טוב מצרים, על רבני מצרים, ירושלים תרסח, באתר היברובוקס
• אלינער ברקת, ‏הקשרים בין קהילת הבבליים בפסטאט, מצרים, לבין הישיבה בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"א, קתדרה 21 באוקטובר 1981
• אברהם דוד, ‏תעודות חדשות מן הגניזה לתולדות הקשרים בין יהודי ארץ-ישראל ויהודי מצרים במאות הט"ז-י"ז, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 55-19
• עדה אהרוני, המורשת התרבותית של יהודי מצרים - מסורת של גשרים בין תרבויות
• במצרים, פתאום החלו לשמר את המורשת היהודית, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009
• יחיעם ויץ, תקועים על הנילוס, התנועה הציונית במצרים, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2007
• ניר יהב‏, היו גם זמנים אחרים: על יהדות מצרים של פעם, באתר וואלה, 23 באפריל 2011
• אדלינה קליין, עידן הזהב של יהודי מצרים, מגזין אימגו
• אסף גבור וצביקה קליין, לא יצאו ממצרים: היהודיות האחרונות בארץ הנילוס, באתר nrg‏, 4 באפריל 2015
• איל שגיא ביזאוי, יהודים באור הזרקורים: היהודים בקולנוע ובתיאטרון במצרים, עת־מול 237.
• הפגנות בישראל נגד רדיפת יהודים במצרים, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 5:28)
• יהודי מצרים עולים לישראל, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 4:51 עד 5:19)
• אריאל י' לוין, סופה של יהדות מצרים: היו 80,000, נשארו 20, באתר News1, ספטמבר 2017
• יניב פוהורילס, השכנה מדרום: לאן נסעו יהודי מצרים?, באתר "ידיעות אחרונות", 30 בנובמבר 2018
• עובדיה ירושלמי, העיתון שחשף את יהודי מצרים לעולם, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, דצמבר 2018
• דניאל צדיק, ‏איזה זיכרון יישמר?, בעיתון מקור ראשון, 23 באפריל 2019
• חיים גיוזלי, שמות המשפחה של יהודי מצרים, בלוג באתר בית התפוצות, אפריל 2020
• אילה דקל, יציאת מצרים שלנו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2021
• אילה דקל, הנשים היהודיות שנשארו מאחור, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, דצמבר 2021
• עופר אדרת, במצרים פועלים לשימור המורשת היהודית הנעלמת, באתר הארץ, 19 באפריל 2022
• יצחק טסלר, התמונות שמספרות הכול: שירת הברבור של היהודים במצרים, באתר ynet, 22 באפריל 2024
• יהדות מצרים, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
• יהודים - היסטוריה - מצרים, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף יהדות מצרים, בספרייה הלאומית

יהדות אפריקה
צפון אפריקה	אלג'יריה • הרי האטלס • לוב • מצרים • מרוקו • סודאן • תוניסיה (יהדות ג'רבה • יהדות קרתגו)
אחרות	אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה •גאנה • ג'יבוטי • גינאה ביסאו • דרום אפריקה • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • כף ורדה • לסוטו • מאוריציוס • מאלי • מוזמביק • ניגריה • נמיביה • קניה
ראו גם	אבאיודאיה • האיגבו • למבה