לחווא
 סמל לחווא | |
 | |
| לחווא בשנת 1926 | |
| מדינה |  בלארוס |
|---|---|
| וובלסט |  ברסט |
| ראיון | לוניניץ |
| תאריך ייסוד | המאה ה-16 |
| גובה | 108 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 1,286 (2009) |
| קואורדינטות | 52°13′00″N 27°06′00″E / 52.216667°N 27.1°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
לחווא (בבלארוסית וברוסית: Лахва; בפולנית: Łachwa; ביידיש: לאַכװע) היא עיירה בבלארוס. הגטו שהיה בה, גטו לחווא, היה מראשוני הגטאות שהתמרדו נגד הנאצים בשואה.
לחווא ממוקמת כ-200 קילומטר מדרום למינסק וכ-80 קילומטר ממזרח לפינסק, צפונית לביצות פריפייט.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם לחווא מופיע לראשונה באמצע המאה ה-16 כשם של אחוזה פרטית גדולה, בבעלות משותפת של משפחות האצולה רדזיוויל וקישזקא בדוכסות הגדולה של ליטא. החווה עסקה בעיקר בדיג, בציד ובייעור, ומעט מאוד בגידול דגן, בשל האופי הביצתי של האזור. ב-23 במרץ 1588 חולקה האחוזה בין הנסיך רדזיוויל ויאן קישזקא, והעיירה, המאוזכרת בהסכם החלוקה ככפר, נכללה בחלק של רדזיוויל. החל מפברואר 1593 מתייחסים המסמכים אל לחווא כאל עיירה. מסמך גביית מיסים משנת 1596 מונה שבעה בתים בכיכר העיר, 60 בתים נוספים, 20 משכנות עוני, שני בעלי אומנות, 4 דיירים ללא בקר, 4 סוחרים וטחנת קמח אחת.[1]
בסוף המאה ה-16 הוכללה לחווא בשתי מחוזות שונים, שניהלו התדיינות משפטית על השליטה בעיירה. בשנת 1600 הכריע המלך זיגיסמונד השלישי כי העיירה תכלל במחוז נובוגרודק. העיירה הייתה חלק מפולין עד החלוקה השנייה של פולין בשנת 1793 אז הועברה לשליטת האימפריה הרוסית. בשנת 1918 הועברה העיירה לידי גרמניה בחוזה ברסט-ליטובסק, אולם בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מהמלחמה הפולנית-סובייטית, נכללה לחווא במחוז פולסיה של פולין. בשל קרבתה לגבול הסובייטי (15 קילומטר בלבד), נשלטה העיירה בידי משמר הגבול הפולני. ב-17 בספטמבר 1939 נכבשה העיירה על ידי צבא ברית המועצות, בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב. שבועיים לאחר תחילת מבצע ברברוסה, ב-8 ביולי 1941, נכבשה העיירה על ידי הוורמאכט. לאחר מלחמת העולם השנייה, בהתאם להסכמות ועידת יאלטה, נכללה לחווא בתחומי בלארוס, למרות מחאות הפולנים.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרד גטו לחווא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גטו לחווא
ב־3 בספטמבר 1942[2], כשהתברר לראשי היודנראט כי בהוראת הגרמנים חפרו איכרי הסביבה בקרבת העיירה בורות, הם הבינו את המשמעות והורו על התקוממות. למפקד המרד מונה יצחק רוחצ'ין[3], מפקד בית"ר בעיירה. ראשי היודנראט, דב לופטין וישראל דברסקי, החלו להצית בתים. במקביל התנפל רוחצ'ין, כשבידו גרזן, על חייל גרמני וניפץ את גולגולתו. גטו לחווא היה ראשון הגטאות שמרדו ברוצחים הנאצים.
כ־650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות. עוד כ־500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. גדר הגטו נפרצה, וכ־1,000 יהודים הצליחו לברוח. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. מרבית הבורחים התגלו והוצאו להורג. רק כ־100 הצליחו להצטרף לפרטיזנים שביערות, ורובם שרדו את המלחמה.[4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיכאלי, ליכטשטיין, ג'ושוע מורבציק, שקלאר, ראשונים למרד לחווא, אנציקלופדיה של גלויות, תשי"ז
- יוסי חן, האור בקצה היער, סיפורו של יוסי חן, שורד מרד גטו לחווא, 2011.
- קופל קולפניצקי, נגזר לחיים : סיפורו של גטו לחווא, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קופל קולפניצקי, התקווה ודגל ישראל בלחווא(הקישור אינו פעיל), באתר ארגון הפרטיזנים
- קופל קולפניצקי, מדליק משואה ביד ושם בשנת 2000, מספר את סיפור המרד בגטו לחווא
- לַחוָוה - ההתארגנות להתקוממות שהצילה את העיירה, באתר ההתנגדות היהודית בשואה של ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות
- לחווה (Łachwa), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- לחווא במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
- דגן בן ציון-כותב הספר "המרד בגטו לחווא". סיפורו של שורד.
- "לחווא", באתר JewishGen (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Siekierski, M. The Estate of Łachwa of Prince Nicholas Christopher Radziwiłł (1549-1616): A Contribution to the Study of the Historical Geography and Economy of Southern Byelorussia, The Journal of Byelorussian Studies. (London: The Anglo-Byelorussian Society, 1981), Vol. V, No. 1, pp. 19-28.
- ^ אריאל בולשטיין, "מוטב ליפול בריצה מכדור מאשר לרוץ לקבר": גבורת מורדי הגטאות שלא הכרנו, באתר ישראל היום, 17 באפריל 2023
- ^ הללי שפנצר, היהודים נלחמו בגרזנים ומקלות. חומות הגטו הבוער נפרצו, ויוסף בן ה-6 רץ אל הלא-נודע, באתר וואלה, 17 באפריל 2023
- ^ "האנציקלופדיה של הגטאות" בהוצאת יד ושם
בקרת זהויות  |
|
|---|