הצבא האדום

ערך זה עוסק בצבא הסובייטי של ברית המועצות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הצבא האדום (פירושונים).

הכוחות המזוינים של ברית המועצות

זרועות
חיל האוויר הסובייטי
הצבא הסובייטי
חיל ההגנה האווירית הסובייטי
הצי הסובייטי
חיל הטילים האסטרטגיים
עיטורים ומבנה פיקודי
מדליות ועיטורים בכוחות המזוינים של ברית המועצות
דרגות הכוחות המזוינים של ברית המועצות
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של ברית המועצות
היסטוריה של ברית המועצות

הצבא האדום של הפועלים והאיכרים (ברוסית: Рабоче-Крестьянская Красная Армия; רומניזציה: Raboche-Krest'yanskaya Krasnaya Armia; בראשי תיבות: PKKA) היה עד 1946 שמו של צבא הקבע של ברית המועצות, אחד מזרועות הכוחות המזוינים של ברית המועצות. נודע בקיצור בכינוי הצבא האדום עקב זיהויו עם הדגל האדום שאומץ על ידי המפלגה הקומוניסטית. לאחר מלחמת העולם השנייה, נקרא בשם הצבא הסובייטי אך המשיך להיות ידוע גם בשם "הצבא האדום".

הצבא האדום הוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בהנהגת טרוצקי לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, כדי להילחם בקבוצות המתנגדים הידועים כ"הצבא הלבן". לאחר מכן הוא נלחם במלחמה הפולנית-סובייטית, במלחמת החורף, במלחמת העולם השנייה, במלחמת אפגניסטן ובעימותים נוספים. בנוסף, השתתף בדיכוי המרד בהונגריה, המרד המזרח גרמני והמרד בצ'כוסלובקיה.

לאחר התפרקות ברית המועצות בדצמבר 1991, התפרק הצבא הסובייטי לרפובליקות שהחליפו את ברית המועצות. רובו נותר תחת הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית.

במהפכת פברואר 1917 ויתר הצאר ניקולאי השני על כיסאו והוקמה ממשלה דמוקרטית זמנית שהונהגה בתחילה על ידי גאורגי לבוב ואחר-כך על ידי אלכסנדר קרנסקי. באוקטובר אותה שנה התרחשה מהפכה נוספת, מהפכת אוקטובר, בה המשמרות האדומים בהנהגת המפלגה הבולשביקית החלו להשתלט על האימפריה הרוסית. בינואר 1918 הם פיזרו בכוח את האספה המחוקקת והכריזו על הקמתן של מועצות פועלים מהפכניות סובייטיות שייטלו לידיהם את השלטון. בכך, הניחו את הבסיס להקמתה של ברית המועצות הקומוניסטית.

כנגד הכוחות הקומוניסטים שנקראו "המשמרות האדומים" התייצבו כוחות ומליציות אנטי-בולשביקיות שזכו לכינוי "הצבא הלבן". רבים מהם היו חיילים וקצינים בצבא הצארי לשעבר, כך שלרוב הם היו מצוידים ומאומנים הרבה יותר מיריביהם הבולשביקים. בין השנים 1917 ל-1920 התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים, בין הקומוניסטים למתנגדיהם, שהסתיימה בניצחון הקומוניסטים.

הצבא הלבן - מיד לאחר אירועי מהפכת אוקטובר נעשה ניסיון להפיכת נגד מצד כוחות הממשלה המודחת בראשות אלכסנדר קרנסקי ופיוטר קרסנוב, שנתמך על ידי צוערים מהאקדמיה הצבאית בפטרוגרד, ניסיון זה דוכא במהירות, אך ההתנגדות לממשלה הבולשביקית החלה לצבור תאוצה. הקבוצות הראשונות שפעלו נגד הבולשביקים היו כוחות קוזקים מקומיים שהצהירו על נאמנותם לממשלה הדמוקרטית. הבולטים שביניהם היו הכוחות של קלידין, הקוזקים של הדון, של ההטמאן סמיונוב והקוזקים הסיביריים. במקביל החלו לארגן כוחות הגנרלים המובילים של צבא הצאר לשעבר. בנובמבר, גנרל מיכאיל אלכסייב החל בגיוס צבא המתנדבים בנובוצ'רקסק. בדצמבר הצטרפו אליו לאוור קורנילוב, דניקין וגנרלים נוספים שנמלטו ממחנה המעצר בו נכלאו לאחר ניסיון ההפיכה נגד ממשלת המעבר הרוסית - פרשת קורנילוב שהתרחש זמן קצר לפני אירועי אוקטובר. כוחות אלה נלחמו כנגד הבולשביקים בכל רחבי אוקראינה. במחוז הדון הקוזאקים הצליחו להשתלט על רוסטוב על דון בדצמבר 1917. בשלב זה, לאחר שורת מפלות של הבולשביקים נראה היה שהכוחות "הלבנים" בדרכם לתפוס שליטה על רוסיה כולה.

בתחילת 1918 החליט לנין להחליף את "המשמרות האדומים" בצבא קבע מסודר שיוכל להתמודד עם הכוחות היריבים. וב-15 בינואר 1918 סובנרקום פרסם צו על הקמת "הצבא האדום של האיכרים והפועלים". ב-23 בפברואר פורסמה כרזה "המולדת הסוציאליסטית בסכנה".^[1] לפיקוד הצבא הוקמה ועדה בה היו 3 חברים: ולדימיר אובסיינו (מהפעילים המרכזיים במהלך תפיסת השלטון באוקטובר 1917, היה קצין זוטר בצבא), ניקולאי קרילנקו (פעיל בולשביקי ללא השכלה צבאית) ופיוטר דיבנקו (ימאי בצי הבלטי). ב-8 באפריל 1918 על פיקוד הצבא הופקד לאון טרוצקי בהיותו קומיסר לענייני צבא והצי. הוא היה בתפקיד זה עד 1925.

בראשית קיומו, הצבא האדום תפקד כצבא ללא מבנה מוגדר, לחייליו לא היו דרגות או סמל. בבחירות דמוקרטיות נבחרו הקצינים. אולם, עם זאת, בצו מה-29 במאי 1918 של הסובנרקום הוטל שירות צבאי חובה לכל הגברים מגיל 18 עד 40. לצורך זה, הבולשביקים יצרו קומיסריונים צבאיים אזוריים (военный комиссариат, военкомат).

במהלך חורף 1918 הורחבו מאוד שורות הצבא האדום, החלו גיוסים המוניים של פועלים ואיכרים ומינוים של קומיסרים פוליטיים לכל יחידה צבאית. גיוסם של האיכרים שנועד להרחיב את בסיס כוחו של הצבא בוצע לעיתים קרובות תוך שימוש באמצעים של טרור והפחדה - כמו ירי בבני ערובה על מנת לגרום לשיתוף פעולה מצד האיכרים, וגיוסם בכוח של מפקדים מקצועיים מקרב הקצונה הצארית ולקיחת בני משפחותיהם כבני ערובה להבטחת נאמנותם. בתחילת המלחמה שלושה רבעים מכלל מפקדי הגייסות של הצבא האדום הורכבו מקצינים לשעבר של צבא הצאר, לקראת סופה 83% מכלל מפקדי הדיוויזיות והגייסות היו חיילים צאריסטיים לשעבר. באביב 1919 מנה הצבא אדום כ-2,300,000 חיילים.

הבולשביקים פעלו לגייס לשורותיהם קצינים ועד לאוגוסט 1920 גויסו כ-315,000 קצינים לשעבר. לרוב הם החזיקו בתפקידים של יועץ צבאי ("военспец", קיצור של "военный специалист", כלומר "מומחה צבאי"). מספר מפקדים בצבא הסובייטי בלטו בשירותם בעבר בצבא הרוסי הקיסרי.

הרשויות הבולשביקיות הקצו לכל יחידה בצבא האדום "קומיסר פוליטי" (כונה "פוליטרוק"). לקומיסר הייתה הסמכות לעקוף פקודות של מפקדי היחידות, אם אלה נגדו את עקרונות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. אמנם זה הביא לעיתים, לכך שהייתה סרבנות גדולה בצבא בתקופה הראשונה לייסודו, אך הנהגת המפלגה ביססה את היותה לשליטה הפוליטית על הצבא, ככל שהצבא הסתמך יותר ויותר על קצינים מנוסים מתקופת הצאר.

בשלבי ההקמה של הצבא האדום הוחלט שיפעל במודל חדשני ובצורה שוויונית, מינוי המפקדים התבצע באמצעות הצבעה חופשית של חיילי היחידות, מותר היה להתווכח עם המפקד, והחלטות משמעותיות היו מתקבלות בהצבעה ולא על ידי המפקדים.

תחילה הממשל הבולשביקי היה בדעה שניתן להקים צבא על בסיס מתנדבים. לקראת אביב 1918 זרם המתנדבים אזל, כמו כן התברר שמספר גדול של מתנדבים ראה בצבא מקום בטוח לקבלת מזון. בהתאם לכך במאי 1918 הוחלט על תחילת גיוס חובה לצבא לכל הגברים מגיל 18 עד 40. לצורך זה, הבולשביקים יצרו קומיסריונים צבאיים אזוריים (военный комиссариат, военкомат). במהלך קיץ 1918 בוטלה שיטת מינוי מפקדים ליחידות על בסיס בחירות בהם השתתפו חיילי היחידה. התבססות הצבא היה תהליך איטי ובתחילת דרכה יחידת העלית של הצבא הצעיר הייתה יחידת הרובאים הלטביים שהוקמה במהלך מלחמת העולם הראשונה והייתה לה השפעה בולשביקית חזקה עוד בטרם פרוץ מהפכת אוקטובר. חיילי יחידה זו היוו בסיס לכוח אבטחה של הממשל ועתודה שנשלחה למקומות הבעייתיים ביותר בחזית הלחימה. הצבא האדום המשיך לגדול בממדים עצומים כל העת עד שבסוף 1920 היקף הצבא האדום היה כ-5.5 מיליון איש.

מיד לאחר עלייתם לשלטון פתחו הבולשביקים בשיחות שלום עם גרמניה על מנת לסיים את המלחמה בניהם. ב-18 בפברואר שיחות השלום של הממשלה הבולשביקית והגרמנים עלו על שרטון, והגרמנים פתחו בפלישה כוללת למרחבי רוסיה כשהם מתקדמים למעשה ללא התנגדות משמעותית במהלך צבאי שנמשך 11 יום. על אף גיוס מסיבי של מגויסים טריים הצבא האדום נכשל בבלימת ההתקדמות הגרמנית והסובייטים חתמו ב-3 במרץ 1918 על חוזה ברסט-ליטובסק, הסכם שלום בתנאים שהוכתבו על ידי גרמניה. בהסכם, רוסיה הודיעה על "פרישתה" מהמלחמה לצד מדינות ההסכמה, העברתם לידי הגרמנים של שטחים נרחבים במערב רוסיה, והסכמתה להקמתן של שורה ארוכה של מדינות עצמאיות בשטחים שהיו עד אז בשליטתה. עבור מדינות ההסכמה הסכם זה היווה מהלומה קשה, מלבד פרישתה של אחד הכוחות המשמעותיים ביותר במדינות ההסכמה והעברת התמיכה לצד מדינות המרכז, נראה היה שחלק רב מהציוד הצבאי ששלחו מדינות ההסכמה לרוסיה עומד ליפול לידי האויב הגרמני. כמו כן היה חשש כבד שגרמניה תשתמש בנמלים ובתשתיות של רוסיה על מנת לתקוף את כוחות מדינות ההסכמה.

מדינות ההסכמה מיהרו לשלוח כוחות לערי הנמל הרוסיות, על מנת שיחברו עם הכוחות האנטי-בולשביקיים. כיוון שבריטניה וצרפת חשו שמשאביהן מתוחים עד כלות, הן פנו לארצות הברית שתספק חיילים לצורך נחיתה בנמלי צפון-מערב רוסיה. ביולי 1918 ארגנו האמריקנים כוח כמבוקש. בריטניה שלחה כוחות בריטיים וקנדיים, וכן כללו הכוחות חיילים אוסטרלים, שהתגייסו כפרטים. צרפת שלחה חיילים קולוניאליים. עוד השתתפו חיילים סרבים, איטלקים ופולנים. התערבות זו, נמשכה עד לשביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1919 - הצבא האדום נלחם וזינב כל העת בכוחות הזרים ובכוחות הלבנים והם לא רשמו כל הצלחה משמעותית.

הכוח הזר הגדול ביותר היה זה של יפן, לנוכח ההזדמנות שסיפקה לכאורה מלחמת האזרחים ברוסיה לסלק מעצמה מתחרה מהאזור הסמוך לתחומי השפעתה, שאפה יפן להקים אזור חיץ בסיביר שירחיק את האיום הרוסי. וכך נשלחו למטרה זו עשרות אלפי חיילים יפנים, ב-5 בספטמבר 1918 התחברו לראשונה כוחות יפניים עם חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי. חיילים בריטים, צרפתים ואיטלקים התקדמו מערבה כדי לקדם את חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי, בעוד היפנים, שמעייניהם היו נתונים למזרח הרחוק, סירבו להתקדם מעבר לימת באיקל. הם השתלטו על אזור המזרח הרחוק הסיבירי שממזרח לעיר צ'יטה, כולל אזורי חוף האוקיינוס השקט. לעומתם, האמריקאים הסתפקו בשליטה על העיר ולדיווסטוק, ולא נאותו להרחיק ממנה.

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נותרו הצבאות הפולשים ברוסיה, כשמטרתם כעת הצטמצמה בתמיכה בצבאות האנטי-בולשביקים. ביוני 1920 נסוגו כל הכוחות המתערבים לבד מן היפנים; אלה האחרונים נסוגו רק ב-1922.

בעקבות סדרה של מפלות בחזית, נקט טרוצקי בסדרה של אמצעים חריפים על מנת למנוע נסיגות בניגוד לפקודות, עריקות או מרידות בצבא האדום. הוקמה מחלקת עונשין מיוחדת של הצ'קה שמטרתה הייתה לפעול נגד "גורמים קונטרה-רבולוציוניים ופעולות חבלה" שהייתה צמודה לצבא האדום וערכה משפטי שדה והוצאות להורג מסיביות של חיילים וקצינים שערקו, נסוגו מעמדותיהם או שהציגו חוסר להט התקפי מספק. השימוש האינטנסיבי בעונש מוות הורחב על ידי טרוצקי גם כלפי קומיסרים פוליטיים שהפלוגה עליה היו ממונים נסוגה או התפרקה לנוכח פני האויב. באוגוסט, בשל תסכולו מדיווחים חוזרים ונשנים על חיילים בצבא האדום שנסוגו תחת אש, הורה טרוצקי על הקמת פלוגות "נגד נסיגה" שהוצבו מאחורי יחידות "בלתי מהימנות" של הצבא האדום עם פקודות לירות למוות בכל אחד שנסוג מקו החזית בניגוד לפקודות.^[2]

בסוף 1918 התקדמו הכוחות הלבנים בפיקודו של אנטון דניקין מדרום, ממזרח בפיקודו של אלכסנדר קולצ'ק, ומצפון-מערב בפיקודו של ניקולאי יודניץ' - תוך שהם מאלצים את הבולשביקים ואת בני בריתם לסגת בכל החזיתות. הצבא האדום ספג מכה נוספת, לאחר עריקה המונית של חיילים בחצי האי קרים אל הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מאכנו. בתגובה לכך לאון טרוצקי, הקומיסר הצבאי, כרת ברית עם הצבא השחור ובכך מנע חבירה אפשרית של האנרכיסטים לכוחות האנטי-בולשביסטיים. ביוני, הצבא האדום הצליח לבלום את התקדמותו של קולצ'ק. ולאחר סדרה של התכתשויות צבאיות תוך שהם נעזרים במתקפה על קווי האספקה של הלבנים שבוצעה על ידי הצבא השחור, הצליח הצבא האדום במהלך אוקטובר-נובמבר להנחיל תבוסה גם לכוחות של דניקין ויודניץ'. גנרל פיוטר וראנגל אסף את שרידי צבאו של דניקין והשתלט על מרביתו של חצי האי. ניסיון פלישה נוסף לדרום אוקראינה נבלם על ידי הצבא השחור שעבר למתקפת נגד. רנגל ניסה כוחו בתמרון צבאי נוסף בכיוון צפון כנגד הצבא האדום אך נהדף אחורנית על ידי שני הצבאות ונסוג. בנובמבר 1920 התפנו שרידי כוחותיו של רנגל לקונסטנטינופול. לאחר הבסתו של ורנגל, הצבא האדום מיהר להתכחש לברית עם האנרכיסטים ופתח במתקפה על הצבא השחור; המערכה לחיסולו של הצבא השחור החלה בניסיון של הצ'קה לשלוח מתנקשים לחסל את מכנו - ניסיון שכשל. ההתקפות של הצבא האדום על מכנו ותומכיו נודעו לשמצה בשל האכזריות וחוסר המעצורים שאפיינו את פעולותיו. נחישות חסרת לב זו כבר הוכיחה את עצמה נגד הלבנים ועתה הופנתה במלוא עוזה לעבר בעלי הברית לשעבר. טרוצקי הורה על הוצאות המוניות להורג של איכרים באוקראינה ואזורים אחרים שגילו אהדה למכנו והאנרכיסטים.

תוצאות המלחמה היו נוראיות. רוסיה הקיזה את כוחותיה במלחמה עקובה מדם במשך 7 שנים במהלכה איבדו את חייהם קרוב ל-20 מיליון בני אדם. מלחמת האזרחים עצמה גבתה כ-15 מיליון בני אדם, מהם לפחות מיליון חיילי הצבא האדום ולמעלה מחצי מיליון חיילים לבנים שנהרגו בקרב. בשנות "הטרור האדום" הצ'קה ביצעה כ-250,000 הוצאות להורג ללא משפט של "אויבי העם", בין 300,000 ל-500,000 קוזקים נהרגו או הוגלו על ידי הבולשביקים, זאת מתוך אוכלוסייה של כ-3 מיליון.

מלחמת האזרחים ברוסיה הסתיימה בניצחון מוחלט של הקומוניסטים, ובהשמדת כל בסיסי ההתנגדות להם, ועם תום המלחמה לא נשקף יותר איום צבאי ממשי למפלגה הקומוניסטית שהתבססה בשלטון ביד ברזל. מסיבה זו ובשל קשיים כלכליים עצומים בהם הייתה נתונה ברית המועצות לאחר מלחמת האזרחים הוחלט לצמצם את הצבא האדום שכאמור מנה בסוף המלחמה כ-5.5 מיליון חיילים. בדצמבר 1920 החל תהליך צמצום הצבא שהסתיים ב-1924 אז נותרו בצבא כ-500 אלף חיילים. במקביל נדחה גיל הגיוס ל-20 ב-1922 ול-21 ב-1925.

ערך מורחב – המלחמה הפולנית-סובייטית

המלחמה הפולנית-סובייטית התרחשה בין פברואר 1919 למרץ 1921, בין ברית המועצות אשר עדיין הייתה מצויה בחבלי הקמתה, ובין הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה עתה קמה. ברקע הדברים היה רצונה של פולין להשיג את חבלי הארץ שאיבדה בחלוקתה בסוף המאה ה-18, וניסיון הבולשביקים להחזיר לידיהם חבלי ארץ שאבדו לאימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בסוף 1919, לאחר שורה ארוכה של תקריות בין הבולשביקים לכוחות הפולנים, לנין, מפקד הצבא האדום ומנהיגה בפועל של המדיניות הסובייטית, החל לגלות אופטימיות לאחר ניצחונות הצבא האדום על יריביו מבית ובעלי בריתם המערביים. לנין סבר כי התהליך ההיסטורי יוביל למרידת הפרולטריון בכל המדינות, וכי המהפכה הרוסית היא שלב מעבר בין מדינת הלאום למדינת הפועלים העולמית. הדחף המרכזי למלחמה עם פולין, מצד לנין, היה הכוונה ליצור רצף טריטוריאלי בין פועלי רוסיה ואחיהם במערב, ובמיוחד בגרמניה, שהייתה נתונה אז בחבלי יצירת רפובליקת ויימאר, שלוו בהתפרצויות של קומוניזם מהפכני. תקריות הגבול הראשונות בין הפולנים והרוסים אירעו עוד בפברואר 1919, אך חלפה שנה בטרם גלשו התקריות למלחמה של ממש.

בפברואר 1919 היו בגזרה המזרחית רק כוחות פולנים קטנים. ב-14 בפברואר הפולנים תפסו עמדות בקו קוברין, פרוז'ני, והנהרות זלויאנקה וניימן. בתאריך זה נוצר מגע ראשון עם היחידות הקדמיות של הצבא האדום, והחלה להיווצר חזית לאורך הגבול עם ליטא, בלארוס ואוקראינה. העימות המזוין הראשון אירע ב-14 בפברואר כאשר לוחמה החלה ליד העיירה מניביצ'ה בבלארוס. בסוף פברואר המתקפה הסובייטית נעצרה. הכוחות הפולנים והסובייטיים נלחמו בנפרד אף בכוחות לאומניים אוקראינים, וחוסר שקט החל במדינות הבלטיות שחייב את תשומת לבם.

בתחילת מרץ 1919 פתחו יחידות פולניות במתקפה וחצו את נהר הניימן תוך שהם כובשים את פינסק ומגיעים למבואות לידא. הרוסים והפולנים החלו במתקפה בערך באותו הזמן באפריל, ומספר גדל והולך של כוחות זרם לאזור. באפריל כבשו הבולשביקים את גרודנו ווילנה, אך באותו החודש נהדפו על ידי מתקפת נגד פולנית. הצבא הפולני, שאך עתה נוסד, הוכיח עצמו כיריב קשוח בהרבה ממה שהניחו הרוסים בתחילה. מחוסר יכולת להשיג את מטרותיהם, ועקב התקפות של הרוסים הלבנים בעורפם, נסוגו חיילי הצבא האדום מעמדותיהם, על מנת להתארגן מחדש.

הפולנים שבו וכבשו את וילנה ב-19 באפריל והמשיכו בהתקדמות מזרחה. ב-2 באוקטובר הגיעו הכוחות הפולנים לנהר דווינה המערבית. בתחילת 1920, ניתן היה לומר כי המתקפה הפולנית השיגה את יעדיה. קרבות פזורים פרצו עם יחידות הצבא האדום, אך הצבא האדום כגוף מאורגן היה עסוק מדי במלחמתו ברוסים הלבנים, ועסק בעיקר בנסיגה לאורך כל החזית המערבית, מלטביה ועד לצפון אוקראינה.

הפולנים חתמו ברית צבאית עם "הרפובליקה העממית האוקראינית" שהוקמה על ידי אנשי סימון פטליורה. לאחר תבוסתו של פטליורה לצבא האדום מצא זה מקלט מדיני בפולין, ועמד בראש צבא אוקראיני שפעל לצד הפולנים. המלחמה הפולנית אוקראינית תמה ביולי 1919 ומספטמבר ואילך לחמו האוקראינים לצד הפולנים במלחמתם בבולשביקים.

עם תחילת 1920 הייתה ידם של הסובייטים על העליונה במלחמתם כנגד דניקין, והסכם שלום נחתם בינם ובין לטביה ואסטוניה. החזית הפולנית הפכה לזירת המערכה העיקרית, והצבא האדום היה יכול להפנות לחזית זו את עיקר משאביו. בינואר 1920 ריכז הצבא האדום כוח של 700,000 חיילים ליד הנהר ברזינה ובבלארוס. במהלך 1920, כמעט 800,000 חיילי הצבא האדום נשלחו למלחמה עם פולין, מתוכם כ־402,000 נשלחו לחזית המערבית, ו-355,000 לדרום מערב באזור גליציה. הסובייטים החזיקו בציוד רב, העדיף מבחינות רבות על הציוד הפולני.

המפקדים הבולשביקים שאמורים היו לעמוד בראש המתקפה כללו את מיכאיל טוכאצ'בסקי, מפקדה החדש של החזית המערבית, אלכסנדר יגורוב וסטלין.

הצבא הפולני הורכב מחיילים ששירתו בצבאות השונים של המדינות שחילקו ביניהן את פולין, וכן ממתנדבים ומגויסים חדשים ובלתי מנוסים. הלוגיסטיקה של הפולנים הייתה גרועה, והסתמכה על ציוד שנותר ממלחמת העולם הראשונה ונתפס על ידי הפולנים בעת נסיגת הצבאות. ב-20 באוגוסט 1920 עמד כוחו של הצבא הפולני על 737,000 חיילים, כך שהצבאות הלוחמים היו מאוזנים יחסית מבחינה מספרית.

המודיעין הפולני היה ער לתוכניות המתקפה הרוסיות, אך הפיקוד הפולני העליון החליט להקדים ולתקוף בטרם יתקפו הבולשביקים. מטרת המתקפה הייתה להדביר את הצבא האדום בגזרה הדרומית, באזור קייב, ולייסד ממשלה ידידותית באוקראינה. עד לחודש אפריל התקדמו הכוחות הפולנים באיטיות ובבטחה מזרחה. הממשלה הלטבית החדשה ביקשה מהפולנים עזרה בכיבוש דינבורג, אשר נתפסה בינואר לאחר לחימה עזה ונמסרה לידי הלטבים, שראו בפולנים משחררים. במרץ הצליחו הכוחות הפולנים להחדיר טריז בין הכוחות הסובייטים בצפון (בבלארוס) ובדרום (אוקראינה).

ב-24 באפריל החלו הפולנים במתקפה העיקרית, מבצע קייב, במטרה ליצור מדינה אוקראינית עצמאית שתשתתף בחזונו של פילסודסקי בדבר פדרציה סלבית אל מול רוסיה הסובייטית. פולין נעזרה בחייליו של פטליורה. הארמייה הפולנית השלישית גברה בקלות על הצבא האדום בגבולות אוקראינה. הכוח האוקראיני-פולני המשולב כבש את קייב ב-7 במאי, ונתקל רק בהתנגדות סמלית. אך עד מהרה נתקלו הפולנים במתקפת נגד סובייטית. הפולנים הצליחו לעצור את ההתקדמות הסובייטית, אך לא הצליחו להמשיך במתקפתם כמתוכנן. בצפון היה מצבם של הפולנים חמור בהרבה. הארמייה הפולנית הראשונה הובסה, ונאלצה לסגת, כאשר בעקבותיה הארמייה ה-15 הסובייטית שכבשה את השטחים שבין נהר דווינה המערבית וברזינה. לקראת סוף מאי התייצבה החזית על נהר אוטה, והצדדים התכוננו לבאות.

ב-24 במאי נתקלו הכוחות הפולנים והאוקראינים בדרום בפעם הראשונה בארמיית הפרשים הראשונה של סמיון בודיוני. מתקפות חוזרות ונשנות של הפרשים של בודיוני שברו את קו החזית הפולני אוקראיני ב-5 ביוני וניתקו את קווי האספקה והתקשורת בעורף הכוחות הפולנים. ב-10 ביוני כבר היו הפולנים בנסיגה לאורך כל החזית. ב-13 ביוני נסוגו הפולנים מקייב ומסרוה לידי הבולשביקים. מפקד הארמייה השלישית הפולנית באוקראינה, הגנרל אדוורד רידז-שמיגלי החליט לפרוץ לכיוון צפון מערב. הכוחות הפולנים באוקראינה הצליחו לבצע נסיגה מסודרת, ויחסית ללא נפגעים, אך לא הצליחו לתמוך באנשי החזית הצפונית ולחזק את עמדותיהם על נהר האוטה, לקראת הקרב המכריע הממשמש ובא. אל מול החזית הפולנית בצפון המערב בלבד העמיד הגנרל מיכאיל טוכצ'בסקי 108,000 רגלים, 11,000 פרשים, 722 קני ארטילריה, ו 2,913 מקלעים. בכמה נקודות אסטרטגיות היה היחס ארבעה לאחד לטובת הרוסים. טוכצ'בסקי הכה ב-4 ביולי לאורך הציר סמולנסק - ברסט ליטובסק. הוא חצה את נהרות האוטה והברזינה. במשך שלושה ימים נראה כי הקרב תלוי על בלימה, אך העדיפות המספרית הכריעה בסופו של דבר, והפולנים החלו בנסיגה ב-7 ביולי. ב-14 ביולי נפלה וילנה לידי הרוסים, ובדרום, בגליציה, התקדמו פרשיו של סמיון בודיוני עמוק אל העורף הפולני, כבשו את ברודנו והגיעו למבואות לבוב וזמושץ'. בשלב זה הסתבר לפולנים שמטרות הרוסים אינן מוגבלות להדיפתם אל הגבול. ובכוונת הסובייטים לכבוש את פולין כולה.

הצבא האדום התקדם בקצב של למעלה משלושים קילומטרים ביום. גרודנו בבלארוס נפלה ב-19 ביולי וב-1 באוגוסט נפלה ברסט ליטובסק. ניסיונות פולנים לעצור את התוקפים על נהר הבוג המערבי הצליחו לעצור את ההתקדמות הרוסית למשך שבוע. אחרי חציית נהר הנאריוב ב-2 באוגוסט היו יחידותיהם הקדמיות של הרוסים בצפון המערב רחוקות אך כמאה קילומטרים מורשה. החזית הדרום מערבית הרוסית הדפה את הפולנים אל מחוץ לאוקראינה, ועמדה על סף כיבוש לבוב, העיר הגדולה בדרום מזרח פולין, ומרכז תעשייתי חשוב. הדרך אל הבירה הפולנית הייתה עתה פתוחה. חמש ארמיות רוסיות התקרבו לוורשה מכל העברים. ב-10 באוגוסט 1920 חצו יחידות פרשים רוסיות את נהר הוויסלה, במטרה לכבוש את ורשה ממערב, בעת שההתקפה העיקרית תגיע ממזרח, במעין תנועת מלקחיים. ב-13 באוגוסט נהדפה התקפה רוסית ראשונה. הארמייה הפולנית הראשונה הצליחה לעצור את המתקפה, ובעת ובעונה אחת לעצור מתקפה נוספת ברדזימין. ההתקדמות הרוסית וחציית הוויסלה מצפון הביאה את הצבא האדום לשטח בו לא היו כוחות פולניים משמעותיים. מצד שני, מדרום לוורשה, השאיר טוכצ'בסקי רק משמר אחורי סמלי ששימש כחוליה המקשרת בין הכוחות הרוסיים בחזית הצפון מערבית והחזית הדרום מערבית. גורם מכריע נוסף היה ניטרול הפרשים של בודיוני אשר ספגו מפלה בקרב על לבוב. טוכצ'בסקי הורה לבודיוני להתקדם צפונה לעבר ורשה ולובלין, אך בודיוני סירב פקודה, בשל יחסיו הגרועים עם טוכצ'בסקי, ואלכסנדר יגורוב, מפקד החזית הדרום מערבית. בנוסף לכך היו אלו תככיו של סטלין, הקומיסר הפוליטי הראשי של החזית הדרום מערבית, אשר השפיעו על בודיוני לסרב לפקודה. סטלין חפץ בניצחון אישי, ורצה להתרכז בכיבוש לבוב, אשר הייתה נתונה במצור, אך גילתה מעמד ונחישות.

הארמייה החמישית הפולנית, בפיקודו של ולדיסלב שיקורסקי ביצעה התקפת נגד ב-14 באוגוסט. הארמייה ניצבה מול כוחות גדולים ממנה הן בכוח אדם והן בחימוש, אך שיקורסקי הצליח להדוף את הסובייטים ולהפוך את התקדמותם לנסיגה. עתה החלו הצבאות הפולנים להתקדם במהירות של 30 קילומטרים ביום, ועד מהרה התנפצו תקוות הרוסים לסגירת המלקחיים על הכוחות הפולניים בצפון. ב-16 באוגוסט הצטרפו "כוחות המילואים" של פילסודסקי למתקפה, והתקיפו בפער שבין החזיתות הרוסיות, תוך ניצול חולשת הכוחות שהקצה טוכצ'בסקי לאזור זה. הפולנים המשיכו במתקפה צפונה כאשר שתי ארמיות דולקות בעקבות האויב המופתע. הם הגיעו לעורפם של כוחות טוכצ'בסקי וב-18 באוגוסט הצליחו לכתר חלקים ניכרים מהם. רק בשלב זה הצליחו במפקדתו של טוכצ'בסקי במינסק, במרחק של 300 קילומטרים מורשה, לעמוד על ממדי התבוסה והורו לשארית הכוחות לסגת על מנת להתארגן בעורף. טוכצ'בסקי קיווה ליישר את הקו הקדמי, לעצור את המתקפה הפולנית, וליטול שוב את היוזמה הצבאית, אך פקודותיו כלל לא הגיעו אל הכוחות שבחזית.

הכוחות הסובייטים במרכז החזית הפכו לערבוביה בלתי מאורגנת. טוכצ'בסקי הורה על נסיגה כללית לכיוון נהר הבוג המערבי, אך איבד את הקשר עם רוב הכוחות שפעלו ליד ורשה. הצבאות נסוגו באופן בלתי מאורגן, תוך כדי פאניקה ואובדן שליטה. הארמייה של בודיוני זנחה את המצור על לבוב לקראת סוף אוגוסט, ונעה על מנת לסייע לצבאות הנסוגים בצפון. בקרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה הצבאית הובסו אנשי בודיוני ב"קרב קומרוב", ותפקידם במלחמה הסתיים. נסיונותיו של טוכצ'בסקי לייצב קו הגנה על נהר הניימן נכשלו, ופרשיו של פילסודסקי חצו את הנהר.

הצבא האדום המותש שיווע להפסקת אש. פילסודסקי, אשר היה נתון ללחץ כבד ממדינות המערב, ואשר ממילא השיג את רוב יעדיו הצבאיים, הסכים להפסקת אש. ב-18 במרץ 1921 נחתם הסכם ריגה וסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית.

במלחמה הפולנית-סובייטית נהרגו כ-100,000 מחיילי הצבא האדום, ובנוסף 80,000 – 157,000 חיילים נלקחו בשבי. בצד הפולני נהרגו 99,250 חיילים ואזרחים. בסיום הקרבות החזיקו הפולנים בכל שטחי פולין, בליטא בבלארוס ובחלקים נרחבים מאוקראינה ומהמדינות הבלטיות. הסכם ריגה צמצם מאוד את ההישגים של הפולנים ההסכם חילק את אוקראינה ובלארוס בין הרוסים ובין הפולנים,^[3] אבל עדיין יצאה פולין וידה על העליונה במלחמה זו.

למרות עליונותו של הצבא האדום על הפולנים ובני בריתם בכל המובנים - כוח אדם, מיומנות, נשק ציוד ואספקה, תקציבים, תמיכת העורף ועוד. לא הצליח הצבא האדום לשבור את כוחו של הצבא הפולני, ומשך מרבית שלבי המלחמה הייתה ידם של הפולנים על העליונה^[4] ואף הסובייטים היו אלו שפעלו על מנת לקדם הפסקת אש ב-1921.

הסיבות אפשריות לכישלונות הצבא האדום במלחמה הפולנית-סובייטית

• המנהיגות הכריזמטית של פילסודסקי - דמותו של פילסודסקי, מנהיגותו והשראתו העניקו השראה ופטריוטיות למפקדים לחיילים הפולנים, הוא הצליח לנסוך בהם אמונה בצדקת מלחמתם וביטחון בהשגת הניצחון. הוא הנהיג את צבאו בחכמה ובכישרון רב, הוא ידע לכרות בריתות עם אויבים לשעבר. והוא הצליח למצות את כל היכולות של צבא פולין ברפובליקה הפולנית השנייה.
• הקיטוב והמאבקים הפנימיים בצמרת הצבא האדום וההנהגה הבולשביקית - לעומת הכוחות הפולנים שהיו מאוגדים סביב פילסודסקי, היו הכוחות הבולשביקים מפוצלים ומפולגים בהנהגתם. למשל: אוגוסט 1920 היה השלב בו התהפך הגלגל והפולנים החלו להביס את הצבא האדום. המפלה החלה כאשר טוכצ'בסקי הורה לבודיוני להתקדם צפונה לעבר ורשה ולובלין, אך בודיוני סירב פקודה, בשל יחסיו הגרועים עם טוכצ'בסקי, ויגורוב, מפקד החזית הדרום מערבית. בנוסף, סטלין, הקומיסר הפוליטי הראשי של החזית הדרום מערבית, השפיע על בודיוני לסרב לפקודה. משום שחפץ בניצחון אישי, ורצה להתרכז בכיבוש לבוב.
• ריבוי היריבים של הבולשביקים - המלחמה הפולנית-סובייטית התרחשה בשעה שמלחמת האזרחים ברוסיה טרם הסתיימה והקרבות עם חיילי הצבא הלבן על שלל הצבאות והמיליציות שלו, בנוסף נלחם הצבא האדום באוקראינה, בליטא, בלטביה בבלארוס במערב, במזרח הוא לחם עם היפנים, בנוסף לחמו גם כוחות צרפתיים אנגלים וצ'כוסלובקים באזורים שונים ברוסיה. גם בפינלנד היה הצבא האדום מעורב בסיוע לצבא האדום של פינלנד. ריבוי המערכות והעימותים גרם לשחיקה ועייפות בקרב החיילים והפיקוד הבולשביקיים.
• לעומתם הפולנים נלחמו בעיקר נגד אויב אחד ברור, הפולנים נלחמו בחירוף נפש ובתעוזה, בהגנתם על מולדתם ועצמאותם.
• בנוסף, הפולנים הצליחו ליירט את מערך התקשורת והרדיו של הצבא האדום, אשר הוצפן באמצעים פרימיטיביים,^[5] הדבר העניק לפולנים יתרון מודיעיני גדול, וסייע להם לתכנן את מהלכיהם הצבאיים בצורה מחושבת היטב.

עוד בסוף ימיו של לנין פרץ וויכוח אידאולוגי מר בין מנהיגי הקומוניזם ברוסיה - לאון טרוצקי דגל במדיניות "המהפכה המתמדת" לפיה על הקומוניזם לחולל מהפכה עולמית בכל מדינות העולם ורק כך תוכל השיטה להצליח, לבין מזכיר המפלגה יוסיף סטלין שדגל במדיניות "סוציאליזם בארץ אחת" לפיה יש לבצר ולהגן קודם על ההישגים שהשיג הסוציאליזם בברית-המועצות נוכח האיום של הקפיטליזם העולמי. לאון טרוצקי אשר דגל במדיניות "המהפכה המתמדת" ראה צורך בתכנון צבא התקפי גדול וחזק שיש באפשרותו לתקוף את מערב אירופה לשם השלטת האידאולוגיה הקומוניסטית בה (מה שמחייב אימונים בצליחת נהרות, יותר מינוע וכדומה) ולבנות צי המתאים לפעולות הרחק מחופי ברית-המועצות. לעומתו ראו חסידי שיטת "סוציאליזם בארץ אחת" את תפקיד הצבא בעיקר כמגן על ברית המועצות מפני פלישת כוחות זרים, ועל כן אין צורך בצבא התקפי גדול וממוכן ובצי גדול, אלא בעיקר בהגנת הגבולות והחופים.

לאחר מותו של לנין התרחשה מלחמת ירושה בין טרוצקי - שהיה כאמור מפקד הצבא האדום ונחשב ליורש המקובל יותר, לבין יוסיף סטלין - מזכיר המפלגה. באמצעות תככים פוליטיים ובידולו של טרוצקי, סטלין השתלט בסופו של דבר על המפלגה הקומוניסטית ונהיה לשליטה הבלתי מעורער ולדיקטטור של ברית המועצות.

בינואר 1925 פיטר סטלין את טרוצקי מתפקידו כקומיסר לענייני צבא. ובמקומו מונה מיכאיל פרונזה שבלט המהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. פרונזה ראה שקיים חוסר בקצינים קומוניסטים ולכן ארגן רשת רחבה של בתי ספר לקצינים של הצבא האדום. פרונזה דגל בבניית צבא סדיר איכותי לצד הכשרה של מיליציה המורכבת מפועלים ומאיכרים. גישתו של פרונזה הביאה לנקיטת צעדים רבים - חלקם סמליים - שהייתה להם חשיבות רבה בעיני קציני הצבא האדום. כך, למשל, צומצמו סמכויותיהם של הקומיסרים הפוליטיים, וניתנה סמכות פיקודית מלאה למפקדים, חוזק מעמד הקצינים באמצעות סממנים חיצוניים כגון מדים ודרגות, ובוטל הצו מ-1917 שקבע כי לחיילים מותר להתווכח עם מפקדיהם, וכי החלטות צבאיות יתקבלו בהצבעה דמוקרטית ביחידה. תוכניתו של פרונזה לשיקום הצבא האדום נתקלה בהתנגדות בקרב חברי המפלגה. אלה תמכו באסכולת המיליציה העממית וראו בתוכניתו צעד מסוכן שמקעקע את הצביון המרקסיסטי של הצבא. באוקטובר 1925 עשרה חודשים לאחר מינויו של פרונזה לתפקיד הוא מת במהלך ניתוח בקיבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. במקומו לקומיסר לענני צבא מונה קלימנט וורושילוב מנאמניו הבולטים של סטלין עוד מתקופת מלחמת האזרחים שהיה בתפקיד זה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה וורושילוב היה מחויב לחלוטין לתפיסתו של סטלין בנוגע ל"סוציאליזם במדינה אחת" - על כל המשתמע מכך לצבא האדום.

ערך מורחב – מיכאיל טוכאצ'בסקי

ב-1925 מונה מיכאיל טוכאצ'בסקי לרמטכ"ל הצבא האדום וסגן שר ההגנה. טוכצ'בסקי היה קצין מבריק, צעיר (בן 32 בעת שמונה לתפקיד) בעל חזון ומרחיק ראות. הוא החל מיד לחולל תמורות מרחיקות לכת בצבא האדום, בעיניו היה על הצבא האדום להיות צבא ממוכן עם אלפי טנקים, כלי רכב משוריינים ומטוסים, המבצעים פעולות התקפיות לכל עומקה ורוחבה של החזית. תוכניתו לחימוש הצבא האדום באמצעים האלה לוותה בתפיסה תאורטית שנקראה "תורת המערכה העמוקה". התפיסה הזאת, שגובשה בשיתוף תאורטיקנים צבאיים מבריקים כגון טריאנדפילוב ואיסרסון, באה להחליף את התפיסה הישנה של "אסכולת ארמיית הפרשים הראשונה" של וורושילוב, שדגלה בהסתערות ליניארית של שורות פרשים על החזית וגרסה שילוב בין ההיערכות הליניארית לבין התקדמות טורית לעבר החזית ומשם עד לעומק שטחו של האויב. "תורת המערכה העמוקה" הייתה חלק מאסכולת החשיבה המערכתית - אסכולה שתחילתה בימי מלחמת האזרחים ושהגיעה לבשלות תאורטית בעת כהונת טוכצ'בסקי כרמטכ"ל.

רעיונותיו וגישתו של טוכאצ'בסקי נדחו על ידי סטלין וכוחות שמרניים יריבים בממסד הצבאי הסובייטי, מכיוון שהם התאימו לגישת "המהפכה המתמדת" לפיה צריך הצבא האדום להיות כוח חזק והתקפי - לעומת הגישה של סטלין שעל הצבא האדום להיות הגנתי באופיו. ב-1928 הודח טוכצ'בסקי מתפקידו והועבר לתפקיד במחוז הצבאי בלנינגרד. לאחר מכן פרש לביתו וכתב שם כמה ספרים על תפיסתו את הלוחמה המודרנית, המשלבת פעולת שריון ואוויר ומתמקדת בהכאה בעומק קווי האויב, לשיבוש המערך הלוגיסטי שלו. לתפקיד הרמטכ"ל במקום טוכאצ'בסקי מונה בוריס שפושניקוב, שהחזיר את הצבא האדום לקו המפלגתי שלפיו על הצבא הסדיר לנהל הגנה עיקשת סמוך לגבול, ובמקביל על מיליציית הפועלים והאיכרים להתגייס ולאחר מכן להכות את האויב באמצעות מתקפת נגד.

ב-1931 קיבל סטלין את הרעיון של צבא מודרני וממוכן וקרא לטוכאצ'בסקי בחזרה לבניית הצבא האדום ברוח זו. התאוריות שלו נתקבלו כתורת הלחימה של הצבא האדום, תורת לחימה שקיבלה את השם "קרב עומק". תפיסה זו הוכחה בקרב חלקין גול, שם כוח סובייטי בפיקודו של ג.ק. ז'וקוב הביס כוח יפני גדול בהרבה באוגוסט-ספטמבר 1939.

ב-1935 מונה טוכאצ'בסקי למרשל ברית המועצות, בעודו בן 42 בלבד. הוא הגה את תוכנית ההגנה על החזית המערבית. על פי התוכנית, הוא הורה על בניית קו ביצורים ארוך (קו סטלין) מהים הבלטי ועד לים השחור, כשבמרכזו ביצות פריפיאט.^[6] בתקופה זו החל תהליך תיעוש מהיר בכל רחבי ברית המועצות שאיפשר חימוש מסיבי של הצבא האדום באמצעי לחימה מתקדמים כמו טנקים, תותחים ומטוסים. כמו כן הוקצו תקציבים ומשאבים עצומים לחימוש ומינוע הצבא האדום, ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היה מספר הטנקים בצבא האדום שווה למספר הטנקים בכל המדינות האחרות גם יחד. לצד ניסיונות המיכון הגדולים לא צויד הצבא בכמות מתאימה של משאיות, טרקטורים וסוסים וכתוצאה מכך כושר הניידות שלו היה מוגבל למדי.

ערך מורחב – הטיהורים הגדולים

במשך כל שנות השלושים של המאה ה-20 הפעיל סטלין כוח כנגד כל מתנגד או מתחרה אמיתי או מדומה במפלגה הקומוניסטית בשלטון, בצבא ובכל מקום אחר. מאות אלפים נרצחו או נאסרו, נשלחו לסיביר ולגולאגים. אולם בין השנים 1936–1939 הגיע הטרור של סטלין לשיאו. מיליונים רבים מאזרחי ברית המועצות נרצחו ומיליונים נוספים נשלחו למחנות עבודה בסיביר. סטלין נעזר במנגנון טרור והפחדה גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'ה קה ולאחר מכן לסירוגין או גה פה או, נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא בעצמו להורג באשמת "טרוצקיזם" ב-1938, ולאחר מכן מחליפו יז'וב שגם הוא הוצא להורג, ולבסוף לברנטי בריה. הטרור שזכה לשם "הטיהורים הגדולים" הקיף את כל שורות האוכלוסייה והמקצועות, אולם התמקד במיוחד במוקדי הכוח והשלטון בברית המועצות: צמרת המפלגה הקומוניסטית, המשטרה החשאית, מנגנוני החינוך וההשכלה, והצבא האדום.

כאמור, הצבא האדום סבל מ"טיהורים" משך כל שנות השלושים, אולם בשנות הטיהורים הגדולים חוסלו רוב הקצינים והבכירים וראשי הצבא האדום. ב-1937 החל גל מעצרים של ראשי הצבא - ובראשם המרשל טוכצ'בסקי - בתואנה שהם יצרו קשרים עם המטה הכללי הגרמני ותכננו לתפוס את השלטון. משפטם של ה"קושרים" החל ב-11 ביוני 1937.

בפרשה זו הואשמו:

• מיכאיל טוכאצ'בסקי, מרשל ברית המועצות, הסגן הראשון לשר ההגנה. נעצר ב-22 במאי
• יונה יקיר, מפקד ארמייה מדרגה הראשונה. נעצר ב-28 במאי
• ירונים אובורביץ', מפקד ארמייה מהדרגה הראשונה. נעצר ב-29 במאי
• אוגוסט קורק, מפקד ארמייה מהדרגה השנייה. נעצר בסוף מאי.
• רוברט איידמן, מפקד קורפוס. נעצר ב-22 במאי
• ויטובט פוטנה, מפקד קורפוס. נעצר ב-20 באוגוסט 1936
• בוריס פלדמן, מפקד קורפוס. נעצר בסוף מאי.
• ויטאלי פרימקוב, מפקד קורפוס. נעצר ב-14 באוגוסט 1936.
• יאן גמרניק, סגן שר ההגנה, (התאבד לקראת המעצר).

על כס המשפט ישבו המרשלים הבכירים של הצבא האדום, בליוכר, בודיוני ושפושניקוב. הרכב השופטים עורר תקוות בקרב הנאשמים שיזכו למשפט הוגן, אולם הם נידונו למוות לאחר משפט בזק בן כמה שעות והוצאו למחרת להורג.

המשפט המבוים הזה היה רק תחילתו של מסע "טיהורים" נרחב שבמהלכו נאסרו והוצאו להורג אלפי קצינים. בין מאי 1937 לספטמבר 1938 "טוהרו" כ-90% מראשי המטות המחוזיים וסגניהם, כ-80% ממפקדי הגייסות והחטיבות וכ-90% מקציני המטה. בסך הכל "טוהרו" 39,700 קצינים, בהם גם המרשלים יגרוב ובליוכר. העילה היחידה להוצאתם להורג של רבים מהקצינים האלה הייתה שדבק בהם החשד כי הם נוטים לקו שהוביל הרמטכ"ל טוכצ'בסקי.

התעמולה הסובייטית פרסמה כהסבר לטיהורים שסטלין עצר מהלך אנטי מרקסיסטי של טוכצ'בסקי, שניסה להפוך את הצבא האדום מצבא של פועלים ושל איכרים לצבא מקצועי של קצינים ולוחמים שהלחימה היא אומנותם. המקצוענות הצבאית שטוכצ'בסקי ניסה להנחיל לצבא האדום הייתה בעיני האידאולוגים המרקסיסטים "התמחות בורגנית" ולכן מהלך אנטי מרקסיסטי. הצבא האדום – על-פי הראייה המרקסיסטית - הוא כלי שנועד לבטא את רצון המהפכה ולא קבוצה של בעלי מקצוע.

על עמדת המפלגה הקומוניסטית בנושא הזה ניתן ללמוד ממאמר שהתפרסם בפרוודה באותה תקופה:

ההגות הצבאית בעולם הקפיטליסטי נמצאת במבוי סתום, ה"תיאוריות" המבריקות על מלחמת בזק או על צבאות של טכנאים קטנים ומובחרים או על לוחמה אווירית היכולה לבוא במקומם של כל שאר המבצעים הצבאיים - התיאוריות האלה נובעות מפחד המוות שחשה הבורגנות ממהפכת הפרולטריון. הבורגנות האימפריאליסטית מפריזה בערכו של הציוד ומפחיתה בערכו של האדם.

— "פרוודה" פברואר 1939

ההסבר האמיתי כפי שהוא ידוע כיום ל"טיהורים הגדולים" בכלל, וה"טיהורים" בצבא האדום בפרט הם פרנויה שסטלין סבל ממנה, שהקצינים ועוד אינספור גורמים אחרים עלולים להפיל את שלטונו.

ל"טיהורים" הנרחבים בצבא היו השפעות הרסניות ביותר על יעילותו של הצבא האדום. במהלך הטיהורים הגדולים הצבא איבד את רוב מפקדיו וקציניו. לרבים מהקצינים ש"טוהרו" היה ניסיון קרבי, ואת מקומם החליפו קצינים חסרי ניסיון. וחמור מכך: הקצינים המחליפים חששו לקחת על עצמם כל יוזמה שלא עלתה לחלוטין בקנה אחד עם הקו המפלגתי השליט. והואיל והקו הרשמי דגל באסכולת המיושנת של "ארמיית הפרשים הראשונה", הפכה זו לדוקטרינה הסובייטית הרשמית. (נחיתותה של הדוקטרינה הזאת הומחשה היטב בשלביה הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית-המועצות). ב-1937, מנה הצבא האדום כ-1,300,000 קצינים והוא גדל כמעט פי שלושה ממספר זה עד יוני 1941. גידול מהיר זה בקצינים זוטרים, לעיתים קרובות הדגיש את חוסר ניסיונם או הכשרתם, ואכן הטיל השלכות חמורות ברורות על יעילות הצבא בעת הפלישה הנאצית לברית המועצות. בדרגים הגבוהים ביותר של הצבא האדום "טוהרו" 3 מתוך 5 מרשלים, 13 מתוך 15 גנרלים, 8 מתוך 9 אדמירלים, 50 מתוך 57 הגנרלים של גייסות הצבא, 154 מתוך 186 קצינים בכירים, 16 מתוך 16 הקומיסרים הצבאיים, ו-25 מתוך 28 הקומיסרים שעמדו בראש גייסות.

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרד פרצה בקיץ 1936 והסתיימה במרץ 1939 (בניצחון של כוחות המורדים). הצדדים הלוחמים היו מצד אחד הממשלה הרפובליקנית, שהייתה מורכבת ממפלגות סוציאליסטיות וליברליות, ונתמכה על ידי המפלגה הקומוניסטית של ספרד והמיליציות של חוגים מרקסיסטיים ואנרכיסטים ועל ידי חלק של הצבא הספרדי. מהצד האחר - המורדים - שעליהם נמנו רוב קציני הצבא, שפקדו על רובו המכריע של הצבא הספרדי, כולל יחידות העילית ממרוקו הספרדית, ואשר נתמכו במפלגות פשיסטיות ומלוכניות, בארגונים צבאיים למחצה, בכנסייה הקתולית ובחוגים שמרניים. המלחמה נתפסה בעולם כזירת התגוששות עולמית בין הקומוניזם לבין הפאשיזם. ברית-המועצות סייעה לכוחות הממשלה באמצעי לחימה ובמומחים צבאיים. בנוסף למתנדבים ממפלגות קומוניסטיות בארצות שונות ומחוגים אנטי פאשיסטיים, שמהם נבנו בריגדות בינלאומיות שלחמו במסגרת הצבא העממי. ומנגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית סייעו למורדים באמצעי לחימה ובכוחות צבא שהוסוו כמתנדבים.

הצבא האדום כמו הצבאות המקבילים השתמשו במלחמת האזרחים בספרד כשדה ניסויים לנשק ולטקטיקות המלחמה שהתפתחו באותן שנים במיוחד בתחום השריון. הם שלחו לשם את מיטב הטנקים והציוד הצבאי שלהם בין היתר על מנת לבחון את כשירותו וביצועיו בשדה הקרב - משלוח ראשון של 50 טנקים טי-26 הגיע ב-12 באוקטובר 1936 לנמל קרטגנה מלווים ב-51 מתנדבים מומחים לטנקים. משלוחי הטנקים מברית המועצות נמשכו עד אביב 1938 והסתכמו ב-331 טנקים, הטנקים בעיקר מסוג T-26 ו BT-5 היו הטנקים החדישים והמשוכללים שהיו אז בשירות הצבא האדום. הטנקים מתוצרת ברית המועצות הוערכו כטנקים האיכותיים ביותר מבין הטנקים שלקחו חלק במלחמת האזרחים הספרדית.

הצבא האדום גיבש כאמור בשנות ה-30 את דוקטרינת "המערכה העמוקה". לפי דוקטרינה זו היו לטנקים שני תפקידים עיקריים, האחד סיוע לחי"ר, והאחר, לניצול ההבקעה לחדירה לעומק מערך האויב, השתלטות על שטחי מפתח והחזקתם. לכל אחת מהמשימות נבנה טנק המתאים לה. מייד עם הגעת הטנקים הראשונים לכוחות הממשלה הוקם מצפון לקרתגנה בסיס אימונים והכשרה. הכשרת צוותי טנקים הייתה מושפעת מכוונותיה של ברית המועצות לסייע להשתלטותה של המפלגה הקומוניסטית של ספרד. משום כך רק קומוניסטים נאמנים הורשו לעבור הכשרה כאנשי צוות בטנקים. כדי למנוע היווצרות של תקלות בתפעול הוצבו מפקדי שריון מקרב הצבא האדום, לפחות בשלבים הראשונים, כנהגי טנקים ואילו אנשי הצוות הספרדים שובצו בצריחי הטנקים. המגבלות העיקריות של סדרים אלה היו: מפקדי טנקים לא מנוסים ויכולת תיאום מוגבלת בתוך הטנקים וביניהם משום קשיי השפה. האכזבה מרמת הצוותים הספרדיים גרמה להסתמכות גדולה יותר על מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות שנשלחו לברית המועצות לעבור הכשרה כאנשי צוות. כל 50 טנקי ה-BT-5, שהוחזקו כעתודה לקראת פריצה ולא סייעו לחי"ר של כוחות הממשלה, אוישו בידי אנשי הבריגדות הבינלאומיות, שעברו הכשרה בברית המועצות.

ב-26 באוקטובר 1936 (הטנקים נפרקו ב-10 באוקטובר) נשלחה למדריד פלוגה שמנתה 15 טנקי T-26 המורכבת מצוותים מעורבים ומפקדה היה סובייטי. הפלוגה הפתיעה את האויב, שלא ציפה להתקפת שריון וגרמה לו אבדות ניכרות. המ"פ דיווח שפלוגתו השמידה שני טנקים וכ-20–30 מכוניות, פגעה קשה בשני גדודי חי"ר ובשני אקסדרונים של פרשים ותפסה שני תותחי שדה. אבדותיה היו שישה טנקים, שמונה אנשי צוות שנהרגו (ארבעה סובייטים וארבעה ספרדים) ושישה שנפצעו. בפעולה זו התגלו הקשיים והיתרונות בתפעול טנקים והם: חיילי הצבא החי"ר לא היו מאומנים בשת"פ עם טנקים וקצב פעולתם היה איטי, מוגבלות פעולתם של הטנקים בשטחים בנויים, קשיי תקשורת בתוך גופי הטנקים ועם היחידות המסתייעות והמסייעות, תלותו של כוח חודר בקיום של ציר אספקה מאובטח, פגיעותם לאש ארטילרית ועליונות כוח האש של הטנקים הסובייטים.

בסוף 1936 הוקמה ואורגנה חטיבת טנקים ראשונה, שהתבססה על טנקים שהגיעו עד למועד זה. החטיבה שימשה בעיקר מסגרת מנהלית ולא עוצבה האחראית למבצעים אופרטיביים או אפילו טקטיים. בינואר 1937 נכנסה החטיבה לפעולה והייתה מסוגלת להפעיל רק 47 טנקים שהיו מאוישים וכשירים. תפקידה היה לסייע לשתי בריגדות בינלאומיות בהתקפה בגזרה המערבית של חזית מדריד. הפעם שיתוף הפעולה עם החי"ר היה טוב יותר אך לא הייתה חזרה לפשיטה בנוסח שנעשה באוקטובר 1936. באוגוסט 1937 הופעלו לראשונה 48 טנקי BT-5 בהסתערות על עמדות צבא המורדים באזור סרגוסה. ההתקפה נחלה כישלון חרוץ. לחץ הזמן והכנה לקויה של הקרב גרמו לטנקים לשקוע בשטח מושקה, להיפגע מאש תותחי נ"ט. 19 טנקים נשארו בשדה הקרב ולכמה נוספים נגרמו נזקים חמורים, שליש מאנשי הצוות נהרגו ונפצעו.

כתוצאה מניסיון המלחמה בספרד ארגן הצבא האדום ב-1938 את כוח הטנקים מחדש. ארבעת הקורפוסים הממוכנים הקיימים הוגדלו וגדודי טנקים, שהיו מפוזרים במערך, קובצו במסגרות של 25 חטיבות טנקים. הצבא האדום הגדיל את מספר הטנקים במחלקה משלושה טנקים לחמישה משום שבמערכה בספרד התגלו מחלקות הטנקים כחלשות מדי.

ערך מורחב – קרב חלקין גול

ערך מורחב – הסכם ריבנטרופ–מולוטוב

ברית המועצות הקומוניסטית וגרמניה הנאצית נתפסו כל העת כאויבות מושבעות זו לזו.^[7] ברית המועצות הייתה גם חתומה על בריתות הגנה עם פולין, צ'כוסלובקיה ועוד רבות מאויבותיה הפוטנציאליות של גרמניה - "הסכם ריבנטרופ–מולוטוב" שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 - ערב מלחמת העולם השנייה - התקבל אפוא כהפתעה עצומה בעולם.

ההסכם כלל שני חלקים: גלוי וחסוי,^[8] עיקרי ההסכם היו:

הסכם גלוי

1. אי-התקפה הדדית
2. במקרה של מלחמה של אחת מהן עם מדינה שלישית, המדינה השנייה לא תגיש סיוע למדינה השלישית.
3. אף מדינה לא תצטרף לברית מדינית או צבאית נגד המדינה השנייה.

הסכם חסוי

1. חלוקת אזורי ההשפעה במזרח אירופה: פינלנד לטביה ואסטוניה יהיו תחת השפעת ברית המועצות בעוד שליטא תהיה תחת השפעה גרמנית. בהמשך הוסכם שגם ליטא תעבור לשליטת ברית המועצות (ראו כיבוש המדינות הבלטיות).
2. אם תפרוץ מלחמה פולין תחולק ביניהן.
3. אזור בסרביה (ששייך לרומניה) יעבור להשפעת ברית המועצות.

ההסכם אפשר להיטלר לפלוש לפולין ללא חשש מתגובת ברית המועצות והוא אכן פלש לפולין ב-1 בספטמבר 1939, שבוע בלבד לאחר החתימה על ההסכם.

ערך מורחב – פלישת ברית המועצות לפולין

בבוקר 17 בספטמבר 1939 שגריר פולין לברית המועצות קיבל הודעה מממשלת ברית המועצות. בהודעה צוין שלאחר שבועיים של קרבות הממשל הפולני למעשה הפסיק להתקיים ובעקבות כך הממשל הסובייטי בדעה שההסכמים בין המדינות הפסיקו להתקיים. הממשל הסובייטי לא יכול להיות אדיש לסבל של האוקראינים והבלארוסים ולכן נתן פקודה לצבא האדום לעבור את הגבול ולפעול להגנת אוכלוסייה אזרחית.

ב-14 בספטמבר 1939 שר ההגנה קלימנט וורושילוב וראש המטה הכללי בוריס שפושניקוב העבירו לכוחות הצבא האדום המוצבים בשטח אוקראינה הסובייטית ובלארוס הסובייטית פקודת יום על הכנות לפלישה לפולין.

סדר הכוחות של הצבא האדום היה מורכב מיחידות של שני פיקודים:

• פיקוד בלארוס - מפקד ארמייה מהדרגה השנייה מיכאיל קובליוב.
  • קבוצת פולוצק (בהמשך קבוצת ויטבסק, הארמייה ה-3)
  • קבוצת מינסק (בהמשך הארמייה ה-11)
  • קבוצת דזרז'ינסק
  • קבוצת סלוצק (בהמשך קבוצת בוברויסק, הארמייה ה-4)
  • הארמייה ה-10 בעתודה

סדר הכוחות כלל בתחילת הפלישה 378,610 חיילים, 3167 תותחים ו-2406 טנקים. במהלך הפלישה סדר כוחות חוזק משמעותית.

• פיקוד קייב - מפקד ארמייה מהדרגה הראשונה סמיון טימושנקו
  • קבוצת שפטובקה
  • הקבוצה הצפונית (בהמשך הארמייה ה-5)
  • קבוצת ויניצה (בהמשך הקבוצה המזרחית, הארמייה ה-6)
  • קבוצת קמיינץ-פודולסק (בהמשך הקבוצה הדרומית, הארמייה ה-12)

סדר הכוחות כלל 238,978 חיילים, 1792 תותחים ו-2330 טנקים. במהלך הפלישה סדר כוחות חוזק משמעותית.

כוחות היבשה נתמכו בכ-2600 מטוסי חיל האוויר הסובייטי.

הצבא הפולני

לאחר נסיגת הצבא הפולני מהחלקים המערביים והמרכזיים של פולין ריכז הצבא הפולני את שרידיו בהיקף של כ-340 אלף חיילים, 540 תותחים וכ-70 טנקים. לקראת התארגנות מחדש, היחידות היו מוכות ומובסות נשקם ואספקתם היה דל ואף מערכות התקשורת בניהם כמעט ולא פעלו והם נאלצו לפעול לרוב באופן עצמאי.

מהלך הפלישה לפולין

עם קבלת מידע על הפלישה, המפקד העליון של צבא פולין אדוורד רידז-שמיגלי נתן פקודה לבצע נסיגה לשטחי רומניה והונגריה ולהימנע ככל הניתן מקרבות עם הצבא האדום. נשיא פולין ביקש מהפולנים להחזיק מעמד והודיע על מעבר הממשל לרומניה.

יחידות הצבא האדום לא חיפשו עימות צבאי עם הפולנים. מפקדי היחידות הסובייטיות טענו בפני החיילים הפולנים שהם באו לעזור במאבק הפולני נגד הגרמנים. בהתאם לפקודות שקיבלו הפולנים מהפיקוד העליון הם לא נכנסו לקרבות משמעותיים נגד הסובייטים המתקיפים. התקדמות הצבא האדום הייתה מהירה. בעקבות כך, כבר ב-18 בספטמבר היה מורגש בצבא האדום המתקדם חוסר בדלק ונתק עם היחידות העורפיות.

ב-18 בספטמבר כוחות הצבא האדום הגיעו לפרברי וילנה שאז הייתה בתחומי פולין. תחילה התפתח קרב מקומי אבל עד מהרה מפקד פולני באזור החליט על עזיבת העיר ופינוי הכוחות לשטחי ליטא. ב-20 בספטמבר יחידות הצבא האדום הגיעו ללבוב. לגרודנון וב-22 בספטמבר לברסט ליטובסק.

התקדמות הכוחות הסובייטים נמשכה עד לסוף ספטמבר. בתחילת אוקטובר, בעקבות סיכומים בין הממשלה הסובייטית ולבין גרמניה הנאצית בוצעה נסיגה מאורגנת של כוחות הצבא האדום מזרחה לקו הגבול שסוכם. לציון סיום מהלך הלחימה בברסט ליטובסק נערך מצעד צבאי בהשתתפות צבאות ברית המועצות (בפיקוד סמיון קריבושאין) וגרמניה (בפיקוד היינץ גודריאן).

בעקבות הפלישה עבר שטח של כ-196 אלף קמ"ר (כ-50.4% משטח פולין טרם המלחמה) עם אוכלוסייה של כ-13 מיליון תושבים לשליטה סובייטית. בעקבות הסכם שנחתם בין ברית המועצות לבין ליטא ב-10 באוקטובר 1939 אזור וילנה עבר לליטא. במהלך נובמבר 1939 נערכו בחירות בשטחים שעברו לשליטה סובייטית וכתוצאה מכך הם סופחו לבלארוס הסובייטית ואוקראינה הסובייטית בהתאם.

בידי הצבא האדום היו כ-240 אלף שבויים. כ-43 אלף שהתגוררו לפני המלחמה בשטח שעבר לשליטה גרמנית הועברו למקום מגוריהם. כמה עשרות חיילים שבויים שוחררו. לקראת 19 בנובמבר 1939 במחנות נ.ק.ו.ד היו כ-39,600 שבויים מהם כ-10 אלף קצינים וכ-5 אלף שוטרים. רוב הקצינים והשוטרים הוצאו להורג באפריל-מאי 1940 בקטין, חרקוב וקלינין. בנוסף לשבויים לידי הצבא האדום הועבר ציוד צבאי רב שכלל רובים, תותחים, מטוסים וציוד נלווה.

ערך מורחב – כיבוש המדינות הבלטיות

כאמור, בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב נקבע שאסטוניה ולטביה הבלטיות ופינלנד יוכפפו להשפעה סובייטית ביחד עם חלקה המזרחי של פולין. לעומת זאת, ליטא וחלקה המערבי של פולין יהיו תחת שליטה גרמנית. ב-25 בספטמבר 1939 ברית המועצות וגרמניה סיכמו על שינויי הסכם קודם וליטא עברה לאזור שליטה סובייטית תמורת נסיגה של ברית המועצות מחלק משטחי פולין.

מיד לאחר מכן החלה ברית המועצות בסדרה של התגרויות וטענות ביטחוניות כלפי המדינות הבלטיות ותביעה להצבת כוחות סובייטיים על אדמתן, ב-28 בספטמבר נחתם הסכם עזרה הדדי בין אסטוניה לבין ברית המועצות, לפיו כוח צבאי סובייטי שכלל 25 אלף חיילים הוצב בשטח אסטוניה. ב-5 באוקטובר נחתם הסכם דומה עם לטביה, לפי הסכם זה כוח צבאי סובייטי בהיקף של 25 אלף חיילים הוצב במדינה והצי הסובייטי הציב של ספינותיו בונטספילס ולייפאיה. ב-10 באוקטובר נחתם הסכם עם ליטא. לפי ההסכם אזור וילנה עבר לליטא ובשטח המדינה הוצב כוח סובייטי בהיקף של 20 אלף חיילים. עד סוף 1939 כל הכוחות הוצבו בשטח מדינות הבלטיות. היקף הכוחות של הצבא האדום שהוצב במדינות הבלטיות היה דומה לכוח הצבאי של המדינות הללו. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכמים, הממשל הסובייטי החל בתלונות על כך שממשלות של המדינות הבלטיות אינן מקיימות את ההסכמים שנחתמו. ב-4 ביוני 1940, הצבא האדום במסווה של תרגיל צבאי החל בהתקרבות לגבול בין ברית המועצות לבין המדינות הבלטיות.

ב-25 בספטמבר, פנה מולוטוב, ראש ממשלת ברית המועצות ושר החוץ שלה, לשר החוץ של אסטוניה ודרש לאפשר כניסה של כוחות סובייטיים למדינה ל"שיפור ההגנה על הים הבלטי" - משימה שלטענת הסובייטים לא יכלה אסטוניה למלא בכוחות עצמה. לאחר שלושה ימים רצופי לחצים ואיומים, ב-28 בספטמבר, אישרה ממשלת אסטוניה לכוחות סובייטיים להיכנס לתחומה, וב-18 באוקטובר נכנסו למדינה דיוויזיית חי"ר, בריגדת שריון ומטוסים של הצבא האדום. זמן קצר לאחר מכן איבדה אסטוניה את עצמאותה והפכה לרפובליקה עממית (קומוניסטית) במסגרת ברית המועצות. בטקטיקות דומות סיפחו הסובייטים גם את לטביה ואת ליטא.^[9]

ערך מורחב – מלחמת החורף

כאמור, בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב חילקו ביניהן גרמניה הנאצית וברית המועצות את השליטה במרכז אירופה ובמזרחה, בין המדינות שעברו על פי ההסכם לשטח ההשפעה הסובייטי הייתה פינלנד. ברית המועצות החלה מיד לאחר מכן להפעיל לחצים על המדינות הבלטיות ועל פינלנד למסור להם שטחים נרחבים "הנחוצים להגנה על ברית המועצות" ולמעשה הנוכחות הסובייטית בהם מבטלת את עצמאותן של המדינות. בעוד המדינות הבלטיות נכנעו כאמור ללחצי ברית המועצות ויתרו על עצמאותן והפכו לרפובליקות סובייטיות במסגרת ברית המועצות, הרי שבפינלנד לא הסכימו לשקול מהלכים דומים. ברית המועצות ופינלנד שהיו חתומות בניהם על הסכם אי התקפה, החלו ב-12 באוקטובר 1939 בשיחות בניהם במוסקבה, בשיחות תבעו הסובייטים מפינלנד להעביר להם שטח נרחב שירחיק את הגבול מאות קילומטרים מצפון ללנינגרד. הפינים לא הסכימו בשום אופן לוותר על השטח - מה גם שבו עבר המרחב המוגן העיקרי של המדינה, "קו מנרהיים". ויתור על השטח - הבינו הפינים - עלול להפוך אותו לקרש קפיצה להשתלטות על פינלנד כולה.

כאשר התברר לסטלין שהמשא ומתן עם פינלנד אינו מוביל לתוצאות הרצויות, נקרא הרמטכ"ל הרוסי בוריס שפושניקוב להציג את התוכניות האופרטיביות למלחמה נגד פינלנד. הרמטכ"ל, שהיה קצין ותיק ומנוסה עוד מצבא הצאר, הציג תוכנית אופרטיבית שאותה הכינו מחלקות המבצעים והמודיעין במטכ"ל על בסיס כל מה שהיה ידוע באותה העת על פינלנד. התוכנית חייבה ריכוז מאמץ של הצבא האדום, הקמת מפקדת חזית והכנות אינטנסיביות. אולם סטלין ושר ההגנה קלימנט וורושילוב יחד עם שאר חברי הפיקוד העליון לא חשבו שפינלנד תהיה יריב קשה ולכן פסלו על הסף את התוכנית האופרטיבית של המטכ"ל, והטילו על מפקד הפיקוד של לנינגרד לטפל בעניין. מפקד הפיקוד קיריל מרצקוב, שהיה במעמד מפקד ארמייה מהדרגה השנייה, הכין תוכנית פשוטה שבדיוק לה ציפו הפינים: מאמץ עיקרי במצר הקרלי ועוד שלושה מאמצי משנה בין אגם לדוגה ועד לאוקיינוס הקרח הצפוני. עוד קודם לכן הכין מרצקוב את התשתיות לקראת המלחמה. בין היתר הוא שיפר והרחיב את מסילת הברזל לנינגרד-מורמנסק וכביש נלווה.

יחסי הכוחות בין הצבא האדום לצבא פינלנד לא היו שווי משקל כלל:

ב-1939 מנתה אוכלוסיית ברית המועצות 186.5 מיליון תושבים. לרשות פיקוד לנינגרד לבדו עמדו 24 דיוויזיות בארבע מסגרות ארמיות, ובהן 450 אלף חיילים, 2,000 טנקים ו-1,000 מטוסי קרב והפצצה. לעומת זאת, אוכלוסייתה של פינלנד מנתה ב-1939 3.65 מיליון נפש. בעת שפרצה המלחמה, עמדו לרשות צבא פינלנד 9 דיוויזיות (כולן חיל-רגלים) ועוד כמה עשרות יחידות עצמאיות - כל יחידה בהיקף של פלוגה עד גדוד - שאורגנו בצוותי קרב. בסך הכל עמדו לרשות צבא פינלנד 127,800 חיילים סדירים, כ-100,000 חיילי מילואים ועוד כ-112 אלף חיילי "משמר המולדת" בסך הכל, נהנו הסובייטים (בפיקוד לנינגרד לבדו) מיתרון גדול של 3 ל-1 בכח אדם, 80 ל-1 בטנקים, 5 ל-1 בארטילריה ו-5.5 ל-1 במטוסים.

היערכות הכוחות של הצבא האדום ב-30 בנובמבר 1939

• ארמייה 7 בפיקודו של גנרל יאקובלב במצר קרליה הייתה המאמץ הסובייטי העיקרי (מעל 40 אחוז מהכח). מטרותיה היו הבקעת קו מנרהיים, כיבוש ויפורי, ולבסוף כיבוש הלסינקי. הארמייה כללה 10 דיוויזיות חי"ר, 3 בריגדות טנקים, קורפוס ממוכן, ומספר רב של קני ארטילריה. בסך הכל היו לה כ-200,000 חיילים ו-1,500 טנקים. בהמשך היא פוצלה לארמיות 7 ו-13.
• ארמייה 8 בפיקודו של גנרל חברוב הוצבה צפונית לאגם לדוגה, ומשימתה הייתה לפרוץ דרך ההגנה הפינית הדלילה יחסית באזור, לנוע דרומה ולתקוף את קו מנרהיים מעורפו. הארמייה כללה 6 דיוויזיות חי"ר ו-2 בריגדות טנקים, ובהן בסך הכל 130 אלף חיילים ו-400 טנקים.
• ארמייה 9 בפיקודו של גנרל דוקנוב, נערכה מול מרכז פינלנד כדי לבתר אותה לשניים ולפגוע במרכזי תקשורת. היא כללה 3 דיוויזיות חי"ר (דיוויזיה נוספת הצטרפה מאוחר יותר).
• ארמייה 14 בפיקודו של גנרל פרולוב הוצבה במורמנסק בצפון, ומשימתה לכבוש את הנמל הארקטי בפטסמו, ולבסוף את העיר רובניימי, מרכז התקשורת היחיד של פינלנד בצפון. היא כללה 3 דיוויזיות חי"ר ויחידות שריון מסייעות.

היערכות הכוחות של צבא פינלנד ב-30 בנובמבר 1939

• ארמיית המצר הקרלי בפיקודו של גנרל הוגו אוסטרמן, כללה שני קורפוסים - 2 ו-3 - ובהם 5 דיוויזיות שנערכו בקו מנרהיים, בדרומה של פינלנד, מרחב ההגנה העיקרי.
• הקורפוס ה-4 בפיקודו של יוהו הייסקנן (הוחלף זמן קצר מכן בידי וולדמאר הגלונד), כלל 2 דיוויזיות שנערכו מצפון לאגם לדוגה.
• בגזרה שמצפון לאגם לדוגה ועד פטסמו בגבולה הצפוני של פינלנד, נערך אגד של צוותי קרב פלוגתיים וגדודיים בפיקודו של גנרל ויליו ּּטואומפו.
• שתי דיוויזיות נוספות נשארו עתודת המטה הכללי בפיקודו הישיר של מרשל מנרהיים.

כאמור הצבא האדום היה גדול ומצויד לאין ערוך מהצבא הפיני וע"כ הדעה הרווחת בקרב הפיקוד העליון הסובייטי הייתה שהמלחמה עם פינלנד תסתיים בתוך כמה ימים או לכל המאוחר בתוך שבועיים - בפועל הדברים התנהלו בצורה שונה לחלוטין.

מלחמת החורף נחלקת לשלושה שלבים עיקריים:

• שלב א' - מ-30 בנובמבר 1939 עד 22 בדצמבר - מתקפה כוללת של הצבא האדום שנבלמה על ידי הפינים.
• שלב ב' - מ-23 בדצמבר עד 10 בפברואר 1940 - לחימה סטטית - הכוחות בשני הצדדים מתארגנים מחדש ונערכים לשלב הבא.
• שלב ג' – מ-11 בפברואר 1940 עד 13 במרס - חידוש המתקפה הסובייטית, הבקעת קו מנרהיים וסיום המלחמה.

שלב א - המתקפה של הצבא האדום - ב-30 בנובמבר בשעה 06:50, פתחו כוחות הצבא האדום במהלומה ארטילרית ואווירית על מטרות בפינלנד, ללא הכרזת מלחמה רשמית. כמה מאות אזרחים נפגעו כתוצאה מההפגזה האווירית, בעיקר בהלסינקי הבירה. כעבור 70 דקות, בשעה 08:00, הסתיימה ההפגזה, וארבע הארמיות הסובייטיות החלו את מתקפתן בצירי הדרכים העיקריות לאורך הגבול עם פינלנד, מהים הבלטי ועד לאוקיינוס הקרח הצפוני. המאמץ העיקרי של הכוחות הסובייטים היה במצר הקרלי, בקו מנרהיים. על אף נחיתותם המספרית הניכרת, התגלו הכוחות הפיניים כיריב נועז ומיומן, בהשתמשם בטקטיקת גרילה, ביחידות אלפיניסטיות מהירות העוטות מדי הסוואה לבנים, ומעל לכל - בידע שרכשו אודות לחימת חורף.

בשעות הבוקר פתחו קורפוסי הרובאים ה-50 וה-19 מהארמייה ה-7 הסובייטית בהתקפה לרוחב כל המצר הקרלי, בחזית שהשתרעה לאורך כ-70 קילומטרים, כשיעדם הסופי היה הבקעת קו מנרהיים, וחדירה לפנים הארץ. הכוח הסובייטי התוקף כלל 8 דיוויזיות רובאים, אחת נוספת בעתודת הארמייה, ושלוש בריגדות טנקים, בכח כולל של 120,000 חיילים, 1,000 טנקים, ו-600 קני ארטילריה. מולם נערכה ארמיית המצר הקרלי הפינית, שהורכבה מהקורפוסים ה-2 וה-3 (5 דיוויזיות רגלים). המגינים הפינים בגזרה זו סבלו מנחיתות מספרית גדולה, הן בכח אדם והן בציוד, אך הם הסתמכו על רצועת ההגנה של קו מנרהיים.

כבר עם תחילת המתקפה, נתקלו כוחות החלוץ הסובייטים בהתנגדות מהגייסות המחפים הפינים, משדות מוקשים רבים וממכשולים נגד טנקים, שעיכבו אותם באופן ניכר. דיוויזיה 70 הסובייטית מקרופוס 19 הצליחה אמנם להשיג את יעדה, ולכבוש את עיירת הגבול הפינית טריוקי (Terijoki) ב-1 בדצמבר 1939, אך שאר ההתקדמות של הארמייה הייתה איטית. מטות החטיבות איבדו מהר מאוד את השליטה והתקשורת על כוחותיהם הקדמיים, בשל בעיות ומחסור בציוד קשר, וכן בגלל היתקלותם החוזרת ונשנית בשדות מוקשים מחופים באש הכוחות הפינים הנסוגים, שניצלו היטב את המכשולים הטבעיים והמלאכותיים. בקרב החיילים והמפקדים החלה להיווצר 'פאניקת מוקשים', והבעיה הוחמרה כל כך, שבלנינגרד החלו לייצר בבהילות גלאי מוקשים. אמצעי נוסף שנקטו הכוחות הסובייטים כדי להתגבר על הבעיה היה לצרף יחידות של הנדסה קרבית לכוחות החלוץ, שתפקידן היה לנוע לפני הכוח העיקרי ולגלות את מכשולי האויב. הארמייה השמינית של הצבא האדום נועדה לתקוף צפונית לאגם לדוגה במטרה לאגף את קו מנרהיים מעורפו. הארמייה שכללה 5 דיוויזיות בדרג הראשון ודיוויזיה נוספת בעתודה, החלה במתקפה בגזרה ברוחב 300 ק"מ, על חמשת הצירים הקיימים. הכוחות הפינים באזור היו דלילים, והורכבו מצוותי קרב גדודיים שניהלו קרבות נסיגה והשהייה. ההתקדמות של הסובייטים הייתה איטית מההתחלה עקב מחסומים על הכבישים, מוקשים וגשרים שהושמדו בידי הפינים הנסוגים.

בגזרת סוּמה - כפר שהיה חלק מרצועת ההגנה העיקרית ושטח מפתח בדרך לוויפורי במערב קו מנרהיים - עשו הסובייטים ניסיון הבקעה. ההתקפה נתקלה במערך מבוצר לעומק שכלל 41 מוצבים ובהם מצדי בטון מצוידים במקלעים ובארטילריה. על אף ש-20 טנקים סובייטיים הצליחו ב-19 בדצמבר לחדור לעומק המערך הזה דרך פרצה באגפו המזרחי, לא הצליח החי"ר לחבור אליהם, והם ננטשו בשטח הפיני. ב-22 בדצמבר הסתיים גם הניסיון הזה, והכוח הסובייטי נאלץ לסגת לחזיתה של רצועת ההגנה העיקרית. בעקבות הכישלון הזה הופסקה למעשה המתקפה במאמץ העיקרי למשך כחודשיים והיא חודשה רק ב-11 בפברואר. גם בשאר הגזרות לא היו ביצועי הצבא האדום טובים יותר - נראה היה שהפינים הצליחו - מעבר לכל ההערכות והציפיות - לבלום את הצבא האדום האדיר.

שלב ב' - לוחמה סטטית והיערכות מחודשת להמשך הקרבות - לאחר עשרה ימים מתחילת המתקפה התברר לפיקוד העליון הסובייטי שפינלנד היא אויב קשוח. ההתקדמות בכל הגזרות נבלמה, לאחר שהצבא האדום ספג אבדות כבדות. יתר על כן, היות שהפיקוד הסובייטי העריך שהמלחמה תסתיים בתוך זמן קצר, החיילים לא היו מצוידים כראוי ללוחמת חורף ממושכת, והקור העז גבה מהם מחיר כבד אף יותר מאש החיילים הפינים. נוכח ההתפתחויות האלה החליט סטלין לבצע שידוד מערכות כולל. למפקד המאמץ העיקרי נגד קו מנרהיים מונה סמיון טימושנקו, מפקד פיקוד קייב ומפקד החזית האוקראינית במערכה על פולין הוא מונה למפקד החזית הצפון-מערבית - מפקדה חדשה שהוקמה במיוחד לניהול המלחמה נגד פינלנד. ז'דנוב, מזכיר המפלגה של לנינגרד, קיבל מעמד מיוחד של שר, והוטל עליו לסייע לטימושנקו ולרכז את כל המשאבים של לנינגרד (ושל שאר חלקי ברית המועצות) כדי שיעמדו לרשות הכוחות בחזית. מפקד המבצע עד אז, מפקד פיקוד לנינגרד, מרצקוב, הודח מתפקידו ונשלח לפקד על ארמייה 7 שעליה הוטל המאמץ העיקרי. נוסף על כך בנה הצבא האדום שתי ארמיות חדשות שנועדו לסייע למאמץ של ארמייה 7: ארמייה 13 בפיקודו של קצין הארטילריה ולדימיר גרנדל, שעליה הוטל לתקוף ממזרח לארמייה 7 וממערב לאגם לדוגה, דהיינו להבקיע את חלקו המזרחי של קו מנרהיים, וארמיית העתודה בפיקודו של ראש מנהלת השריון, פבלוב.

במהלך ינואר ריכז טימושנקו 23 דיוויזיות חדשות בזירה (הכוחות הטובים ביותר שנבחרו משאר הפיקודים של ברית המועצות), ואלה תרגלו באופן אינטנסיבי שיתוף פעולה בין-זרועי ובין-חילי. עם הגעתן לחזית עלה מספר הדיוויזיות הסובייטיות המעורבות במלחמה ל-45. במצר הקרלי - שם היה המאמץ העיקרי של הסובייטים - פעלו במסגרת הארמיות 7 ו-13 25 דיוויזיות, 8 בריגדות שריון, 17 חטיבות ארטילריה ובסך הכול 600 אלף חיילים, 3,173 תותחים (מהם 1,033 כבדים) וכ-2,000 טנקים. בכך השיגו הסובייטים עדיפות מוחצת על הפינים: 4:1 בחי"ר, 30:1 בארטילריה ועליונות מוחלטת בשריון ובמטוסים.

למרות העליונות האבסולוטית של הצבא האדום בכל המישורים, הם נחלו מפלות קשות בכל החזיתות. הפינים נלחמו בחרוף נפש, הם פיתחו שיטות פעולה טקטיות ואסטרטגיות לניצול מקסימלי של המכשולים הטבעיים באזור - היערות, האגמים ומזג האוויר הקשה. אחת הטקטיקות הידועות שבהן נקטו הפינים נודעה בכינוי "מוטי" (Motti) הפינים היו מנתקים כוחות תוקפים של הצבא האדום, ומטרידים אותם באמצעות צוותים קטנים וניידים, עד לחיסולם של היחידות המנותקות. בגזרת ארמייה 8 למשל, דיוויזיה 18 ובריגדת הטנקים 34 חדרו עמוק אל תוך השטח הפיני והיו מנותקות למעשה מהכוחות העיקריים, בותקו על ידי הפינים ל-13 תיבות "מוטי" והושמדו בהדרגה עד אשר בשלהי פברואר חדלו מלהתקיים. גם בגזרת ארמייה 9 עליה פיקד וסילי צ'ויקוב, המצב לא היה טוב יותר ב-19 בדצמבר הוטלה לקרב דיוויזיה 44. הייתה זו דיוויזיה ממונעת סדירה שהגיעה מאזור קייב ברכבת ונשלחה לחבור לדיוויזיה 163 ממזרח כדי לחלצה ממלכודת הפינית. דיוויזיה 44 נעה במהירות והגיעה לאגם האוקילה, אולם נעצרה מעברו האחר בלא שהצליחה לחבור לדיוויזיה 163. בינתיים ריכזו הפינים בגזרה הזאת כוחות נוספים מעתודת המטכ"ל שלהם, ועתה עמדה דיוויזיה פינית שלמה מול הרוסים. קולונל סילאסוו השאיר כוח גדודי מוגבר כדי להעסיק את דיוויזיה 163 ועבר עם עיקר כוחו לטפל בדיוויזיה 44. ראשית הוא הקים מחסום על הציר בעורפה ולאחר מכן הוא ביתק את כוחותיה לארבעה "מוטי". בין 7 ל-9 בינואר הותקפו ארבעת הכוחות הרוסיים המכותרים עד שהושמדו לחלוטין. מפקד הדיוויזיה, וינוגרדוב, מפקד מחנה המפקדה וקומיסר הדיוויזיה הצליחו לברוח מהכיתור, אך בהגיעם לקווים הרוסיים נעצרו, נשפטו בשדה והוצאו להורג ב-1 בינואר. אבדות הרוסים בשתי הדיוויזיות הגיעו ל-22,500 הרוגים לעומת 2,200 הרוגים פינים. השלל שנפל לידי הפינים היה רב וכלל: 43 טנקים, 70 תותחים, 278 משאיות, 300 מקלעים, 6,000 רובים ו-1,130 סוסים. לאחר הקרב הזה נעצרו הכוחות הסובייטיים באותה הגזרה בעומק של כ-9 ק"מ בשטח הפיני ולא התקדמו מעבר לכך עד סוף המלחמה.

בצפון, בגזרה של ארמייה 14, הצליחו אומנם הכוחות לרדת דרומה עוד כמה עשרות ק"מ, אולם עצרו במרחק של 152 ק"מ מדרום לפטסמו ולא התקדמו יותר. כוחות הארמייה נמתחו עד כלות, והיה חשש שלא יצליחו להחזיק את הציר פתוח, והכוחות הפיניים ישמידו רבים מהם כמו שקרה בגזרות אחרות. מכאן שארמייה 14 לא יכלה לחבור לארמייה 9 ואף לא לנתק את פינלנד משוודיה ומנורווגיה בהתאם למטרתה המקורית.

שלב ג' - הבקעת קו מנרהיים והסכם השלום - ב-11 בפברואר 1940, לאחר כחודשיים של הכנות, של התארגנות ושל אימונים שכללו אף כמה פעולות בחזית לבדיקת יכולתם של הכוחות החדשים, פתחה החזית הצפון-מערבית במתקפה מחודשת על קו מנרהיים. המאמץ העיקרי היה של ארמייה 7, והוביל אותו קורפוס 50 של גורלנקו שכלל את הדיוויזיות 100 ו-123. המאמץ הזה נועד להגיע לוויפורי באמצעות איגוף ימני דרך העיירה סומה. לאחר אבדות ומפלות קשות הצליחו הסובייטים להבקיע את כל רצועות ההגנה ב"קו מנרהיים" ובאמצע חודש מרס התמוטט קו מנרהיים, אלא שבשלב זה הגיעו שני הצבאות לאפיסת כוחות כללית - מה שהוביל לסיום המשא ומתן הדיפלומטי שהתנהל במקביל ולחתימה על חוזה שלום שנכנס לתוקף ב-13 במרס.

עד סוף המלחמה הטילה ברית המועצות למלחמה נגד פינלנד כמיליון חיילים שהיו מאורגנים ב-62 דיוויזיות (ועוד 10 היו מוכנות למשלוח), 7,000 טנקים, 5,000 קני ארטילריה, ו-1,500 מטוסי קרב והפצצה. אבדות הצבא האדום מתוך כל הכוח האדיר הזה, שהיה מאורגן ב-7 ארמיות, היו כבדות: 126,875 הרוגים ו-264,988 פצועים. אבדות הפינים לעומת זאת היו 26,662 הרוגים ו-39,744 פצועים.

הסיבות המרכזיות לכישלונות הצבא האדום במלחמת החורף

• בראש ובראשונה הם ככל הנראה ההשפעה ההרסנית של הטיהורים הגדולים בשנים 1937–1938 על הצבא האדום - בהם חוסלו טובי הקצינים והמפקדים של הצבא בכל הרמות, ובמקומם מונו לעיתים מפקדים ברמה נמוכה שמונו בשל נאמנותם למפלגה גרידא. הקצינים המחליפים חששו לקחת על עצמם כל יוזמה, מאחר שמפקד שהיה מתבלט כיוזמתי ויצירתי עלול היה להתווסף לרשימות החיסול של סטלין והנ.ק.ו.ד. - כתוצאה מכך כל שרשרת הפיקוד של הצבא האדום היה מקובע ואפרורי - לעומת היזמתיות והיצירתיות שאפיינו את הפיקוד והחיילים הפיניים.
• תפיסת "הקרב העמוק" מבית מדרשו של טוכאצ'בסקי לא התאימה למרחב המוגן של קו מנרהיים ולמרחבים השוממים והקפואים המכוסים יערות ואגמים של הטונדרה הפינית. כתוצאה מכך נבלמו עד מהרה הכוחות הפולשים מול המרחב המוגן ובצירי היער הבודדים. היה אפוא צורך לעשות רוויזיה בתורת הלחימה, וזו אכן בוצעה בשלבים המאוחרים של המלחמה, והעבירה את הדגש לשילוביות ולשיתוף הפעולה הבין-חילי והבין-זרועי. אלה התאימו הרבה יותר למלחמה המודרנית בכלל ולאתגר הפיני בפרט.
• ניתוח מבצעי של הקרקע - הפינים הצטיינו בניצול מרבי של השטח: מצד אחד הם ביצרו שטחי מפתח ומצד אחר ניהלו הגנה ניידת באמצעות גייסות של גולשי סקי. לעומתם הפגינו הסובייטים סרבול רב ונצמדו לצירים קיימים. (רק בסוף המלחמה הכניסו הסובייטים כ-70 אלף לוחמים על מגלשי סקי).
• המורל והמוטיבציה - לעומת החיילים הפינים שנלחמו על ארצם וחירותם בחרוף נפש ובתעוזה, הכוחות הסובייטיים נגררו למשימתם ללא מוטיבציה ומורל, לעיתים החיילים לא ידעו מדוע הם נלחמים בכלל מול מדינה קטנה שלווה ושוחרת שלום.

יש הסוברים שלתפקוד הלקוי ולביצועים הירודים של הצבא האדום במלחמת החורף, הייתה השפעה מכרעת על החלטתו של אדולף היטלר לפלוש לברית המועצות, ולהוציא אל הפועל את מבצע ברברוסה ב-1941.

ערך מורחב – מבצע ברברוסה

הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שנחתם כאמור ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה תוצאה של שותפות אינטרסים זמנית בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית, אך לא יצר יחסי אמון בין היטלר, שחשש משאיפות ההתפשטות של ברית המועצות ותיעב את הקומוניזם, וסטלין, שחשש מעוצמתו של הצבא הגרמני.

במהלך החודשים שקדמו לפלישה הנאצית לברית המועצות, הגיעו לקרמלין התרעות רבות ממקורות שונים, על המתקפה הגרמנית הצפויה.^[10] סטלין לא פסל את האפשרות שגרמניה הנאצית תתקוף את ברית המועצות, אך הוא האמין שניתן יהיה לדחות את פרוץ המלחמה לפחות עד אביב 1942, וניסה לקנות זמן באמצעות ניהול מדיניות פייסנית, משום שהוא היה מודע היטב לחולשת הצבא האדום ולחוסר הניסיון הקרבי והמיומנות המקצועית שלו (שנחשפו במהלך מלחמת החורף כנגד פינלנד), והבין שהוא עדיין אינו מסוגל להתמודד מול הוורמאכט. לכן הוא היה זקוק לזמן נוסף כדי לבנות מחדש את צבאו, לצייד אותו באמצעי לחימה מודרניים, ולבצר את הגבולות החדשים של ברית המועצות, שהיו מרוחקים מאות ק"מ מקו הביצורים, שנבנה לאורך הגבולות הישנים.

ביוני 1940, בעקבות ניצחון הבזק של גרמניה במערכה על צרפת (שהפתיע לחלוטין את ההנהגה הסובייטית), הועבר המשק הסובייטי לעבודה במצב חרום, וחלק גדול מהמשאבים של ברית המועצות הופנו לחיזוק הצבא האדום באמצעות ייצור מואץ של נשק כבד וציוד צבאי. הצבא האדום עבר אף הוא תהליך מואץ מאוד של התעצמות ומודרניזציה. בספטמבר 1939 הוא כלל כ-130 דיוויזיות, כמעט כולן דיוויזיות חי"ר או פרשים. עד דצמבר 1940 גדל כוחו ל-206 דיווזיות, ש-28 מתוכן היו דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות, וערב הפלישה הגרמנית כלל הצבא האדום 303 דיוויזיות (81 מתוכן בתהליך הקמה), כולל 92 דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות.^[11] כ-170 דיוויזיות נפרסו באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי ספטמבר 1939, במרחק של עד 400 ק"מ מהגבולות המערביים של ברית המועצות, במסגרת מרחב ההגנה האסטרטגי הראשון. לרוע מזלו של הצבא האדום, הפלישה הגרמנית תפסה אותו באמצע תהליך הארגון מחדש.

מבצע ברברוסה הוא שם הקוד שניתן לתוכנית המבצעים שהוכנה על ידי המטה הכללי של הצבא הגרמני לכיבוש ברית המועצות. מטרת המבצע הייתה להכניע את ברית המועצות באמצעות השמדת כוחות צבא האדום, כיבוש מרכזי השלטון של ברית המועצות, והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתיים. תוכנית המתקפה הסודית תוכננה להתבצע על ידי שלוש קבוצות ארמיות: קבוצת הארמיות המרכזית תעקוף את ביצות פריפייט מצפון ותתקדם ישירות לעבר מוסקבה, קבוצת הארמיות הצפונית תתקדם לעבר לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, ואילו קבוצת הארמיות הדרומית תתקדם לעבר קייב מדרום פולין ומרומניה, ותכבוש את אוקראינה. במסגרת הנחיה מס' 21 של הפיהרר מ-16 בדצמבר נקבע, שבשלב הראשון של המערכה, יתמקד הצבא הגרמני בהשמדת כוחות הצבא האדום מערבית לנהרות דנייפר ודווינה בשורת מבצעי כיתור, ולא יאפשר להם לסגת לעומק שטח ברית המועצות. הפלישה לברית המועצות נועדה להתבצע על ידי שלוש קבוצות ארמיות, בהתאם לתוכנית המקורית, אך הוחלט שכיבוש מוסקבה יתבצע בשלב מאוחר יותר של המערכה. קבוצת הארמיות המרכזית תכתר ותשמיד את כוחות הצבא האדום בביילרוסיה, אך לאחר שתגיע לסמולנסק, היא תפנה צפונה, תחבור לקבוצת הארמיות הצפונית, ותסייע לה לכתר ולחסל את כוחות הצבא האדום באזור הבלטי, לכבוש את העיר לנינגרד ולהשמיד את הצי הבלטי הסובייטי. במקביל, קבוצת ארמיות דרום, תנהל מערכת כיתור ענקית באזור אוקראינה, במטרה לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר דנייפר. בשלב השני של המערכה, תכננו הגרמנים להשתלט במהירות על אגן הדונייץ, בעל החשיבות הכלכלית הגדולה, ועל שדות הנפט הסובייטיים באזור הקווקז. במקביל יתקפו קבוצות הארמיות המרכזית והצפונית את הבירה מוסקבה. המתכננים הגרמנים העריכו, שהאיום על מוסקבה ימשוך למערכה את העתודות האחרונות של הצבא האדום ובכך יבטיח את השמדתו המוחלטת. הפיקוד הגרמני הניח, שלאחר השמדת עיקר כוחו של הצבא האדום והשלמת ההשתלטות על המשאבים הכלכליים והתעשייתיים במערב ברית המועצות, לא תוכל ברית המועצות להמשיך במלחמה לאורך זמן.

ערך מורחב – סדר הכוחות במבצע ברברוסה

הפיקוד הגרמני הקצה לצורך הפלישה לברית המועצות שלוש קבוצות ארמיות - קבוצת ארמיות דרום (בפיקוד גרד פון רונדשטט), קבוצת ארמיות מרכז (בפיקוד פדור פון בוק) וקבוצת ארמיות צפון (בפיקוד וילהלם פון לב). קבוצת הארמיות דרום וצפון כללו כל אחת "קבוצת פאנצר" (עוצבה בסדר גודל של ארמיית שריון) אחת, ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה שתי קבוצות פאנצר תחת פיקודה.^[12] בסך הכול השתתפו בפלישה 190 דיוויזיות גרמניות, פיניות, הונגריות ורומניות, עם 24 דיוויזיות נוספות בעתודה.

ב-22 ביוני 1941 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית הסובייטית ואת פיקוד הצבא האדום באזורי הגבול (אף על פי שהקצינים הבכירים במטכ"ל הסובייטי, ובראשם גאורגי ז'וקוב, היו מודעים להכנות הגרמניות למתקפה על ברית המועצות, ולריכוזי הכוחות הגרמניים באזורי הגבול).

מיד לאחר הפלישה הגרמנית כוחות הצבא האדום במערב ברית המועצות אורגנו מחדש במסגרת חמש חזיתות:החזית הצפונית, החזית הצפון-מערבית, החזית המערבית, החזית הדרום-מערבית והחזית הדרומית.

חיל האוויר הסובייטי הושמד ברובו בשלבים הראשונים של הלחימה (בשעות הראשונות של הפלישה הושמדו כ-1200 מטוסים על הקרקע), והצבא האדום חסר הניסיון התקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של הבליצקריג, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות קטלנית בה הופעלה בצרפת ובמקומות אחרים. יחידות סובייטיות רבות לחמו עד הסוף, אך ההתנגדות הסובייטית לא הייתה מאורגנת, ומערך הפיקוד והשליטה של היחידות באזורי הגבול קרס כבר בשעות הראשונות של הפלישה. הפיקוד הסובייטי ניסה לעצור את ההתקדמות הגרמנית באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה שלו, אך אלו הוטלו למערכה טיפין טיפין, ללא מידע מדויק לגבי מיקום האויב וללא סיוע אווירי וחוסלו ללא קושי על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים. כתוצאה מכך, בחודש הראשון של המלחמה איבד הצבא האדום כ-90 אחוז מהטנקים שעמדו לרשותו במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות.

קבוצת ארמיות צפון התקדמה במהירות רבה דרך המדינות הבלטיות - ליטא, לטביה ואסטוניה - והערים פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה - העיר לנינגרד. כוחותיה חצו את נהר דווינה כבר ב-26 ביוני, והגיעו לנהר לוגה ב-14 ביולי. קבוצת ארמיות מרכז התקדמה אף היא במהירות מזרחה, לאחר שכיתרה והשמידה את רוב כוחות החזית המערבית בקרב ביאליסטוק-מינסק, כבשה את כל שטח בלארוס, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת מאות אלפי חיילים סובייטיים בסדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת ארמיות דרום כבשה שטחים נרחבים בצפון-מערב אוקראינה, והשמידה שתי ארמיות סובייטיות במהלך קרב אומן, אך התקדמותה הייתה איטית יחסית, משום שחלק גדול מהכוחות הסובייטים שהוצבו באזורי הגבול רוכזו בגזרה הדרומית של החזית, והיא נאלצה להדוף שורת התקפות נגד רבות עוצמה, שהנחיתו עליה כוחות שריון סובייטים.

בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית הייתה ההתקדמות הגרמנית מהירה ביותר, אך לקראת המחצית השנייה של חודש יולי היא הואטה מאוד, ובאזורים מסוימים אף נעצרה לחלוטין. בחזית הצפונית נבלמו הכוחות הנאציים, כשהגיעו אל קו לוגה המבוצר, כ-200 ק"מ ממערב ללנינגרד. בחזית המרכזית הצליח הצבא האדום לעצור את התקדמות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, באמצעות הטלת כוחות עתודה חזקים למערכה.

בראשית אוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם בחזית הדרומית והצפונית. קבוצת ארמיות דרום בסיוע כוחות רומניים והונגריים חצתה את נהר הדנייפר וכבשה חלק גדול משטח אוקראינה הדרומית. קבוצת ארמיות צפון איגפה את "קו לוגה", הגיעה עד לפרברי לנינגרד והשלימה את כיתור העיר, בה נלכדו כשלושה מיליון אזרחים. אולם בחזית המרכזית נבלמה לחלוטין התקדמות קבוצת ארמיות מרכז, והתקפות הנגד הסובייטיות גרמו לגרמנים אבדות ניכרות. ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה חודשה רק בסוף ספטמבר.

בחודשים הראשונים של המלחמה עשתה ההנהגה הסובייטית מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה שרובם הגדול רוכז לפני המלחמה באזורים המערביים של ברית המועצות והיו בסכנת כיבוש, אל אזורים מרוחקים במזרח ברית המועצות האירופאית ובסיביר. שינוע אלפי מפעלי התעשייה, על מיליוני העובדים שלהם והמכונות שלהם, באמצעות רכבות, למרחק מאות ואלפי ק"מ, והקמתם מחדש מהיסוד בתנאים קשים ביותר בחורף 1941/42, היה מבצע אדיר ממדים, הוא הצריך מאמצים וקורבנות עצומים ממיליוני האנשים שנטלו בו חלק. המבצע הציל חלק גדול מהתעשייה הסובייטית, והיה אחד הגורמים העיקריים לניצחון ברית המועצות במלחמה.

היערכות הכוחות הסובייטיים בצפון מערב אוקראינה לקראת קרב קייב חשפה אותם לסכנת כיתור. התעקשות הפיקוד הסובייטי לא לנטוש את קייב, בירת אוקראינה, וההתקדמות הגרמנית המהירה בדרום אוקראינה, יצרו בליטה גדולה בקו החזית באזור קייב. היטלר הורה להפנות חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז, כולל קבוצת הפאנצר בפיקוד היינץ גודריאן והארמייה השנייה, דרומה כדי לכתר את הכוחות הסובייטים באזור קייב מצפון. סטלין סירב להענות לכל בקשות הפיקוד הצבאי המקומי לפנות את בליטת קייב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמני, וכתוצאה מכך ב-18 בספטמבר הושלם כיתורן של ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב, והגרמנים לקחו בשבי יותר מחצי מיליון שבויים. השמדת כוחות הצבא האדום במרחב קייב איפשרה לצבא הגרמני להשלים בקלות יחסית את כיבוש אוקראינה המזרחית, כולל העיר חרקוב, שנכבשה על ידי הנאצים בסוף אוקטובר 1941 במסגרת קרב חרקוב הראשון, והיוותה אסון צבאי וכלכלי לברית המועצות.

במקביל ניסתה קבוצת ארמיות צפון, שתוגברה על ידי קבוצת הפאנצר השלישית, לכבוש את העיר לנינגרד בסערה. ההתנגדות הנואשת של אזרחי לנינגרד, שהפכו את עירם למבצר, ושל כוחות הצבא האדום, והחשש מפני הסתבכות בלחימה ממושכת בשטח עירוני, גרמו לפיקוד הגרמני לוותר באמצע ספטמבר על ניסיונו לכבוש את העיר, לאחר שהכוחות הנאציים הגיעו למרחק קצר ממנה וכבשו חלק מפרבריה. הגרמנים החליטו להסתפק בהידוק המצור על העיר, כדי להרעיב את תושביה, בהתקפות מהאוויר ובהפגזות ארטילריה. המצור הגרמני על לנינגרד שבמהלכו מתו ברעב למעלה ממיליון אזרחים וחיילים סובייטיים, נפרץ לבסוף רק בינואר 1944.

ערך מורחב – קרב מוסקבה

לאחר השלמת חיסול הכוחות הסובייטיים באזור קייב, הוכשרה הקרקע לחידוש המתקפה הגרמנית בחזית המרכזית. הצבא הגרמני ריכז בגזרה זו את מרבית כוחותיו הניידים, כולל "קבוצת פאנצר" שהועברה לשם מקבוצת ארמיות צפון, והשיג עדיפות ניכרת בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על כוחות הצבא האדום שעמדו מולם, אשר כללו לא מעט יחידות מיליציית מתנדבים ("אופולצ'נייה") שאימונם וחימושם היו דלים. המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון) החלה ב-30 בספטמבר. בשלב הראשון ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה מאוד. רוב כוחות הצבא האדום שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה כותרו בשני "כיסים" גדולים באזורי ויאזמה ובריאנסק, ובאמצע אוקטובר כבר הגיעו הכוחות הממונעים הגרמניים בגזרות מסוימות למרחק כ-30 ק"מ מפרברי מוסקבה. לקראת סוף אוקטובר נבלמה תנופת ההסתערות הגרמנית וההתקדמות הגרמנית הואטה מאוד כתוצאה מהתקשחות ההתנגדות של הכוחות הסובייטיים, התארכות קווי האספקה ובוץ עמוק מגשמי הסתיו, שהקשה מאוד על תנועת השריון וכלי הרכב הממונעים הגרמניים. ההתנגדות העיקשת של הכוחות הסובייטיים שכותרו על ידי הכוחות הגרמניים בתחילת המתקפה, ריתקה כוחות גרמניים גדולים, ובכך נתנה לפיקוד הסובייטי את הזמן הדרוש להזרמת כוחות עתודה חדשים להגנה על קווי ההגנה שהוכנו במרחק קצר ממוסקבה.^[13] כישלון ההסתערות הגרמנית הראשונה על מוסקבה נתן לפיקוד העליון הסובייטי שהות לרכז עתודות אסטרטגיות גדולות מאחרי מוסקבה ולחזק את קווי ההגנה מסביב לעיר. במחצית השנייה של נובמבר חידשו הגרמנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה, אולם הפעם התקדמותם הייתה איטית ועלתה להם במחיר אבדות כבדות. בגזרה המרכזית, בנתיב הגישה הקצר ביותר למוסקבה, לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית, אך מצפון ומדרום למוסקבה הם הצליחו להתקרב אל העיר. לקראת סוף נובמבר הגיעו הגרמנים למרחק קצר מאיסטרה, כ-25 ק"מ מצפון מערב למוסקבה, אך כל נסיונותיהם לכבוש את העיר טולה, שעצרה את התקדמות כוחותיו של גודריאן אל מוסקבה מדרום, או לנתק את כביש טולה-מוסקבה עלו בתוהו. בשלב זה, החלו תנאי מזג האוויר הקשים והקור העז להוות גורם משמעותי. הצבא הגרמני סבל ממספר רב של נפגעים מכוויות כפור, והציוד הקרבי שלו לא תיפקד כהלכה בקור העז. השילוב של ההתנגדות הסובייטית הנחושה ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לעצירה כמעט מוחלטת של ההתקפה הגרמנית לקראת ראשית דצמבר 1941.

כאשר תשה תנופת ההתקפה הגרמנית עבר הצבא האדום למתקפת נגד, שהחלה ב-5 בדצמבר. הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה) הצליח לרכז בחשאי כוחות עתודה חזקים, שכללו, בין השאר, כ-25 דיווזיות רעננות שהועברו מהמזרח הרחוק וסיביר, לצורך מתקפת הנגד. הפיקוד הגרמני הופתע לחלוטין מעוצמת המתקפה הסובייטית, משום שהעריך שברית המועצות מיצתה עד תום את עתודות כוח האדם שלה. המטרה העיקרית של מתקפת הנגד הייתה הסרת האיום הגרמני על מוסקבה. מטרות מישניות היו פריצת המצור הגרמני על לנינגרד, וכיבוש מחדש של אגן הדונייץ וחצי האי קרים. במהלך חודש דצמבר ובמחצית הראשונה של ינואר 1942 זכתה מתקפת הנגד להישגים ניכרים, בעיקר באזור מוסקבה. החיילים הגרמנים שנאלצו להילחם בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, ללא ציוד מתאים ללחימה בחורף הרוסי, ספגו אבדות כבדות. במספר מקרים נאלצו הגרמנים לסגת במהירות, מחשש שינותקו מעורפם, ונטשו כמויות גדולות של ציוד כבד. הביגוד וציוד הלחימה הסובייטי היו מותאמים היטב ללחימה בתנאי חורף, והצבא האדום ניצל עובדה זו עד תום. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עמדה בפני כיתור, והפיקוד שלה ביקש אישור לסגת לאזור סמולנסק. אולם היטלר לקח לידיו את הפיקוד, הדיח חלק ממפקדיו הבכירים, וסירב לאשר נסיגה כללית. הוא פקד על הכוחות הגרמניים להחזיק מעמד בכל מחיר, ולא לסגת גם במקרה של סכנת כיתור. במקרה זה, ההתעקשות של היטלר הוכיחה את עצמה. השליטה האווירית ממנה נהנו הגרמנים, איפשרה להם לתספק את כוחותיהם בדרך האוויר גם כאשר הם כותרו על ידי הצבא האדום, והתחזקות ההתנגדות הגרמנית בלמה את תנופת המתקפה הסובייטית. מצפון ומדרום למוסקבה הצליח הצבא האדום לשחרר שטחים נרחבים ולהתקדם למרחק של עד 350 ק"מ ממוסקבה, אולם במרכז הצליחו הגרמנים להאחז במבלט המבוצר רז'ב-גז'צק-ויאזמה, במרחק פחות מ-180 ק"מ ממערב למוסקבה, ומשם המשיכו לאיים על הבירה הסובייטית.

בגזרות האחרות של החזית ההישגים הסובייטיים היו מוגבלים עוד יותר. בחזית הדרומית הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים מהעיר רוסטוב על הדון, "השער לקווקז", עד לקו נהר מיוס, ולהשתלט מחדש על חצי האי קרץ' שבקרים המזרחית (פעולה שהפחיתה את הלחץ הגרמני על נמל סבסטופול, שעמד במצור גרמני-רומני מאז אוקטובר 1941). אולם נסיונותיו לכבוש מחדש את אגן הדונייץ נכשלו. בחזית לנינגרד הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש את צומת מסילות הברזל החשוב בטיחווין, ולשפר במקצת את אספקת המזון לעיר הנצורה, אך נכשל בנסיונותיו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד.

עד סוף ינואר 1942 הגיעה התקפת הנגד הסובייטית לעצירה מוחלטת. הכוחות הסובייטים היו מותשים לחלוטין מלחימה רצופה בתנאי מזג אוויר קשים, וספגו אבדות כבדות בהתקפות נגד עמדות גרמניות מבוצרות. התעשייה הסובייטית עדיין לא התאוששה מהמעבר מזרחה, ולא הייתה מסוגלת לספק את מלוא צורכי הצבא האדום בנשק ובתחמושת. הצבא הסובייטי סבל גם ממחסור חמור בכלי רכב ממונעים, עובדה שהגבילה מאוד את ניידותו, והעוצבות המשוריינות שלו עדיין לא היו מסוגלות להתמודד עם היחידות הניידות הגרמניות בקרב תנועה.

עם זאת, הצלחתו של הצבא האדום להתאושש מסדרת המפלות הנוראות שספג בחודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה, ולעבור למתקפת נגד בחורף 1941/1942, הייתה הישג אדיר, ונקודת מפנה שלא ניתן להגזים בחשיבותה במלחמה בחזית המזרחית. בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה נופץ המיתוס על הצבא הגרמני הבלתי מנוצח. הוורמאכט נאלץ לסגת מאות ק"מ וספג מכה קשה.

ההסברים לכשלונות הצבא האדום בראשית המבצע מחד, ולהצלחותיו בשלבים המאוחרים מאידך:

• הטיהורים הגדולים למלחמת העולם השנייה הצבא האדום הגיע ללא מפקדיו הוותיקים שרובם הוצאו להורג במהלך הטיהורים הגדולים ופרשת טוכאצ'בסקי וגרוע מכך המפקדים שכן שרדו פחדו להביע את דעתם. המצב היה עגום עד כדי כך, שבשלבים הראשונים של הלחימה אבד ציוד צבאי רב והורגש חוסר בציוד.
• הכשלים המודיעיניים
• הפוליטיזציה בצבא האדום
• חוסר הנאמנות והמוטיבציהשל העמים ה-לא רוסיים
• הנחות יסוד שגויות בנוגע לצבא האדום - היטלר האמין, שהצבא האדום יתמוטט בקלות יחסית מול הצבא הגרמני. ההנהגה הנאצית האמינה שהמשטר הקומוניסטי רקוב מבפנים, ולכן די יהיה בדחיפה חזקה כדי למוטט אותו.^[14][15] בפועל, למרות כל חולשותיו של הצבא האדום הוא עדיין היה יריב אימתני. החייל הסובייטי הפשוט לחם בדרך כלל באומץ לב ובעקשנות, במיוחד במגננה, אף על פי שהונהג בצורה גרועה, והפיקוד הסובייטי, לפחות ברמות הגבוהות, הוציא מקרבו לא מעט קצינים מוכשרים, שהתבלטו בשדה הקרב. למרות המכות הנוראות שספג הצבא האדום בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית.
• התנגדות הצבא האדום (מלחמת מולדת) - חיילי הצבא האדום נלחמו בתחושה, שהמלחמה נגד גרמניה הנאצית היא מלחמת הישרדות, שאסור לברית המועצות להפסיד בה. מלחמה טוטאלית של להיות או לחדול. אף על פי שבחודשים הראשונים של המלחמה נפלו מיליוני חיילים סובייטיים בשבי הגרמני, הצבא האדום לא נשבר וגילה התנגדות עזה להתקדמות הכוחות הגרמניים. לאחר שהתאוששו מההפתעה הראשונית של הפלישה הגרמנית רכשו כוחות הצבא האדום בהדרגה ניסיון, ולמדו להתמודד כנגד טקטיקת הבליצקריג הגרמנית. ככל שעבר הזמן כך התקשחה ההתנגדות הסובייטית והואטה ההתקדמות הגרמנית. ההתנגדות הגוברת של כוחות הצבא האדום, בשילוב עם תנאי מזג האוויר הקשים, הם שבלמו בסופו של דבר את התקדמות הצבא הגרמני במבואות מוסקבה באוקטובר-נובמבר 1941.
• המרחבים של ברית המועצות - שטחה העצום של ברית המועצות העניק לצבא הסובייטי מרחב נסיגה ותמרון כמעט בלתי מוגבל, אך עם זאת מרבית האוכלוסייה ורובה של התעשייה הסובייטית היו מרוכזים בשטח מצומצם יחסית במערב ברית המועצות.^[16] ובנוסף, המרחבים של ברית המועצות העמידו בעיות לוגיסטיות עצומות בפני הצבא הגרמני, שהתקשה מאוד לתספק את כוחותיו בחזית שרוחבה מגיע לכשלושת אלפים ק"מ ובעומק של אלפי קילומטרים.^[17]
• התמקצעות הצבא האדום
• עתודות כוח האדם של ברית המועצות - ערב "מבצע ברברוסה" כללה אוכלוסיית ברית המועצות כ-193 מיליון איש (כולל התושבים שחיו באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי ספטמבר 1939), לעומת 79 מיליון תושבים שחיו בגרמניה הנאצית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הפיקוד הסובייטי העליון ניצל היטב את עתודות כוח האדם שעמדו לרשותו, כדי להשלים את האבדות העצומות שספג הצבא האדום בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה. עד סוף 1941 הוקמו, או נמצאו בתהליך הקמה, למעלה מ-400 דיוויזיות חדשות.^[18] מערכת גיוס המילואים של הצבא האדום, שהתבססה על המחוזות הצבאיים, הוכחה כיעילה ביותר, ואיפשרה לצבא האדום להקים, לאמן ולצייד במהירות יחידות צבאיות חדשות, על בסיס קאדרים של קצינים מנוסים במילואים. בחמשת החודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה (עד ראשית דצמבר 1941) נשלחו כמיליון וחצי חיילים חדשים להשלים אבדות של יחידות שלחמו בחזית הגרמנית, ובנוסף לכך נשלחו 194 דיוויזיות חדשות (מתוכן 35 דיוויזיות מיליציה, שהוקמו מאזרחים שהתנדבו לשירות צבאי, בעיקר בערים מוסקבה ולנינגרד בקיץ 1941) ו-94 בריגדות עצמאיות, כדי לתגבר את כוחות הצבא האדום שלחמו בחזית הגרמנית. בסה"כ הוקמו עד סוף 1941 לא פחות מ-66 ארמיות חדשות (מתוכן נשלחו 46 לחזית הגרמנית ו-20 הוצבו בעתודת הסטאבקה) ו-20 ארמיות נוספות הוקמו מחדש, לאחר שספגו אבדות כבדות. בראשית דצמבר 1941 כלל הצבא האדום כ-8.9 מיליון חיילים (מתוכם כ-4.5 מיליון חיילים לחמו בחזית הגרמנית, או הוצבו בעתודת הסטאבקה) לעומת כ-5.3 מיליון חיילים ערב "מבצע ברברוסה", זאת למרות האבדות העצומות שספגה ברית המועצות בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית. הצבא הגרמני, לעומת זאת, התקשה אפילו להשלים את 750 אלף האבדות שספגו כוחותיו בחזית המזרחית עד ראשית דצמבר, ולכן כוחו בחזית הסובייטית פחת בכ-340 אלף חייל.^[19] עד סוף 1941 הושמדו כמעט לחלוטין כוחות הצבא האדום, שהוצבו במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות ביוני 1941, אך ארמיות העתודה מילאו את מקומם, ואיפשרו לפיקוד הסובייטי לא רק להמשיך במלחמה, אלא אף לצאת למתקפת נגד גדולה בדצמבר 1941.
• הצלת התעשייה הצבאית הסובייטית - העברת חלק גדול ממפעלי התעשייה הסובייטיים מהמחוזות המערביים של ברית המועצות, שנמצאו בסכנת כיבוש, לאזורים מרוחקים, מחוץ להישג ידו של הצבא הגרמני והלופטוואפה, איפשרה לברית המועצות להמשיך לנהל את המלחמה, ומילאה תפקיד מרכזי בניצחון הסובייטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית.^[20]
• "גנרל חורף" - הגנרלים הגרמניים, שפיקדו על הכוחות שהשתתפו בפלישה לברית המועצות טענו בדיעבד, שבעיות שנבעו מתנאי האקלים ברוסיה, ובמיוחד העובדה שהצבא הגרמני לא הצליח להשיג את יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי", מילאו תפקיד מרכזי בכישלון התוכנית הגרמנית להשיג הכרעה צבאית במערכה נגד ברית המועצות ב-1941. גשמי הסתיו, שהחלו לרדת בראשית אוקטובר 1941 והפכו את הקרקע באזור מוסקבה לבוץ טובעני, ולאחר מכן הקור העז ששרר באזור זה החל מהמחצית השנייה של חודש נובמבר הקשו על התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה, וגרמו לו לנפגעים רבים לעומת זאת הצבא הסובייטי שאף שגם הוא סבל מאותן בעיות היה מוכן ומצויד היטב ללחימה בתנאי אקלים קשים.
• הסכם הנייטרליות עם יפן - למרות מאמציה של גרמניה לשכנע את יפן לתקוף את ברית המועצות ממזרח, החליטה ההנהגה היפנית שלא להיכנס למלחמה עם ברית המועצות, הדבר אפשר לסטלין ולפיקוד הסובייטי להעביר במהלך המחצית השנייה של 1941 כמה מאות אלפי חיילים מצוידים ומאומנים היטב מהמחוזות המזרחיים של ברית המועצות לחזית הגרמנית. הדיוויזיות הסיביריות, למרות מספרן הקטן יחסית, מילאו תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה הגרמנית על מוסקבה באוקטובר-נובמבר 1941 וכן במתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה.
• החלטות אסטרטגיות מוטעות - הגנרלים הגרמניים, שפרסמו את זיכרונותיהם לאחר המלחמה, מצביעים על שתי טעויות אסטרטגיות קשות שביצע היטלר, אשר מנעו, לדעתם, את השגת יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי": ההחלטה לכבוש את יוגוסלביה ויוון באפריל 1941, שעיכבה את מועד הפלישה לברית המועצות במספר שבועות, וההחלטה להפנות חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרומה, כדי לסייע לקבוצת ארמיות דרום בהשמדת הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, ובהשלמת כיבוש שטח אוקראינה, שהתקבלה במחצית השנייה של אוגוסט 1941.
• התנגדות האוכלוסייה בשטחים הכבושים - האידאולוגיה הנאצית ראתה בעמים הסלאביים בני אדם נחותים מטבעם ("אונטרמנשן"), שנועדו לשרת את גזע האדונים הארי. יחידות הס"ס ושלטונות הכיבוש הנאציים התייחסו לאוכלוסייה המקומית באזורים הכבושים בהתאם לאידאולוגיה הנאצית, ולא ניסו כלל לרכוש את תמיכתה. כתוצאה מכך גברה העוינות של התושבים באזורים הכבושים כלפי השלטון הנאצי, והתארגנויות מקומיות של קבוצות מחתרת אנטי נאציות (הפרטיזנים) צברו תנופה, והפכו לגורם משמעותי תוך זמן קצר. פעולות התגמול הקולקטיבי שערכו הנאצים ונסיונותיהם לדכא בכוח את התנגדות האוכלוסייה באזורים הכבושים באמצעות צעדי דיכוי אכזריים רק הגדילו את התמיכה העממית בצבא האדום ובפרטיזנים וחיזקו את כוחם.

הפיקוד העליון הסובייטי העריך שהאבדות הכבדות שספג הצבא הגרמני במהלך מתקפת החורף, החלישו מאוד את כוחו והכשירו את הקרקע להמשך המתקפה הסובייטית. אולם למעשה, מצבה של ברית המועצות באביב 1942 היה חמור בהרבה ממצבה של גרמניה הנאצית. הצבא האדום נחלש מאוד בעקבות האבדות הנוראות שספג במהלך 1941 (לפחות 4.3 מיליון נפגעים, מתוכם כ-3 מיליון הרוגים, נעדרים ושבויים) וסבל ממחסור חמור בכלי נשק כבדים לעומת זאת הצבא הגרמני התאושש מהמכות שספג במהלך מערכת החורף, לאחר שקיבל תגבורות חזקות, והיה מוכן לחדש את המתקפה בחזית הסובייטית עם בוא האביב.

ב-12 במאי פתח הצבא האדום במתקפה גדולה באוקראינה, שנועדה לשחרר את אוקראינה המזרחית ולהגיע לקו נהר הדנייפר. היעד הראשון של המתקפה הייתה העיר חרקוב. בקרב זה עמדו לרשות הגרמנים עתודות ממונעות רבות עוצמה בקרבת מקום. הם הניחו לכוחות הסובייטים התוקפים להתקדם לכיוון חרקוב, ואז תקפו את אגפיהם וכיתרו אותם. התוצאה הייתה השמדה כמעט מוחלטת של 3 ארמיות סובייטיות ואובדן מאות טנקים. במקביל פתח הצבא הגרמני בחצי האי קרים במתקפה גדולה על הכוח הסובייטי, שהחזיק בחצי האי קרץ' מאז חורף 1941. שלוש הארמיות הסובייטיות שהחזיקו בחצי האי לא הצליחו להחזיק מעמד, ונאלצו להתפנות בדרך הים חזרה לקווקז, לאחר שספגו אבדות כבדות ואיבדו כמעט את כל הציוד הכבד שלהם. לאחר שהסירו את האיום הסובייטי על עורפם חידשו הגרמנים את התקפתם על נמל סבסטופול, ולאחר כחודש של לחימה קשה נאלצו שרידי הכוחות הסובייטיים לפנות את העיר (3 ביולי) לאחר שספגו אבדות כבדות. הגרמנים העריכו, שהפיקוד הסובייטי יצפה לחידוש המתקפה בחזית המרכזית על מוסקבה, וירכז את כוחותיו העיקריים באזור זה, ולכן החליטו לתקוף בדרום ברית המועצות. הפיקוד הגרמני הניח, שכיבוש דרום ברית המועצות האירופית יגרום מכה אנושה לכלכלה הסובייטית, וליכולתה להמשיך לנהל את המלחמה. קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, שכללה 5 ארמיות גרמניות, ו-4 ארמיות של בנות בריתה של גרמניה, נועדה בשלב ראשון לתקוף לכיוון דרום מזרח, במטרה לכבוש את העיר סטלינגרד, ששכנה בעיקול של נהר וולגה, ושימשה מרכז תעשייתי חשוב, ובשלב שני לפנות דרומה, במטרה לכבוש את אזור הקובאן ואת הקווקז.

ב-28 ביוני פתחה קבוצת ארמיות דרום במתקפת הקיץ. כוחות הצבא האדום שעמדו מולה נחלשו מאוד בעקבות האבדות שספגו במתקפה הכושלת על חרקוב, והגרמנים נהנו מעדיפות גדולה בשריון ובמטוסים. תוך זמן קצר התמוטטה ההתנגדות הסובייטית, וכוחות הצבא האדום בחזית הדרומית פתחו בנסיגה מהירה, שהפכה במקרים רבים למנוסת בהלה. ב-19 ביולי כבשו הגרמנים את עיר התעשייה החשובה וורושילובגרד (כיום לוהנסק) וב-28 ביולי כבשו את הערים נובוצ'רקסק ורוסטוב על הדון. בשלב זה היטלר הורה לפצל את כוחות קבוצת ארמיות דרום. קבוצת ארמיות A (הארמייה ה-17 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הראשונה) נועדה לפנות דרומה ולכבוש את הקובאן והקווקז, בעוד קבוצת ארמיות B (הארמייה ה-6 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הרביעית) המשיכה להתקדם מזרחה באגן הדון עד לנהר הוולגה, על מנת לכבוש את סטלינגרד. ככל שהתקרבו הכוחות הגרמניים לסטלינגרד גברה ההתנגדות הסובייטית, וקצב ההתקדמות הגרמני הואט. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור, ורק ב-23 באוגוסט הצליחו כוחות גרמניים לפרוץ עד נהר הוולגה מצפון לסטלינגרד. באותו יום התקיפו מאות מפציצים גרמניים את העיר, גרמו להרס רב והרגו כ-40 אלף אזרחים. הארמייה ה-6 וארמיית הפאנצר ה-4 המשיכו להתקדם באיטיות רבה לכיוון סטלינגרד מצפון ומדרום, וב-10 בספטמבר הגיעו אל הוולגה גם מדרום לעיר. הארמייה הסובייטית ה-62 שהגנה על סטלינגרד מצאה עצמה מבודדת ומכותרת משלושה עברים, כשגבה לנהר הוולגה. במקביל התקדמו כוחות קבוצת ארמיות A במהירות דרומה. הם השתלטו על אזור הקובן כולו וב-11 באוגוסט כבשו את העיר מייקופ והמשיכו משם אל חופי הים השחור. נדמה היה שאין כוח המסוגל למנוע מהם לכבוש את הקווקז כולו, אולם כשהכוחות הגרמניים הגיעו למרגלות הרי הקווקז הואטה התקדמותם וההתנגדות הסובייטית נעשתה נחושה ויעילה יותר, תוך ניצול תנאי השטח הקשים.

ערך מורחב – קרב סטאלינגרד

בין 13 בספטמבר ל־18 בנובמבר 1942 ניסה כוח גרמני, שכלל את הארמייה השישית, בפיקודו של הגנרל פרידריך פאולוס ואת ארמיית הפאנצר הרביעית, לכבוש את העיר סטלינגרד. לאחר קרבות רחוב קשים שנמשכו כחודשיים, בהם ספגו שני הצדדים מאות אלפי נפגעים, הצליחו הגרמנים לכבוש למעלה מ-90 אחוז משטח העיר. הארמייה הסובייטית ה-62, בפיקוד הגנרל וסילי צ'ויקוב, נדחקה לכמה כיסים מבודדים, שעומקם המרבי לא עלה על כמה מאות מטרים, כשגבה אל נהר הוולגה הקפוא, אך שרידיה המשיכו להחזיק מעמד, בסיוע הארטילריה הסובייטית, שהפגיזה את הכוחות הגרמניים מהגדה המזרחית של הנהר.

היטלר הורה להקצות את מיטב כוחותיו לכיבוש סטלינגרד. סטלין לעומתו, הקצה להגנת סטלינגרד רק את מינימום הכוחות ההכרחי, ונהג חסכנות רבה בהזרמת תגבורות למגיני העיר. ריתוק הכוחות הגרמניים המובחרים למערכה על סטלינגרד, איפשר לפיקוד העליון הסובייטי לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים וכמויות גדולות של ציוד כבד לצורך התקפת נגד גדולה. ב-19 בנובמבר 1942 החל "מבצע אורנוס", במסגרתו תקפו מאות אלפי חיילים סובייטים בסיוע מאות טנקים את הכוחות הרומניים שהגנו על האגפים של הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד. לאחר 4 ימי לחימה חברו יחידות "חזית סטלינגרד" עם יחידות "החזית הדרום-מערבית" בעיר קלאץ על נהר הדון, והשלימו את כיתור הכוח הגרמני, שכלל כ-300 אלף חיילים, באזור סטלינגרד.

היטלר פקד על כוחותיו שלא לעזוב את סטלינגרד, וניסה להעביר אליהם אספקה בדרך האוויר. כמה מבצעים גרמנים לשבירת המצור הסובייטי נכשלו. וב-10 בינואר 1943 פתחו כוחות סובייטיים חזקים, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, במתקפה הסופית על הכוחות הגרמניים הנצורים באזור סטלינגרד. לאחר 3 שבועות של קרבות קשים, בהם נהרגו כ-100 אלף חיילים גרמנים, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים ב-2 בפברואר 1943, ולמעלה מ-90 אלף חיילים נפלו בשבי הסובייטי. קרב סטלינגרד הוכרע בניצחון הצבא האדום ונחשב לנקודת המפנה המשמעותית ביותר בניצחון בעלות הברית על גרמניה.

ערך מורחב – קרב קורסק

לאחר ניצחונם בקרב סטלינגרד התקדמו הכוחות הסובייטים בחזית הדרומית במהירות מערבה, וכוחות החלוץ של הצבא האדום פרצו לאגן הדונייץ והגיעו עד למרחק קצר מנהר דנייפר. אולם בשלב זה המתקפה הסובייטית הואטה, עקב התארכות קווי אספקה, בלאי מואץ של כלי הרכב, ואובדן התנופה. במרץ 1943 פתחה קבוצת ארמיות דרום בפיקודו של אריך פון מאנשטיין בהתקפת נגד רבת עוצמה, במהלכה נכבשו מחדש חרקוב, בלגורוד וחלק גדול מאגן הדון הצפוני, והחזית בדרום רוסיה התייצבה. משהגיע אביב 1943 היו הכוחות היריבים מתוחים על פני מאות קילומטרים של חזית רציפה מן הצפון עד הדרום, כאשר במרכז, בנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליח הצבא הסובייטי להגיע במהלך מתקפת החורף שלו, נוצרה בליטה סובייטית גדולה בקו החזית מסביב לעיר קורסק.

מיבלט קורסק נראה לפיקוד העליון הגרמני כמקום האידיאלי להנחתת מהלומה מוחצת על הצבא הסובייטי בקיץ 43. הוורמאכט ניצל את התקופה הרגועה יחסית שבין החורף ובין האביב להתחדשות ולהתחמשות. כוחות רעננים הוזרמו לחזית, כשהם מצוידים בטנקים ובתותחים מתנייעים חדישים. הסובייטים, מצדם, תוך ניצול מידע מודיעיני מדויק, חיזקו את מבלט קורסק בתותחים ובשריון בקצב מהיר בהרבה מקצב ההתחמשות של הכוחות שממולם. הצבא האדום ביצר היטב את שטח המיבלט ויצר מערך הגנה לעומק, שכלל מספר רב של קווי הגנה מבוצרים, במטרה לספוג את תנופת המתקפה הגרמנית, ולשחוק את הכוחות התוקפים. בעומק מערך ההגנה הסובייטי הוצבו עתודות משוריינות רבות עוצמה, ככוח לביצוע התקפות נגד.

ב-5 ביולי 1943 פתח הצבא הגרמני בהתקפה תחת שם הקוד "מבצע ציטאדלה" (מבצע מצודה). הכוחות הגרמניים, שכללו 3 ארמיות מתוגברות, ניסו ללכוד את כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק באמצעות תנועת מלקחיים. ההתקפה הגרמנית בצפון הבליטה לא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית, ולאחר חמישה ימי לחימה נעצרה לגמרי, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. ב-12 בחודש עברו הכוחות הסובייטיים להתקפת נגד, שתוכננה מראש, על הכוחות הגרמניים שהחזיקו בבליטת אוריול מצפון לבליטת קורסק (מבצע קוטוזוב), ואילצו את הכוח התוקף לחזור לעמדות המוצא שלהם. ההתקפה הגרמנית בדרום בליטת קורסק זכתה להצלחה גדולה יותר, והצליחה לחדור לעומק של למעלה מ-30 ק"מ לפני שנבלמה על ידי כוחות עתודה סובייטיים שהוטלו למערכה, ובראשם הארמייה המשוריינת החמישית של המשמר (הגוורדיה). עד 23 ביולי נאלץ גם הכוח הגרמני בדרום הבליטה לחזור לעמדות המוצא שלו. ב-3 באוגוסט פתח הצבא הסובייטי במתקפה מדרום לבליטת קורסק (מבצע רומיאנצב), ולקראת סוף אוגוסט הצליח לשחרר את העיר חרקוב. במקביל המשיכו הכוחות הסובייטיים במתקפתם מצפון לבליטת קורסק, ועד 18 באוגוסט נאלצו הגרמנים לסגת מכל שטח בליטת אוריול.

אף על פי ששני הצדדים סבלו אבדות כבדות ביותר במהלך קרב קורסק ומתקפות הנגד הסובייטיות שבאו בעקבותיו, התוצאה הייתה ניצחון אסטרטגי סובייטי מכריע. הגרמנים איבדו את היוזמה האסטרטגית בחזית המזרחית ונאלצו לעבור למגננה עד לסוף המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שהצבא האדום הוכיח את יכולתו להתמודד כשווה מול שווה מול הצבא הגרמני, והצליח לבלום את מתקפת הקיץ הגרמנית. קרב קורסק ידוע גם כקרב הטנקים הגדול ביותר בהיסטוריה. השתתפו בו למעלה מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים משני הצדדים, שלחמו בשטח מצומצם יחסית.

לאחר קרב קורסק פתח הצבא האדום במתקפה לכל אורך החזית מסמולנסק דרומה, ועד לסוף ספטמבר הגיעו כוחותיהם עד לנהר הדנייפר כמעט לכל אורכו. הגרמנים ניסו להקים קו הגנה מבוצר על הגדה המערבית של הדנייפר, והאמינו שיוכלו לעצור שם את המשך ההתקדמות הסובייטית, אך כוחות הצבא האדום הפתיעו אותם, חצו את הנהר תוך כדי תנועה במהלך קרב דנייפר, והצליחו להקים מספר רב של ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר. בראשית נובמבר פרצו הכוחות הסובייטיים מראש גשר בו החזיקו מצפון לעיר קייב וב-6 בחודש שחררו את בירת אוקראינה. למרות התקפת נגד גרמנית מוצלחת באזור העיר ז'יטומיר בדצמבר 1943, הצליח הצבא האדום להשתלט עד לסוף השנה על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הדנייפר, והשלים את שחרור כל שטח אוקראינה המזרחית.

הגרמנים התעקשו להחזיק בבליטה בקו החזית באזור העיר קורסון, על הגדה המערבית של הדנייפר, וקיוו להשתמש בה כקרש קפיצה להתקפת נגד, שתהדוף את הצבא האדום אל מעבר לנהר. אולם הסובייטים הקדימו אותם, ובפברואר 1944, במסגרת קרב קורסון-צ'רקסי, כיתרו את הכוחות הגרמניים בבליטה במתקפת מלקחיים שביצעו החזיתות של קונייב וואטוטין. לאחר כשבועיים של קרבות עזים, תוך הדיפת ניסיונות גרמניים לחבור לכוחות המכותרים, השלימו הסובייטים את חיסול הכיס הגרמני. הצבא האדום, אף על פי שגם הוא ספג אבדות כבדות במהלך הקרבות סביב כיס קורסון, ניצל את חולשת קבוצת ארמיות דרום, כדי להמשיך בהתקדמות מהירה מערבה, ובמרס 1944 כבר הגיעו כוחותיו עד לגבולות רומניה.

בראשית 1944 עדיין נמצא הצבא הגרמני בעומק מאות ק"מ בשטח ברית המועצות. לקראת סוף אותה שנה הגיע הצבא האדום למרחק קצר מגבולות גרמניה. במהלך המתקפות שביצע הצבא האדום ב-1944 נגרמו לצבא הגרמני ולבעלי בריתו מיליוני אבדות בהרוגים, פצועים ושבויים. הצבא הסובייטי לא הסתפק בשחרור כל השטחים שאבדו לברית המועצות מראשית המלחמה. כוחותיו חדרו עמוק לשטח פולין, והשתלטו על חלק גדול ממדינות הבלקן (רומניה, בולגריה והונגריה). הצבא האדום, נהנה בשלב זה מעדיפות גדולה בכוח אדם ובציוד כבד על פני הצבא הגרמני בחזית המזרחית, לא ניסה לתקוף לכל אורך החזית, אלא הנחית על הגרמנים שורה של מתקפות, בכל פעם בגזרה שונה. הפיקוד הסובייטי ניצל את העובדה שהיוזמה הייתה בידיו, כדי "להרקיד את הגרמנים לצלילי חלילו". הוא הצליח כמעט תמיד להשיג "הפתעה טקטית", להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס למיקום המתקפה הבאה, ולרכז עדיפות כוחות מכרעת בגזרה שנבחרה להתקפה.

1944 נודעה כשנת "עשרת הניצחונות". בינואר הצליחו כוחות הצבא האדום לפרוץ את טבעת המצור הגרמנית סביב לנינגרד, לאחר כשנתיים וחצי של מצור. הצבא האדום יצא למבצע לנינגרד-נובגורוד והגרמנים נאלצו לסגת לגבולות אסטוניה. בראשית מרץ פתחה החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד איבן קונייב במתקפת בזק באוקראינה, שהפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, וחדרה עמוק לשטח רומניה, לאחר שחצתה תוך כדי תנועה את הנהרות בוג, דניסטר ופרוט. במהלך החודשים אפריל ומאי השלימו ה"חזיתות" (קבוצות הארמיות) בפיקודם של פטרוב, מלינובסקי וטולבוחין, את שחרור דרום אוקראינה, ואת כיבוש חצי האי קרים. הארמייה הגרמנית שהגנה על קרים סבלה אבדות כבדות, ורק חלק קטן ממנה הצליח להתפנות מקרים בדרך הים. ביוני שוחררו השטחים שנכבשו על ידי צבא פינלנד בקרליה, והתקדמות הצבא האדום יצרה איום על הלסינקי. הממשלה הפינית החלה בגישושים לקראת שביתת נשק עם ברית המועצות וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת הנשק, במסגרתו הסכימה פינלנד לנתק את היחסים עם גרמניה, ולדאוג להוצאת כל הכוחות הגרמניים משטחה (מלחמת לפלנד). בהמשך חדרו כוחות סובייטיים לצפון מזרח נורווגיה והשתלטו על נמל קירקנס (Kirkenes) וסביבתו.

ב-23 ביוני 1944 נפתחה מתקפת הקיץ הסובייטית בבלארוסיה (מבצע בגרטיון) בהשתתפות כוחות מ-4 חזיתות. המתקפה הפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, שהיה משוכנע שהצבא האדום מתכוון להמשיך לתקוף בדרום, בשטח אוקראינה, וריכז שם את עתודותיו הניידות. הכוחות הסובייטיים, שהתקדמו במהירות רבה, שחררו את כל שטח בילרוסיה, חדרו עמוק לפולין והגיעו עד למרחק קצר מוורשה. במהלך המתקפה הסובייטית הושמדו 25–35 דיוויזיות גרמניות מקבוצת הארמיות מרכז, ומאות אלפי חיילים גרמנים נפלו בשבי. ביולי פתחו כוחותיו של קונייב במתקפה מקבילה, במהלכה השלימו את שחרור אוקראינה המערבית, כבשו את הערים לבוב ולובלין, הגיעו אל נהר הוויסלה מדרום לוורשה, ואף הצליחו לתפוס ולהחזיק ראש גשר גדול בגדה המערבית של הנהר.

לאחר עצירת ההתקדמות הסובייטית בפולין העביר הפיקוד הסובייטי את המאמץ העיקרי שלו דרומה, לאזור הבלקן. ב-20 באוגוסט תקפו הכוחות הסובייטיים את הכוחות הגרמניים והרומניים, שהגנו על קו נהר הסיראט בצפון רומניה. עד סוף החודש התמוטטה קבוצת ארמיות דרום הגרמנית כליל, ויותר מ-400 אלף חיילים נפלו בשבי, כולל מרבית הארמייה השישית הגרמנית, שהוקמה מחדש לאחר סטלינגד. כוחות הצבא האדום התקדמו במהירות דרומה. בוקרשט נפלה ב-31 באוגוסט, וב-2 בספטמבר נכבשו שדות הנפט של פלויישטי, מקור הנפט הגולמי העיקרי של גרמניה הנאצית. בראשית ספטמבר נכנסו כוחות הצבא האדום לבולגריה ללא התנגדות, ותוך מספר ימים הוקמה שם ממשלה חדשה, שמיהרה להכריז מלחמה על גרמניה. הכוחות הסובייטיים המשיכו בהתקדמות מהירה דרך בולגריה, נכנסו לצפון יוגוסלביה, חברו עם צבא הפרטיזנים של טיטו, וב-20 באוקטובר שחררו את בלגרד. באוקטובר חדרו הכוחות הסובייטיים להונגריה המזרחית, אך התקדמותם הואטה מאוד, לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה של כוחות הונגריים וגרמניים מתוגברים. בודפשט נכבשה על ידי הצבא האדום רק בראשית פברואר 1945 לאחר קרבות קשים, וכיבוש הונגריה הושלם בסוף מרץ 1945. המתקפה המשמעותית האחרונה של הצבא האדום ב-1944 הונחתה בגזרה הצפונית. בספטמבר הצליחו הכוחות הסובייטיים לכבוש מחדש את רוב שטחן של המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), אך כוח גרמני חזק, קבוצת ארמיות צפון, החזיק מעמד באזור חצי האי קורלנד עד לסוף המלחמה, שאז הלך לשבי כגוף אחד, יחד עם כל מפקדי הכוח, ובראשם גנרל קרל הילפרט.

ערך מורחב – הקרב על ברלין

ב-12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה על הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפולין (מבצע ויסלה-אודר). כוחותיהם של המרשלים ז'וקוב, קונייב, רוקוסובסקי וצ'רניאחובסקי התקדמו במהירות רבה תוך השמדת חלק גדול מ-6 הארמיות הגרמניות שעמדו מולם. לקראת סוף מרץ 1945 השלים הצבא האדום את השתלטותו על כל השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה, וכוחותיו התייצבו בעמדות זינוק לקראת המתקפה הסופית על הבירה הנאצית, ברלין. כוחות נוספים השמידו את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בהונגריה ובאוסטריה וכבשו את בודפשט ואת וינה.

ב-16 באפריל 1945 פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה הסופית על ברלין. למרות התנגדות נואשת של הכוחות הגרמניים שהגנו על מרחב ברלין, הצליחו 3 החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במבצע להבקיע את מערכי ההגנה, שהגנו על דרכי הגישה לברלין, והגיעו לפרברי העיר ב-21 באפריל. ב-25 באפריל הושלם כיתורה של ברלין על ידי כוחותיהם של ז'וקוב ושל קונייב, כשאדולף היטלר עודו בתוכה. הלחימה בתוך ברלין ערכה כ-10 ימים, במהלכה סבלו הכוחות התוקפים אבדות כבדות. רק ב-2 במאי, לאחר התאבדותו של היטלר, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים שהגנו על העיר. ב-9 במאי חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי, אך כוחות קבוצת ארמיות מרכז בצ'כוסלובקיה, המשיכו להילחם עד 11 במאי.

ערך מורחב – מבצע סערת אוגוסט

לאחר סיום הלחימה באירופה הצטרפה ברית המועצות למלחמה נגד האימפריה היפנית כפי שהבטיח סטלין לרוזוולט ולצ'רצ'יל במהלך ועידת יאלטה. ב-8 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת הפצצה האטומית על הירושימה, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, וכוחותיה פתחו במתקפה גדולה על צבא קוואנטונג היפני בצפון סין. תוך פחות משבועיים השתלטו הכוחות הסובייטיים (שכללו שלוש חזיתות) על מנצ'וריה כולה, דרום סחלין והאיים הקוריליים, והנחילו לכוחות היבשה של הצבא היפני את התבוסה הגדולה ביותר שספגו במהלך המלחמה כולה. הכוחות היפניים המשיכו להתנגד להתקדמות הכוחות הסובייטיים גם לאחר הודעת הכניעה של קיסר יפן ב-15 באוגוסט. ב-2 בספטמבר במסגרת טקס הכניעה הרשמי של יפן, שנערך על סיפונה של אוניית המערכה האמריקאית "מיזורי", נכנעו היפנים גם בפני ברית המועצות.

הצבא האדום אורגן ביחידות אופרטיביות עצמאיות - דיוויזיות. כמה דיוויזיות (בדרך כלל, 2-4) התכנסו לקורפוס וכמה קורפוסים (בדרך כלל, 2-4) היו ארמייה. כמה ארמיות (בדרך כלל, 2-4) היוו "חזית". בתקופת מלחמת העולם השנייה אורגנו כוחות השריון הסובייטיים בצורה שונה. הקורפוס המשוריין החליף את הדיוויזיה המשוריינת כיחידה אופרטיבית אורגנית רב זרועית, שכללה מספר חטיבות טנקים, חי"ר ממונע (במשאיות) ותותחים מתנייעים. קורפוס משוריין כלל כ-300 טנקים, שווה ערך לדיוויזיה משוריינת בצבאות המערב.

המונח המקביל באנגלית הוא "קבוצת ארמיות". היו גם בריגדות ויחידות עצמאיות אחרות, אך מספרן ירד עם הזמן.

כאמור, היחידה העצמאית העיקרית הייתה דיוויזיה. היו מספר סוגים עיקריים (סוגים נוספים לא היו בשימוש נרחב):

• דיוויזיית רגלים (קלעים בטרמינולוגיה הרוסית)
• דיוויזיית פרשים
• דיוויזיית צנחנים
• דיוויזיה ממוכנת
• דיוויזיית שריון - ההבדל העיקרי בין דיוויזיה משוריינת לממוכנת הוא במספר וסוג הטנקים. היחס בין יחידות טנקים ליחידות אחרות בדיוויזיית שריון הוא גדול יותר.
• דיוויזיה הררית

פרט לכוחות שהיו למפקד החזית בדיוויזיות השונות היו עתודות מטכ"ל שהיו בפיקוד הישיר של הסטאבקה וניתנו למפקד החזית לצורך השלמת המשימה. הרוסים קראו לזה "עוצבות עצמאיות", למשל דיוויזיית חי"ר העצמאית מספר 34. בדרך כלל, לגדודים ולאוגדות לא היו שמות ייחודיים והם נבדלו במספרם. בדרך כלל המספר ציין את תאריך ההקמה היחסי. ככל שהמספר היה נמוך יותר, כך היחידה הייתה ותיקה יותר. היו יוצאים מהכלל, אך הם היו מעטים.

הצי הסובייטי היה חלש יחסית ועיקר כוחו היה בצוללות. לא נעשה כמעט כל שימוש ב-150 צוללותיו של הצבא האדום כיוון שהגרמנים מיקשו את הנמלים הרוסיים בתחילת המלחמה.

ב-1946 השם שונה רשמית ל"הצבא הסובייטי".

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עסק הצבא הסובייטי בעיקר בהתעצמות אסטרטגית לקראת אפשרות של סכסוך מזוין מול ארצות הברית ונאט"ו, וכן כתוצאה בלתי נמנעת של מרוץ החימוש הגרעיני.

בהתאם להנחיות הממשלה הצבא עסק בדיכוי המרד המזרח גרמני ב-1953, התקוממות הונגריה 1956 והאביב של פראג ב-1968.

מבחינה מספרית היה זה הצבא הגדול בעולם, ותחומי היתרון המסורתיים שלו על פני המערב היו: כמות הטילים הבליסטיים, צוללות משוכללות במספר רב, כמות הטנקים במזרח אירופה וכמות קני הארטילריה. כוחות משמעותיים של הצבא האדום הוצבו מחוץ לגבולות ברית המועצות, בשטח מדינות הגוש הסובייטי לרבות קובה.

בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי בשנים 1918-1914, "המועצה המהפכנית הצבאית" (ברוסית: Революционный военный совет) ניהלה את הצבא. בראשה עמדו:

1. לאון טרוצקי (6 בספטמבר 1918 - 26 בינואר 1925)
2. מיכאיל פרונזה (26 בינואר 1925 - 31 באוקטובר 1925)
3. קלימנט וורושילוב (6 בנובמבר 1925 - 20 ביוני 1934)

ב-1934 המועצה בוטלה והפיקוד העליון עבר לשר ההגנה (מונה קלימנט וורושילוב).

הכוחות המזוינים במתכונתם הנוכחית נוסדו ב-7 במאי 1992, לאחר התפרקות ברית המועצות. כל אחת מהמדינות שהיו חלק מברית המועצות הקימה צבא משלה - שהחליף את הכוחות המזוינים של ברית המועצות. משרד ההגנה של רוסיה הוא המשרד הממשלתי האחראי עליהם. לרוסיה יש את מספר הטנקים הגדול ביותר בעולם (כ-23 אלף טנקים פעילים מתוכם מעל לאלף טנקים מדגם T90, טנק המערכה המתקדם ביותר של רוסיה, המהווה את השידרה העיקרית של השריון הרוסי). כמן כן לרוסיה את מספר המפציצים וצי הצוללות הגדולים ביותר.

התקציב הצבאי של רוסיה הוא מהגבוהים ביותר בכל יבשת אירופה ומהווה כשביעית מהתקציב הצבאי של ארצות הברית. רוסיה וארצות הברית הן שתי המדינות היחידות בעולם בעלות "טריאדה גרעינית".

לאחר שפורקה ברית המועצות רשמית ב-31 בדצמבר 1991, היה הצבא הסובייטי נתון במצב קפאון, ניסיון לשמרו כצבא חבר המדינות נכשל, אף שבפברואר 1992 הוקם רשמית הפיקוד הבכיר של צבא חבר המדינות, שנותר עד היום כפיקוד לתיאום גרידא. בינתיים הכריזו היחידות הצבאיות הפזורות ב-15 הרפובליקות הסובייטיות על נאמנותן לממשל הרפובליקני בכל רפובליקה ובכך הבטיחו את עצמאותן הצבאית של המדינות החדשות שירשו את ברית המועצות.

ב-7 במאי 1992, הוקם משרד ההגנה הרוסי כיורש למשרד הסובייטי. ב-16 במרץ 1992 חתם נשיא רוסיה בוריס ילצין על צו לייסוד הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, המנוהלים על ידי הפיקוד העליון של המטה הכללי ומשרד ההגנה. ב-7 במאי 1992 הוקם משרד ההגנה של הפדרציה הרוסית. שר ההגנה הראשון היה גנרל הצבא פאבל גראצ'ב.

• צבא הפדרציה הרוסית
• עיטורי צבא הפדרציה הרוסית
• עיטורי הצבא האדום
• מקהלת הצבא האדום
• דרגות הכוחות המזוינים של רוסיה
• טנקים רוסיים וסובייטיים

• Glantz, David, Colossus Reborn, University Press of Kansas
• Glantz, David. Stumbling Colossus, University Press of Kansas

מדיה וקבצים בנושא הצבא האדום בוויקישיתוף

• גארט אנדרהיל, ‏טקטיקת השריון הסובייטי, מערכות 101, יוני 1956
• יובל מלחי, פרק 141. הונאות רדיו סובייטיות במלחמת העולם השנייה שהפילו את הגרמנים בפח, באתר "קטעים בהיסטוריה", 11 באוקטובר 2015
• 25 שנה לצבא האדום, ארכיון הסרטונים של AP, מרץ 1943 (ברוסית)
• יום בחיי הצבא האדום, 1940, ארכיון הסרטונים של AP (ברוסית, 52 דקות)
• הצבא האדום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ברית המועצות, הצבא האדום, דף שער בספרייה הלאומית