מוסא אל-עלמי
 | |
| לידה | 3 במאי 1897 ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה | 8 ביוני 1984 (בגיל 87) עמאן, ממלכת ירדן |
| שם לידה | موسى فيضي موسى العلمي |
| השכלה | אוניברסיטת קיימברידג' |
  | |
מוסא אל-עלמי (גם: אל-עלמה, אל עלמי; בערבית: موسى العلمي; 3 במאי 1897, ירושלים – 8 ביוני 1984) היה משפטן ופקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית וחבר הוועד הערבי העליון.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסא אל-עלמי נולד ב-1897 למשפחה אריסטוקרטית ירושלמית ועשירה. מוצאה של משפחת עלמי בצפון אפריקה. היא הגיעה לארץ ישראל במאה ה-17 והתבססה בהדרגה בירושלים.[1] אביו של מוסא, פיידי אל-עלמי, היה ראש עיריית ירושלים בסוף תקופת השלטון העות'מאני (1906–1909) וייצג את מחוז (סנג'ק) ירושלים בפרלמנט העות'מאני בין השנים 1914–1918.
מוסא אל-עלמי פגש את נציגי הלאומיות הפלסטינית בהיותו בדמשק בשנים 1917–1918 אליה עבר בעקבות שנת הבצורת הקשה בארץ ישראל. הוא נסע לאנגליה שם סיים באוניברסיטת קיימברידג' לימודי משפטים. הוא חזר לארץ ישראל וב-1924 החל לעבוד בתחום במחלקה המשפטית של ממשלת המנדט.[2][3] לפרקים כיהן כמחליפו של הפרקליט הראשי.[4]
בשנת 1931 מונה לעוזרו של הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, ארתור ווקופ, וב-1933 מונה למזכירו לענייני ערבים.[2] בתפקיד זה ניסה לקדם את הנושאים הנוגעים לזכויות הפוליטיות של ערביי הארץ. במשפט נאשמי רצח ארלוזורוב היה עלמי עוזרו של התובע הראשי הארי הרברט טראסטד.[5] עלמי היה תובע כללי במערכת המשפט של ממשלת המנדט ועזב את משרתו בזמן המרד הערבי הגדול כדי להתמסר לעבודת עורך-דין ועסקנות פוליטית ציבורית.[6]
אידאולוגיה וקשרים עם מנהיגים יהודים בשנות ה-30
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-30 תמך עלמי בתוכנית קנטוניזציה ב"פיקוח השלטון המנדטורי". על פי תוכניתו, הקנטון היהודי היה אמור להשתרע ברצועת החוף שבין תל אביב ועתלית, אליו יוכלו היהודים להביא "כמה מהגרים שירצו, ולחוקק שם כל חקיקה שימצאו לנכון".[7][8]
עלמי היה בין המנהיגים הפלסטינים הבודדים שנפגשו עם מנהיגים יהודים ציוניים בשנים 1934–1936, בחפשו בסיס לפשרות בחיים המשותפים בארץ ישראל.
בשנות ה-30 הגיע דוד בן-גוריון למסקנה שעליו ליצור קשר עם מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית ולשאת ולתת עמם. הוא בחר לפנות אל עלמי, ובתחילת אפריל 1934 נפגש עמו לראשונה בביתו של משה שרת בירושלים. בן-גוריון תיאר בפניו עד כמה מועילה העלייה היהודית לארץ ישראל ולתושביה הערבים, אולם עלמי השיב: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". הוא הציע בפני עלמי הקמת פדרציה ערבית, שאליה תצטרף המדינה היהודית, וכך יהוו ערביי ארץ ישראל מיעוט במדינה היהודית, אך חלק מהרוב הערבי הגדול בפדרציה. עלמי הסכים לדון בכך, אולם פגישתם הבאה התעכבה למספר חודשים, משום שעלמי היה עסוק בעבודתו במשפט רצח ארלוזורוב ולאחר מכן חלה. באמצע אוגוסט ביקר אותו בן-גוריון בביתו הכפרי ליד ירושלים.[9] עלמי אירח אותו בביתו בכפר הקטן שרפאת, מדרום לירושלים.[10] בן-גוריון הציע תוכנית בת שני שלבים: שלטון יהודי-ערבי משותף, שבו מעמד שווה לשתי הקהילות, שלא על פי יחס מספרי, ומאוחר יותר מדינה יהודית משני עברי הירדן, שתהיה חלק מפדרציה אזורית שתכלול את עיראק.[9] עלמי, לעומת זאת, דיבר על אפשרות של קנטון אוטונומי בלבד ליהודים סביב תל אביב, שיהווה את הבית הלאומי היהודי ויהיה חלק מהמדינה הערבית העצמאית.[10] הייתה זו הראשונה בסדרת שיחות שקיימו השניים בביתו הכפרי של עלמי ובדירתו בירושלים. באחת השיחות הרגיע בן-גוריון את עלמי בנוגע להר הבית והבטיח לו שהיהודים יבנו את בית המקדש רק כשיבוא המשיח. לאחר מספר שיחות, דיווח עליהן עלמי למופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני. בהמלצת עלמי, נפגש בן-גוריון בז'נבה עם ראשי מפלגת אל-איסתקלאל.[9]
באותה תקופה מכרה משפחת אל-עלמי ליהודים 900 דונם באזור בית שאן,[11] בהן אדמות הקיבוץ טירת צבי.[12]
ב-1936 נפגש עלמי גם עם יהודה לייב מאגנס, שהביע את הסכמתו להגבלת העלייה היהודית ל-30 אלף נפש בשנה.[13]
בסוף יוני 1936, בזמן המרד הערבי הגדול, הופעל לחץ מצד החוגים הקיצוניים להצטרפות פקידי הממשלה לשביתה הכללית. במקום לשבות, הגישו הבכירים שביניהם תזכיר לממשלה, שהוכן על ידי עלמי, שבו הביעו את תסכולם של הערבים מהמצב, קבעו שהפתרון היחיד הוא הפסקת ההגירה היהודית והביעו את הזדהותם עם מטרות השביתה. עלמי טרח על הכנת התזכיר רק לאחר שהנציב העליון ארתור ווקופ הביע את הסכמתו לקבל אותו. משרד המושבות והנציב העליון הבליגו על עצם הגשת התזכיר בשל "ניסוחו המתון".[14]
עם המופתי ובוועד הערבי העליון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1937 התפטר עלמי מהשירות הממשלתי והצטרף אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בביירות.[2] הוא היה מקורב אליו ולחוגים הקשורים בו. הוא היה יועצו הקרוב ואף היה קרוב אליו קרבה משפחתית: הוא היה גיסו של ג'מאל אל-חוסייני, בן דודו של המופתי. היו לו קשרי חיתון גם עם משפחת אל-ג'עברי, אחת המשפחות החשובות בסוריה. עם דיכוי המהומות, ברח מהארץ וישב עם המופתי ואנשיו בסוריה.[6] ב-1937 נשלח על ידי אמין אל-חוסייני לברלין, לפגישה עם אדולף היטלר, אולם שליחותו נכשלה ופגישה כזו לא התקיימה.[15] בשנים 1938–1939 ישב בלונדון ועסק בהכנות לוועידת השולחן העגול. בוועידה עצמה שימש נציגו האישי של המופתי.[6] הוא השתתף בוועדה שבחנה את מכתבי מקמהון–חוסיין.[16] ב-1939 עבר לעיראק ושימש יועץ משפטי של המופתי.[2] לאחר כישלון מרד רשיד עאלי, נשאר לשבת שם עד שובו לארץ בסוף 1941. במשך 3 שנים מאז ששב, התרחק מעניינים פוליטיים.[6] ב-1942 היה עלמי בין נושאי ארונו של ג'ורג' אנטוניוס.[17] בסתיו 1944, כאשר העסקנים הפלסטינים לא הצליחו להסכים ביניהם על הרכבת משלחת לוועידה המכינה של האחדות הערבית, הם נאלצו לשגר נציג יחיד, "בלתי מפלגתי" – מוסא אל-עלמי.[6]
בשנת 1945 התמנה עלמי לחבר הוועד הערבי העליון, כ"בלתי מפלגתי". הוא נתמנה למזכיר הוועד ומונה כראש מחלקת ההסברה של הארגון ומאוחר יותר גם כנציג הרשמי של הפלסטינים בליגה הערבית, אך חדל להיות הנציג הפלסטיני היחיד בה ולא השתתף בישיבות הוועד. עלמי התמסר להקמתם של משרדי התעמולה הערביים. הוא נסע רבות בין בירות ערב כדי לגייס כספים, והצליח להקים משרדים בלונדון ובוושינגטון ומשרד מרכזי בירושלים. ב-1946 הוקם בביירות המשרד הראשון בארצות ערב. בפרשת "הצלת האדמות הערביות" הסתכסך עם חוגי "קופת האומה", שעסקו גם הם באותו תחום, אז מעמדו נשמט כנציג המוסכם על כולם. הוא ירד במקצת מן הבמה הפוליטית באביב 1946 ובמיוחד מאז שמונה הוועד הערבי העליון החדש על ידי הליגה הערבית בלי שיתופו.[6]
במהלך עבודת ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בפברואר-מרץ 1946, הגיש "המשרד הערבי" (סוכנות התעמולה הפלסטינית), שבראשו עמד עלמי, סקר לוועדה שנקרא "שאלת פלשתינה", שאמר בין היתר, כי אין התיישבות היהודית בפלשתינה וההתנגדות הערבית לה מקבילות להתיישבות הלבנים בצפון אמריקה ואוסטרליה ולהתנגדות הילידים שם, וכי השגשוג הכלכלי שאולי תביא הציונות לפלשתינה, לא ישכנע את הערבים להפסיק את התנגדותם לתנועה זו, שחותרת לנשל אותם.[18]
בשנת 1947 הוא ייסד קרן ערבית לאומית במטרה לפתח את אדמות ארץ ישראל בידי ערבים.[19] בתפקידו בוועד הערבי העליון היה עלמי הדובר שדחה את תוכנית החלוקה בטענה שהיא פרו-ציונית.
עם הסלמת הסכסוך היה מנאמני המלך עבדאללה, יזם את כניסתם של חיילי לגיון בלבוש אזרחי לשטח המנדט, להכנת השתלטותו של עבדאללה על השטח שהוקצה למדינה הפלסטינית, והוא שהזמין רשמית את חיילי הלגיון לבוא לסייע לפלסטינים. באותה תקופה ניסה עלמי ללחוץ על פארוק הראשון שמלך על מצרים שיצטרף לפלישת צבאות ערב לאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולשם כך אף כינה אותו תכיפות "נשיא פלסטין".[דרוש מקור]
במהלך עבודתה של ועדת אונסקו"פ ב-1947, החרים אותה הוועד הערבי העליון, אולם עלמי, יחד עם ססיל חוראני, מזכיר "המשרד הערבי" בוושינגטון, הגישו לה "באופן עצמאי" תזכיר שהציג את העמדה הערבית.[20] עם פרסום דוחות הוועדה, אמר עלמי שערביי ארץ ישראל יתקוממו הן נגד דוח הרוב והן נגד דוח המיעוט.[21] בפברואר 1948 ביקר בדמשק,[22] ובסוף אותו חודש ביקרו עלמי ונכבדים פלסטינים נוספים, אצל עבדאללה הראשון, מלך ירדן, בעמאן, וביקשו את עזרתו ואת התערבותו הצבאית בתוך ארץ ישראל.[23] עלמי תמך בהצבת הלגיון הערבי באזורים הערביים של ארץ ישראל והציע להחדיר אותם בלבוש אזרחי לפני סיום המנדט. הוא טען כי אם עבדאללה לא יעשה זאת, יעשו זאת הסורים והלבנונים.[24]
באוקטובר 1949, לאחר תבוסת ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות והנכבה, פרסם עלמי מאמר בשם "The Lesson of Palestine" ("לקח פלסטין"), בכתב העת "The Middle East Journal", בו ביטא את התגובה הפלסטינית לתוצאות המלחמה, שהטילה על בריטניה את אשמת כישלונם של הערבים בארץ ישראל.[25] כמו כן, הצביע על הפירוד בקרב הערבים כסיבה למפולת שלהם.[26] הוא טען במאמר כי קיום היהודים בפלסטין מסכן את הערבים כולם, משום שמה שקרה לפלסטינים עלול לקרות לכל הערבים, ועל כן על העולם הערבי למהר ולפתוח במלחמת נקם, שבה תוחזר פלסטין לערבים.[27][28]
שיקום הפליטים וחוות "משרוע מוסא אל-עלמי"
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בשנת 1945 הגה עלמי את הרעיון לתת לערביי ארץ ישראל חינוך חקלאי שיאפשר להם להתפרנס בכבוד מחקלאות וימנע מכירת קרקעות ליהודים. בשנת 1946 הביא עלמי את חבר המדינות הערביות להחליט על מימוש הרעיון, אולם רק עיראק הקציבה בפועל כסף למפעל. ברבע מיליון הלירות שנתנה לו ממשלת עיראק, רכש עלמי 20,000 דונם באזור יריחו.[29]
לאחר מלחמת העצמאות התפנה עלמי להקים את "המפעל הקונסטרוקטיבי לקידום הכפר ומשקו", שהקימה חווה חקלאית לפליטים פלסטינים ממזרח ליריחו, חווה הקרויה היום "משרוע מוסא אל-עלמי".[30] לצורך הקמת החווה ניסה עלמי לנתב אליו תקציב שנותר בקופת המשרד הערבי בלונדון.[31] בחווה התגוררו נערים פלסטינים שגידלו פרות, והיא מומנה מתרומות, בין השאר של אוקספם וקרן פורד.[32] המלך עבדאללה הקצה לחווה 20,000 דונם.[33] החווה שגשגה בין 1951 ל-1955, נחפרו בה בארות, נבנו תעלות והיא העלתה יבולים חקלאיים, עבדו בה והתפרנסו ממנה פליטים פלסטינים. לצידה הוקמו בריכת שחיה, מרפאה, בית ספר ופנימיה למאות יתומים.[34] בדצמבר 1954 נודע למודיעין הירדני כי אמין אל-חוסייני מתכנן להתנקש בחייו של עלמי[35] משום ניסיונו לשקם פליטים ניסיון שנתפס כבגידה ברעיון של שימור זכות השיבה וקיבוע מצב הפליטות ככלי במאבק מול ישראל. בדצמבר 1955 כחלק ממהומות נגד ממשלת ירדן, הרס המון מתפרע את החווה ושרף אותה.[36] הפורעים בזזו 15,000 תרנגולות ואווזים וגרמו נזק שהוערך בכ-10,000 דינר ירדני.[29]
לאחר מספר חודשים שוקמה החווה, בין השאר הודות לתרומות שאסף עלמי בארצות הברית. במהלך מלחמת ששת הימים היה עלמי במסע גיוס כספים בלונדון. אחרי המלחמה הזמינה ישראל את עלמי לשוב ליריחו[37] ובקשה לדאוג להמשך פעילות החווה.[38] למנהל החווה נתנה רשות לערוך קניות לחווה בתל אביב[39] ומדריכים ישראלים הגיעו להדריך בחווה בשיטות להדברת מזיקים.[40] בתחילת 1968 עבדו ולמדו בחווה כ-125 נפשות.[41] במאי 1969 הופגזה החווה פעמיים על ידי תותחים שירו מעבר הירדן המזרחי.[42]
ביוני 1969 נפגש עלמי עם בן-גוריון, לבקשתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר. הפגישה הסודית נערכה בחדר המלון של בן-גוריון בלונדון, והשניים שוחחו בה על האפשרויות להסדר מדיני בין ישראל וערביי השטחים. הם קבעו פגישה נוספת, אולם לא ידוע אם התקיימה.[43]
בינואר 1970 נפגש עלמי עם מנהל החווה שלו ליד גשר אלנבי,[44] ושבוע לאחר מכן הגיע אל החווה, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים.[45]
משפחתו, מותו והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבעלות המשפחה היו נכסי אדמות רבים בארץ, החל מאדמות ביריחו עליהן הקים חווה חקלאית, מקרקעין בירושלים, ונכס קטן במישור החוף הדרומי ששימש כבית קיט, הוא בית מוסא עלמי בסמוך לקיבוץ זיקים.
חותנו של עלמי היה המנהיג הסורי הגולה אחסאן ביי אל-ג'אברי.[46] אחייניתו של עלמי (בת אחותו וגיסו ג'מאל אל-חוסייני), סירין אל-חוסייני שהיד (אנ'), כתבה את הספר "ירושלמית".
עלמי מת בעמאן ב-8 ביוני 1984 כתוצאה ממחלה במחזור הדם.[47] המעבר המזרחי לאזור יריחו שבידי הרשות הפלסטינית מכיוון גשר אלנבי נקרא על שמו – מעבר מוסא עלמי.
מספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מוסא אל-עלמי, עברת פלסטין (ערבית: 'לקח פלסטין'): בספר זה טען עלמי בזכות איחוד מדינות ערב בתחומי מדיניות חוץ, ביטחון, כלכלה, חינוך, תוך שמירה על אוטונומיה חלקית בשאר הנושאים - תקציר באנגלית
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד בן-גוריון, פגישות עם מנהיגים ערבים, הוצאת עם עובד, 1967, עמ' 19–21, 29–38
- הדרה לזר, שישה יחידים: דמויות חריגות במחלוקת בארץ בשנות השלושים, הקיבוץ המאוחד, 2012
- תהילה ביגמן, "גשר עלמי", סגולה גיליון 127, טבת, ה'תשפ"א.
- מיכאל אסף, התעוררות הערבים בא"י ובריחתם, תל אביב, דבר 1967.
- חוות "משרוע מוסא אל-עלמי"
- אריה יצחקי, משרוע מוסא עלמי, קרדום 28–30, 1983, עמ' 156
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על מוסא אל-עלמי בקטלוג הספרייה הלאומית
- תמונתו
- משפחת אל-עלמי (באנגלית)
החווה החקלאית של מוסא אל-עלמי ליד יריחו נפגעת מהפגזות מירדן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1969
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורי שטנדל, "המשפחות המוסלמיות המנהיגות בירושלים בתקופה העות'מאנית", בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 57.
- ^ 1 2 3 4 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 608.
- ^ Acting appointments, פלסטיין בולטין, 17 באפריל 1928
- ^ Appointments, פלסטיין פוסט, 23 באפריל 1935
- ^ Stavsky appeal today, פלסטיין פוסט, 16 ביולי 1934
- ^ 1 2 3 4 5 6 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 220-219.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, פרק 2, עמ' 71.
- ^ ראו גם: יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 180.
- ^ 1 2 3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יד, עמ' 312–315.
- ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 306.
- ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה, עמ' 165
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, פרק 2, עמ' 48.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 205-204.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 409, הערה 17.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 335.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 380.
- ^ בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 172–173; 1948, פרק 1, עמ' 48–49.
- ^ Ilan Pappé, The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951, page 64
- ^ בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 177.
- ^ בני מוריס, 1948, פרק 2, עמ' 67.
- ^ בני מוריס, 1948, פרק 5, עמ' 278.
- ^ בני מוריס, הדרך לירושלים, פרק רביעי, עמ' 126.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, פרק 1, עמ' 36.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, פרק 14, עמ' 386.
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, פרק 7, עמ' 177.
- ^ עדי שורץ, עינת וילף, מלחמת זכות השיבה, דביר, תשע"ח 2018, עמ' 46.
- ^ Musa, Alami (1949). "The Lesson of Palestine". Middle East Journal. 3 (4): 373–405. JSTOR 4322113.
- ^ 1 2 מפעל ליישוב פליטים ערביים, דבר, 3 ביוני 1958
- ^ Shock troops of Mercy, פלסטיין פוסט, 13 בינואר 1950
- ^ מוסא אל עלמי, קול העם, 6 בינואר 1950
- ^ Maggie Black, A Cause for Our Times: Oxfam - The First Fifty Years, page 53
- ^ עדי שורץ, עינת וילף, מלחמת זכות השיבה, עמ' 82.
- ^ עדי שורץ, עינת וילף, מלחמת זכות השיבה, עמ' 100.
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, פרק שני, עמ' 76.
- ^ עדי שורץ, עינת וילף, מלחמת זכות השיבה, עמ' 108.
- ^ מוסא עלמי הורשה לשוב ליריחו, מעריב, 18 ביוני 1967
- ^ גבריאל שטרן, היום ביריחו, על המשמר, 19 ביוני 1967
- ^ מנהל חוות עלמי ביריחו בא לתל־אביב - לקניות, מעריב, 6 ביולי 1967
- ^ אברהם רוצם, בחווה מצפים למוסא עלמי, מעריב, 28 באוגוסט 1967
- ^ זה מול זה, דבר, 18 במרץ 1968
- ^ הירדנים שוב כיוונו תותוחיהם לעבר חוות מוסה אל־עלמי ליד יריחו, מעריב, 20 במאי 1969
- ^ אבי שילון, בן-גוריון: אפילוג, עמ' 87–88.
- ^ א. יוסף, אל עלמי נועד עם מנהל החווה ליד גשר אלנבי, למרחב, 11 בינואר 1970
- ^ מוסא עלמי שוהה בחוותו ליד יריחו, דבר, 20 בינואר 1970
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 68, 88.
- ^ Musa Alami, Founder Of an Arab Aid Group, New York Times, 16 ביוני 1984 (באנגלית).