מזרחים

"מזרחים" הוא מונח רווח בשיח הישראלי כדי לתאר יהודים מארצות המזרח התיכון ומצפון אפריקה וצאצאיהם. הכינוי נכנס לשימוש בתקופת היישוב הישן, והיה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו במובנו הגאוגרפי^[1]. הכינוי "מזרחים" מאפיין עולים יהודים המגיעים מהמדינות: מרוקו, טורקיה, תוניסיה, לוב, אלג'יריה, מצרים, תימן, סוריה, לבנון, איראן, עיראק, אוזבקיסטן, אפגניסטן, טג'יקיסטן, גאורגיה ועוד.

המושג "מזרחים" תאם בעבר מרחבים גאוגרפיים המזוהים עם החלוקה האסלאמית של מערב "מגרב" (المغرب) לעומת מזרח "משרק" (مشرق), כאשר ה'מערב' מתאר את צפון אפריקה, וה'מזרח' מתאר את ארצות הנהריים מבחינת אימפריות אסלאמיות. בפירושו הנוכחי, המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. כך לעיתים הוא משמש גם ליוצאי יהדות ספרד מצפון אפריקה.

עם זאת בסגנון התפילה יש שוני בין ספרדים למזרחים וכנראה שריד לסגנון התפילה של יהודים מוסתערבים שקדמו לעליות מספרד לצפון אפריקה ואסיה, מכך נראה שהמושג מזרחי מתייחס למוסתערבים שקדמו לעליות מספרד ולא לספרדים.

לקבוצת ההתייחסות "מזרחים" ישנן הגדרות נוספות, כגון "יהודים ספרדים" כלפי היהודים צאצאי פליטי הפרעות הנוצריות ב-1391, מגורשי יהדויות ספרד ופורטוגל ואנוסים ששבו ליהדותם בגלוי לאחר שנמלטו מחצי האי האיברי לארצות האסלאם והודו במסווה של אנשי צבא, ממשל או סוחרים פרטיים נוצרים; "יהודי ארצות האסלאם", "יהודי עדות המזרח", "יהודי המזרח התיכון" או "יהודי ארצות ערב", אם כי הכינויים אינם חופפים; כך, למשל, ישנם "מזרחים" שאינם-ספרדים בהלכותיהם, כגון יהדות תימן.

במהלך תקופת היישוב הישן, נחלקו יהודי העולם לשתי קבוצות עיקריות – "ספרדים" מאירופה ומארצות האסלאם, ו"אשכנזים" ממערב או ממזרח אירופה. חלוקה זו התבססה על המסורות ההלכתיות העיקריות של יהודי העולם, מאז ימי הביניים, והיא נפוצה עד היום – כחלוקה לאשכנזים ולספרדים. עם זאת, שיוך גנאלוגי לקבוצת האשכנזים או הספרדים והמזרחיים אינו-דיכוטומי כיום, בזכות נישואים בין-עדתיים המטשטשים חלוקה זו.

המושג מזרחים נוצר לכל הפחות בתקופת היישוב הישן, והשימוש בו היה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו^[1]. בעבר למושג "מזרחים" היו קונטציות גאוגרפיות החופפת עם החלוקה האסלאמית של מערב "מגרב" (مغرب) לעומת מזרח "משריק" (مشرق), כאשר המערב שמתאר את צפון אפריקה והמזרח שמתאר את ארצות הנהריים מבחינת אימפריות אסלאמיות. בפירושו הנוכחי, המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. לדוגמה, שמה הרשמי של מרוקו בערבית הוא "ממלכת המערב" (المغرب), ואזור צפון אפריקה מכונה בערבית "מגרב" (مغرب) שפירושו "מערב", יהדות אזור זה כונתה בעברית "העדה המערבית", או גם "מערביים" וכך נקראו במשך שנים רבות - עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 - היהודים שעלו מאזורים אלה לארץ ישראל. לפי הבחנה זו, רק יהדות סוריה, יהדות איראן, יהדות לבנון, יהדות מצרים, יהדות תימן, יהדות בוכרה, יהדות קווקז, יהדות בבל, נכללות תחת ההגדרה של "יהודים מזרחים". בנוסף לכך, גם בקרב יהדות אשכנז התקיימה חלוקה גאוגרפית של מזרח ומערב: יהודי מזרח אירופה כונו בעבר בכינוי הגנאי "אוֹסְטְיוּדֶן" (Ostjuden), דהיינו "יהודים מזרחים", על ידי יהודי מרכז אירופה.

המושג "מזרחים" הוא לרוב מושג פוליטי, אך המושג המודרני של המושג מזרחים כוללת גם קהילות יהודיות ממרכז אסיה והקווקז, כמו יהדות פרס, יהדות אפגניסטן, יהדות בוכרה מאוזבקיסטן וטג'יקיסטן, ויהדות קווקז מדגסטן ואזרבייג'ן. בעוד שקהילות אלה דיברו באופן מסורתי שפות יהודיות-איראניות כמו ג'והורית ובוכרית, חלק מצאצאיהן דוברי רוסית שותפת או פשוטה בשל קיומן של מדינות אלה כרפובליקות של ברית המועצות לשעבר.

בקרב סוציולוגים ישראלים קיימת ביקורת לגבי המושג מזרחים ומה הוא מייצג. עזיזה כזום, בהתייחסותה לסוגיית האוריינטליזם, טוענת כי תהליך האוריינטליזציה בחברה הישראלית התחיל דווקא מהסימון של יהודי מזרח אירופה על ידי יהודי מרכז אירופה כיהודי המזרח (אוסטיודן). לדבריה, יהודי מזרח אירופה בתורם, סימנו את יהודי ארצות האסלאם כ"מזרחים" והדירו אותם מעמדות השפעה בחברה בישראל מכיוון שעקב תיוג העבר הם לא היו בטוחים במעמדם^[2]. ניסיון לכפות את הזהות "מזרחים" על יוצאי ארצות האסלאם, גם אם עלו מערים על חופי האוקיינוס האטלנטי, נראה עם החלפת שמות משפחותיהם הקודמים ל"מזרחי" במקרים רבים על ידי פקידי משרד הפנים עם הגעתם ארצה^[3]; "מזרחי" היה שם המשפחה הנפוץ ביותר בקרב אלה שישראלים בחרו לשנות או לעברת^[4].

על פי גישה זו, המושגים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. כך, שמצד אחד, הממסד המפא"יניקי ששלט במדינת ישראל הציג עצמו כ"תרבות האשכנזית", אשר ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; ומצד שני, הקבוצות המוחלשות הפנימו את התיוג והשתמשו בו^[5]. כך ניתן למצוא שימוש בתקופת היישוב בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה. למשל, הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון, בן-ציון מאיר חי עוזיאל, פנה במכתב, מיום כ"ח בחשון תש"ד (26 בנובמבר 1943), אל "חוג הפעילים" של "ארגון העובדים הספרדים ובני עדות המזרח" ובירכם על יוזמתם החשובה, להקים סמינריון לחינוך צעירים לעסקנות ציבורית^[6]; ובבחירות הראשונות לאספה המכוננת, הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה רשימת הספרדים ועדות המזרח, בראשות בכור-שלום שטרית ואליהו אלישר (שניהם ילידי ישראל, שהשתייכו לעילית החברתית ביישוב, אף בעת שהעולים היהודים מזרח אירופה נחשבו קבוצה נחותה – בעיקר בהשוואה לאשכנזים שעלו ממערב אירופה), בארבעה מנדטים. תיוג זה, לפי הסוציולוגים מהזרם הרדיקאלי, היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה, אשר ביקשה לקלף את ערביותם ובו בזמן סימנה את "אחרותם" הלבנטינית. אחרים דוחים את התפישה הזו וטוענים ש"עדות המזרח" זה שם נורמטיבי כדי לתאר קבוצה של עדות יהודיות שחיו במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובצורה דומה היה שימוש במושג "עדות אשכנז" לגבי אשכנזים. עם השנים הכינוי "מזרחיים" החל להחליף את הכינוי "עדות המזרח", כאשר משנות ה-90 החל הכינוי "מזרחים" לתפוס דומיננטיות הולכת וגוברת.

הוגים ופעילים חברתיים שונים (לדוגמה חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית) הציעו את השם "יהודים-ערבים". על פי תפיסה זו, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמנים" שכן הוא מנסה לקשר את היהודים לקבוצה אתנית זרה מסוימת. הראשון שייסד את הקטגוריה החברתית "יהודים-ערבים" היה אלבר ממי שציין גם שהמונח בעייתי ואינו מדויק, השני היה שמעון בלס, סופר ישראלי יליד בגדאד שכינה עצמו "יהודי ערבי". טיעון שיטתי זה המשיכה לנסח גם אלה שוחט (1987), תוך שהיא יונקת מפעולות ודיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80. הוגה מרכזי נוסף בדיון זה הוא הסוציולוג יהודה שנהב-שהרבני, אשר התכתב בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" עם אלו שהניחו את היסודות לקטגוריה זו. הוא הציע שהבחירה בשם "מזרחים" אינה מקרית וכי מדובר בקטגוריה סוציולוגית מכלילה, כפי שטענו סוציולוגים אחרים (לעיל), נוצרה והוגדרה על ידי ההגמוניה הלאומית. המוסדות הציוניים תחילה, ומוסדות המדינה בהמשך, יצרו קטגוריה מהותנית להגדרת כל "המזרחים" תוך טשטוש ההבדלים ביניהם. בפועל, הוא מוסיף, המציאות החברתית בישראל, שדחקה את ה"מזרחים" אל שולי החברה, אשררה בדיעבד דמיון בין קבוצות מושא שונות למדי מבחינה תרבותית.

יחד עם זאת, השם "יהודים-ערבים" אינו בשימוש רווח בשיח הציבורי בישראל, ואף זוכה לביקורת בקרב מזרחים ואשכנזים כאחד ^{[דרוש מקור]}. שנהב-שהרבני עצמו הבהיר כי מדובר בקטגוריה דיסקורסיבית, שגם אם יש לה תקדים בהיסטוריה היהודית והציונית (זיהוי עצמי מאידך, או כינוי שהעניקו שליחים ציוניים ליהודים בארצות ערב והאסלאם), היא קטגוריה ביקורתית בעיקרה^[7].

ערך מורחב – יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם הייתה בעלת תרבות עשירה והיסטוריה מפוארת, שממנה יצאו אישים רבים ובהם הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ורבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך. העלייה מארצות האסלאם התקיימה לאורך הדורות, ובכללן בתקופת מבשרי הציונות והעליות שלפני קום המדינה. מניעים דתיים וציוניים היו הסיבות העיקריות לעליית היהודים מארצות האסלאם לארץ ישראל דווקא.

עדת הספרדים הייתה עדה מיוחסת עוד מלפני העליות הראשונה והשנייה, בזמנן ואף שנים רבות לאחר מכן. אנשי עדה זו, נחשבו לאנשי העילית החברתית וממנה באו רבים מעשירי היישוב. היהודים הספרדים עלו לארץ לאחר גירוש ספרד בעיקר במאה ה-16 ומאז נספחו אליהם היהודים יושבי הארץ מקדמת דנא (מוסתערבים) וכן עולים מארצות המגרב (עדת המערביים). עד לשנת 1822 נחשבו כיהודים, על ידי השלטון העות'מאני, רק בני העדה הספרדית (בראשות הראשון לציון – החכם באשי, שמינויו אושר על ידי הסולטאן העות'מאני)^[8]. עד שנת 1854 לא היו "המערביים" (יוצאי מרוקו) חלק משמעותי של העדה הספרדית (מספרם בירושלים לא עלה על תריסר משפחות). לאחר עליית הרב דוד בן שמעון הגיעו ממרוקו בעקבותיו יהודים "מערביים" רבים ומספרם הגיע בשנת 1872 לכ-1,000 נפש. "המערביים" שרבו ביניהם העניים, לא זכו לתמיכה והכרה מצד הספרדים הוותיקים והצליחו להיפרד מן הספרדים בעזרת הקונסול הבריטי פין. במשך הזמן, קיבלו "המערביים" הכרה והשתייכו לעדת היהודים הספרדים, יחד עם הוותיקים. משפחות ספרדיות, כמו משפחת שלוש הוותיקה, שעלתה מאלג'יריה תפסו מקום מרכזי ביישוב והיו בין מקימי תל אביב. משה שלוש אף נבחר (בתמיכת מפלגות הפועלים) בשנת 1936 לראש עיריית תל אביב, אם כי מייד הודח על ידי הבריטים שמינו את ישראל רוקח במקומו. בהדרגה, נדחק המיעוט הספרדי ממעמדו המרכזי ביישוב והחל בשנות ה-30 החלו העולים החדשים ממזרח אירופה (שעלו במספרם על הוותיקים) לתפוס את מקומם המרכזי ביישוב. עם זאת, למרות מיעוט מספרם, תפסו בני עדת הספרדים מקום מרכזי בכלכלת היישוב והשתייכו לעילית האזרחית ביישוב גם בסוף תקופת המנדט. הספרדים, שקיימו גם מסגרות פוליטיות משלהם, צירפו אליהן עולים חדשים מארצות האסלאם והופיעו כ"ספרדים ועדות המזרח", דבר שתרם לכוחם האלקטורלי ביישוב (אם כי כוח זה לא היה רב). התימנים לא נכללו, בדרך כלל, במסגרות אלה של "ספרדים ועדות מזרח" והקימו לעצמם, עוד בשנת 1920, את התאחדות התימנים.

ערך מורחב – מזרחים בישראל

עם קום מדינת ישראל, במאי 1948, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש. אוכלוסייה זו הייתה הומוגנית יחסית מבחינה תרבותית – כ-80% היו אשכנזים, ורק כ-20% מזרחים. מייד עם קום המדינה עלו לישראל יהודי תימן (במסגרת מבצע מרבד הקסמים), יהודי לוב, יהודי טורקיה ויהודי עיראק (תחילה כמבריחי גבול דרך פרס ואחר כך במסגרת מבצע עזרא ונחמיה), ובשנות ה-50 וה-60 עלו רבים מיהודי צפון אפריקה ומיהודי איראן. קבוצות עולים נוספות הגיעו מארצות אסלאם אחרות כגון בוכרה והקווקז. בגל העלייה הגדול ("העלייה ההמונית") שבמסגרתו עלו לישראל כ-900,000 בעשור הראשון לקום המדינה, רק 44.5% מן העולים היו יוצאי אירופה ואמריקה, ואילו 53.4% מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה. כתוצאה מכך השתנה מאוד הרכבה העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, ובתום העשור הראשון למדינה היו בה 58% יוצאי אירופה ואמריקה ו־42% יוצאי אסיה ואפריקה. שיעור המזרחים בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל גדל בהתמדה, והחל מאמצע שנות ה-60 ועד העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 היוו המזרחים רוב באוכלוסייה^[9].

אוכלוסיית העולים מארצות האסלאם נבדלה מהאוכלוסייה האשכנזית (הוותיקה וזה מקרוב באה) בשתי תכונות דמוגרפיות עיקריות. ראשית, המשפחות היו גדולות יחסית – פריון הנשים העולות מאסיה ואפריקה היה גדול כמעט פי שלושה מזה של הנשים האשכנזיות הוותיקות. שנית, רמת ההשכלה הממוצעת הייתה נמוכה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה האשכנזית. רמת ההשכלה לא הייתה אחידה בין ארצות האסלאם, ובתוך כל מדינה ומדינה. כך, בעוד שבקרב יהודי תימן, למשל, רמת ההשכלה המערבית הייתה נמוכה, הרי שבקרב יהודי עיראק ויהודי מצרים רמת ההשכלה המערבית עלתה על זו של חלק מארצות מזרח אירופה.

מאפיין ייחודי נוסף שהביאו איתם עולי ארצות האסלאם (למעט עולי תימן שהיו אדוקים מאוד בדתם) הוא דפוס דתי הסובלני יותר לגוונים, הן באמונה והן בפרקטיקות ההלכתיות.

גלי העלייה הצפופים הללו אתגרו את יכולות הקליטה של המדינה הצעירה. אחד מפתרונות השיכון המיידיים היה יצירתן של מעברות. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש השנים וחצי הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה ביחס כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה^[10]. יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעיתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. הסיבה השנייה נעוצה בטיב הקשרים בין ותיקי הארץ ובין יוצאי אירופה ואמריקה. אלה האחרונים נעזרו באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות. גופי המדינה המיישבים ביצעו מדיניות מפלה גם בכל הנוגע לפיזור העולים ברחבי המדינה. מרבית עולי ארצות אירופה יושבו באזור המרכז, בעוד שמרבית עולי צפון אפריקה יושבו באזורי הפריפריה. מדיניות אי שוויונית זו הציבה תנאי פתיחה שונים לקבוצות העולים השונות, הנובעים מהמיקום הגאוגרפי של כל אחת מקבוצות העולים.

יחס הממסד הפוליטי והכוחות הדומיננטיים כלפי עולי ארצות האסלאם היה אמביוולנטי. מחד, המדינה הצעירה נזקקה לעולים והעלתה על נס את אתוס העלייה ואתוס כור ההיתוך. מאידך, חוקרים רבים מצביעים על היחס האי-שוויוני והמזלזל שזכו לו עולים אלו. כך, למשל, אתוס כור ההיתוך שהתיימר להטמיע את העולים מארצות האסלאם, תואר אומנם כ"ישראלי", אך למעשה היה על טהרת הצבר-האשכנזי (למשל, עוז אלמוג). טענות אחרות עסקו בשליטה מרחבית במסגרת יחסי מרכז–פריפריה (למשל, ברוך קימרלינג, אורן יפתחאל), בשליטה כלכלית (למשל, שלמה סבירסקי) ובשליטה ומחיקה תרבותית (למשל, יהודה שנהב).

קיימות דוגמאות רבות ליחסה של המנהיגות הפוליטית למזרחים. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדבריו של אבא אבן משנת 1952, כשהיה שגריר ישראל בארצות הברית ובאו"ם, המצביעים על האופן שבו הממסד ראה את המזרחים כמי שהיה עליהם לעבור תהליכי מודרניזציה, כדי שישתלבו במרחב הישראלי:

אל לנו להגות רעיון של השתלבות (במדינות ערב). להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית.

— אבא אבן, 60 : 1959.

דוגמה לדעות קיצוניות כלפי העולים המזרחים היא הספר המהפכה האשכנזית שספג ביקורת רבה בעת פרסומו.

בשנים הראשונות לקום המדינה התנהל מאבק בין המצדדים בעלייה סלקטיבית לבין התומכים בעלייה לכול. בעוד שהממשלה בראשות בן-גוריון דגלה בעלייה לכול, עיתון הארץ תמך באלו שצידדו בעלייה הסלקטיבית ומאמריהם של גלבלום, עמוס אילון וכותבים נוספים בעיתון הארץ שתיארו את המועמדים לעלייה מארצות צפון-אפריקה באופן בוטה ומזלזל, השתלבו במגמה זו. המדיניות הממשלתית התעצבה בפועל על פי יכולת קליטת העולים ומידת הסכנה שיהודי ארצות המזרח נמצאו בה. "ב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן." מאוחר יותר, "הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו"^[11][12].

בשנים הראשונות לקום המדינה, העולים החדשים מארצות המזרח יושבו בעיקר בפריפריה עקב מדיניות פיזור האוכלוסין וחיזוק אזורי הגבול. בעוד שעולים חדשים רבים הצליחו להשתלב בכלכלה הישראלית, בעיקר דרך חקלאות, והצליחו לייסד יישובים מוצלחים יחסית לתקופה^[13], הייתה גם תופעה של עזיבת יישובי הספר לטובת הערים. אדריאנה קמפ (2002), שניתחה את התופעה, טענה שהמעבר של מזרחים מן הכפר שבספר הישראלי אל העיר היה מעין התמרדות נגד המדיניות הממשלתית ליישבם בפריפריה. מצד שני, מחקרים כלכליים מצאו שמזרחים שחיו בערים הגיעו להישגים כלכליים ורמת חיים גבוהים יותר^[14], וייתכן שזה ההסבר לתופעה.

יהודי ארצות המזרח השתלבו בפוליטיקה הישראלית עוד מימי היישוב במסגרת "הסתדרות חלוצי המזרח". בעת קום המדינה נוסדה מפלגת ספרדים ועדות המזרח שהתבססה על הסתדרות חלוצי המזרח וקיבלה ארבעה מנדטים בבחירות לכנסת הראשונה. מלבדה היו חברי כנסת מזרחים גם במפא"י ומפלגות ישראליות אחרות. מטרותיהם של "חלוצי המזרח" והמפלגה שהוקמה בעקבותיהם, כפי שהן הופיעו במצע שלהם, כללו את "הרחבת השתתפותם (של ספרדים ועדות המזרח) בבנין ביתנו הלאומי" ו"הגנת זכויותיהם בכל המוסדות הלאומיים הציבוריים והרשמיים"^[15]. חבר כנסת מטעם הסיעה, בכור-שלום שטרית, כיהן כשר המשטרה הראשון של ישראל.

בעשורים הראשונים לקום המדינה חלו גם מאבקים שונים כנגד אפליה של מזרחים. בשנת 1959 חלו אירועי ואדי סאליב, שהיו סדרה של הפגנות רחוב ומעשי ונדליזם בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו, שכללו מרי חברתי נגד אי השוויון ונגד הממסד של מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה, לא התייחסו לעניין העדתי בתחילתם. אולם בעקבותיהם החל שיח תקשורתי וממשלתי שהחל להתייחס לנושא, אם כי בבסיסו הייתה טענה כי אין כל אפליה עדתית והאשמה היא במצב הסוציאלי ובתרבות ה"קלוקלת" של המפגינים. בתחילת שנות ה-70 הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, תנועת מחאה ישראלית של צעירים ממוצא מזרחי. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. שיא המחאה התרחש ב-18 במאי 1971 כאשר אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. הפגנה זו התקיימה ללא רישיון המשטרה, אך כאשר כוחות הביטחון הגיעו לפזרה, הם נתקלו בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית, אולם עקב סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה, לא צלחה דרכה במישור הפרלמנטרי. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים. המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל גברה מאוד בעקבות פעולות הפנתרים השחורים והנושאים אותם העלו התנועה ופעיליה נכנסו לסדר היום של מדינת ישראל.

במהפך של 1977 בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם ("ישראל השנייה") כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.

השתלבותם הכלכלית, החברתית והתרבותית של עולי אירופה ואמריקה לאחר קום המדינה "הייתה מושלמת" (כהן, 1998). בתוך זמן לא רב (עשר עד חמש עשרה שנים מיום הגיעם לארץ) השכלתם, שכרם ומעמדם המקצועי דמה לזה של ילידי הארץ ועולי אירופה ואמריקה לפני 1948. בניגוד לכך לא הצליחו עולי ארצות האסלאם להדביק את הפער הסוציו-אקונומי. יתרה מזו, מחקרים מסוימים טוענים שהפער הסוציו-אקונומי בין מזרחים לאשכנזים בקרב בני הדור השני (ילידי הארץ) דומה לזה שבין בני הדור הראשון. עם זאת, מחקרים אחרים מצביעים על צמצום של הפערים בדור השני והשלישי ומגמה לסגירתם.

חוקרי החברה מונים מספר הסברים לפערים אלו בקרב בני הדור הראשון ובני הדור השני. בין הגורמים העיקריים ניתן למנות את התבססות העולים האשכנזים שהגיעו קודם להם, ואחזו במערך מוסדות השלטון, הכלכלה והתרבות, והעדיפו את הדומים להם. יצירת תקנים שונים להסמכה ולחינוך שהובילו מזרחים לעבודות כפיים פחות מכניסות. ובנוסף, ריכוזם של העולים בפריפריה הרחוקה ובמעברות, מהלך שהגביל את נגישותם למרכזי הכוח השלטוניים, הזדמנויות תעסוקה, ובמיוחד חינוך נאות בבתי ספר טובים שיוביל אותם להשכלה גבוהה שהפכה לכלי הדומיננטי בצמצום פערים בין עדתיים.

סיבה נוספת המוזכרת באשר לפער בין מזרחים לאשכנזים, היא הרחבת הפער על ידי הסכם השילומים, הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק פיצויים לניצולי השואה. משמע, תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן זקוקים ניצולי השואה ולשם פיצוי על החיים הקשים במחנות הריכוז. התוצאה הייתה, שפליטים יהודים מאירופה, שהגיעו לארץ חסרי כול, נהנו מקצבה קבועה ששולמה להם במטבע זר, ואפשרה להם לשקם את חייהם מבחינה כלכלית תוך זמן קצר. המשמעות המהותית של הסכם השילומים היא שמזרחים שעלו לישראל ונאלצו להפקיר רכושם בארצות מוצאם, יכלו לסמוך אך ורק על שירותי מדינת ישראל כדי להשתקם כלכלית, בעוד שלפליטים אלו מאירופה, היה מנגנון חלופי של פיצוי אישי מגרמניה.

סיבה נוספת היא שבעשור הראשון למדינה 58% מהדיור במדינה היה ציבורי והבנייה התרכזה במרכז ישראל. הקרקע שייכת למדינה, חוק מנדטורי לבנייה ייתר את אישור ועדת התכנון, וחברות הבנייה היו ממשלתיות. המדינה עודדה את העולים לרכוש את הדירות השכורות מהמדינה דרך מתן הלוואות נוחות ומפליגות. בעזרת מתן ההלוואות הדיירים הכפילו את הונם לקניית עוד דירות והרוב שזכו לכך היו עולים אשכנזים. בשנת 1952 מדינת ישראל החליטה לשנות מדיניות והחליטה לפזר את האוכלוסייה לפריפריה בעקבות מחירי הדיור שעלו, ההיצע שירד והפשרת הקרקעות האיטית. בשנים 1954 עד 1959, שנות השיא של העלייה ממרוקו, מחצית מהעולים נשלחו לעיירות הפיתוח בפריפריה, שהיו בהן פחות הזדמנויות בתעסוקה, חינוך פחות טוב ונגישות נמוכה להשכלה גבוהה. הדיור הציבורי בפריפריה היה יקר יותר מאשר במרכז, ועלויות השילוח הכבידו על המדינה, דבר שגרם להגדלת הפער מהמרכז.

מחקרים רבים הצביעו על הקשר שבין הריבוד התעסוקתי, הכלכלי וההשכלתי הנמוך של המזרחים לעומת האשכנזים (למשל, משה סמיונוב ונח לוין אפשטיין). הריבוד בין אשכנזים למזרחים ניכר גם בימינו, בין השאר עקב הומוגניות הקבוצות, שנישואים ביניהן לא היו נפוצים, וגם עקב שעתוק של דפוסים חברתיים, גאוגרפיים וכלכליים שהובילו את המזרחים להידחק לאזורי פריפריה ולמקצועות שוליים בחברה. החינוך וההשכלה הגבוהה הפכו לאחד הגורמים המהותיים ביותר המשפיעים על הישגיהן והכנסותיהן של שתי הקבוצות.

קיימת ספרות סוציולוגית ענפה העוסקת בהסללה של מזרחים לבתי ספר מקצועיים. מחקרים אלו הראו שמזרחים נותבו לבתי ספר מקצועיים על סמך מוצאם ללא קשר ליכולתם, ולא לבתי ספר עיוניים שבהם יש פוטנציאל גבוה יותר להגיע לאוניברסיטה ולחזק את הסטטוס החברתי שלהם.

המחקר הסוציולוגי מצביע על מספר סיבות לכך שמזרחים לא הצליחו לצמצם את הפערים. לפי יוגב ושפירא (1992), מחקרים סוציולוגים רבים על הישגי סטטוס מצביעים על כך שההשכלה היא הגורם העיקרי לפער בין שתי הקבוצות. לפי חוקרים אלו, העלייה המזרחית של שנות החמישים הגיעה בעיצומו של תהליך תיעוש בארץ, תהליך שבו הקבוצה ההגמונית, האשכנזים, "ביססה את ההסמכה ואת ההשכלה כקריטריון עיקרי להישגי תעסוקה". אך תעודות ההשכלה התיכונית וההשכלה הגבוהה של המזרחים לא זכו להכרה עם הגעתם לישראל, ולכן מזרחים אחרים שהיגרו לארצות אחרות הצליחו טוב מהם במישור התעסוקתי (כהן, 1972 ושווארקי, 1975 בתוך יוגב ושפירא 1992, עמוד 33). טענה שנייה שמעלים החוקרים היא כי ההתייחסות לחינוך המזרחים הייתה שונה, משמע, היו להם קריטריוני כניסה מיוחדים לבית הספר התיכון בנוסף לתוכניות מיוחדות ל"טעוני טיפוח" והם נידונו להסללה נוקשה. לפי יוגב ושפירא, המאמצים המרכזיים הראשונים להתמודדות עם עולי המזרח היו באמצע שנות ה-60 עם התפתחות מערכת החינוך המקצועי בתיכונים והאינטגרציה בחטיבות הביניים.

תימוכין לכך ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס להלן), המראים כי החל מאמצע שנות השישים והלאה, למזרחים יש דומיננטיות ברורה בחינוך המקצועי. ניתן לראות למשל, שבשנים 1961–1962 למדו בבתי ספר מקצועיים 21.6% ילידי אסיה ואפריקה, לעומת 30.6% ילידי אירופה ואמריקה. בשנים אלו, ילידי אסיה וצפון אפריקה היו הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלו הלומדים בבתי ספר מיוחדים, עם 32.1% למול 5.4% ילידי אירופה ואמריקה ובבתי ספר לנערים עובדים (74.1% מול 13.3% בהתאמה)^[16]. אך כאמור, מאמצע שנות השישים, תמונה זו השתנתה ונרשמה עלייה תלולה של מזרחים בחינוך המקצועי ואחוזים נמוכים של השתתפות בבתי ספר תיכונים עיוניים. בשנת 1967, למדו 47% ילידי אסיה וצפון אפריקה בבתי ספר מקצועיים לעומת 46.4% ילידי אירופה-אמריקה, ובבתי ספר חקלאיים 52.4% מכלל הלומדים היו ילידי אסיה-אפריקה למול 38.8% ילידי אירופה-אמריקה ו-8.8% ילידי הארץ. לעומת זאת, בבתי הספר התיכוניים (תיכוני, פירושו עיוני) ההתפלגות הייתה שונה, מכלל הלומדים בתיכון, 66.5% היו ילידי אירופה-אמריקה לעומת 25.4% ילידי אסיה וצפון אפריקה. בנוסף, נרשמה דומיננטיות רבה של ילידי אסיה ואפריקה בבתי ספר על-יסודיים ללימוד ערב חלקי ובבתי ספר תיכוניים של ערב^[17].

שנתון הלמ"ס לשנת 1972 מראה כי מבין הלומדים בבתי ספר מקצועיים 9.5% היו ילידי הארץ, 32.4% ילידי אירופה-אמריקה, או שאביהם נולד באחת מיבשות אלו. קבוצת הרוב בחינוך המקצועי הייתה קבוצת המזרחים, ילידי אסיה-אפריקה, או שאביהם נולד שם, עם 58.1% מכלל הלומדים בחינוך המקצועי. בדומה, ילידי אסיה אפריקה היו הקבוצה הגדולה בחינוך החקלאי עם 61.5% מכלל הלומדים בבתי ספר אלו, לעומת 27.1% ילידי אירופה-אמריקה או שאביהם נולד שם. בבתי ספר תיכוניים (עיוני), ההתפלגות מראה כי שם נמצא רוב של ילדים ממוצא אירופאי-אמריקאי עם 56% למול 32% אשר מוצאם באסיה-אפריקה^[18].

ממצאים דומים ניתן למצוא גם בשנים הבאות. שנת 1976 למשל, מראה כי מבין כלל הלומדים בבתי הספר המקצועיים, אלה שמוצאם הוא מאסיה-אפריקה הם הקבוצה הדומיננטית, עם 63.3% מכלל הלומדים, ו-64% בבתי ספר חקלאיים. בבתי הספר התיכוניים, ההתפלגות היא של 36.2% שמוצאם הוא מאסיה-אפריקה לעומת 45.9% שמוצאם הוא מאירופה-אמריקה^[19]. בדומה, בשנת 1979, 64.3% מלומדי החינוך המקצועי הם ילידי אסיה-אפריקה, למול 18.5% מילידי אירופה-אמריקה, וממצאים דומים מתגלים גם בחינוך החקלאי. לעומת זאת, חל שיפור בלימודי התיכון העיוני, שם נמצא כי יש כמעט שוויון בין הקבוצות עם 38.7% שמוצאם מאסיה-אפריקה לעומת 39.3 שמוצאם מאירופה-אמריקה ו-22% ילידי ישראל^[20].

בעוד שנדמה כי אי השוויון העדתי בתיכון העיוני טופל, יש מחקרים שטוענים שהפער אומנם הצטמצם אך עדיין קיים. במחקרה של חנה איילון (2000) שנערך בשנות התשעים של המאה ה-20 שנסמך על נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, נמצא כי קיים היעדר של מזרחים במקצועות מוגברים. לפי המחקר, ככל שיש יותר מזרחים בבית הספר, מגוון המקצועות המוגברים, משמע, אלו שנותנים פקטור לציוני הבגרות, יורד. מקצועות אלו לפי איילון, הם מקצועות בעלי יוקרה בחברה המאפשרים כניסה למגמות יוקרתיות באוניברסיטה (למשל, מדעי הטבע והחיים). זה מוביל לא רק לצמצום הנגישות להשכלה גבוהה, אלא גם לצמצום החשיפה לידע בתיכון.

אחד המחקרים החשובים בנוגע לפערי השכלה ושכר בין מזרחים ואשכנזים נעשה על ידי ינון כהן (1998). כהן אסף נתונים מסקרי הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנים 1975, 1982, 1992 ו-1995 במטרה לבדוק האם פערי ההשכלה והשכר בין מזרחים ואשכנזים קטנו במהלך השנים, והאם ההשכלה היא עדיין ההסבר לפערי השכר בין הקבוצות. הנתונים של כהן, מלמדים כי על אף שנראה לכאורה כי הפער נסגר כיוון שיותר מזרחים בני הדור השני הולכים ללמוד ומשיגים תארים, המצב אינו מעודד. לפי הנתונים שאסף כהן, אם נשמור על קצב סגירת הפערים בתואר ראשון שחל בין השנים 1982–1992 הפער ייסגר תוך 94 שנים. ואילו אם נשמור על קצב סגירת הפערים בין השנים 1992–1995 יושג שוויון בתואר הראשון בטווח של 111 שנים (1998:119). ממצאיו של כהן מראים כי הפער בהכנסות בקרב בעלי השכלה אקדמית הולך ומתרחב. אם ב-1975 לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הכנסתם של אשכנזים ומזרחים בעלי תואר ראשון, אזי שב-1995, אקדמאים מזרחים זכו בממוצע ב-78% מהכנסתם של אקדמאים אשכנזים. עם זאת, כהן גם מצא שהפער במספר שנות הלימוד בין מזרחים לאשכנזים הצטמצם באופן משמעותי בדור הצעיר. על פי הנתונים, בשנת 1975 מספר שנות הלימוד הממוצע של מזרחים מהדור הצעיר היה 77% מזה של אשכנזים, בעוד שבשנת 1995 היחס עלה ל-88% (1998:119).

נתוניו של כהן נתמכים גם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-1995, המראים כי החלוקה האתנית בשוק העבודה עדיין אינה מצטמצמת. הממצאים מלמדים על כך שכמחצית מהגברים האשכנזים בדור השני (שנולדו בארץ ואביהם אינו יליד ישראל) עובדים במקצועות צווארון לבן, מול חמישית מהגברים המזרחים. לעומת זאת, 54.1% מהגברים המזרחים ילידי דור שני עובדים במקצועות של צווארון כחול למול 28.2% מהאשכנזים. לפי ד"ר חיה שטייר מהחוג לסוציולוגיה ולימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, "הנתונים מצביעים על חלוקה מעמדית-עדתית ברורה בשוק העבודה". הנתונים גם מלמדים כי יש לכך השפעה ברורה על ההכנסות, כיוון שמקצועות צווארון לבן הם בעלי תגמולים גבוהים יותר מצווארון כחול. כאשר משווים ממצאים אלו לנתוני הדור הראשון (אלו שלא נולדו בארץ) רואים כי הפערים העדתיים אינם מצטמצמים בדור השני. בדור הראשון שיעור המועסקים במקצועות צווארון לבן היה פי 2.1 לטובת האשכנזים, ובדור השני פי 2.5 (בתוך: קשתי, 1997). לפי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ככל שהאבטלה גוברת, יש יותר מובטלים מזרחים. בשנת 1995, למשל, שיעור האבטלה בקרב מזרחים ילידי הארץ היה גדול פי 2.5 מאשר בקרב אשכנזים בני דור שני. ממצאים לאורך זמן מראים כי ככל שהאבטלה במשק גוברת, שיעור המזרחים מול האשכנזים גבוה יותר. הסיבה לכך, לפי ד"ר נילי מארק מהחוג לכלכלה ובית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, היא פערי ההשכלה בין שתי הקבוצות הללו (בתוך: קשתי, 1997).

לדעת החוקרים, הגורם המרכזי שמסביר את פערי השכר הם פערי ההשכלה. נוסף על פרמטר ההשכלה, כהן (1998) מציין את גיל הכניסה לשוק העבודה. הנתונים של כהן מלמדים שמזרחים נוטים יותר מאשכנזים לרכוש השכלה אקדמית בגילאים מאוחרים יותר – כשני שלישים מהמזרחים רכשו את השכלתם האקדמית לאחר גיל שלושים לעומת שליש מהאשכנזים שעשו זאת. לגיל הכניסה לשוק העבודה יש השפעה ישירה על השכר, כיוון שהתשואה מההשכלה גדלה ככל שהיא מתרחשת בשלב מוקדם יותר. מאז שנות ה-70 הפערים בהשכלה ובשאר התכונות הקובעות שכר בין הגברים האשכנזים והמזרחים הצטמצמו, ולמרות זאת פערי השכר לא קטנו. כהן (2006) מציין כי "ההסבר המרכזי לכך הוא שבעשורים האחרונים התמורה לתכונות קובעות שכר (כמו השכלה), גדלה בקצב מהיר מהקצב שבו צומצמו הפערים בתכונות אלו בין הקבוצות". בנוסף, ככל שהפערים בין העשירונים העליונים לעשירונים התחתונים גדלים, כך הפערים בין מזרחים ואשכנזים גדלים, מאחר שלמזרחים ייצוג יתר בעשירונים התחתונים וייצוג חסר בעשירונים העליונים.

הסוציולוגים תמימי דעים באשר לקיומם של מנגנונים ממוסדים של אפליה המשפיעה על אופן הכניסה לשוק העבודה ("אפליה בלתי-ישירה"), כאשר המנגנון המרכזי לדעת החוקרים היא מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. בנוגע לסוגיית האפליה בשוק העבודה עצמו ("אפליה ישירה") הממצאים מעורבים. כהן (1998) מצא כי בשקלול כל הנתונים (השכלה, גיל הכניסה לשוק העבודה וכיוצא בזה) עדיין נשאר פער בלתי מוסבר שלא ניתן לייחסו לאף אחת מהסיבות שהוצגו (ובראשן ההשכלה). לטענתו, אי אפשר לשלול את האפשרות שלפחות חלק מאותו פער בלתי מוסבר, מקורו באפליה ישירה כלפי המזרחים בשוק העבודה. גוטליבובסקי ומארק (2003), שבדקו נתונים החל מאמצע שנות ה-70, טוענים כי ההשכלה היא הגורם המרכזי לפערים בשוק העבודה ולא אפליה ישירה על רקע עדתי. במאמר מסכם מ-2006 מציין כהן כי "על אף שמחקרים קודמים לא הצליחו לשלול את האפשרות שגברים מזרחים סובלים מאפליה ישירה בשוק העבודה, הרי שאצלם, שלא כמו במקרה של נשים (לא חשוב מאיזו עדה) וערבים, אפליה ישירה היא גורם משני, אם בכלל, לשכרם הנמוך".

לצד המחקרים שמתוארים לעיל ישנם מחקרים אחרים, שלעיתים מתבססים על נתונים מעודכנים יותר, המעידים על סגירת הפער בין מזרחים לאשכנזים בתחומים שונים. מחקר של פרופ' מומי דהן מבית הספר למנהל ציבורי באוניברסיטה העברית, שפורסם בשנת 2013, מצא כי פערי ההכנסה בין מזרחים לאשכנזים קיימים, האי-שוויון העדתי אומנם הצטמצם אך למזרחים אין ייצוג הולם באליטות; פערי השכלה והכנסה עדיין קיימים, ייצוג המזרחים באוניברסיטאות, במערכת המשפט ובתקשורת אינו מספק^[21].

ב-15 שנים הצטמצמו הפערים מ-40 אחוז ל-25 אחוז, בקצב ממוצע של אחוז לשנה, והמגמה נמשכת^[22]. בנוסף מצא המחקר שבקצוות אין כלל פערים – ייצוג המזרחים בחמישון העליון (20 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) תואם את חלקם באוכלוסייה, בעוד שחלקם בחמישון התחתון (20 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר) דווקא קטן מחלקם באוכלוסייה^[23]. פרופ' דהן הוסיף שנכון ל-2013 הזהויות העדתיות אינן זהויות מרכזיות בחברה הישראלית וההבדלים בין מזרחים לאשכנזים היטשטשו ברוב תחומי החיים.

אחד המחקרים הנרחבים ביותר שנערכו לגבי סוגיית הפערים העדתיים פורסם בשנת 2002 על ידי צוות מחקר מהמחלקה ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' דב פרידלנדר וצבי אייזנבך. המחקר ארך כ-5 שנים ולטובתו יצרה הלמ"ס קובץ נתונים מיוחד שאפשר את בדיקת הפערים העדתיים לאורך זמן. תוצאות המחקר הצביעו על כך שהפער העדתי מצטמצם במהירות ובעקביות והוא יתחסל כליל בתוך שנות דור^[24]. בין הממצאים של המחקר ניתן לציין שבקרב בני הדור השלישי בארץ ילידי 1977–1979 הפער בשיעור הנכנסים לתיכון כמעט זניח: 92% מהמזרחים נכנסו לתיכון, לעומת 95% מהאשכנזים. בקרב הנשים אף נוצר פער הפוך: 96% מהמזרחיות נכנסו לתיכון, לעומת 91% בלבד מהאשכנזיות. החוקרים מציינים גם שבקרב ילידי 1965–1969 המשיכו ללימודים גבוהים 46% מזרחים בני הדור השלישי לעלייה, לעומת 55% אשכנזים בני אותו דור. לדברי פרופ' פרידלנדר:

הצמצום בפערי ההשכלה בין העדות בישראל הוא עובדה נחרצת... (ביטולו הסופי של הפער) הוא תהליך ארוך טווח, שאם אינו מסתיים בדור השלישי (לעלייה), הוא מסתיים בדור הרביעי פחות או יותר.

מחקר נוסף, שנערך על ידי החוקרים אורי כהן וניסים לאון, העלה את הטענה שבישראל נוצר מעמד ביניים של מזרחים, שביחד עם מעמד הביניים של אשכנזים ויהודים בני מוצא עדתי מעורב מהווים את הגרעין של החברה הישראלית^[25]. כך למשל, בשנת 1984 היו כ-300 סטודנטים ממוצא מזרחי שסיימו תואר שני בישראל, בעוד שבשנת 2003 היו 2,527 סטודנטים מזרחים שסיימו תואר שני – נתון שתואם לחלקם של המזרחים מהאוכלוסייה הכללית^[26]. עם זאת, מספר הנשים המזרחיות בדרגות בכירות באקדמיה נמוך^[27].

ראיה נוספת לכך היא שמאז שנות ה-80 הוקמו בישראל מספר רב של שכונות וערים חדשות ומטופחות יחסית שרוב תושביהן הם מזרחים. בין יישובים אלה ניתן למנות את מודיעין, גן יבנה, מעלה אדומים, ושכונות חדשות בערים וותיקות יותר כגון חולון, ראשון לציון, חיפה ונתניה. לפי החוקרים, מזרחים רבים ניצלו את הזדמנויות למוביליות חברתית ואינם גרים עוד בישובי פריפריה מרוחקים ומוזנחים, כפי שנהוג לחשוב במחקר הסוציולוגי, אלא במרכזים האורבניים החדשים של מעמד הביניים הישראלי^[28]. הכלכלן ג'ימי ויינבלט מתאר בספרו "שוק עבודה בחברה פלורליסטית" שאין פערי שכר משמעותיים בין מזרחים עירונים ואשכנזים עירונים^[29]. נקודה נוספת, שלדעת רבים תהפוך את הפער בין מזרחים לאשכנזים ללא רלוונטי בעתיד, היא נישואים בין-עדתיים. הנתונים בנושא מעורפלים ומיושנים יחסית, אך לפי מחקרה של ברברה אוקן משנת 2001, כ-28% מהילדים היהודים בתחילת שנות ה-90 נולדו למשפחות מעורבות. המחקר מצא מגמה של עלייה בחצי אחוז בחלקם של הילדים למשפחות בין-עדתיות מדי שנה, כלומר, אם המגמה נמשכה, בשנת 2013 עמד אחוז הילדים שנולדים למשפחות מעורבות על קרוב ל-40 אחוז.

נתון נוסף שיכול להעיד על שינוי בפער שבין מזרחים לאשכנזים הוא השתלבותם של יהודי ארצות המזרח בפוליטיקה הישראלית. בממשלת אולמרט שכיהנה מ-2006 עד שנת 2009, רוב השרים (14 מתוך 25) היו ממוצא מזרחי, ובבחירות 2009 לכנסת שיעור חברי הכנסת המזרחים תאם את שיעור המזרחים באוכלוסייה^[30]. מספר השרים המזרחים ירד בממשלות שכיהנו אחר כך: בממשלת ישראל השלושים ושתיים בראשות בנימין נתניהו, שכיהנה בין 2009 לשנת 2013, היו (עם השבעתה) 9 שרים מזרחים מתוך 30, ובממשלת ישראל השלושים ושלוש שהושבעה במרץ 2013 היו שלושה שרים מזרחים (סילבן שלום, עמיר פרץ ומאיר כהן) ושר ממוצא בין-עדתי מעורב (שי פירון) מתוך 22. לעומת זאת, בממשלת ישראל השלושים וארבע היו 8 שרים ממוצא מזרחי ו-2 שרים ממוצא בין-עדתי מעורב מתוך 21 שרים סך הכול.

הסקאלה הדתית, כלומר המרחק בין הקצוות מבחינה דתית, צרה יותר בקרב המזרחים מאשר בקרב האשכנזים, משום שתהליך ההקצנה, לחרדיות ולחילוניות, שעבר על יהודי אירופה, לא התקיים בצורה דומה בארצות האסלאם, ורבים מיוצאי אותן ארצות וצאצאיהם הם בעלי זיקה למסורת ושמירת מצוות. הריחוק בין מזרחים בשני קצות הסקאלה קטן יחסית, וכאשר מוצאים אותו, הוא נובע במידה רבה כתוצאה מהמפגש שלהם עם האשכנזים (למשל התחרדות של מזרחים שלמדו בישיבות ליטאיות). בקרב המזרחים יש רבים יחסית שהם בקטגוריית הביניים "מסורתי" – אדם הממלא אחדות ממצוות הדת, ואינו שולל אותה. תופעה זו מסבירה את כוחה הגדול של מפלגת ש"ס, שהיא מפלגה מזרחית חרדית, אך קהל מצביעיה מגיע משכבות הרבה יותר רחבות בציבור המזרחי.

ישנם הבדלי מנהגים בפסיקה ההלכתית בקרב המזרחים, אם כי ניכרת מגמה של האחדת המנהגים, שהוביל אותה הרב עובדיה יוסף. הבדלי מנהגים קיימים גם בנוסחי התפילה, ובולטת במיוחד שונותם של יוצאי תימן הנוהגים על פי התכלאל, בעוד מרבית המזרחים נוהגים על פי נוסח הספרדים (עם גרסאות שונות). כמו כן, ישנם מנהגים דתיים שונים המיוחדים לאזורים גאוגרפים שונים, כדוגמת המימונה של יוצאי מרוקו. גם טעמי המקרא נהגים בצורה שונה בקרב הקהילות.

דפוסי ההצבעה של המזרחים בישראל נוטים לימין הפוליטי ולכיוון דתי-מסורתי, בעיקר מאז המהפך של 1977, והמזרחים מצביעים באחוזים גבוהים לתנועת הליכוד. כמו כן, בבחירות של שנת 1999, 62% מהמזרחים הצביעו לבנימין נתניהו בעוד 38% לאהוד ברק. בבחירות לאורך השנים כיהנו בכנסת שלוש מפלגות שפנו בעיקר לקהל המזרחי: ספרדים ועדות מזרח, תמ"י ומפלגת ש"ס.

לנטייה של המזרחים להצביע למפלגות הימין ניתנו מספר הסברים:

• ערכיו הלאומיים של הימין הפוליטי קרובים יותר לערכי הדת והמסורת, ערכים החשובים ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם.
• יחסו החשדני עד עוין של הממסד המפא"יניקי לעולים מארצות האסלאם. כישלונות הקליטה, כמו גם היחס המזלזל והמתנשא, הרחיקו את העולים וצאצאיהם מהצבעה למפלגות השמאל. לעומת זאת הליכוד, ובעיקר מנהיגו, מנחם בגין, הביעו יחס אוהד יותר למזרחים, הן רטורית^[31] והן מעשית – למשל, פרויקט שיקום שכונות.
• המזרחים, או אבותיהם, חוו אנטישמיות מוסלמית בארצות האסלאם שמהן באו, והם רואים את הקמת מדינת ישראל כדרך נקמה במוסלמים.

ערך מורחב – מוזיקה מזרחית

אחת התרומות של המזרחים לתרבות הישראלית היא המוזיקה המזרחית, שיש המכנים אותה מוזיקה ים-תיכונית. זהו ז'אנר מוזיקלי בזמר העברי שנוצר בישראל, המורכב ממגוון סגנונות מוזיקליים והמשלב השפעות של מוזיקה ערבית, מוזיקה טריפוליטאית, מוזיקה תימנית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקה עיראקית, מוזיקה צפון אפריקאית, מוזיקה צרפתית, מוזיקה איטלקית, מוזיקה קווקזית, פופ, רוק ועוד. בכך, ז'אנר מוזיקלי זה שונה מאוד מהמוזיקה של המזרח התיכון או הערבית הקלאסית והמודרנית, ודומה יותר לסוגה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50, שביקשה לשלב מוזיקה עברית וערבית. למוזיקה המזרחית מגוון סגנונות, החל מהסגנון ה"קל" של זמרים כמו אייל גולן, ועד לסגנון ה"כבד" של זמרים כמו אבי ביטר ומשה כהן. במהלך השנים סבלה המוזיקה המזרחית מאפליה ממסדית ומהתנשאות תרבותית.^[32] החל משנות ה-90 הפכה מוזיקה זו למקובלת יותר ולחלק מהמרכז המוזיקלי בישראל.

ערך מורחב – נישואים בין-עדתיים בישראל

על אף קיומם של נישואים בין שתי העדות הגדולות בחברה היהודית, מזרחים ואשכנזים, שיעורם היה נמוך והביא להומוגניות יחסית של שתי הקבוצות הללו. דבר זה הוביל לכך שהמחקרים על העדות היהודיות בישראל נוטים להתרכז בשתי הקבוצות הגדולות, למרות השכיחות העולה עם השנים של נישואים בין-עדתיים. הבעייתיות במחקר היא כפולה, הן עקב מיעוט המחקרים והן עקב מיעוט הנתונים. לכך מצטרפת מדיניות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמקשה על חקר נישואין בין-עדתיים ודפוסים סוציולוגיים של צאצאיהם. בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מופיעה אך ורק ארץ הלידה של האב ולא של הסב, והדבר יוצר בעייתיות לחוקרים בבואם לחקור ישראלים שנולדו בעשורים האחרונים, שרבים נולדו להורים שנולדו בארץ. החוקרים מנסים לעקוף בעייתיות זו בעזרת נתונים ממפקד האוכלוסין.

באופן משמעותי, רוב הנישואין שאחרי העלייה ההמונית בשנות החמישים בחברה היהודית בישראל, היו בתוך שתי הקבוצות האתניות האשכנזים והמזרחים. אך שיעור הנישואין בין הקבוצות עלה לאורך השנים כפי שהראה מפקד האוכלוסין. בשנים 1957–1961, שיעור הנישואין הבין-עדתיים עמד על כ-14% ואילו בתחילת שנות התשעים שיעור זה עלה לכ-28%, לפי מחקרן של ברברה אוקן ואורנה חייט-מראלי ב-2006 מהאוניברסיטה העברית.

מחקר קודם של אוקן יחד עם גשור (Gshur and Okun) מ-2003 הצביע על כך ששיעור הנישואין הבין-עדתיים עולה ככל שחולף הזמן. כלומר, ילידי ישראל נוטים יותר להתחתן מחוץ לעדתם, מאשר אלו שנולדו מחוץ לישראל. בנוסף, הצביעה אוקן במחקריה מ-2001 ומ-2004 על תהליך של "המרה", דפוס סלקטיבי של נישואים בשנות החמישים, השישים והשבעים. בתהליך זה בן או בת זוג ממוצא מזרחי נטו להתחתן עם אשכנזים, שזוהו כקבוצה הדומיננטית בישראל, אם לבן או בת הזוג המזרחים היה סטטוס סוציו-אקונומי גבוה יותר מזה של בן או בת הזוג האשכנזים שאיתם הם התחתנו. אך ככל שנישואין בין עדתיים הפכו נפוצים יותר, תהליך ה"המרה" הפך פחות דומיננטי ודפוסי הנישואים הראו נטייה של משכילים להינשא אלו לאלו וכי נישואים בין-עדתיים נפוצים יותר בקרב המשכילים יותר.

אוקן הצביעה במחקרה מ-2004^[33] כי קבוצה זו של צאצאי הנישואים הבין-עדתיים אינם מייצרים זהות אתנית לאומית חדשה, אינם מייסדים קבוצה מלוכדת ואף אינם חולקים זהות משותפת. פרשנות חלקית היא מוצאת בכך שצאצאי נישואים בין-עדתיים הם קבוצה ללא גבולות אתניים ברורים בחברה היהודית בישראל. עם זאת, מאחר שהמחקר בנושא אינו מפותח דיו עקב היעדר נתונים ומחקרים, נדרשים מחקרים איכותניים לצד מחקריים כמותניים נוספים, כדי לעמוד על זהות קבוצה זו ומאפייניה.

המונח "מזרחים" (כמו גם המונח "אשכנזים") ספג ביקורת בחוגים אקדמיים וחברתיים, על שהוא מבצע הכללה שאינה בהכרח נכונה ממבט גאוגרפי, אנתרופולוגי, סוציולוגי, ואף פנים-דתי, לקבוצות שונות (שיש הנוטים להבנות אותן כ"מזרחיות" או "אשכנזיות") שלא תמיד החפיפה התרבותית או החברתית ביניהן משמעותית עד כדי הצדקת הכללתן למקשה אחת, או שהכללה זו נתפסת כרלוונטית בשל הטיות שונות כגון כמיהה לא מבוקרת לרדוקציוניזם מחקרי, שבתורו מעצב את החברה על ידי סקירה עיתונאית של מחקרים מתאמיים (שלעיתים בעצמה מוטה), בצורה של כותרות ענק, תעמולה עיתונאית, והטעיות, אשר דה פקטו הולכות ומצטברות זו על גבי זו כתפיסות מציאות כוזבות, של צרכני המידע.

המונח גם ספג ביקורת על כך שהוא, ביחד עם המונח "אשכנזים", מוביל את הנתקלים בו באופן תדיר לחלק ולפלג את החברה הישראלית חלוקה סטריאוטיפית, ודיכוטומית, אך כוזבת בלבד - לשתי קבוצות בדויות של "ישראלים", תוך זניחתן של עדות שעל פי הגדרה אחת מקורן ב"קו התפר" שבין שני צידי המתרס, או על פי הגדרה אחרת, הן פשוט זרות לחלוקה זו, או שהשיוך ה"עדתי" שלהן ייחודי, כגון יהודים בכלל וישראלים בפרט שמוצאם^[34] מיפן ומהודו, וכן זניחת השיח אודות קבוצות חברתיות אחרות בתוך ישראל אשר כלל אינן משתייכות למה שהוגדר כמגזר היהודי, או משתייכות אליו באופן חלקי או אלטרנטיבי, כגון ערבים, ערבים-בדואים, דרוזים, נוצרים, וערבים-נוצרים.

סמי מיכאל יצא נגד הרעיון של "זהות מזרחית" וטען כי זהו תוצר של הגדרת נגד ל"מחנה האשכנזי", וניסיון להתבדל מהעולים "המזרחים" כדי לשמור על הגמוניה תרבותית וכלכלית ולדאוג ש"המזרחים" יישארו מאחור^[35]. הוא גם התנגד להגדרה "עדות המזרח" עבור מי שעלה מארצות מוסלמיות, ותהה האם מונח כזה היה יכול להתקבל אילו לא היו מדכאים את האליטות של אותן קהילות, וכופים את ההגדרה הזו על המעמד החלש כלכלית שלהן. מיכאל יצא חוצץ נגד התהליכים שהובילה מפא"י להכפפת יהודים מארצות האסלאם לזהות מלאכותית אחת. לדבריו, ה"מזרחיות" מבוססת על כל הסטריאוטיפים של המעמד הנמוך בקהילות אלה. הוא גם תהה מדוע לא כונו היהודים הכפריים מאירופה (לדבריו, רוב היהודים מתחום המושב היו כפריים), שלא עלו ברמתם על היהודים הכפריים יוצאי ארצות האסלאם (לדבריו, מיעוט מקרב עולים אלה), בשם הגנאי "מזרחים" בעוד שהם באמת תאמו אותו ("המזרח" בימי מלחמת העולם השנייה היה חופף ל"מזרח אירופה"). לדבריו, הזהות "ספרדים" נכפתה בשיח הישראלי על כלל יוצאי ארצות האסלאם, גם על אלה שאינם באמת צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל, ויהודי ארצות האסלאם הוגדרו כולם כמקשה תרבותית אחת, כשלמעשה לכל תפוצה יהודית הייתה תרבות והיסטוריה נפרדת משל עצמה לפני שהערבית, הטורקית או הפרסית הפכה לשפה השולטת במדינות הללו^[35]. מיכאל גם יצא נגד סיווגה של ספרות שנכתבה בידי סופרים יהודים ספרדים ויוצאי ארצות האסלאם כ"ספרות אתנית", בעוד שספרות שנכתבה מאת סופרים יהודים אשכנזים לא נחשבת לכזאת - למרות שרבים מהכותרים הללו היו בעלי נושאים גאופוליטיים, ציוניים ודתיים - המאוזכרים בין כלל העדות היהודיות^[35].

• עליות מגורשי ספרד ופורטוגל
• מזרחים בישראל
• נאום "כור ההיתוך" בישראל - שנישא על-ידי ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון
• מיזוג גלויות

• בן ציון גת, היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות הת"ר - התרמ"א (1840 - 1881), הוצאת אגודת שוחרי הגימנסיה העברית בירושלים, כסלו תשכ"ג
• שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981
• רחל שרעבי, התבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית 1860–1914, באתר יד יצחק בן-צבי, 1984
• תום שגב, הישראלים הראשונים, תל אביב: דומינו, 1984, עמ' 123–187
• יורם פרי, ג'וני גולדברג, האם המזרחיים ניציים יותר?: להבנת הזיקה בין השתייכות עדתית ועמדות פוליטיות, המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1985
• חנה הרצוג, עדתיות פוליטית - דימוי מול מציאות, תל אביב: הוצאת יד טבנקין, המכון לחקר התנועה הציונית והחלוצית בארצות המזרח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986
• א' יוגב, ר' שפירא, היבטים עדתיים בהתפתחותה של ישראל כחברה מסמיכה, בתוך: הנ"ל (עורך), התפשטות ההשכלה בישראל, הוצאת מסדה: תל אביב, 1992
• דבורה הכהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1994
• גיטה עמיפז-זילבר, גם בהם פגע הצורר: יהודים מזרחיים בצרפת הכבושה 1940–1944, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1994
• סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה - הרהורים על ישראל מזווית כהה, קובץ מאמרים קצרים מהעיתונות, (עורך: אלי חמו), הוצאת בימת קדם לספרות, 1992–1999
• אבריאל בר לבב, תהליכי חילון בתרבות היהודית, עורכים: אבריאל בר לבב, רון מרגולין ושמואל פיינר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה
• נח לוין-אפשטיין, משפחה וריבוד: דפוסי שעתוק של אי-שוויון בישראל, בתוך: צדק חלוקתי בישראל, (עורך: מנחם מאוטנר), תל אביב: הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2000
• צור, ירון, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 2001
• אלה שוחט (עורכת), זכרונות אסורים - לקראת מחשבה רב-תרבותית, קובץ מאמרים (ובהם המאמר מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים), הוצאת בימת קדם לספרות, 2001
• חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר (עורכים) מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש, מכון ון ליר, 2002
• יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
• סמי שלום שטרית, המזרחים החדשים: השיח המזרחי החדש ותנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית, 2003
• אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, הוצאת ברירות 1992. מחקר ביקורתי על יחסי מזרח-מערב בקולנוע הישראלי, הוצאה מחודשת, האוניברסיטה הפתוחה, 2005
• סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, 1948–2003, תל אביב: הוצאת עם-עובד / ספריית אופקים, 2004 - חיבור מקיף על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל
• אסתר מאיר-גליצנשטיין, בין בגדאד לרמת גן יוצאי עיראק בישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2009
• רמי קמחי, שטעטל בארץ ישראל: סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, רסלינג, 2012

• סמי סמוחה, שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל, מגמות, כרך 2–3 (1984), עמ' 169–206
• ינון כהן, פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים 1975 - 1995, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, 1998
• עזיזה כזום, תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי השויון האתני בישראל, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, א 2:, 1999, עמ' 385–428
• עזיזה כזום, תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי-השוויון האתני בישראל, סוציולוגיה ישראלית, 1989, עמ' 385-428
• חנה איילון, זכות הבחירה ואי השוויון בחינוך: היבטים חברתיים של הרפורמה במבנה הלימודים בחטיבה העליונה, בתוך: חנה הרצוג (עורכת), חברה במראה, תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 125–146
• אדריאנה קמפ, שליטה מדינתית והתנגדות בספר הישראלי, בתוך: (חבר, ח., שנהב, י., ומוצפי-הלר, פ. עורכים), מזרחים בישראל, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 36–67
  • משה ליסק, סוציולוגיה ביקורתית כסוציולוגיה חתרנית, עיונים בתקומת ישראל 12, 2002, עמ' 397–411
• שתי דעות על הספר מזרחים בישראל, בעריכת חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר, בתוך עיונים 13, הוצאת מכון בן-גוריון, 2003
  • סמי סמוחה, העדתיות היהודית בישראל כתופעה ממשית מתמשכת, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, עמ' 413–425
• שהם מלמד, ‏כעבור עשרות שנים מעטות נהיה כולנו בני עדות המזרח...: אמהות, פריון והבנייתו של 'האיום הדמוגרפי' בחוק גיל הנישואין, תיאוריה וביקורת 25, סתיו 2004
• אריה קרמפף, אהבת האשכנזי: על שיח קולוניאליסטי מהופך (מאמר ביקורת על המאבק המזרחי בישראל, 2003-1948 מאת סמי שלום שטרית), עיונים 14, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 565–581, 2004
• בני נוריאלי, ‏זרים במרחב לאומי: היהודים הערבים בגטו בלוד, 1950–1959, תיאוריה וביקורת 26, אביב 2005
• אמית קרין, תקפות החלוקה האתנית למזרחים ולאשכנזים בקרב מהגרים וצאצאיהם בשוק העבודה הישראלי, מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, 44 (1), 2005, עמ' 3–28
• צבי צמרת, זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני 'עדות המזרח', בתוך: חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, עיונים- סדרת נושא, עמ' 295–326, 2005
• אסתר מאיר-גליצנשטיין, 'כאן אוכלים עם סכין ומזלג' — מזרח ומערב במפגש הבין–תרבותי במדינת ישראל, בתוך: חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, עיונים - סדרת נושא, עמ' 615–644, 2005
• כהן, ינון, פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006
• נסים לאון, 'מה שם ייקרא לתופעה שאין יודע מי קבע אותה ולמה?': לשאלת התפתחותה של החרדיות המזרחית בישראל, עיונים 16, 2006, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 85–107
• מוסטפא כבהא, יהודים מזרחים בעיתונות הערבית בישראל, 1948 - 1967, עיונים 16], 2006, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 445–461
• יצחק דהאן, מתבדלים ומשתלבים: אינטלקטואלים מזרחים בישראל, עיונים 17, 2007, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 239–265
• אורי כהן ונסים ליאון, לשאלת המעמד הבינוני-המזרחי בישראל, אלפיים, 32, 2008, עמ' 83–101
• אסתר מאיר, עבר חמקמק: ספרי זיכרונות והבניית עברם של יהודי עיראק בישראל (על שני ספרים: סלים פתאל, בסמטאות בגדאד וששון סומך, בגדאד, אתמול), עיונים 19, 2009, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 90–97
• נסים ליאון, הפוסק כתועמלן: הלכה ופופוליזם ביהדות המזרחית בת זמננו, עיונים 20, 2010, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 337–359
• נסים ליאון, ש"ס, הרב עובדיה יוסף והתהליך המדיני, עיונים 21, 2011, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 172–189
• רמי קמחי, מזרחים ותרבות מזרחית בשיח האקדמי הישראלי, מורשת ישראל 14, פברואר 2017, עמ' 311–330
• יעל זילברמן, 'זהות מקצועית בהיסטוריה אורלית של עובדות רווחה ילידות מרוקו מבאר שבע', עיונים 30, 2018, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 113–144
• רמי קמחי, לקראת ספרות ישראלית מזרחית, ראה, סתיו 2019, עמ' 447–457
• רמי קמחי, שמרנות, חיקוי קולוניאלי ואבולוציה ברפרזנטציות עצמיות של גברים מזרחים בספרות עברית, ראה, אביב 2020, עמ' ט - כד
• ממזרח יתפרץ הר געש: מאמרים שכתב הסופר והמשורר מתי שמואלוף בין השנים 2006-2020, הוצאת עיתון 77, 2020. הספר זכה למענק מפעל הפיס, מענק אקו"ם וקרן רבינוביץ. הספר דן במיוחד בדור השלישי והרביעי המזרחי, דרך יצירות אמנות. בין השאר מופיעים בו מאמרים על השירה של ארז ביטון, מירי בן שמחון, אמירה הס, זאב רווח, אלי פטל, רונית מטלון, עדי קיסר, ערס פואטיקה ועוד

• אור קשתי, חלוקה מעמדית ברורה, הארץ, 13 במאי 1997
• אור קשתי, ראשונים ללכת הביתה, הארץ, 1997

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מזרחים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מזרחים

• יוסי יונה ויצחק ספורטא, לעצור את הנהירה המבוהלת לבית הספר תיכון: החינוך הקדם-מקצועי ויצירת מעמד הפועלים בישראל
• יהודה שנהב, "קשר השתיקה", הארץ, 27 בדצמבר 1996
• איתן בלום, השכפול של המודל 'מזרחי' בשדה החברתי הישראלי, שנות החמישים והעלייה המהירה, עבודת M.A., אוניברסיטת תל אביב, היחידה למחקר התרבות, 2003
• איציק ספורטא, פערים בהשכלה, העוקץ, 2004
• ירון צור, ‏ההיסטוריוגרפיה הישראלית והבעיה העדתית, פעמים 94–95, חורף-אביב תשס"ג
• עמית קמה, "חטיבה אנושית אחת, עם ישראל אחד": על כינון זהויות קיבוציות במכתבים למערכת "הארץ", מכון חיים הרצוג, מרץ 2005
• מתי שמואלוף, איפה אתם לא רואים אתכם: על היעדר ייצוג מזרחי בספרות הישראלית, 2006
• עפרי אילני, מחקר: נישואים מעורבים לא צימצמו הפער העדתי, באתר הארץ, 21 בינואר 2007
• יעקב רוזן-קניגסבוך, נבנה אינדקס של שמות המשפחות היהודיות שהתגוררו בערי המזרח התיכון, באתר הארץ, 4 בינואר 2022
• אריאל דוד, הזהות המזרחית כפרויקט פוליטי, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, אוגוסט 2022
• topic/Mizrahi מזרחים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מזרחים, דף שער בספרייה הלאומית