מלחמת האזרחים בלבנון

המונח "מלחמת האזרחים בלבנון" מפנה לכאן. לערך העוסק במלחמת האזרחים הראשונה בלבנון, ראו מלחמת האזרחים הראשונה.

מלחמת האזרחים בלבנון

לבנון בשנת 1983:   שטחים בשליטת סוריה   שטחים בשליטת מיליציות מרוניות   שטחים בשליטת צה"ל   שטחים בשליטת האומות המאוחדות
מערכה: הסכסוך הישראלי-ערבי, הסכסוך האיראני-ישראלי
תאריכים	13 באפריל 1975 – 13 באוקטובר 1990 (15 שנים)
קרב לפני	משבר לבנון
קרב אחרי	המערכה ברצועת הביטחון
מקום	לבנון
עילה	התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
תוצאה	הסכם טאיף
הצדדים הלוחמים החזית הלבנונית צבא לבנון החופשית (עד 1977) ישראל ישראל (משנת 1978) צבא דרום לבנון (משנת 1976) הפלנגות הנוצריות מיליציית הנמרים (עד 1980) לבנון הכוחות המזוינים של לבנון חיל האוויר הלבנוני חיל הים הלבנוני האו"ם יוניפי"ל (משנת 1978) ארצות הברית ארצות הברית צרפת צרפת איטליה איטליה כוח ההרתעה הערבי (1976–1982): ערב הסעודית ערב הסעודית (1976-79) סודאן סודאן (1976-79) איחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות (1976-79) לוב (1977-2011) לוב (1976) דרום תימן דרום תימן (1976-77) הרשות הפלסטינית הארגון לשחרור פלסטין (1975-82) חזבאללה חזבאללה (1985–1990) תמיכה איראן איראן קבוצות אסלאמיסטיות (משנת 1982) סוריה סוריה (1976, 1983–1990) אמל

מלחמת האזרחים השנייה בלבנון פרצה ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת ומעמדות קודמים בלבנון ונמשכה, בין הפסקת אש אחת למשנתה, עד 13 באוקטובר 1990, עם כיבוש מזרח ביירות על ידי צבא סוריה. מבין הגורמים הישירים לפרוץ מלחמת האזרחים הוא התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון, אשר בשנת 1975 הגיעו לידי התנגשות חמושה עם מיליציות נוצריות.

ממשלת לבנון אישרה כי במלחמה, על כל שלביה, נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים. בנוסף עזבו את ביתם, מרצון או שלא מרצון, כ-790,000 איש וכ-1,000,000 איש היגרו אל מחוץ לגבולות לבנון. הנזק הוערך על ידי קרן המטבע הבין-לאומית בכ-25 מיליארד דולר. מרביתו של הנזק מקורו בבריחת כ-200,000 מומחים ובעלי מקצוע אל מחוץ לגבולות לבנון והרס רוב מפעלי התעשייה במדינה.

חאפז אל-אסד העריך כי כמיליון פליטים נכנסו לתחום סוריה. רבים אחרים נהפכו פליטים בלבנון גופא.

המחנה הרדיקלי (נקרא לעיתים קרובות גם בשמות: המחנה המוסלמי, האופוזיציה, המחנה לשינוי הסטטוס-קוו. רוב הארגונים במחנה זיהו עצמם בשם "תנועה לאומית" או "חזית פרוגרסיבית"), אגף זה נודע במערב כ"שמאל הלבנוני" ומרבית כוחותיו התאגדו בתחילת המלחמה לתנועה הלבנונית הלאומית. השינויים אשר ניסה להנחיל האגף הפוליטי של המחנה, שנתקבעו למעשה על עמדתו כמאל ג'ונבלאט, כללו את ביטול המפתח העדתי; ארגון מחדש של המבנה הארגוני של הממשל; שינוי חוק הבחירות ושינוי חוק האזרחות; וביטול ההפרדה העדתית בצבא. למעשה ניתן לסכם את השינויים שביקש המחנה לערוך בביטול האמנה הלאומית של 1943. בהמשך הלחימה הוסיף המחנה לרשימת עקרונותיו את ההתנגדות לחלוקת לבנון למדינות נפרדות על בסיס עדתי – רעיון אשר רווח בעיקר בקרב החוגים המרוניים. המחנה כלל ערב-רב של קבוצות אשר נטו לחוסר-ארגון ועקביות, בעיקר משום שמניעיהם ללחימה לא היו אחידים. בקרב המחנה נעשו מספר ניסיונות לאחד את חבריו השונים תחת קורת גג פיקודית אחת, אך בלי הצלחה. את חברי המחנה ניתן לחלק למספר קבוצות עיקריות:

ערך מורחב – התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

• הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) – הארגון הפלסטיני המרכזי בזירה הלבנונית שהונהג על ידי יאסר ערפאת. הארגון הורכב ממספר רב של תתי-ארגונים שהמרכזי שביניהם הוא תנועת פת"ח. בתחילת מלחמת האזרחים השתתפו בלחימה בעיקר קבוצות שוליות של אש"ף, אבל תוך זמן קצר, הצטרפו ללחימה, עד ינואר 1976, כל שאר תתי-הארגונים וביניהם פתח אשר ניסו שלא להתערב במלחמה. עם התקדמות המלחמה נעשה אש"ף לעמוד התווך של המחנה.
• יחידות סוריות של "צבא שחרור פלסטין" (צש"פ).
• א-סאעקה – פלג פרו-סורי באש"ף. רבים רואים בהתנהגות ארגון זה מדד למדיניות סוריה במלחמת האזרחים בלבנון.
• ארגוני הסירוב.

• "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" של כמאל ג'ונבלאט – רוב כוחה הושתת על ההומוגניות הדתית הדרוזית של חבריה השונים. מנהיגה ג'ונבלאט חתר להשגת מטרות פוליטיות שונות, בעיקר שלא באמצעים אלימים. כוחה של המיליציה הצבאית של המפלגה, שפעלה בעיקר באזור הר הלבנון (לבנון הקטנה) הייתה שולית לאורך המלחמה
• מפלגת הבעת' – מפלגת הבעת' בלבנון התחלקה לשני פלגים: אחד אשר תמך – בעקביות, אם כי לא באופן מלחמתי – בעמדה הסורית בלבנון, בראשות עצאם קנצווה; ושני התומך בעמדה העיראקית, בראשות עבד אל-מג'יד א-ראפעי. בין שני הפלגים התקיימו סכסוכים תמידיים.
• הנאג'דה (העוזרים) – ארגון סוני ברובו. למרות דרישותיו של הארגון לביטול הסטטוס-קוו בטרם המלחמה. הארגון כמעט ולא השתתף בלחימה והשפעתו נמוגה עם השנים.
• "המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית" – מפלגה נציונל-סוציאליסטית פאשיסטית לבנונית אשר הצטרפה, בניגוד לעמדה אשר נקטה במלחמת האזרחים בשנת 1958, למחנה הרדיקלי. בזמן המלחמה עלו מתוך המפלגה שני זרמים מרכזיים. הראשון שבהם, בראשות אנעאם רעד, תמך במהלכיה של סוריה בלבנון והשני, בראשות ג'ורג עבד אל-מסיח, המשיך ללחום בכל שנות המלחמה לצד המחנה הרדיקלי. עם זאת השפעתו של הארגון על מהלך הלחימה היא שולית
• קומוניסטים לבנונים
  • המפלגה הקומוניסטית הלבנונית – מפלגה אשר הזדהתה עם הארגונים הפלסטינים, מפלגת הבעת' והמפלגה הפרוגרסיבית הסוציאליסטית. מטעם המפלגה פעלה במלחמה האזרחים המיליציה המשמר העממי.
  • ארגון הפעולה הקומוניסטית – ארגון בעל מיליציה פעילה, אשר פעולתה הוכחשה על ידי ראש הארגון, מחסן אבראהים. הארגון שם לעצמו כמטרה להגן על לבנון מפני "סכנת הכיבוש הציוני".

רוב הפעילות הצבאית הלבנונית בוצעה על ידי ארגונים אלו, אף על פי שהיו מקומיים ודמו לכנופיות.

• ארגונים נאצריים לבנוניים – ארגונים שונים אשר הזדהו עם מטרותיו של גמאל עבד אל נאצר דוגמת איחוד כלל-ערבי וחיזוק העולם הערבי. ארגונים אלו קיבלו חיזוק בכסף ובנשק ממדינות שונות ובראשן לוב.
  • "איחוד כוחות העם העמל" – ארגון מקורב לסוריה אשר זרועו הצבאית, "פרקת א-נאצר", השתתף בלחימה כנגד מחנה הסטטוס-קוו, עד שינוי העמדה הסורית במאי 1976. לאחר שינוי המדיניות הסורית תמך הצהרתית בלבד בסוריה. האיחוד הונהג על ידי כמאל שתילא ונג'אח ואכים (אשר נבחר לפרלמנט הלבנוני בבחירות שנערכו ב-1972)
  • "תנועת התיקונים" – ארגון בראשות עצאם ערב, שהתפלג מ"איחוד כוחות העם העמל" על רקע סכסוכים אישיים.
  • "הנאצריסטים הבלתי תלויים" – ארגון, בהנהגת אבראהים קוליילאת, אשר תמך בפלסטינים וראה עצמו כ"תנועה חברתית פרוגרסיבית". מיליציית הארגון, "אל-מוראבטון", נעשתה קבוצת הלוחמים הסונית העיקרית בלחימה במלחמת האזרחים בכלל ובביירות בפרט. הארגון תמך במחנה הרדיקלי בכל שנות המלחמה.
  • "הארגון העממי הנאצרי" ("צבא השחרור העממי") – ארגון שפעל בצידון בהנהגת מוצטפה סעד. בעל חשיבות שולית ביחס לארגונים הנאצריים האחרים
• תנועת 24 באוקטובר – ארגון מקומי בטריפולי בעל זיקה לארגונים הפלסטיניים, בראשות פארוק אל-מקדם. גילתה התנגדות פעילה כנגד מעורבות סוריה בלבנון.
• א-תנזים – ארגון לאומני קיצוני שהתמקד בפעילות צבאית וחברתית. הארגון התבסס על מיליציה שהורכבה מנוצרים.

דעותיהם של המנהיגות הסונית המסורתית והממסד הדתי למלחמת האזרחים נפרדו כבר בשלב מוקדם. המנהיגות המסורתית, בראשות צאיב סלאם וראשיד כראמה, ראתה את הגישה המהפכנית של מחנה האנטי-סטטוס-קוו כהרסנית לעדה הסונית. בדומה למרונים, פחדו הסונים, שבאופן ברור מספרם היחסי באוכלוסיית לבנון ירד (לצד גדילת קהילת השיעים בלבנון), מאיבוד כוחם הפוליטי במקרה של ביטול המפתח העדתי בלבנון. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים נדרשו, בגלל תחושת ההשתייכות העדתית שעלתה במלחמה, לשייך עצמם למחנה הרדיקלי – תוך כדי סיכון הבסיס לעוצמתם הפוליטית, בין היתר בגלל היעדר מיליציה משמעותית מטעמם.^[א] עמדות ההנהגה המסורתית נטו עם הזמן ל"מרכז הזירה הפוליטית" וניסו לקיים תמיכה בנשיא סולימאן פרנג'יה.

עמדת הממסד הדתי הסוני והעומד בראשה, המופתי חסן ח'אלד, הייתה קיצונית יותר מזו שגילתה המנהיגות המסורתית, אך עדיין הייתה עמדתה רחוקה מזו של שאר המחנה הרדיקלי. דעתו של הממסד הדתי הייתה כי אין לוותר על התביעות המוסלמיות השונות רק בשל חילוקי דעות פוליטיים. הממסד הדתי עזר בארגון "פסגה אסלאמית", שבה השתתפו מנהיגים מסורתיים, אנשי דת, מדינאים (בהם יאסר ערפאת), קיצוניים ומתונים כאחד, שהתקיימה בביתו של המופתי.

במהלך המלחמה נקטו הנכבדים (ה"זועמא"), המנהיגות הפוליטית השיעית המסורתית, קו פשרני בדומה לזה שנקטה המנהיגות הדתית הסונית. רוב כוחה של ההנהגה הפוליטית נלקח ממנה על ידי המנהיגות המיליטנטית השיעית ובעיקר על ידי תנועת המקופחים, שנוסדה שנים בודדות לפני המלחמה על ידי מוסא אל-צאדר. בתחילת המלחמה הקימה תנועת המקופחים את המיליציה אמל. המיליציה נטתה שלא להתערב במלחמה בשנותיה הראשונות ותמכה בעמדת סוריה, הפכה בשנים המאוחרות של המלחמה לאחד מעמודי התווך של המאבק. האוכלוסייה השיעית השמרנית, שבתחילת העימות תמכה באש"ף שפעל באזור מגוריה בדרום לבנון, החלה להתנגד להתנהלותם של הפלסטינים בשטחה, שהקימו מחסומים בשטחה, ופעלו על פי חוקיהם שלהם.

המחנה השמרני (נקרא לעיתים קרובות גם המחנה הנוצרי או מחנה הסטטוס-קוו) – אגף זה נודע במערב כ"ימין הלבנוני". מחנה זה הוא הומוגני, מבחינה עדתית, בהרבה מקודמו ומפולג פחות. בספטמבר 1976, לאחר כמעט שנה של מגעים, הוקם ארגון-גג משותף, "החזית הלבנונית", אך היקף פעילותו לא היה משמעותי. גם את אגף זה ניתן לפצל למספר קבוצות עיקריות:

קבוצות אלו היו החלק המשמעותי ביותר של מחנה הסטטוס-קוו במלחמת האזרחים בלבנון והיווה את רוב כוח הלחימה. המיליציות הנוצריות חומשו על ידי בלגיה ומערב גרמניה, ולטענת מתנגדיהם הרדיקלים, גם מישראל.

• כתאיב (הפלנגות הנוצריות) – מפלגה אשר הוקמה עשרות שנים לפני הלחימה ונטתה לפשרנות לאחר מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ונתמכה על ידי מעמד הביניים והשכבות החלשות. לאחר 1973 התחילה המיליציה של מפלגת הכתאיב, שנודעה בשם פלנגות, לאגור נשק כהכנה לעימות, שנראה בלתי-נמנע בעיניהם, עם הארגונים הפלסטינים. בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בביירות. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומייל ושני בניו: בשיר ואמין, כוח רב והחלו לפתוח מחנות אימונים ולקנות נשק כבד. בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו לקרוא מנהיגי הפלנגות לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מרונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המרונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגאוגרפית: החוף ומזרח ביירות.
• המפלגה הליברלית הלאומית (מל"ל) – מפלגה מרונית שמרנית אשר למנהיגה, כמיל שמעון, שר הפנים של לבנון לאחר פרוץ הלחימה ויד ימינו של הנשיא פרנג'יה, היה סכסוך אידאולוגי ופוליטי ארוך שנים עם כמאל ג'ונבלט. המיליציה של המל"ל, "הנמרים", מילאה תפקיד חשוב במלחמת האזרחים לצידן של הפלנגות.
• צבא השחרור של זע'רתא (בריגדת מרדה) – מיליציה מרונית אשר הונהגה, באופן רשמי, על ידי טוני פרנג'יה, בנו של נשיא לבנון. פרנג'יה האב עצמו נמנע, בזמן תפקודו כנשיא, מהתערבות בעניינים עדתיים, אך עם סיום כהונתו התחיל לפעול בצורה פעילה במחנה השמרני. המרדה שימשו כצבא של האוכלוסייה הנוצרית של זע'רתא (אזור זע'רתא-בטרון) במאבק אל מול האוכלוסייה המוסלמית של טריפולי, אך נמנעו מלפעול בזירות סכסוך אחרות.

הגופים המרוניים השונים אשר הוקמו בזמן הסכסוך, נוצרו אד הוק לענייני המלחמה. ארגונים אלו, מטיב הקמתם, היו קיצוניים ביחסם אל המחנה הרדיקלי והטו את המחנה השמרני כולו לקיצוניות.

• "הליגה המרונית" – ארגון מרוני בראשותו של שאכר אבו סלימאן, שנודע כתומך פעיל באב שרבל אל-קטיס. הארגון קיים יחסים הדוקים עם המיליציות המרוניות האחרות במסגרת הלחימה בלבנון.
• "שומרי הארזים" – ארגון מרוני אשר התנגד ל"ניסיון הערביזציה" שניסו, לדעתו, ראשי המחנה הרדיקלי להנהיג בלבנון. הארגון שנודע בשל עמדותיו הקיצוניות, החל פעולתו ביולי 1975 ושיתף גם הוא פעולה עם הארגונים המרוניים האחרים בלבנון.
• "החזית הלבנונית"/"הפסגה המרונית"/"חזית כפור" – בדצמבר 1975 כינסו ראשי העדה והכנסייה המרונית, כנראה בתגובה להתכנסותה של "הפסגה האסלאמית", את "הפסגה המרונית" אשר נודעה מאוחר יותר גם בשם הלא-רשמי "חזית כפור", במטרה ליצור עמדה אחידה לכלל מחנה הסטטוס-קוו. הפסגה יצאה בהאשמה כנגד הפלסטינים בהרס הסטטוס קוו העדתי אשר שרר בלבנון מאז ניסוח "האמנה הלאומית". באחת מפגישותיה, בספטמבר 1976, הודיעו משתתפי הפסגה על החלטתם להקים ארגון-גג לתיאום הפעילות המלחמתית של מחנה הסטטוס-קוו בשם "החזית הלבנונית".

• ריימונד אדה – מנהיגה של מפלגת הגוש הלאומי, הקים בשנת 1976, שש שנים לאחר פרישתו מן מסגרת הפוליטית "הגוש המשולש" שבה היה חבר עם כמיל שמעון ופייר ג'ומאייל, את "חזית האיחוד הלאומי" – גוף אשר שם לעצמו למטרה לסלק את הנוכחות הסורית מלבנון. אדה התקרב במשך תקופת כהונתו של פרנג'יה אל אישים מן המחנה הרדיקלי, כדוגמת כמאל ג'ונבלאט ורשיד כראמה ואל הפטריארך המרוני. היה זה טבעי כי המסגרת החדשה שהציג אדה משכה לקרבה בעיקר מנהיגים מוסלמיים מתונים. החזית לא השתתפה בלחימה ולבסוף הצטמצמה פעילותה לפרסום אזהרות של אדה מפני "המזימה הציונית-אמריקנית" לחלוקת לבנון ויצירת לבנון נוצרית נפרדת.
• אליאס סרכיס – דמות ידועה בפוליטיקה הלבנונית. סרכיס נבחר לנשיאות באפריל 1976, בתמיכת השלטון הסורי. סרכיס פעל לאחר בחירתו לקיום משא ומתן בין כל הכוחות שהשתתפו במלחמה.

רוב רובו של הממסד המרוני הדתי נמנע מהתערבות ישירה בלחימה. עם זאת, בשלב מוקדם למדי במלחמת האזרחים התפלגה דעת הממסד לשנים. הפטריארך המרוני, בוטרוס חריש, גילה עמדה מתונה למדי אשר התבטאה בין היתר בהתקרבותו למרוני המתון, ריימונד אדה. לעומתו, ראש מסדר הנזירים המרוני וראש התאגדות המנזרים בלבנון, האב שרבל אל-קסיס, "הכומר הלוחם", תמך בצורה נלהבת למדי בכוחות הנלחמים, השתתף בפסגה המרונית והיה חבר בחזית הלבנונית. עקב פעילותו הרבה הואשם שרבל על ידי יריביו כי הפך את הכנסיות למחסני נשק ולמקום חלוקת מזון ללוחמים הנוצרים.^[ב]

• הצבא הלבנוני נשאר נייטרלי בשלביו הראשונים של הסכסוך, אך החל להתפרק במהרה ליחידות המרכיבות אותו, לפי עדה ודת ואלו נלחמו לצד הקרובים להם.
• העדות הנוצריות הלא-מרוניות המשמעותיות בלבנון, היוונים-קתולים, היוונים אורתודוקסים והארמנים ניסו שלא להשתתף בלחימה. התארגנותם המלחמתית העיקרית הייתה לצורך הקמת מיליציות מקומיות מאולתרות למטרת הגנה על שכונותיהם.
• ישראל פלשה ללבנון ב-1982 ונותרה בה עד 1985, במטרה לסלק את הצבא הסורי במדינה, ולבסס שלטון של הנוצרים במדינה.

ב-26 בפברואר 1975 התקיימה הפגנת דייגים בצידון, ההפגנה פוזרה באלימות ותוך כדי כך נהרגו מספר מפגינים. אירוע זה גרם למתח אצל ארגוני השמאל והתמרמרות נגד השלטון שנתפס בעיניהם כבורגני-ימני.

ב-13 באפריל 1975 השתתף פייר ג'ומאייל, ראש מפלגת הכתאיב (הפלנגות), בטקס חנוכת כנסייה חדשה באחד מפרבריה הנוצריים של ביירות, עין-רומאנה. כדי לשמור על האזור ביצעו שומרי ראשו של ג'ומייל שינויים בהסדרי התנועה. בסביבות השעה 11:00 הגיעו ברכב לאזור כשישה פלסטינים חמושים אשר סירבו להישמע להוראותיהם של שומרי הראש ואף ירו באוויר. שומרי הראש חסמו את דרכם ופתחו לעבר הפלסטינים בירי. בקרב היריות שהתפתח נהרגו שלושה משומרי הראש ונהג הרכב הפלסטיני.

בשעות שלאחר מכן, עבר ליד הכנסייה אוטובוס פלסטיני שלפי דיווחי העיתונים היו בו אנשי פת"ח שחזרו מאזכרה לחבריהם שנהרגו שנה קודם בפיגוע חבלני בקריית שמונה. על המאורעות המיידיים לאחר הגעת האוטובוס ישנן שתי גרסאות סותרות. אנשי הפלנגות גורסים כי באוטובוס נסעו פלסטינים חמושים אשר באו לנקום את מות חבריהם. מספר פלנגיסטים ארבו לאוטובוס וכאשר זה התקרב התפתח קרב יריות שבו נהרגו 14 פלסטינים. מנגד, גרס דובר אש"ף כי באוטובוס נסעו משפחות אשר הוחזרו אל מחנה הפליטים תל א-זעתר הסמוך וכי מאש הפלנגות נהרגו 27 מאנשיהם. עם זאת, הגרסה המקובלת היא שילוב של שתי הגרסאות. לפי גרסה זו נסעו באוטובוס בין 25 לבין 30 פלסטינים חמושים אשר חוסלו כולם בקרב עם הפלנגות.

בין אם כך ובין אם כך, מאורעות אלה, אשר נודעו בשם מאורעות עין-רומאנה, גררו אחריהם קרבות נוספים בביירות ובסביבתה ותפיסת צמתים ואזורי שליטה אסטרטגיים על ידי הכוחות המזוינים, גם בערים נוספות. למרות מילוי בקשתו של יאסר ערפאת להסגרת האחראים להרג החמושים הפלסטינים, עין-רומאנה הופגזה במשך שלושה ימים על ידי הפלסטינים. הכוחות נחלקו במהרה לשני אגפים, השמאל יחד עם הפלסטינים מול הימין והשמרנים.

בסוף יוני 1975 הצליח המוסלמי הסוני רשיד כראמה, בעזרת מאמציה של סוריה, להקים ממשלת-חירום אשר מנתה שישה נציגים מקרב העדות השונות. ממשלת החירום, אשר פעלה שלושה חודשים בלבד, עד ראשית ספטמבר 1975, הצליחה לקיים שביתת-אש כמעט מוחלטת במהלך כהונתה.

הסכסוכים הבין עדתיים משכו אליהם את תשומת ליבן של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וסיוע כלכלי לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון. סוריה גם כן סיפקה נשק ותחמושת לתנועת הפת"ח על מנת לבסס את שליטתה על המיליציות השונות שפעלו בשטח וניהלה דו-שיח מתמיד עם קבוצות כוח אחרות.

רבים מאמינים כי כבר בשלב ראשוני זה של הלחימה נוצר כוח חדש שנאמנותו לא הייתה נתונה לאף אחד מן הצדדים. כוח זה כונה בשם "הכוח השלישי" ויש הרואים בו כאחראי להצתת המהומות לאחר כל רגיעה. לדעת רבים מדובר בשכירים לבנוניים שנשכרו על ידי לוב ועיראק. מעשי "הכוח השלישי" נועדו לגרום לביטול הפסקת האש על ידי מעשי רצח. במאי 1975 נרצחו מאות נוצרים לבנונים צעירים שרובם מרונים אשר הובילו למעשי נקמה מצד המיליציות הנוצריות. כמו כן, רצחו חלק מאנשי ארגון "ספטמבר השחור".

בתחילת ספטמבר חודשו הקרבות. סביר להניח כי הקרבות התפרצו בעידודה של ברית המועצות אשר רצתה לעמעם את הצלחת תיווכה של ארצות הברית להשגת הסכם ההפרדה השני בין ישראל לבין מצרים שנחתם מספר ימים קודם לכן ב-1 בספטמבר 1975. קריאתו של ג'ונבלט לשביתת מחאה ב-15 בספטמבר לא זכתה לתמיכת העם והקרבות המשיכו להתחזק. במסגרת הקרבות נשדדו בעלי חנויות בשווקים הנוצרים של ביירות, פוצצו מפעלי תעשייה חשובים ברובע הנוצרי של ביירות ונעשו ניסיונות לבודד את אשרפיה, הרובע הצפוני הנוצרי של ביירות משאר העיר. באוקטובר 1975 עלו בתוהו ניסיונותיהם של הנוצרים להגן על מרכז העיר ונמל ביירות על ידי התמקמות על גגות ברובע בתי המלון שעל החוף, והם אולצו לסגת מזרחה.

ערכים מורחבים – השבת השחורה (לבנון), טבח כרנתינא, טבח דאמור

ב-6 בדצמבר 1975 נהרגו ארבעה נוצרים במערב ביירות. בתגובה, הפלנגות הנוצריות הקימו מחסומים ברחבי העיר, ובדקו בהם את מסמכיהם של העוברים והשבים, כדי לקבוע את זהותם הדתית.^[ג] כל פלסטיני או מוסלמי שנתפס, נרצח בעריפת ראש. המיליציות של המחנה הרדיקלי פעלו בתגובה, וכ-600 מוסלמים ונוצרים נרצחו באירועים שזכו לשם "השבת השחורה". אירועים אלו גרמו למלחמת האזרחים להתפרץ ביתר שאת, והפסקת האש שנשמרה במקומות מסוימים, פסקה מלהתקיים לחלוטין.

הצבא הלבנוני החל להתפורר בחודש ינואר 1976, עם סירובו לפקודה של הקצין הסוני סרן אחמד ח'טיב. ח'טיב פרש והקים את "הצבא הערבי של לבנון" (צל"ע – הצבא הלבנוני הערבי), אשר הפך בהמשך לאחד מן המשתתפים החשובים בזירה הצבאית של הלחימה. מחצית חיילי הצבא הלבנוני, אשר מנה באותה עת כ-19,000 איש, ערקו לביתם והמחצית השנייה הצטרפה לאחד מן הצדדים הלוחמים. עד מרץ 1976 נותרו מן הצבא הלבנוני רק שרידים מעטים, אשר נופצו גם הם עם כישלון ניסיון ההפיכה של קולונל (אלוף) עזיז אל-אדהב ביחד עם המחנה הרדיקלי והפלסטינים ב-11 במרץ.

במסגרת המגמה שרווחה במלחמת האזרחים בלבנון, השתלטות על שטחים בעלי זהות עדתית וחיסול המובלעות העדתיות האחרות באותו השטח, הצליחו הסיעות הנוצריות ב-18 בינואר 1976 להכניע את מעוזי ההתנגדות של המחנה המוסלמי בשכונת העוני כרנתינא הממוקמת במזרח ביירות ובשכונת מסלח. מאורע זה, שבו נהרגו כאלף אזרחים, זכה לשם טבח כרנתינא. בה בעת, כיתרו פלסטינים וכוחות שמאל, בתגובה למצור שהוטל יום קודם לכן על מחנה הפליטים תל א-זעתר, את העיר דאמור (הממוקמת 17 ק"מ דרומית לביירות) וכעבור יומיים, ב-20 בינואר, הצליחו לכבוש את העיירה, לבזוז ולהחריב אותה. מאורע זה נודע בשם טבח דאמור.

לאחר שני מקרי הטבח, מספר התומכים הנוצרים (מקרב השמאל) שתמכו בתנועה הלבנונית הלאומית (של הפלג הרדיקלי) ירד פלאים; תמיכת המוסלמים השמרנים בממשלה, גם כן התדרדרה – כך, הלחימה הפכה ליותר ויותר עדתית. השפעה נוספת של הרציחות, גרמה לפת"ח של יאסר ערפאת, להתאחד במטרותיו עם הציר הרדיקלי, לאור שנאת הפלסטינים המוחלטת בשלב זה, לכוחות הנוצריים.

בתקופה שהגיעה לאחר הרס דאמור ניסו מדינות ערביות רבות והליגה הערבית לתווך בין הצדדים היריבים, אך כל מאמציהם, עד אמצע השנה, עלו בתוהו.

התעניינותם של הסורים בלבנון נבעה ממספר מישורים שהעיקריים שבהם הם המישור הלאומי, המישור הכלכלי, המישור הביטחוני והמישור הפוליטי. במישור הלאומי, לפי מדיניות סוריה לבנון תמיד הייתה חלק אינטגרלי מסוריה וההפרדה בין שתי המדינות היא מלאכותית ומקורה במדינות המערב. במישור הביטחוני ביקשה סוריה למנוע השתלטות ישראלית על חבל הארץ שעד נהר הליטני. המנהיגות הסורית האמינה כי השתלטות שכזו לא רק תעמיד את סוריה בעמדה אסטרטגית נחותה, אלא גם תגרום לבריחתם של פליטים רבים לשטחה. במישור הפוליטי ביקשה סוריה לחזק את שליטתה על הגורמים הפלסטיניים בלבנון ולמנוע עליית משטר קיצוני שיושפע מתכתיבים לוביים או עיראקיים. על מנת להשיג מטרות אלו ביקשו הסורים למנוע את ניצחון אחד מן הצדדים מן החלוקה ולמנוע מלבנון להתפרק למדינות קטנות יותר בעלות אופי עדתי – רעיון שקנה לו אחיזה בקרב מרונים רבים בזמן המלחמה.

מ-1975 ואילך, החלה סוריה לבסס את שליטתה בלבנון באמצעים דיפלומטיים ועל ידי החדרת יחידות של צש"פ בהנהגת קצינים סוריים לשטח לבנון ותמיכה שוטפת במחנה הרדיקלי. לאחר מעורבות עקיפה וניסיונות תיווך, הועברו בספטמבר 1975 שני גדודים כדי להפסיק התנגשויות בין גורמים פלסטינים באזור טריפולי שבצפון לבנון. ב-14 בפברואר שבוע לאחר פגישה עם אסד, הודיע פרנג'יה על יישום רפורמה, שנודעה בשם "מסמך הרפורמות" (או "המסמך החוקתי"). השינוי המרכזי המוצע במסמך הרפורמות הוא שינוי המפתח העדתי שנקבע באמנה הלאומית של 1943: מעתה ואילך יקבלו הנוצרים 50 אחוזים מן המושבים בבית הנבחרים (לעומת 55 אחוזים שקיבלו על פי האמנה הלאומית) וביטול החלוקה העדתית במשרות הפקידותיות הזוטרות. כמו כן הציע המסמך להרחיב את סמכויותיו של ראש הממשלה על חשבון סמכויות הנשיא המרוני, לשנות את החוקה כך שראש הממשלה ייבחר על ידי הפרלמנט הלבנוני ולהקים בית דין עליון לענייני חוקה ומועצה עליונה לתכנון.^[ד] רבים תלו במסמך תקווה להפסקת העימות המתמשך.

ערך מורחב – טבח תל א-זעתר

מסמך הרפורמות אושר באופן מיידי על ידי מנהיגי המחנה השמרני (למעט ריימון אדה), אך במחנה הרדיקלי נתקל המסמך בהתנגדות עזה. ג'ונבלט דחה את הרפורמה בטענה כי אין לבצע רפורמות במפתח העדתי אלא לבטלו כליל, בכל דרגי השלטון. הפלסטינים דחו הרפורמה בשל החשש מן ההגבלה על פעילותם והטלת פיקוח סורי, שהשתמעה מן המסמך. דחייתו של המסמך על ידי המחנה הרדיקלי סימנה את התחלת השינוי בעמדה הסורית בלבנון. הסורים, שבעבר תמכו במחנה הרדיקלי החלו להעביר בהדרגה את תמיכתם אל המחנה השמרני.

לאחר דחיית מסמך הרפורמות נטתה הכף במלחמה לטובת המחנה הרדיקלי וב-11 במרץ החל ניסיון הפיכה, בראשותו של עזיז אל-אַחדבּ, בריגדיר-גנרל בצבא הלבנוני, שסימן את התפוררותו הסופית של הצבא הלבנוני. כוחותיו של המחנה המתחזק, בראשות צל"ע, החלו להתקדם אל עבר ארמון הנשיאות וערערו את סמכותו של פרנג'יה. התקדמותו המהירה של צל"ע אל עבר ארמון הנשיאות, התנגדותו למסמך הרפורמות וחוסר הסכמתו של המחנה הרדיקלי לפשרה הסורית הביאו את סוריה להורות על אל-צאעיקה וצש"פ ב-15 במרץ לעצור את התקדמותו של צל"ע ולמנוע את הפלת המשטר, זהו היה הסימן הראשון לשינוי מדיניותה של סוריה. 13 ימים לאחר מכן, בשל סרבנותו של המחנה הרדיקלי להישמע לסוריה, הטילה סוריה אמברגו על משלוחי הנשק למחנה והתנערה סופית ממחויבותה הראשונית ל"חזית הסירוב".

למרות התמתנות דרישותיהם של ראשי ההפיכה לאחר כניסתה הצבאית של סוריה ללבנון, תורגמו קריאותיהם להחלטת ממשלה בישיבה מיוחדת ב-22 במרץ על אישור שינוי סעיף 73 בחוקה הלבנונית כך שיאפשר את בחירת נשיא לבנוני שישה חודשים לפני סיום הקדנציה של הנשיא המכהן. עם זאת, נאלץ פרנג'יה שלושה ימים לאחר מכן לברוח מן הארמון הנשיאותי בבעבדא אל ד'וק מכאאיל בעודו מכריז כי "רק המוות יביאני לוויתור על הנשיאות".

כל מאמציהם של הסורים למנוע את התקדמותו של המחנה הרדיקלי כשלו. על כן החליטה סוריה לרכז ב-9 באפריל כוח של כ-400 חיילים באזור אל-מצנע כאיום ברור על כוחות המחנה הרדיקלי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה כוחות צבא סוריים חצו בגלוי את הגבול וזאת אחרי שישראל, בתיווך ארצות הברית, הגדירה מהו "הקו האדום" מבחינתה, שאותו אסור לכוחות הסוריים לחצות. ביום המחרת אישר בית הנבחרים את תיקון סעיף 73 בחוקה וחמישה ימים מאוחר יותר חתמו הארגונים הפלסטיניים עם סוריה על הסכם הפשרה, "הסכם דמשק". למרות תיקון החוקה וחתימת ההסכם, הלחימה המשיכה להתפשט לשאר אזורי הארץ, הרחק מעבר לביירות.

בלחץ סורי כבד, שנבע מן המחשבה כי בחירת נשיא חדש תקל על השגת הסכם הפסקת אש, בחר הפרלמנט ב-8 במאי, בלי שאף ציר מן המחנה הרדיקלי נוכח כמחאה על הלחץ הסורי, ברוב של 66 צירים מתוך 69 צירים שנכחו, באליאס סרכיס, נשיא הבנק המרכזי, לנשיא המדינה. למרות בחירתו של נשיא עתידי חדש וקריאות רבות, פרנג'יה לא התפטר ומעמדו כשליט המשיך להידרדר.

תוך לחימה בין עדתית אינטנסיבית, כשהמרונים עמדו על סף תבוסה, קרא הנשיא לשעבר (הנוצרי) סולימאן פרנג'יה להתערבות סורית, בתואנה כי הלחימה מונעת את פתיחת נמל ביירות, דרכו סוריה ייבאה מוצרים רבים. במהלך חודש מאי ושלושת החודשים שלאחריו, החדירו הסורים כוחות רבים אל תוך לבנון ופתחו במלחמה, שלא בעוצמה מלאה, נגד המחנה הרדיקלי ובעיקר נגד פעולות אש"ף. ב-1 ביוני 1976 נכנס כוח סדיר סורי ללבנון בכוונה לשים קץ ללחימה ולכפות בכוח הזרוע את "הסדר הסורי" על הצדדים היריבים. הניסיון להטיל את הדיוויזיה המשוריינת 3 מתוגברת בכוחות נוספים ועוד כוחות מיוחדים למתקפת בזק משוריינת לעבר אזורי מפתח בלבנון נכשל משנבלמה התקדמותם באזור ההר. הכוח הסיר את המצור של אחמד ח'טיב מעל הכפרים הנוצריים. אבל נתקל בהתנגדות הפלסטינים והרדיקלים ובביקורת מבית ומחוץ (העולם הערבי, בפרט מצרים ועיראק). נוכח זאת, אפשרו הסורים למחנה השמרני – שכוחו גדל בעקבות יצירת פיקוד משותף בשם "הכוחות הלבנוניים", שכלל למעשה את כל המיליציות הנוצריות, למעט אלו של היוונים-אורתודוקסים – לתקוף מובלעות בתוך שטחם. מחנה הפליטים תל א-זעתר שהיה תחת מצור במשך זמן רב, עוד מינואר 1976, הותקף על ידי המחנה השמרני, בראשות הפלגנות, נרצחו, ולדעת רבים נטבחו, כ-2,000 מתושביו הפלסטינים.^[1] הפלסטינים הטילו את האחריות לטבח תל א-זעתר על הסורים. שרי החוץ הערביים החליטו על הפסקת-אש ושליחת כוח בין-ערבי שימנה עד 30,000 לוחמים ("כוח ההרתעה הערבי") ללבנון ב-9 ביוני. הגעתם של ראשוני הכוחות הלא-סורים (בעיקר מסעודיה, סודאן ולוב), אפשרה לפרנג'יה, לשמעון ולג'ומייל ב-16 ביוני לאשר בדיעבד את ההתערבות הסורית בלבנון, במסגרת אותו כוח כל-ערבי. הכוח, בשל הימנעותו מכניסה למלחמה, לא הצליח לשמור על הפסקת האש שעליה הוחלט בפגישת שרי החוץ הערביים.

ישראל החלה לסייע לכוחות המרוניים באימונים, חימוש וטנקים מחודש מאי.^[2] החל מחודש יוני, נוצרה רצועת כפרים מרוניים בגבול הדרומי עם ישראל שביקשו וקיבלו חסות מישראל. החסות הישראלית התבטאה בעיקר בסיוע הומניטרי ובהמשך גם בהיתרי עבודה בישראל לתושבי הדרום. כעבור זמן קצר נודע הגבול, הן בקרב הנוצרים בלבנון והן בישראל, בשם "הגדר הטובה". כמו כן, עזרה ישראל בארגון ובאימון צבא נוצרי באזור דרום לבנון.

לאחר כישלון ניסיון התיווך הכלל-ערבי וניסיון סורי נוסף להשגת הסכם עם הארגונים הפלסטיניים ("הסכם דמשק השני"), חידשו הסורים ביתר שאת את התקפתם על המחנה הרדיקלי בספטמבר 1976, עם כניסתו של סרכיס לתפקידו החדש כנשיא. רק בספטמבר–אוקטובר באותה שנה סיימו הסורים מתקפה איטית משולבת ומתוכננת, יחד עם הכוחות הנוצריים והצליחו להכניע את ארגוני המחבלים והשמאל ולשים קץ למלחמת האזרחים. הפעלתו של לחץ סורי פנימי והמגננה של המחנה הרדיקלי הפסיקו את ההתקפה ומנעו את חיסולו של אש"ף. הסורים הצליחו תוך מספר ימים בודדים להשתלט לחלוטין על אזור הבקאע ועל כל צפון לבנון. סוריה הצליחה להשיג לעצמה שליטה גם באזורים אחרים ברחבי לבנון (הר הלבנון, ביירות, צידון ודרום-לבנון), אך לא עברו את "הקו האדום" שנקבע עם ישראל, כנראה במסגרת דיונים חשאיים, כ-15 ק"מ מן הגבול בדרום לבנון.

ערך מורחב – כוח ההרתעה הערבי

ההישג הצבאי הסורי איפשר לבסוף את כינוסה של ועידת ריאד ב-17 וב-18 באוקטובר. ועידה כלל-ערבית משושה שכללה את מצרים, סוריה, ערב הסעודית, כווית, לבנון ואש"ף. הוועידה סיכמה על הפסקת אש, נסיגת יחידות הצבא לעמדותיו המקוריות ב-13 באפריל 1975, הסדרת היחסים בין לבנון לבין הארגונים הפלסטיניים לפי הסכם קהיר משנת 1969 ועל מיזוגן של היחידות הסוריות ב"כוח ההרתעה הערבי" שיוכנס אל תוך לבנון במטרה לשמור על הפסקת האש. בכך למעשה הכשירה הוועדה את חדירתה של סוריה אל לבנון, והעניקה לה כסות כלל-ערבית שמנעה ביקורת בין-לאומית על התנהלותה של סוריה בלבנון. בשל היותה ועדה לא-רשמית זכתה הוועידה למעמד שולי ולא מחייב. מעמד זה חייב את התכנסותן של המדינות שוב במסגרת ועידה בקהיר ב-25 וב-26 באוקטובר, לאשרור החלטות ועידת ריאד וקבלת ההחלטה הסופית על גודל הכוח הכלל-ערבי על 30,000 חיילים. הכוח, שהוצג במשך שנים רבות ככוח כל-ערבי, הורכב רובו ככולו, מחיילים סורים. למעשה, עד סוף 1978 הוצאו היחידות הערביות הלא-סוריות (אשר היו מעטות מלכתחילה). ועידה זו נחשבת ל"סיום הרשמי של מלחמת האזרחים". העימותים שהתגלעו לאחר סיום הוועידה נודעים לעיתים כ"משבר הלבנוני".

בסוף שלב הלחימה הראשון, חולקה לבנון דה-פקטו לארבעה חלקים:

• צפון לבנון ובקעת הלבנון – שטחים בשליטה סורית ישירה.
• מזרח ביירות וסביבותיה וצפון הר-הלבנון – שטחים בשליטה נוצרית. ב-1977 התאחדו המפלגות הנוצריות ל"חזית הלבנונית", וכוחותיה התמזגו לתוך "הכוחות הלבנוניים", שהורכבו בעיקר מכוחות הפלנגות. איחודן של המיליציות, תחת הנהגתו של בשיר ג'ומייל, סייעה לחיזוקו של הכוח, במהלך ההפוגה הזמנית והמתוחה בלחימה.
• מערב ביירות והשטח שבין הזהראני לליטני – שטחים בשליטת המחנה הרדיקלי. אזורים אלו הפכו לבסיסים של אש"ף ושאר מיליציות בעקבות ההסכם שהושג בוועידת ריאד. קו העימות שחילק את ביירות נודע בשם "הקו הירוק".
• דרום לבנון – דרום לבנון נותר כשטח הפקר אשר נשלט על ידי כוחות אש"ף, המיליציה של רס"ן חדאד (בהשפעה ישראלית) וכוח החירום של האו"ם.

ההערכות הן כי במהלך השלב הראשון של הקרבות נהרגו בין 30,000 ל-40,000 איש.

אחרי כניסת הכוחות הסוריים נוצר שוויון משקל ושקט יחסי, שזכה לכינוי "פאקס סיריאנה" (אנ').

במרץ 1977 ספג המחנה הרדיקלי פגיעה משמעותית, בדמות חיסולו של המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלט, כנראה בהוראת סוריה. בנו וליד ירש את מקומו כמנהיג המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית, אולם איחוד המחנה הרדיקלי תחת התנועה הלבנונית הלאומית הגיע לקיצו. הנוצרים רצו לבטל את הסכם קהיר אולם סוריה התנגדה לביטול זה.

בספטמבר 1978 נעלם מוסא א-צדר, מנהיגם של השיעים ובינואר 1979 הייתה המהפכה באיראן שחיזקה את השיעים שנתמכו על ידי כוחות המהפכה וביססה את כוחם.

ערך מורחב – מבצע ליטני

התקפות אש"ף מלבנון לעבר ישראל ב-1977 ו-1978 החמירו את היחסים בין המדינות. באירוע שזכה לכינוי פיגוע כביש החוף ב-11 במרץ 1978, 11 מחבלים מהפת"ח עגנו בחוף מעגן מיכאל בצפון ישראל, חטפו שני אוטובוסים מלאי נוסעים בקו חיפה–תל אביב, וירו על מכוניות עוברות ושבות. הם הרגו 35 ופצעו 71 ישראלים לפני שנהרגו עצמם מאש צה"ל. פלישתה של ישראל ללבנון ארבעה ימים לאחר מכן כונתה מבצע ליטני. צה"ל כבש את השטח שנמצא דרומית לנהר הליטני, וגרמו למותם של בין 700^[3] ל-2,000 לבנונים.^[4] מועצת הביטחון של האו"ם, העבירה את החלטה 425 שקראה לישראל לסגת באופן מיידי מלבנון, ויצרה את הכוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל), שנועד להיות כוח שמירת שלום בדרום המדינה.

עם השלמת נסיגתם של כוחות צה"ל ביוני 1978, הקימה ישראל את רצועת הביטחון ברוחב של כ-20 ק"מ. כדי להחזיק בקו זה, ישראל תמכה במיליציה הנוצרית של סעד חדאד "צבא לבנון החופשית" (ששמה שונה במלחמת שלום הגליל לצבא דרום לבנון, ובתקופה זו גם הצטרפו לכוח שיעים ודרוזים רבים). ישראל העבירה תחמושת, סיוע כספי וארגוני כדי לחזק את המיליציה.^[5]

העימותים האלימים בין אש"ף לבין ישראל וצד"ל התחדשו, כשאש"ף תקף עמדות של צד"ל וירה רקטות לעבר צפון ישראל. ישראל בתגובה, תקפה מהאוויר עמדות של אש"ף, וצד"ל המשיך במאמציו להשתלט על אזור הגבול.

בשינוי מדיניות נוסף, סוריה שבעבר תמכה בפלנגות, החלה להתעמת עם המיליציה הנוצרית (בחסות כוח ההרתעה הערבי), בשל ניסיונות המיליציה לערער את השליטה הסורית בלבנון, שכעת נשענה על כוח של כ-24,000 חיילים סורים.^[6] באפריל 1981 ניסו הכוחות הלבנוניים (שבעת זו הורכבו בעיקר מלוחמי הפלנגות^[ה]) להשתלט על בירת מחוז הבקאע, העיר זחלה במרכז לבנון. מתוך כ-150,000 תושבי העיר, מרביתם היו נוצרים יוונים-קתולים, העיר התנגדה לכיבוש הסורי סביבה, והוחזקה בידי קומץ לוחמי "הכוחות הלבנוניים" לאורך תקופת הכיבוש. לאור חשיבותה האסטרטגית של העיר, הממוקמת בהרים המשקיפים על ביירות, ואף קרובה לכביש ביירות–דמשק, החליטו הסורים להשליט את מרותם על העיר, ולהציב בה את חייליהם. מנהיג "הכוחות הלבנונים", בשיר ג'ומאייל, מצידו, ראה חשיבות עצומה בניצחון צבאי בעת זו, כדי למנוע את סוריה מלהורידו מכס הנשיאות, ולשים שם במקומו את עושה דברם, סולימאן פרנג'יה. במהלך הלחימה על העיר, שפרצה בתחילת אפריל, והסתיימה כחודשיים לאחר מכן, קרא בשיר ג'ומייל לסיוע אווירי ישראלי נגד הפגזות הסורים. ב-28 באפריל התכנס הקבינט הישראלי, ואישר את בקשת ג'ומייל. מטוסי קרב ישראליים הפילו מסוקים סורים שהעבירו חיילים נוספים לאזור הלחימה. בעקבות מקרה זה, הציבה סוריה נשק נגד מטוסים בהרים הגבוהים של הבקאע, זאת בניגוד להסכמה בשתיקה במסגרתו סוריה לא הציבה נשק נ"מ בבקאע, ולא מנעה גיחות מודיעין ישראליות. סוריה המשיכה להתנגד לניסיונות המיליציות הנוצריות להשתלט על אזורים בבקאע, במספר קרבות עקובי דם נוספים.

במהלך תקופת הפסקת האש המתוחה בין ישראל לאש"ף, החל מאוגוסט 1981 עד מאי 1982, תקף אש"ף את ישראל רק פעם אחת, משטח לבנון, בתגובה לתקיפה ישראלית בלבנון, לאחר פיגוע טרור באוטובוס בירושלים. הסכם הפסקת האש היה בעייתי בכך שאפשר לישראל ולאש"ף לפרשו בדרכים שונות. בעוד ישראל טענה כי על אש"ף נאסר לפעול נגד ישראל מכל מקום, הרי שיאסר ערפאת טען שאינו מחויב שלא לתקוף את ישראל משטחים שאינם לבנון (הארגון יכול לפעול משטחי ירדן, למשל). ערפאת המשיך לעודד פעילות טרוריסטית מה"שטחים", וראה בתקיפה ישראלית בלבנון, בתגובה לפיגועים כאלו, הפרה של הפסקת האש. כך, ישראל המשיכה לסבול מפעילות טרוריסטית, אותה סירב ערפאת לגנות, לאורך הפסקת האש. ישראל עצמה, ביצעה מספר הפרות בהמשך ביצוע גיחות צילום לצורכי מודיעין, ושימוש במים שנחשבו ללבנוניים בעיני האו"ם.

לאור המשך התקפות הטרור, פעל שר הביטחון אריאל שרון לגיבוש מתקפה שנייה על לבנון. ברצונו היה לגרש באופן סופי את אש"ף מבסיסיו בלבנון ולחסל את הנהגת אש"ף, ולצורך זה להגיע עד מערב ביירות, בה שכנו הבונקרים של הארגון. שרון גם היה מעוניין להבטיח את בחירתו של בשיר ג'ומייל לנשיאות, שבתורו עתיד היה להסכים לחתום הסכם שלום עם ישראל.^[7] הצעתו של שרון הועלתה בכנסת בדצמבר 1981, אולם היא זכתה להתנגדות רבה, וראש הממשלה מנחם בגין דחה אותה.

בתגובה להתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב ב-3 ביוני 1982, בידי טרוריסטים מארגון אבו נידאל, הפרו-עיראקי, ישראל הפציצה מספר בסיסים של אש"ף ושל החזית העממית לשחרור פלסטין בביירות, בתגובה למתקפה זו הפגיז אש"ף יישובים ומרכזי אוכלוסייה בצפון ישראל בהפגזה רחבת היקף וחסרת תקדים בתולדות הסכסוך. בתגובה להתקפה זו ולהתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, פתחה ישראל במבצע שלום הגליל אשר לימים זכה לשם מלחמת לבנון הראשונה.

ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה

ב-6 ביוני 1982 פתחה ישראל במבצע שלום הגליל, בתקיפת בסיסי אש"ף בלבנון. כוחות צה"ל התקדמו תוך יממה למרחק של 40 ק"מ בתוך לבנון, והגיעו למזרח ביירות, בתמיכה בשתיקה של המנהיגים המרונים, והמיליציות הנוצריות. חיילי צה"ל התקבלו בחום על ידי האוכלוסייה השיעית הענייה בדרום, לאור התנהלותם הסוררת של הלוחמים הפלסטינים בסביבת מחייתם.

התוכנית שהוצגה ואושרה על ידי הקבינט הייתה מוגבלת בהיקפה, היא כללה כניסה של 40 ק"מ לתוך לבנון, הריסת מסתורי ובסיסי אש"ף, והרחבת רצועת הביטחון שהוקמה לאחר מבצע ליטני כך שישובי הצפון, לא יימצאו בטווח פגיעת טילי אש"ף. אולם פקודותיהם של הרמטכ"ל רפאל איתן ושל שר הביטחון אריאל שרון היו להתקדם ישירות לביירות, בהתאם לשאיפתו הקודמת של שרון. לאחר תחילת הפלישה, באותו היום, מועצת הביטחון העבירה החלטה נוספת (החלטה 509) שקראה להפסקת האש, והסגת כל כוחות צה"ל מלבנון. ב-8 ביוני, מועצת הביטחון ניסתה להעביר החלטה נוספת בנושא, שחזרה על הדרישה להסגת הכוחות, אולם ארצות הברית הטילה עליה וטו (יש המפרשים צעד זה, כהסכמה שבשתיקה מצד ארצות הברית לפעולות ישראל).

בימיה הראשונים של הלחימה התקדם צה"ל לעומק לבנון, אך עדיין נותרו מובלעות (בייחוד במחנות הפליטים הפלסטינים) בשליטת אש"ף, שמהן יצאו הלוחמים הפלסטינים למתקפות נגד ישראל. בקרבות אוויר ושריון, הדפו הכוחות הישראליים את הצבא הסורי. לאחר הפצצה ישראלית של עמדות הנ"מ שהציבו הסורים, הוזנקו לשמי לבנון עשרות מטוסים סוריים, ונערך הקרב האווירי הגדול בהיסטוריה של ישראל, שבו הופלו 47 מטוסים סורים, ואף לא מטוס ישראלי אחד. לאור לחץ פוליטי מתמשך, חתמה ישראל על הסכם הפסקת אש עם סוריה ב-11 ביוני, ומיקדה את מאמציה מול אש"ף.

עד 15 ביוני 1982 התבצרו כוחות צה"ל סביב הבירה הלבנונית. ארצות הברית קראה לנסיגת אש"ף מלבנון, ושרון הורה על הפצצת מערב ביירות, בה נמצאו ביצוריהם של 16,000 לוחמי אש"ף ששהו בעיר. ערפאת מצידו, ניהל משא ומתן בניסיון לחלץ את כוחותיו מהאסון הפוליטי – ניסיון שצלח עם הגעתו של הכוח הבין-לאומי, שהגיע כדי לפנות את לוחמי אש"ף.

הלחימה בביירות גבתה של חייהם של כ-6,700 איש, מתוכם כ-80 אחוזים אזרחים, לאש"ף נהרגו כ-1,100 לוחמים, ולישראל 88 חיילים. מחיר הדמים היה גבוה, בשל קרב ההפגזות שהתנהל בין הצדדים, שבמסגרתו אש"ף הפגיז שכונות נוצריות של הבירה, וישראל החלה בתגובה להפציץ מהאוויר את מסתורי אש"ף.

ב-26 ביוני הועלתה הצעה נוספת על שולחן מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה ל"נסיגה מיידית של הכוחות הישראלים, המעורבים (בלחימה) סביב ביירות, ולהתרחקות של 10 ק"מ מפרבריה של העיר, ונסיגה בו זמנית של הכוחות הפלסטיניים החמושים מביירות, שצריכים לעזוב למחנותיהם הקיימים (מחנות הפליטים בלבנון)".^[8] ארצות הברית הטילה וטו גם על החלטה זו, מאחר ש"מדובר בניסיון ברור להשאיר את אש"ף ככוח פוליטי בר קיימא", בראייתם.^[9]

בסופו של דבר, ב-12 באוגוסט, על רקע המשך ההפגזות הישראליות את מערב ביירות, הושגה הסכמה בין הצדדים, שהביאה לקיצו את המצור בן 70 הימים על ביירות. במסגרת ההסכמה, כוחות צה"ל ואש"ף יסגו מלבנון. כוח רב-לאומי, שיורכב מכוחות מארינס אמריקנים ויחידות צרפתיות ואיטלקיות, יוודא את עזיבתם של לוחמי אש"ף, ויספק הגנה לאזרחים. הכוח הרב-לאומי הגיע לביירות ב-20 באוגוסט, כדי לפקח על עזיבת אש"ף את לבנון, ותיווך אמריקני במגעים הוביל לנסיגת כוחות אש"ף וסוריה מביירות.

בשנת 1982 ביקשה הממשלה הלבנונית התערבות בין-לאומית בעקבות פלישת צה"ל ללבנון.

הכוח הבין-לאומי נחת בביירות ב-25 באוגוסט 1982, וכלל כ-800 חיילים אמריקאים, 800 חיילים צרפתיים וכ-400 חיילים איטלקיים. מטרתו הייתה להוות כוח שמירת-שלום ולפקח על פינוי כוחות אש"ף.

• ב-10 בספטמבר הסתיים הפינוי של כוחות אש"ף מביירות.
• ב-30 בספטמבר נהרג חייל המארינס הראשון בעת פינוי מוקשים בנמל התעופה של ביירות.
• ב-4 בספטמבר החלו כוחות צה"ל לסגת לנהר האוולי.
• ב-6 בספטמבר הפגיזו הדרוזים את נמל התעופה של ביירות מהרי השוף. שני חיילי מארינס נהרגו (סך הכול נהרגו עד אז כ-28 חיילי מארינס). בתגובה לכך ירו תותחי אוניות המלחמה האמריקאיות לעבר מעוזי הדרוזים בהרי השוף.
• ב-23 באוקטובר 1983 התפוצצו שתי משאיות תופת הנהוגות בידי מתאבדים שיעים במטה המארינס בנמל התעופה של ביירות וסמוך למגורי החיילים הצרפתים. כ-241 חיילים אמריקאים ו-58 חיילים צרפתים נהרגו.

בפברואר 1984, לאחר הודעת נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, נסוגו הכוחות האמריקאים מלבנון ללא פעולות תגמול משמעותיות נגד הכוחות הסוריים או השיעיים.

ערך מורחב – טבח סברה ושתילה

ישראל טענה כי כ-2,000 לוחמי אש"ף עדיין שוהים במחנות הפליטים הפלסטיניים בפאתי ביירות. ב-12 בספטמבר אישר הנשיא הלבנוני בשיר ג'ומאייל, שנבחר לתפקידו תחת חסות ישראל ב-23 באוגוסט את שליחתם של חיילי הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים. ב-14 בספטמבר ג'ומאייל נהרג בהתנקשות, שבוצעה בהוראת דמשק.

עם כניסת צה"ל למערב ביירות, ב-15 בספטמבר, הכוחות ספגו אש מכיוון מחנות הפליטים בפאתי ביירות. לאחר שהתייעצו עם מנהיגי הפלנגות, שרון ורפאל איתן עקפו את הקבינט ואת הסכם הפסקת האש, בהוראה לחיילי צה"ל לסייע להעברתם של כ-200 חיילי פלנגות למחנות הפליטים בפאתי הבירה. הכוחות הישראלים לא הורשו להיכנס למחנות, וב-16 בספטמבר בשעה 18:00 נכנסו כוחות הפלנגות לארבעת המחנות סברה, שתילה, בורג' אל-בראג'נה ואל-פאכהאני. הכוחות נותרו במקום עד עלות השחר ב-19 בספטמבר, תוצאות שהותם במקום החלו להיחשף במהרה – מאות פליטים פלסטינים נרצחו, ולהערכת ישראל אף לא לוחם אש"ף אחד נהרג. מספר ההרוגים נע בין 680 לכ-3,000; ההערכה הלבנונית הרשמית קבעה כי מספר ההרוגים עמד על 857.

ועדת החקירה הממלכתית לבירור נסיבות הטבח, ועדת כהן, קבעה כי שרון ואיתן היו אחראים באופן לא ישיר לרציחות, מאחר שהיו צריכים להבין מה עלול להתרחש עם הכנסת לוחמי מיליציות נוצריות למחנות פליטים פלסטיניים. הוועדה המליצה על פיטוריו של אריאל שרון, ובעקבות החלטת הממשלה, הוא הועבר מתפקידו, והפך לשר בלי תיק.

הטבח עורר סערה בין-לאומית, ורבים בקהילה הבין-לאומית סברו כי עליהם לפעול לייצובה של לבנון. כתוצאה מכך, הכוח הרב-לאומי שהחל לסגת מלבנון, לאחר פינוי אש"ף, חזר ללבנון ככוח לשמירת שלום. אמין ג'ומאייל נבחר על ידי הפרלמנט הלבנוני למחליפו של אחיו כנשיא.

ערך מורחב – הסכם ישראל-לבנון 1983

ב-17 במאי 1983 חתמו נשיא לבנון אמין ג'ומאייל, ישראל וארצות הברית על הסכם^[10] שקבע כי עם נסיגת הכוחות הישראליים, סוריה גם כן תסיג את כוחותיה; היו שטענו כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. ההסכם קבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך כביכול היווה הסכם שלום בין המדינות. מוסלמים לבנונים רבים ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי.^[11] אמין ג'ומאייל הואשם בבגידה בעמו, המתחים בלבנון התעצמו עוד יותר. סוריה התנגדה בחריפות להסכם, וסירבה לדון בסוגיית הנסיגה, וכך מנעה התקדמות ביישום ההסכם.

ב-5 במרץ 1984 הודיעה ממשלת לבנון כי ההסכם מבוטל.

ערך מורחב – מלחמת ההרים

באוגוסט 1983 הסיגה ישראל את כוחותיה ממחוז הרי השוף (דרומית-מזרחית לביירות), ונותרה רק ברצועת הביטחון (בה תמצא תוך הפרת החלטה 425 של מועצת הביטחון, עד שנת 2000). בנסיגתה מהשוף, ישראל הסירה את החיץ האנושי של חייליה שניצב בין המיליציות הנוצריות לבין הדרוזים, וגרמה לסבב לחימה נוסף, שזכה לכינוי "מלחמת ההרים". עד ספטמבר, הדרוזים הצליחו להשתלט כמעט על כל השוף.

התמוטטותו למעשה של הצבא הלבנוני בפברואר 1984, בעקבות עריקתן של יחידות מוסלמיות ודרוזיות למיליציות, ערערה עוד יותר את יציבות הממשלה. עם נסיגתם הקרבה של הנחתים האמריקנים, סוריה והקבוצות המוסלמיות הגבירו את הלחץ על ג'ומאייל. ב-5 במרץ ממשלת לבנון ביטלה את הסכם 17 במאי, והכוחות נסוגו מספר שבועות לאחר מכן.

במהלך תקופה כאוטית זו, החלו התקפות הטרור נגד גופים אמריקניים ומערביים, כדוגמת התקפת הטרור ב-18 באפריל 1983 על שגרירות ארצות הברית במערב ביירות שגרמה למותם של 63 איש. לאחר ההתקפה, נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הורה להפציץ את עמדות הדרוזים, וההפצצה גרמה לפגיעתם של רבים, מרביתם אזרחים; בתגובה לתקיפה זו בוצע פיגוע נוסף.^[12] ב-23 באוקטובר 1983, פיגוע טרור קטלני בבסיסי הכוח הרב לאומי בביירות (מהראשונים של הארגון בהתהוות – חזבאללה), גרם למותם של 241 נחתים ו-58 חיילים צרפתים,^[13] בתגובה צרפת תקפה מהאוויר עמדות של משמרות המהפכה האיראניים בבקאע. פיגועי טרור אלו ונוספים, גרמו לנסיגת הכוח הרב-לאומי בפברואר 1984. עם זאת, ההתקפות נגד מטרות מערביות נמשכו.

מלחמת האזרחים תרמה לעליית חזבאללה ולהתגבשות האידאולוגיה שלה, שמטרתה הגנה על האוכלוסייה השיעית והמאבק בישראל. בשנים אלו החל להתהוות ארגון חזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות שיעיות שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון אמל של נביה ברי. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של המהפכה האיראנית ב-1979, וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי 1982. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעיתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה הפכה לאחד הארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים שלאחר מכן.

ערך מורחב – מלחמת המחנות

בין 1985 ל-1989, הסכסוך העדתי התעצם, ומספר ניסיונות לפיוס לאומי כשלו. קרבות עזים התנהלו במלחמת המחנות בשנים 1985–1986, בעת שקואליציה של מיליציות בתמיכת סוריה, בהובלת אמל ניסו לגרש את לוחמי אש"ף ממאחזיהם. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אל-בראג'נה נחרבו כמעט עד היסוד.^[14]

הלחימה המסיבית פרצה בביירות ב-1987 כאשר פלסטינים, לוחמי שמאל ודרוזים התאחדו נגד אמל, וכך גרמו להתערבות נוספת של סוריה, שתמכה במיליציה השיעית, באותה העת. עימותים אלימים פרצו בביירות גם ב-1988 בין אמל לבין חזבאללה (שני ארגונים שיעים, שנאבקו על דומיננטיות מדיניותם, אמל המתונים יותר, וחזבאללה הקיצוניים), עימותים שכונו מלחמת האחים. חזבאללה הצליחה לכבוש מספר חלקים של הבירה, שבעבר היו בשליטת אמל, ולראשונה הפכה לכוח משמעותי בביירות.

בה בעת, ראש ממשלת האחדות הלבנונית (שהוקמה לאחר כישלונות הפיוס הלאומי ב-1984), רשיד כראמה נרצח ב-1 ביוני 1987. תקופת כהונתו של הנשיא אמין ג'ומאייל פגה בספטמבר 1988. לפני שעזב את תפקידו, הוא מינה מרוני נוצרי אחר, גנרל בצבא הלבנוני, מישל עאון, לתפקיד ראש הממשלה, זאת בניגוד לאמנה הלאומית, ששמרה תפקיד זה למוסלמי סוני.

המחנה המוסלמי התנגד לכהונתו של עאון כראש ממשלה, ראו במינוי כהפרה של האמנה הלאומית, ותמכו בסלים אל-חוס הסוני, כמחליפו של כראמה. לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה.

העימות באותה התקופה החמיר עוד יותר בשל התערבותה הגוברת של עיראק בזירה הפנים-לבנונית. סדאם חוסיין ניהל באותה העת מלחמה עם איראן, ורצה להיאבק באיראן גם בזירות אחרות. והיות שאיראן השפיעה בלבנון על ידי תמיכה באמל ובחזבאללה, עיראק ביקשה להפעיל השפעה נגדית על ידי תמיכה בקבוצות נוצריות. וכך, עאון זכה לתמיכת עיראק בין השנים 1988–1990.^[15]

במרץ 1989 הכריז עאון על תחילתה של "מלחמת השחרור" נגד סוריה והמיליציות התומכות בהם בלבנון. כתוצאה מכך, התגבר לחצה של סוריה על מעוזם של צבא לבנון, ושל המיליציה של עאון במזרח ביירות. למרות זאת, דבק עאון ב"מלחמת השחרור", בטענה כי הוא נלחם עבור עצמאותה של לבנון נגד משטרו של חאפז אל-אסד. נוצרים רבים תמכו במאבקו של עאון, אך הציבור המוסלמי ראה בו מנהיג עדתי, והם לא בטחו בכוונותיו. על כל זאת, לערעור לגיטימיות שלטונו של עאון, תרם גם קיומה של הממשלה הסונית בראשות סלים אל-חוס.

ערך מורחב – הסכם טאיף

הסכם טאיף שנחתם באוקטובר 1989 סימן את ראשית סיומה של מלחמת האזרחים. בינואר באותה השנה, ועדה שהוקמה על ידי הליגה הערבית, בראשות כווית, שכללה גם את סעודיה, אלג'יריה ומרוקו, החלה לגבש פתרונות לעימות המתמשך. במסגרת הניסיונות להגיע להסכמה ופתרון, נפגשו מספר חברי פרלמנט לבנונים בטאיף, סעודיה, בה הם הגיעו ל"הסכם הפיוס" באוקטובר. ההסכם, שנחתם בעקבות היחלשותו של המחנה הנוצרי, העניק לסוריה השפעה רבה בענייניה של לבנון. עם חזרתם של חברי הפרלמנט ללבנון, הוא אושר על ידי הפרלמנט ב-4 בנובמבר, ורנה מעווד נבחר לנשיא על ידי המחוקקים ביום למחרת. המנהיג הצבאי במזרח ביירות, מישל עאון, גינה את הסכם טאיף, וסירב להכיר במעווד כראש הממשלה.

מעווד נהרג בהתנקשות 16 ימים לאחר מכן, בפיצוץ מכונית תופת ב-22 בנובמבר בעת ששיירתו חזרה מחגיגות יום העצמאות הלבנוני. הוא הוחלף באליאס הראווי (שנותר בתפקידו עד 1998). עאון המשיך לעמוד בסירובו להכיר בבחירות, ופיזר את הפרלמנט.

ב-16 בינואר 1990 הורה הגנרל עאון לתקשורת הלבנונית להפסיק להשתמש במילים "נשיא" או "שר" בהתייחסות להראווי, ומשתתפים אחרים בממשלה שקמה לאחר הסכם טאיף. הכוחות הלבנוניים, שהפכו לכוח יריב לעאון בחלקים הנוצריים של ביירות, מחו על דרישה זו בהשעיית כל שידוריהם. עאון סגר מספר עיתונים אחרים, שסירבו להענות לדרישתו.^[16] המתח עם הכוחות הלבנונים גבר, ועאון חשש כי המיליציה מתכננת לבוא בברית עם ממשלת הראווי.

בחודשים הראשונים של 1990 התעמתו כוחותיו של עאון עם הכוחות הלבנונים, לאחר שעאון טען כי זהו אינטרס לאומי "לאחד את כלי הנשק" של הממשלה (כלומר, הכוחות הלבנונים צריכים להכיר בו כראש המדינה). קרבות עזים ניטשו במזרח ביירות, ואף על פי שנראה היה בהתחלה כי ידם של הכוחות הלבנונים על העליונה, הלחימה הבין-נוצרית בסופו של דבר החלישה את המיליציה, שאז החליטה לפנות לסוריה בבקשת תמיכה.

במהלך אוגוסט 1990, הפרלמנט הלבנוני, שלא קיים את דרישתו של עאון להתפזר, והנשיא החדש הסכימו לשינויים בחוקה, ששיקפו את הרפורמות הפוליטיות שנדרשו בהסכם טאיף (בייחוד תיקון של סעיף 95 בחוקה, שעוסק בהרכב הפרלמנט; התיקון קבע כי העדות הדתיות תיוצגנה באופן שווה במוסדות הפוליטיים הלבנוניים). הפרלמנט הורחב ל-128 מושבים, ובפעם הראשונה חולקו המושבים באופן שווה בין הנוצרים למוסלמים (בעוד שלפני כן, היחס היה 5:6 לטובת הנוצרים).

עם התמקדותו של סדאם חוסיין בכווית, הסיוע העיראקי לכוחותיו של עאון התדלדל.

ב-13 באוקטובר פתחה סוריה במבצע מסיבי של צבא היבשה, חיל האוויר ובנות בריתה הלבנוניות נגד מאחזו של עאון סביב ארמון הנשיאות. בלחימה סביב הארמון נהרגו מאות מתומכיו של עאון. לאחר מכן טיהרה סוריה את כיסי ההתנגדות האחרונים של עאון, ושליטתה בבירה הושלמה. עאון ברח לשגרירות הצרפתית בביירות, ולאחר מכן גלה לפריז. הוא שב מגלותו רק עם סיום הכיבוש הסורי הצבאי בלבנון, במאי 2005.

הסופר ויליאם האריס טוען כי המבצע הסורי לא יכול היה להתבצע מבלי הסכמתה של ארצות הברית, שתשכנע את ישראל שלא לתקוף את המטוסים הסוריים הקרבים לביירות. לטענת האריס, בתמורה הבטיחה דמשק את תמיכתה במלחמת המפרץ נגד סדאם חוסיין, בעת בה לממשל בוש האב היה חשוב לזכות בתמיכת המדינות הערביות במלחמה. מישל עאון טען ב-1990 כי "ארצות הברית מכרה את לבנון לסוריה".^[17]

במרץ 1991 העביר הפרלמנט הלבנוני חוק שהעניק חנינה לכל הפשעים הפוליטיים שבוצעו במהלך המלחמה. החנינה לא כללה את הפשעים שבוצעו נגד דיפלומטים זרים, ופשעים מסוימים אחרים שהופנו על ידי הקבינט הלבנוני לבית המשפט העליון בלבנון. במאי 1991 מרבית המיליציות (למעט חזבאללה שהושאר על מנת להילחם בישראל) פורקו. צבא לבנון החל בשיקום איטי, כמוסד הלא עדתי היחיד במדינה. האלימות העדתית, שהתבטאה לא פעם במעשי טבח שונים,^[ו] הורידה מהפרק את האפשרות שגופים עדתיים ימשיכו להחזיק בכוח משמעותי.

מאז תום המלחמה ערכו הלבנונים מספר מערכות בחירות, מרבית המיליציות נחלשו או פורקו, וצבא לבנון הרחיב את שליטת הממשלה לכשני שלישים משטחה של המדינה אולם כתוצאה מהרכבו (רובו, נכון ל-2009, שיעי) מהווה כוח נייטרלי במיוחד ביחס לחזבאללה. עם זאת השפעתה של סוריה התגברה בצורה מהותית והיא הפכה לשליטה של לבנון בפועל במשך 15 השנים שלאחר סיום המלחמה ורק באמצע 2005 פינתה את כוחותיה מלבנון. ישראל שנכנסה ללבנון במהלך מלחמת האזרחים נסוגה ממנה לבסוף בשנת 2000 וצבא לבנון החל להתפרס לראשונה מזה שלושה עשורים גם בדרום לבנון, פריסה שהואצה בעקבות מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

לבנון עדיין נושאת את הצלקות ממלחמת האזרחים. מוערך שבסה"כ יותר מ-100,000 איש נהרגו, 100,000 סובלים ממומים בעקבות הלחימה. כ-900,000 איש (חמישית מכלל האוכלוסייה לפני המלחמה) הונסו מבתיהם במהלך המלחמה. אלפי מוקשים עדיין קבורים באדמות לבנוניות שהיוו בעבר סיבות לסכסוך בין המחנות. אלפי לבנונים שנחטפו במהלך המלחמה, לא שבו עדיין לבתיהם.

השפעה נוספת וקטלנית של המלחמה היא שמכוניות התופת הפכו לכלי מועדף על טרוריסטים ברחבי העולם, לאור האפקטיביות שלהן במהלך המלחמה. במהלך 15 שנות הלחימה התפוצצו לפחות 3,641 מכוניות תופת, וגרמו למותם של 4,386 אנשים ולפציעתם של אלפים נוספים.

לבנון התקדמה בשיקום המדינה עצמה, מוסדותיה הפוליטיים וריבונותה הלאומית עם תום המלחמה. בראשית המאה ה-21, העניקה המערכת הפוליטית בלבנון למוסלמים יותר השפעה על התהליכים המדיניים, אם כי רבים טוענים כי ההסדרים שהושגו מיסדו את החלוקה העדתית בלבנון.

אש"ף, שנאלץ לצאת מלבנון בעקבות פלישתה של ישראל, נחלש בצורה משמעותית והחליט לחתום על הסכמי אוסלו אשר אפשרו לו לבנות מוקד כוח חדש בשטחים (יש"ע). מלחמת האזרחים הגבירה את השנאה כלפי הפלסטינים בלבנון ומצבם הפך חמור יותר מכפי שהיה לפניה.

• מבצע שלום הגליל
• הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)
• רצועת הביטחון

• אשר דני, "הפלישה הסורית ללבנון – מהלכים צבאיים כמכשיר מדיני", מערכות 256, יוני 1977, עמ' 7.
• אשר דני, "הפעלת כוח משוריין בהר – המעורבות הצבאית הסורית בלבנון (1975–1976)", מערכות, תל אביב, 1985.
• מלקולם א' יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה
• אהרן אמיר (עורך), לבנון ארץ עם מלחמה
• אורן ברק, סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון (1990–1975), בתוך: המזרח החדש, כרך 41, 2000
• איתמר רבינוביץ', וחנה זמיר, מלחמה ומשבר בלבנון, תל אביב 1982
• אדם ארנון, למות בבירות, הוצאת אסטרולוג 2007
• איל זיסר, לבנון – דם בארזים: ממלחמת האזרחים עד מלחמת לבנון השנייה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.
• קייס פירו, לבנון – אתגר השונות (ספר 5 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ג–2013, עמ' 171–233.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת האזרחים בלבנון

• חשיפה לצפון – קטע מתוך הלקסיקון פוליטי של העולם הערבי מאת יעקב שמעוני
• עד לנעילת אחרון השערים – כתבתו של יוסי מלמן בעיתון הארץ, 22 במאי 2000
• בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שלום הגליל, באתר צה"ל
• מלחמת האזרחים בלבנון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לבנון, היסטוריה, 1975-1990, מלחמת האזרחים, דף שער בספרייה הלאומית

ההיסטוריה של לבנון

לבנון בעת העתיקה – הפיניקים • לבנון בתקופת הערבים והממלוכים (634–1516) • לבנון בתקופה העות'מאנית (1516–1832) • לבנון תחת שלטון בשיר השני (1832–1840) • לבנון בתקופת הקאימקאמיות (1840–1861) • מרד הר הלבנון (1860–1861) • המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון • יצירת לבנון הגדולה (1914–1920) • לבנון הגדולה (1920–1943) • האמנה הלאומית (1943) • עצמאות לבנון (1943–1975) • מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990) • הסדר הסורי בלבנון (1990–2005) • לבנון לבנון

ישראל יחסי ישראל–לבנון לבנון
עימותים עיקריים	התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון • מבצע ליטני • מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • מבצע דין וחשבון • מבצע ענבי זעם • מלחמת לבנון השנייה • סכסוך ישראל-חזבאללה ממלחמת לבנון השנייה עד מלחמת חרבות ברזל • החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל
אירועים בולטים נוספים	מבצע אביב נעורים • החלטה 425 • טבח סברה ושתילה • הסכם ישראל-לבנון 1983 • החלטה 1701 • הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון
הכוחות הפועלים	צה"ל • צבא דרום לבנון • הפלנגות הנוצריות • אש"ף • אמל • חזבאללה • סוריה • צבא לבנון • יוניפי"ל
מושגים	מדינת לבנון החופשית • רצועת הביטחון • קו העימות • הגדר הטובה • מובלעת ג'זין • פתחלנד • חוות שבעא • דמוגרפיה של לבנון
אישים	אישים ישראלים בולטים יורם המזרחי • בנימין בן אליעזר • אריאל שרון • רפאל איתן • אהוד ברק • אהוד אולמרט אישים לבנונים נוצרים סעד חדאד • אנטואן לאחד • בשיר ג'ומאייל • אמין ג'ומאייל • אלי חובייקה • סמיר ג'עג'ע • אטיין סאקר אישים לבנונים שיעים מוסא א-סדר • עבאס מוסאווי • חסן נסראללה • מוחמד חוסיין פדלאללה • מוחמד יזבכ • נביה ברי אישים לבנונים סונים פואד סניורה • רפיק אל-חרירי אישים לבנונים דרוזים כמאל ג'ונבלאט • וליד ג'ונבלאט אישים ערבים חאפז אל-אסד • יאסר ערפאת • אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי	מלחמת האזרחים בלבנון • גדר הצפון
היסטוריה של ישראל • היסטוריה של לבנון