המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה

המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה

חיילים הודים של הצבא הבריטי נוחתים בחוף ברברה לקראת כיבושה מחדש, 16 במרץ 1941
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	10 ביוני 1940 – 27 בנובמבר 1941 (שנה)
מקום	סומלילנד הבריטית, אתיופיה, אריתריאה, סומליה, קניה, סודאן, הים האדום
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית חיסול כוחה הצבאי של איטליה במזרח אפריקה הסרת האיום מעל נתיבי השיט בים האדום שחרור אתיופיה, סומליה ואריתריאה מהכיבוש האיטלקי
הצדדים הלוחמים ממלכת איטליה איטליה • ממלכת איטליה מזרח אפריקה האיטלקית בריטניה בריטניה צרפת החופשית בלגיה בלגיה החופשית אתיופיה אתיופיה מפקדים ממלכת איטליה הנסיך אמדאו הדוכס השלישי מאאוסטה ממלכת איטליה גנרל גוליילמו נאסי ממלכת איטליה גנרל לואיג'י פרושי ממלכת איטליה גנרל פייטרו גאזרה ממלכת איטליה גנרל קרלו דה סימיונה ממלכת איטליה תת-אדמירל מריו בונטי בריטניה גנרל ארצ'יבלד וייוול בריטניה מייג'ר ג'נרל אלפרד ריד גודווין אוסטן בריטניה מייג'ר ג'נרל ויליאם פלאט בריטניה לויטננט ג'נרל אלן קנינגהם בריטניה מייג'ר אורד וינגייט אתיופיה היילה סלאסי קולונל ראלף מונקלאר 25px קולונל פיליפ לקלרק בלגיה גנרל אוחוסט אדוארד חיליארט כוחות 291,175 חיילים, מתוכם 74,055 איטלקים סדירים, 17,748 קרביניירי ומשמר הגבול האיטלקי ו-199,173 חיילים מקומיים (אסקרי)[1] לקראת שלב מתקפת הנגד, 70,000 חיילים של חבר העמים הבריטי בתוספת מתנדבים אתיופים.[2] 5,000 חיילי צבא צרפת החופשית, 5,000 חיילי צבא בלגיה החופשית אבדות 16,966 הרוגים 25,098 פצועים או חולים ~230,000 נשבו 250 מטוסים בין 3,750 ל-5,000 נפגעים (הרוגים, פצועים ונעדרים)

המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה הייתה סדרת קרבות, שהתחוללו באזור מזרח אפריקה וקרן אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה בין האימפריה הבריטית, מושבותיה ובעלות בריתה, לבין איטליה הפשיסטית. הקרבות פרצו ביוני 1940 ונמשכו עד נובמבר 1941.

המערכה החלה לאחר שאיטליה הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, והתנהלה במקביל למהלכים הצבאיים בזירת המדבר המערבי, כמו הפלישה האיטלקית למצרים ומבצע מצפן. עם זאת, היא הייתה במידה רבה מלחמה לשחרור תושבי אתיופיה מהכיבוש האיטלקי שנכפה עליהם לאחר המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, ולצד הבריטים לחמו גם מורדים אתיופיים. כמו כן היו מעורבים בלחימה לוחמים ממושבות בריטניה באפריקה, מדרום אפריקה, אנשי צרפת החופשית, צבא בלגיה החופשית, וכן מתנדבים מארץ ישראל, חלקם אנשי יחידת קומנדו 51.

האיטלקים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה, החלו את המערכה בתנופה, וכבשו את סומלילנד הבריטית, אך לאחר מספר חודשים פתחו הבריטים בהתקפה משולבת משטחי סודאן וקניה, שהסתיימה בכיבוש כל מושבות אפריקה המזרחית האיטלקית על ידי הבריטים, ובנפילתם בשבי של כ-220,000 חיילים איטלקים וחיילים מקומיים ששירתו בצבא האיטלקי, בפיקודו של הנסיך אמדאו הדוכס השלישי מאאוסטה. המערכה הסתיימה בתבוסה איטלקית מכרעת, ששמה קץ לשאיפותיו של מוסוליני ליצירת אימפריה איטלקית במזרח אפריקה, והביאה לחידוש עצמאותה של האימפריה האתיופית. מבחינה צבאית הבטיח הניצחון את נתיבי השיט החיוניים מהאוקיינוס ההודי דרך הים האדום לתעלת סואץ, והבטיח לפיקוד המזרח התיכון הבריטי, בפיקודו של הגנרל ארצ'יבלד וייוול, חזית דרומית שקטה לקראת העימותים הצבאיים הצפויים מול הצבא האיטלקי והוורמאכט במערכה בצפון אפריקה.

ב-9 במאי 1936 הכריז מוסוליני על הקמת האימפריה האיטלקית במזרח אפריקה. אימפריה זו הורכבה מאתיופיה, שנכבשה על ידי איטליה במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שהסתיימה מספר שבועות קודם לכן, וכן מסומלילנד האיטלקית ומאריתריאה, שנשלטו בידי האיטלקים מזה כמה עשרות שנים.

המושבות האיטלקיות במזרח אפריקה נמצאו במרחב בו מצויות כיום המדינות אתיופיה, סומליה ואריתריאה, ושלטו על המעבר מהאוקיינוס ההודי לים האדום דרך מצר באב אל מנדב. סומלילנד הבריטית וסומלילנד הצרפתית היו מוקפות משלושה צדדים במושבות איטלקיות, דבר שיצר איום על נתיבי השיט לתעלת סואץ, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית עליונה לאימפריה הבריטית. בריטניה החזיקה באזור תעלת סואץ על פי תנאי ההסכם האנגלו מצרי משנת 1936, וכן שלטה בסודאן במשותף עם מצרים. איטליה החזיקה בלוב שבצפון אפריקה, ושאפה לחבר בינה לבין מושבותיה במזרח אפריקה.

איטליה לא הצטרפה למלחמה נגד בעלות הברית מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אלא המתינה עד 10 ביוני 1940, זמן קצר לפני תום המערכה על צרפת, לפני שהכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה. מוסוליני היה להוט לנצל את ההזדמנות על מנת להשתלט על מושבותיהן באפריקה. הפיקוד הצבאי האיטלקי בצפון אפריקה ובמזרחה התנגד לתוכניותיו של מוסוליני. איטלו באלבו (שנהרג בתאונת מטוס ביוני 1940), ומחליפו, המרשל רודולפו גרציאני, טענו כי הצבא האיטלקי סובל ממחסור בציוד ובאספקה, וכי מתקפה על מצרים, שתיערך בקיץ בתנאי מזג האוויר החם והלח של אפריקה, נדונה לכישלון. מוסוליני סירב לשמוע לעצתם, שכן להערכתו היטלר עמד לפלוש לבריטניה ולהשתלט עליה תוך זמן קצר, והוא רצה להקדים אותו ולהשתלט על המושבות הבריטיות באפריקה. מוסוליני תכנן פלישה רחבת היקף למצרים, ורצה לפלוש במקביל למושבות הצרפתיות והבריטיות במזרח אפריקה. לאחר השלמת כיבוש סומלילנד הבריטית והצרפתית, תכנן מוסוליני לקדם את כוחותיו במזרח אפריקה צפונה דרך סודאן, כדי לתגבר פלישה איטלקית למצרים.^[3]

במסגרת הסכם הכניעה של צרפת, סוכם כי המושבה הצרפתית בסומליה (סומלילנד הצרפתית) תהיה נייטרלית במלחמה בין מדינות הציר לבעלות הברית. במושבה זו הוצבו כ-10,000 חיילים חמושים היטב, תחת פיקודו של הקולונל פול לואי לז'נטיום. בתחילה ניסה לז'נטיום להמשיך בלחימה על אף הסכם הכניעה, וב"פקודה כללית מס' 4" שהוציא לכוחותיו, גינה את הסכם שביתת הנשק, והכריז על כוונתו להמשיך בלחימה לצד הבריטים.^[4] הוא לא זכה בתמיכת צבאו והפקידות הצרפתית האזרחית בסומלילנד, ששמרו על נאמנות למשטר וישי. באוגוסט 1940 נמלט לז'נטיום לאנגליה. שלטונות המושבה שמרו על נייטרליות, וסירבו להתערב במלחמה לטובת מי מהצדדים. כתוצאה מכך נותרה המושבה הבריטית בסומלילנד הבריטית מבודדת ומנותקת.

הבריטים תכננו לפנות את סומלילנד הבריטית עד דצמבר 1939 במקרה שתפרוץ מלחמה עם איטליה. אך לאחר הכרזת המלחמה האיטלקית, החליט ראש המטה הכללי, הגנרל אדמונד איירונסייד, כי יש להגן על המושבה למרות הכול, ולבצר את בירתה ברברה. ראש פיקוד המזרח התיכון הבריטי, גנרל ארצ'יבלד וייוול, אמר אף הוא, כי נפילת המושבה לידי האיטלקים, עלולה להוות מכה מורלית קשה, ולשמש כבסיס להמשך המתקפה האיטלקית נגד המאחזים הבריטיים ביבשת אפריקה.^[5] בפיקודו של ויוול עמד כוח צבאי מצומצם, והוא היה זקוק לרובו הגדול כדי להדוף את המתקפה האיטלקית הצפויה על מצרים. עם זאת, יכול היה ויוול לסמוך על נאמנותם וסיועם של לוחמי גרילה אתיופים, שמעולם לא הניחו את נשקם. חלקם לחמו עוד משנת 1937 בתוך אתיופיה עצמה, באזורי אנקובר, ג'מה, בגמדר ובמיוחד בגוג'ם,^[6] ואחרים נאספו וקיבלו הדרכה וחימוש בריטי באזורי השלטון הבריטי בקניה ובסודאן, לשם הגיעו כפליטים לאחר סיום המלחמה האיטלקית-אתיופית.^[7]

במהלך המערכה במזרח אפריקה עשו הכוחות הבריטיים שימוש נרחב בכוחות חי"ר ממונעים (במשאיות), אך במהלך הלחימה באזורים ההרריים, השתמשו שני הצדדים היריבים גם בבהמות משא, כגמלים, ובסבלים מקומיים, לצורך ניוד כוחותיהם והעברת אספקה לקו החזית.

על אף השימוש הנרחב שנעשה בטנקים בזירת צפון אפריקה, שני הצדדים כמעט שלא השתמשו בכלי רכב משוריינים במערכה במזרח אפריקה. לרשות האיטלקים עמדו רק 24 טנקים בינוניים מסוג פיאט M11/39, ו-39 טנקים קלים מסוג L3/35, שהשפעתם על המערכה הצבאית הייתה שולית. גם הבריטים מיעטו להשתמש בטנקים בשל הקושי הרב שבשינועם אל החזית. בקרב קרן עמד לרשות הבריטים מספר קטן של טנקים מדגם מטילדה, שלא התקשו להתמודד נגד טנקי הפיאט M11/39 שהפעילו האיטלקים.^[8]

הארטילריה האיטלקית כללה בעיקר תותחי הרים 65/17 מיושנים. תותחים אלו היו יעילים בטווחים קצרים, והוכנסו לשימוש בצבא האיטלקי ביחידות הרריות עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. על אף הפופולריות שלהם בקרב יחידות החי"ר האיטלקיות במערכה זו ובמערכה במדבר המערבי, הם לא היוו יריב ראוי לארטילריה הבריטית העדיפה. במהלך הקרב על העיר קרן, הצליחו הבריטים לרכז כוח ארטילרי חזק, שהנחית מאה אלף פגזים על העמדות האיטלקיות תוך מספר ימים.^[9]

הכוח האווירי האיטלקי כלל 325 מטוסים,^[9] אך גם החדישים שבהם, 34 מטוסים מסוג פיאט CR 42, לא יכלו להתמודד אפילו עם מטוסי הגלוסטר גלדיאטור הדו-כנפיים, שבהם השתמשו הבריטים באותה תקופה, ובוודאי שהיו נחותים ממטוסי ההוקר הוריקן הבריטיים, שכהגיעו לזירה הכריעו את המערכה בקרבות כגון קרב קרן.^[8] ערב פרוץ המתקפה הבריטית בפברואר 1941, נותרו לאיטלקים 71 מטוסים בלבד.^[9]

לבריטים הייתה עליונות ברורה גם בזירה הימית, כאשר אל מול הצי המזרחי הבריטי עם בסיסיו בחצי האי ערב, בהודו ובמזרח הרחוק, עמדה "שייטת הים האדום" האיטלקית, שכללה בעיקר כלי שיט מיושנים, שסבלו מכשלים טכניים. נמל הבית של השייטת האיטלקית היה נמל מאסאווה שבאריתריאה, ובשל השליטה הבריטית בים סוף ובתעלת סואץ, היא הייתה מנותקת מהכוח העיקרי של הצי האיטלקי בים התיכון. הכוח האיטלקי כלל שלוש משחתות מדגם "בלווה", ארבע משחתות מדגם "פטריוטי", שש צוללות מבצעיות ושתי צוללות חופים, ושלוש ספינות תובלה.^[10]

קיימת הערכה גבוהה להישגם של הבריטים במערכה זו, שבשלבי סיומה הצליחו לעבור דרך של יותר מ-1,500 ק"מ במהירות של 60 קילומטר ביום, להשתלט על שטחים נרחבים, ולקחת מאות אלפי שבויים. יש שראו במערכה "דוגמה למבצע שנערך בשטח אויב, תוך הסתמכות על קווי אספקה חיצוניים, כאשר האויב נהנה מעדיפות מכרעת בציוד ובכוח אדם".^[11]

אל מול השקפה זו יש לראות את האיטלקים כנתונים במצור. מזרח אפריקה האיטלקית הייתה מוקפת מכל צידיה בטריטוריות עוינות, בסודאן האנגלו-מצרית ובקניה, וכאשר הבריטים שלטו בתעלת סואץ, האספקה בדרך הים והאוויר לא הייתה מובנת מאליה. הסיכוי היחיד לפריצת המצור היה טמון בהשתלטות איטלקית מהירה על אזור תעלת סואץ, שהייתה יכולה להתבצע במשולב עם מתקפה איטלקית במזרח אפריקה על סודאן, וריתוק כוחות רבים לשם.^[11] אך בסוף 1940 הובסו האיטלקים בצפון אפריקה, ואילו הדוכס מאאוסטה סירב לפרוץ אל חרטום מבלי שכוחותיו יתוגברו בעוד 100 מטוסים, 10,000 טונות דלק ו-10,000 צמיגים. היפנים, שהסכימו לנסות ולסייע לאיטלקים, היו רחוקים, וכאשר הגיעה אוניית הסוחר היפנית ימאיורי מארו לקיסמאיו, כשעל סיפונה 2,500 טונות דלק, 6,000 צמיגים, ומזון רב, היא כבר נשלטה מזה מספר ימים בידי הכוחות הבריטיים של גנרל קנינגהם.^[8]

על אף עליונותם המספרית הברורה של הכוחות האיטלקיים, הצליחו הבריטים לרכז בשלבי המערכה האחרונים כוחות שווים, ובמקרים מסוימים אף עדיפים, לצורך מתקפות מקומיות. המערכה התנהלה על פני שטחים נרחבים, ודרשה ניידות רבה מכל הצבאות המעורבים. עליונותם המספרית הברורה של האיטלקים הייתה חסרת משמעות בשלביה המאוחרים של המערכה, לנוכח הקשיים הלוגיסטיים שבהם היו נתונים, ולנוכח ניידותם העדיפה של הבריטים.

דיוויזיות הרגלים של אלן קנינגהם נעזרו בעתודת תובלה בת 40 פלוגות ו-75 משאיות בכל פלוגה,^[12] הפגינו כושר ניידות גבוה ביותר. מולן סבל הכוח האיטלקי מקשיי ניידות גדולים, שנבעו ממחסור קשה בדלק, בחלקי חילוף ובצמיגים. אף שלרשות האיטלקים עמדו בזירה 7,874 משאיות ו-307 אופנועים, השימוש בהם היה מוגבל בשל בעיות אלו.^[8]

הלחימה נערכה במגוון של אזורי אקלים, מגוון תנאים טופוגרפיים, ומספר גדול של מדינות - סומליה, סודאן, אריתריאה, קניה, אתיופיה ואף דרום לוב. החיילים לחמו לאורך החוף המדברי של סומליה, בהררי אתיופיה, וחצו מדבריות צחיחים כמדבר אוגדן. החיילים השתמשו בנהרות כגון הנילוס הלבן, הנילוס הכחול ונהר הקונגו לצורכי תעבורה. הלחימה באתיופיה עצמה, שהיוותה את עיקר המאבק, הייתה צריכה להתחשב בעונת הגשמים, הנמשכת ברמת אתיופיה בין יוני לספטמבר (ובאזור אסמרה ביולי ובאוגוסט). במורדות המערביים של הרמה כמות המשקעים הממוצעת עולה על 1,600 מילימטר לשנה, מגיעה ל-1,200 מילימטר באזור אדיס אבבה, ויכולה להגיע אף ל-2,500 מילימטרים בהרים הגבוהים.

בשלב ההתחלתי של המערכה נהנו האיטלקים מעדיפות מספרית מכרעת. בזירה כולה עמדו לפקודתו של הנסיך אמדאו הדוכס השלישי מאאוסטה 291,000 חיילים.^[13] מנגד, מנו כוחותיו של המפקד הבריטי ויליאם פלאט כ-30,000 איש, שנחלקו בין סודאן, מזרח אפריקה הבריטית וסומלילנד הבריטית. כוח נוסף של 25,000 איש שהה בקניה, וכלל יחידות של מתיישבים ממערב אפריקה הבריטית, יחידות מצבא דרום אפריקה, ויחידות של רובאי המלך האפריקאים.^[14]

באוויר נהנו האיטלקים בשלב זה מעליונות, שכן יכלו להישען על בסיסיהם ועל שדות התעופה במושבותיהם באתיופיה, בסומליה ובאריתריאה. הבריטים לא הפעילו שדות תעופה בסומלילנד הבריטית, ונאלצו להסתפק בסיוע אווירי מבסיסם בעדן, שמשימתו העיקרית באותה עת הייתה להגן על השיט בתעלת סואץ, ואף זאת באופן חלקי בלבד.^[15] עליונות איטלקית זו לא נשמרה בשלבים מאוחרים יותר של המערכה.

בריגדיר ארתור רג'ינלד צ'אטר פיקד על סומלילנד הבריטית, אליה כוונה הפלישה האיטלקית העיקרית בשלב הראשון של הלחימה. תחת פיקודו היו חמישה גדודים עם כ-5,000 חיילים,^[16] שכללו גדוד בריטי אחד שכונה "המשמר השחור" (The Black Watch), שני גדודים הודיים, שני גדודים ממזרח אפריקה שכונו "יחידת הגמלים הסומלית" (כוח ייעודי של מתנדבים בני המקום שמנה כ-1,500 חיילים),^[17] ויחידת ארטילריה שכללה שלושה תותחי הוביצר.^[18]

הכוח האיטלקי התוקף בפיקודו של הגנרל גוליילמו נאסי מנה בסך הכול 110,000 חיילים,^[19] מהם פעלו בגזרת הפלישה לסומלילנד הבריטית 17 גדודי רגלים, מהם שלושה גדודי רגלים איטלקיים, ו-14 גדודי רגלים מקומיים, יחידות של ארטילריה מתנייעת ויחידות שריון.^[17]

עדיפותו של הכוח התוקף הייתה גדולה, ולכך יש להוסיף את העובדה שכאשר פרשו הצרפתים מן המערכה והכריזו על נייטרליות, הוצא משדה הלחימה כוח חזק, מאומן ומצויד שהיה בו כדי לסייע למגינים הבריטים. תוכניות המגננה הבריטיות נשענו על שיתוף פעולה צרפתי, וכניעת הצרפתים הפכה את התוכניות לבלתי מעשיות ואפשרה לאיטלקים למקד את מתקפתם בכוחות הבריטים. עם זאת, גם לאחר הכניעה, דיווח צ'אטר למפקד פיקוד המזרח התיכון, הגנרל ויוול, כי ביכולתו להגן היטב על עמדותיו. ויוול, ששקל בשלב זה לפנות את הכוחות, הסכים עם צ'אטר שהנזק המורלי מכניעה ללא קרב יהיה גדול בהרבה מכל אבדה בשדה הקרב.^[20]

המטרה האיטלקית הברורה הייתה כיבוש סומלילנד הבריטית, שנראתה כנתונה במצור, אך גם חיל המצב הבריטי בסודאן, וחילות חבר העמים הבריטי בקניה עמדו בסכנה. רודולפו גרציאני לחץ על הדוכס מאאוסטה לנסות ולהגיע לח'רטום, אך זה סירב לבצע מבצע כה ראוותני מבלי לקבל תגבורות משמעותיות של דלק וחלקי חילוף, שלא ניתן היה לספקן.^[8] עם זאת ניתן היה לרכז כוח מספיק כדי לכבוש את סומלילנד הבריטית. הפתרון שאליו הגיע הפיקוד האיטלקי היה מתקפה לכיבוש עמדות מפתח על גבול סודאן וקניה, ובעקבותיה מתקפה על סומלילנד הבריטית.

המערכה החלה ב-14 ביוני 1940, ארבעה ימים לאחר הכרזת המלחמה האיטלקית, בהתקפה אווירית על שדה התעופה בווג'יר שבקניה.^[21] הבסיס היה נתון למתקפות חוזרות ונשנות במשך כמה ימים. בתחילת יולי פלשו האיטלקים למויאלה שבקניה, וכבשו את הבסיס הבריטי פורט הרינגטון לאחר לחימה שנמשכה חמישה ימים.^[22] האיטלקים התקדמו עד הכפרים בונה ודאבל, הנמצאים כמאה קילומטרים מגבול קניה-אתיופיה, אך לא העמיקו לחדור מעבר לכך. בסודאן תקפו כוחות איטלקיים בפיקודו של לואיג'י פרושי שהגיעו מאריתריאה את העיירה קסאלה, ואילצו את מגיניה לסגת. תקיפות נוספות מסוג זה אירעו לאורך גבול סודאן-אתיופיה. קסאלה הייתה הכיבוש העיקרי של האיטלקים בסודאן, והם ביצרו אותה והפכו אותה לבסיס חשוב. בסודאן לא העמיקו האיטלקים לחדור מעבר לתקיפת עיירות שעל הגבול, וכיבוש קסאלה.

מיוני 1940 החלו פעולות איבה בין הצדדים בגבול שבין מזרח אפריקה האיטלקית וסומלילנד הבריטית. ב-1 באוגוסט החלו להתקבץ כוחות איטלקים גדולים על הגבול, והפלישה החלה ב-4 באוגוסט.

המטרה העיקרית בסומלילנד הבריטית הייתה הבירה ברברה השוכנת על קו החוף, ודרכי הגישה אליה מהגבול כללו מספר כבישים העוברים דרך מעברים הרריים. עמדות אלו בוצרו מראש לצורך מגננה, ונקבע כי בהן תתבצע עיקר ההתנגדות לכוח התוקף. "מעבר טור ארגן" ההררי, שכלל כמה גבעות המשקיפות על הדרך הראשית, נראה כמקום שבו ניתן יהיה לארגן התנגדות ראויה לכוח פולש.

בשלב מוקדם של הלחימה, ב-5 באוגוסט, כבשו האיטלקים את העיירה זיילה שעל קו החוף, מערבית לברברה. בכך ניתקו האיטלקים את האפשרות לחבור לצרפתים, או לסגת לשטח סומלילנד הצרפתית, אף שהצרפתים הכריזו על נייטרליות. טור איטלקי נוסף כבש את הרגייסה, שממנה ניסו האיטלקים להגיע לברברה דרך מעבר טור ארגן. ב-11 באוגוסט החל הקרב על מעבר טור ארגן. באותו ערב הגיע לזירה מייג'ור גנרל אלפרד ריד גודווין-אוסטן, עד אז ממפקדי הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, שהיה בדרכו מארץ ישראל לקניה, בה אמור היה לקבל פיקוד על דיוויזיה. גודווין-אוסטן קיבל את הפיקוד על הכוחות, ומיום זה ניהל את הקרב.

במשך ארבעה ימים לחמו הצדדים על המעבר, והבריטים גילו התנגדות עיקשת. לאחר שמספר עמדות מפתח נפלו לידי האיטלקים, ולאחר שהיה חשש שהאיטלקים יצליחו לכתר את הכוח המגן ולאגף אותו, הורה גודווין-אוסטן על נסיגה. עיקר הכוח נסוג לברברה, כשגדוד "המשמר השחור" מחפה על הנסיגה. ב-17 באוגוסט אותר טור איטלקי הנע על דרך החוף מזיילה לברברה. הטור הותקף על ידי הסיירת הבריטית "סרס", ונעצר בעיירה בולהר. בין 16 ל-18 באוגוסט פונה כל הכוח הבריטי דרך הים לנמל עדן. ב-19 בחודש נפלה ברברה לידי האיטלקים, ובכך הסתיים למעשה כיבוש סומלילנד הבריטית.^[23]

אבדות הבריטים היו 38 הרוגים, 102 פצועים ו-120 נעדרים.^[24] חיל האוויר המלכותי איבד שבעה מטוסים, וכן 12 הרוגים ו-3 פצועים.^[15] האיטלקים העריכו את אבדותיהם במספר דומה. בשטח לחמו גם כוחות בלתי סדירים של סומלים ואתיופים, לצד שני הצבאות. אבדותיהם היו קשות יותר.

עם נפילת ברברה פרסם המטה הכללי הבריטי הודעה ולפיה מדובר בנמל בלתי מפותח וחסר ערך, שנפילתו בידי האיטלקים אינה משפרת את יכולתם לפגוע בנתיבי השיט בים התיכון.^[25] אך ברור היה כי עתה גובר האיום מצד האיטלקים על השיט החופשי בים האדום. מוסוליני הכריז כי בעקבות הניצחון מצויות מושבותיה של בריטניה באפריקה ובים התיכון ב"הסגר טוטאלי".^[26] ההצהרה הייתה מנותקת מן המציאות, אך נפילת סומלילנד הבריטית הביאה לנזקים עקיפים חמורים, גם אם הנזק הישיר היה קטן.

עצם פתיחת הקרבות באזור הביא לכך שנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, המחויב על פי חוקי הנייטרליות של ארצו שנותרו בתוקפם עד המתקפה על פרל הארבור, הורה על הפסקת מעבר ספינות אמריקאיות בים האדום, דבר שהיווה פגיעה של ממש במאמץ המלחמתי הבריטי בצפון אפריקה. האיסור נכנס לתוקף ב-18 ביוני 1940, והוסר רק לאחר כניעת הכוחות האיטלקיים במאי 1941.^[7]

צ'רצ'יל זעם על תוצאת הקרב, וסבר כי הניהול הטקטי של גודווין-אוסטן לא היה משביע רצון, וכי התבוסה נתנה לצבא האיטלקי תנופה מורלית בנקודת זמן רגישה. ויוול לימד זכות על גודווין-אוסטן, וטען כי הקרבות היו קשים.^[17] העובדה שבכל מלחמת העולם השנייה הפלישה לסומלילנד הבריטית הייתה התבוסה היחידה שנחלו הבריטים מידי כוחות איטלקיים שלא הסתייעו בכוחות גרמנים, נותרה בעינה. היה זה שיא הצלחתה הצבאית של איטליה במלחמת העולם השנייה.^[26]

לאחר נפילת סומלילנד הבריטית, עברו האיטלקים למגננה, בעוד הבריטים החלו להכין כוח לכיבוש המושבות האיטלקיות, ולהשמדת הכוחות האיטלקיים העדיפים מספרית שהחזיקו בהן. זירת הלחימה של מזרח אפריקה נחשבה משנית בחשיבותה לעומת זירת המדבר המערבי, בה התחוללה מערכה צבאית מקבילה בין צבאות בריטניה ואיטליה, שהחלה עם הפלישה האיטלקית למצרים ונמשכה במתקפת נגד בריטית על הכוחות האיטלקיים במצרים ובלוב (מבצע מצפן), שהגיעה להישגים טריטוריאליים וצבאיים ניכרים.

ראש פיקוד המזרח התיכון, ויוול, שהיה אחראי על שתי החזיתות, המתין לשעת הכושר לפתוח במתקפה כנגד הכוח האיטלקי, שהחזיק במושבות איטליה במזרח אפריקה. בטרם יפתח במתקפה, היה עליו לבנות ולהכין כוח שיהיה מסוגל להתמודד עם העליונות המספרית של האיטלקים ולהביסם. בסופו של דבר, לאחר חודשי ההכנה, הועמד מול האיטלקים כוח שכלל 70,000 איש ממדינות חבר העמים הבריטי ומהאימפריה הבריטית (כולל יחידות בלגיות וצרפתיות, שלחמו לצד בעלות הברית), וקיבל סיוע גם מהמורדים האתיופים, שפעלו בתוך השטח שבשליטת איטליה.^[27] יכולתו של ויוול לנייד את כוחותיו בין המערכה במדבר המערבי והמערכה במזרח אפריקה, הייתה בעלת השפעה מכרעת על הניצחון הבריטי בשתי המערכות. הדרך בה השתמש ויוול בדיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-4 מהווה דוגמה ומופת לשימוש באסטרטגיה של קווים פנימיים. הדיוויזיה שימשה כעתודה אסטרטגית ניידת של פיקוד המזרח התיכון, והועברה מזירת לחימה אחת לשנייה בהתאם לצורך. היא השתתפה בשלבים הראשונים של מבצע מצפן, הופנתה למערכה במזרח אפריקה, שם מילאה תפקיד מרכזי בכיבוש אריתריאה מידי האיטלקים, ועוד לפני סיום המערכה באריתריאה, הוחזרה למדבר המערבי, כדי לתגבר את הכוחות הבריטיים בבליטת קירנאיקה.^[28]

להלן תרשים הכוחות השונים שלחמו לצד בעלות הברית מתחילת המתקפה ועד לסיומה -

צרפת החופשית צבא צרפת החופשית בפיקוד שארל דה גול

בריטניה ראש המטה הכללי הקיסרי - ג'ון דיל / אלן ברוק

בלגיה צבא בלגיה החופשית הכפוף לראש הממשלה איבר פיירלו

ממשלת דרום אפריקה בראשות פילדמרשל יאן סמאטס

אתיופיה הנגוס היילה סלאסי

מפקד פיקוד המזרח התיכון גנרל ארצ'יבלד וייוול

חיל המשלוח הבלגי בפיקוד גנרל אוחוסט אדוארד חיליארט

חטיבתו של פיליפ לקלרק (צ'אד)

חזית הצפון, מייג'ר ג'נרל ויליאם פלאט

כוח 101 קולונל סנדפורד

חזית הדרום לייטננט ג'נרל אלן קנינגהם

מייג'ר וינגייט

סומלילנד הבריטית בריגדיר צ'אטר

כוח גדעון

הדיוויזיה האפריקאית ה-11 מייג'ר ג'נרל וות'רל

הדיוויזיה האפריקאית ה-12 מייג'ר ג'נרל גודווין-אוסטן

הדיוויזיה הדרום אפריקאית ה-1 מייג'ר ג'נרל ג'ורג' ברינק

דיוויזיית הרגלים ההודית ה-4 מייג'ר ג'נרל ברספורד פיירס

כוח איילה קולונל מסרווי

דיווזיית הרגלים ההודית ה-5 מייג'ר ג'נרל לואיס הית'

חטיבת הרגלים ההודית ה-7 בריגדיר בריגס

בריגדת המזרח קולונל מונקלאר

הכוח הבריטי, שהיה אמור לתקוף את מושבות איטליה במזרח אפריקה מסודאן, נמצא תחת פיקוד גנרל ויליאם פלאט. פלאט פיקד על כוח ההגנה בסודאן מראשית המלחמה, ועם תחילת המתקפה האיטלקית עמדו לרשותו שלושה גדודים בריטיים וחיל מצב סודאני.^[29] הבריטים מנו 2,500 איש, והסודאנים עוד 4,500. כוח זה היה מצויד בשבעה מטוסים מיושנים, בשישה תותחים, ששימשו בעיקר לירי מטחי כבוד, ולא כלל כלי רכב משוריינים.^[30] בספטמבר 1940 נשלחה דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-5 לתגבר את כוחו של פלאט. הדיוויזיה כללה במקור שתי בריגדות, והכוחות הבריטיים שהיו מוצבים כבר בסודאן שולבו במסגרתה, ומתוכם הורכבה הבריגדה השלישית שלה. בדצמבר 1940 נשלחה לסודאן גם דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-4 שמילאה תפקיד מרכזי במתקפה הבריטית על הכוחות האיטלקים במצרים ובלוב במסגרת "מבצע מצפן", כך שבסוף דצמבר עמד לרשות פלאט כוח חזק למדי, שכלל שתי דיוויזיות חי"ר.

מושבת סומלילנד הצרפתית נותרה נאמנה לווישי, אך לצד הבריטים במערכה במזרח אפריקה פעלו כוחות צרפת החופשית, שהתגבשו מערב רב של כוחות שונים - אנשי לגיון הזרים, חיילים מסנגל ומצ'אד, וכן גדודים מסוריה, ותוניסיה אשר עזבו מושבות אלו שנותרו בשלטון וישי, והעמידו עצמם (בצורה עצמאית כמעט) לפקודת האנגלים, עוד בטרם קיבלו את פיקודו של דה גול. כוחות אלו, שכללו גם אלמנטים של חיל אוויר, לרבות טייסים צרפתים שטסו במפציצי בלנהיים בריטים, ואלמנטים של צי, וכוחות יבשה בסדר גודל של חטיבה קלה, בפיקודו של איש לגיון הזרים, קולונל ראלף מונקלאר, העמידו עצמם לפקודתו של פלאט להשתתפות במבצעים הבריטים במזרח אפריקה בדצמבר 1940.

בנוסף לכל אלו, החזיקו הצרפתים החופשיים כוח נוסף, בפיקודו של הקולונל פיליפ לקלרק בצ'אד. כוח זה החזיק בעמדת מפתח, בתפר שבין הכוחות האיטלקים בלוב ובפזאן, ובין הכוחות האיטלקים במזרח אפריקה האיטלקית. לקלרק פיקד על כוח של כ-6,000 איש, מתוכם כ-500 אירופאים.^[31]

עם זאת, כוחותיהם של לקרלק ומונקלאר שיחקו תפקיד משני במערכה. עיקרו של הכוח הצרפתי באזור, בסדר גודל של 10,000 חייל נותר נאמן למשטר וישי, ושמר על ה"נייטרליות" של סומלילנד הצרפתית, עליה הוסכם בהסכם שביתת הנשק עם היטלר.^[32]

הכיבוש האיטלקי של אתיופיה היה אכזרי, והאוכלוסייה האזרחית התנגדה, ברובה, לכובש. בהנחיית רודולפו גרציאני בוצעו באוכלוסייה מעשי טבח אכזריים בתקופה שקדמה למלחמה. האוכלוסייה נותרה ברובה נאמנה לקיסר הגולה, היילה סלאסי. אזורים שלמים במדינה נותרו כמובלעות של המורדים. כך למשל, אזור אנקובר שבו הנהיג את המרד אבבה ארגאי, ואזור גוג'אם ששימש כמרכז למורדים מכל רחבי המדינה. הבריטים הבינו בשלב מוקדם של הלחימה כי מורדים אלו יכולים להיות להם לעזר רב, בנסיבות של לוחמה כנגד כוח עדיף מבחינה מספרית כאיטלקים.^[33]

ביולי 1940 הגיע היילה סלאסי לחרטום, ששימשה כמרכז ההכנות למרידה המתוכננת. בריגדיר בריטי בשם דניאל סנדפורד, בשנות השישים לחייו, ששהה באתיופיה במשך עשרות שנים בטרם נכבשה בידי האיטלקים, נשלח באוגוסט אל המורדים בראש יחידה צבאית שכונתה "משלחת 101". סנדפורד ואנשיו עברו מרחק של כשלוש מאות קילומטרים כשהם רכובים על גמלים, ויצרו קשר עם ראשי המורדים בגוג'אם. הם החלו בתוכנית של שיתוף פעולה, ואספקת ציוד ותחמושת בריטים למורדים.^[34]

בה בעת הגיע למקום מייג'ור צ'ארלס אורד וינגייט. וינגייט היה בעל יוזמה וחזון של לוחמת גרילה עמוק מאחורי קווי האויב. בנובמבר 1940 הגיע וינגייט לחרטום, ולאחר שבחן את המצב ונפגש עם הקיסר היילה סלאסי, החליט להיפגש עם סנדפורד עמוק בשטח האויב. וינגייט נחת במטוס קל בשדה תעופה מאולתר בשטח האיטלקי. הטיסה הייתה כה קשה, שהטייס קיבל את צלב התעופה המצוינת על הצלחתו לנחות ולהמריא שוב לאחר מכן. לאחר שנפגש עם סנדפורד, הגה וינגייט תוכנית למרידה האתיופית ושב לסודאן כדי להגשימה.^[30]

עיקר תוכניתו היה שיתוף פעולה עם המורדים בתוככי אתיופיה, שיתוגברו במורדים אתיופים שהיו מרוכזים בקניה ועליהם יושם פיקוד בריטי ברמת הפיקוד הזוטר ומעלה. לאלו יסופקו אמצעי לחימה בריטים. בה בעת הכשיר כוח סדיר של שני גדודים, האחד גדוד סודאני, והשני גדוד אתיופי. את האספקה והתובלה למבצע אמורים היו לשנע באמצעות גמלים, ובחודשים שעד המתקפה ריכז וינגייט בסודאן שמונה עשר אלף גמלים לקראת המבצע.^[35] וינגייט קרא לכוח "כוח גדעון" על שם השופט המקראי גדעון, שכן בכוונתו הייתה להכות באויב מכה ניצחת, כשם שהכה גדעון באויביו. הכוח כלל כמאתיים סואדנים ואלף לוחמי מחתרת אתיופים.^[30] בעת שפיקד על הכוח, קיבל וינגייט דרגה זמנית של לויטננט קולונל, שנשללה ממנו עם תום המערכה.

עם תחילת הלחימה ביולי 1940 שהו בקניה כוחות גדולים הנאמנים לבריטניה. בין אלו היו יחידות דרום אפריקאיות, שמנו כששת אלפים לוחמים, יחידות מקומיות שמנו כאלפיים לוחמים, יחידות ממערב אפריקה הבריטית, שמנו כששת אלפים לוחמים נוספים, ושתי חטיבות של רובאי המלך האפריקאים, ובסך הכל למעלה מעשרים אלף לוחמים.^[36] יחידות אלו לא הופעלו עד לנובמבר 1940. בנובמבר 1940 ביקר יאן סמאטס בקניה, והחליט לתאם שימוש בכוחות אלו לשם התקפה על נמל קיסמאיו בסומליה. בראש הכוחות הועמד הגנרל אלן קנינגהם, בסופו של דבר כלל עיקר הכוח הלוחם שעמד לרשותו שלוש דיוויזיות, הדיוויזיה האפריקאית ה-11, הדיוויזיה האפריקאית ה-12 וכן הדיוויזיה הדרום אפריקאית ה-1.^[8]

במקביל למערכה היבשתית ניסו ספינות שייטת הים האדום האיטלקית, על אף נחיתותן לעומת הכוח הימי הבריטי העדיף, לפגוע בנתיבי התעבורה במפרץ עדן אל ים סוף ותעלת סואץ. בשלב מוקדם בלחימה, בחודש יוני 1940, אבדו ארבע משמונה הצוללות של שייטת הים האדום (שלוש מהן הוטבעו, בניסיונות לפגוע בתעבורה הימית הבריטית בים האדום, ואחת עלתה על שרטון). במהלך החודשים הבאים אירעו מספר תקריות, שהמשמעותית ביניהן הייתה ניסיונן של משחתות וצוללות איטלקיות, ב-21 באוקטובר 1940 לפגוע בשיירה בריטית גדולה בדרכה מהאוקיינוס ההודי לנמל פורט סודאן ומשם לתעלת סואץ. שיירה זו, בעלת הקוד B-7, כללה 31 ספינות משא מלוות בספינות קרב ובחיפוי אווירי מבסיס חיל האוויר הבריטי בעדן. הקרב הסתיים בעלייתה של המשחתת האיטלקית "נולו" על שרטון, והשמדתה על ידי מפציצי בלנהיים של ה-RAF למחרת.^[37]

השמדתה של שייטת הים האדום האיטלקית הייתה אחת ממטרות הלחימה, שכן כל עוד זו פעלה הוכרז ים סוף ומפרץ עדן כ"אזור לחימה" ובשל חוקי הנייטרליות של ארצות הברית הייתה ספנות אמריקאית מנועה מלנוע בנתיבים אלו.^[38] עם פתיחת הלחימה היבשתית נותרו עדיין מספר צוללות ומשחתות פעילות, שפעלו מבסיסן במאסאווה.

עם התחזקות הכוח הבריטי בסודאן, החל הפיקוד הבריטי לשקול פעולות התקפיות מקדמיות לתקיפה העיקרית המתוכננת. בנובמבר נשלח הגנרל ויליאם סלים שפיקד על חטיבת הרגלים ההודית העשירית, שתוגברה בפלוגת טנקים, לפעולה לכיבוש מוצבים איטלקים בגלבט (Gallabat) ומטמה (Metemma). גלבט הוא כפר בסודאן, על גבול סודאן ואתיופיה, שבמרחק של כשלושה קילומטרים ממנו כפר באתיופיה הקרוי מטמה. גלבט נכבשה ביולי על ידי האיטלקים, והוחזקה בנובמבר 1940 על ידי כוח של כ-5,300 חיילים, איטלקים ומקומיים, המתוגברים בארטילריה ובחימוש אנטי-טנקי.

הפעולה החלה ב-6 בנובמבר 1940. גלבט עצמה נכבשה באבדות קטנות לכוח התוקף, וחיל המצב שהיה בה הושמד. עם זאת, בפעולה הושבתו רוב הטנקים עקב תקלות מכניות, וכן נחל ה-RAF תבוסה בקרב האוויר, ואיבד את השליטה בשמי המערכה. הניסיון להחזיק במוצב לא צלח, לאור מתקפות אוויר כבדות של האיטלקים, וב-7 בנובמבר נסוגו הבריטים מגלבט, וזאת מבלי להמשיך בתקיפה המתוכננת על מטמה. בפעולה איבדו הבריטים 86 חיילים בריטים ו-86 חיילים הודים, והאיטלקים סבלו אבדות של כ-600 איש.^[39] לאחר הקרב המשיכו הבריטים להחזיק במוצבים שולטים בהרים שמעל גלבט, אך לא המשיכו במתקפות כלפי גלבט ומטמה.

במהלך החודשים שלאחר מכן, עד המתקפה שבתחילת 1941, המשיכו הבריטים בפעולות הטרדה והתקפה כנגד הכוחות האיטלקים בסודאן ועל גבול סודאן. הכוחות במוצבים השולטים על גלבט תוגברו, וכן נמשכו פעולות ההטרדה והמתקפות באזור קסאלה. באזור קסאלה פעל כוח קומנדו ממונע קטן בשם כוח איילה (Gazelle Force) בפיקודו של קולונל פרנק מסרווי, שעסק במתקפות על קווי התובלה והתקשורת של האיטלקים בגבול סודאן-אתיופיה ובמיוחד באזור קסאלה.^[40] בתקופה זו תוגבר מאוד ה-RAF בגזרה, והמטוסים המיושנים הוחלפו במטוסי הוקר הוריקן וגלוסטר גלדיאטור. ההוריקנים היו עדיפים על מטוסי הפיאט CR 42 האיטלקיים שהיו בזירה, והגלדיאטורים היו לפחות שווים להם, ושניהם היו עדיפים בהרבה על מפציצי סבויה-מרקטי. הלוחמה האווירית והלוחמה הזעירה היבשתית נמשכה עד תחילת מתקפת הנגד הבריטית - אתיופית באמצע ינואר 1941.

המערכה, שנועדה למוטט את שלטונה של איטליה במזרח אפריקה, תוכננה לכלול שלוש תנועות כנגד הצבא האיטלקי. תנועת מלקחיים בריטית בה ינוע הכוח הצפוני, בפיקודו של פלאט, מסודאן דרך קסאלה לאריתריאה ומשם דרומה, והכוח הדרומי בפיקודו של קנינגהם ינוע מקניה לכיוון קיסמאיו שבסומליה, ומשם צפונה להיפגש עם פלאט ולסגור את תנועת המלקחיים. במקביל, שקד וינגייט על הצתת המרד האתיופי. מזה חודשים פעל בתוככי אתיופיה מאחורי קווי האויב האיטלקי. השלב הראשון במתקפה המתוכננת היה מרידתם של האתיופים במחוז גוג'אם. תוכנן כי האות לפתיחת המרד יינתן עם חזרתו לגבולות אתיופיה של הנגוס, היילה סלאסי, ששהה בגלות מאז הכיבוש האיטלקי, ומזה חודשים שהה בחרטום וביחד עם וינגייט עמל על קידום המרד.

ב-20 בינואר 1941 שב היילה סלאסי לאתיופיה, והכריז על המרד בשלטון האיטלקי. סלאסי יצא מח'רטום במפציץ בריטי, כשלצידו וינגייט. בשדה התעופה בחרטום נקראו דברי ברכה של ה"קאיד" ('המנהיג' בסודאנית, כינויו של פלאט), וסלאסי יצא לדרכו אל שדה תעופה מאולתר שאילתרו אנשי הגדוד האתיופי השני בעיירה אום אידלה באתיופיה, הסמוכה לגבול עם סודאן. שניים מבניו של סלאסי, יורש העצר אספא ווסן ובן נוסף שנשא בתואר הדוכס מהרר, שהו מזה יומיים באום אידלה. במקום נערך טקס קצר, בהשתתפות סלאסי, בניו, אנשי אצולה וכמורה וקצינים בריטים. סלאסי סקר מסדר של אנשיו כשהוא מניף את דגל אתיופיה ולאחר מכן נשא נאום בו קרא לאומה האתיופית להתאחד כנגד האיטלקים, גם אלו ששיתפו פעולה בשנות הכיבוש. בנאומו אמר "עוונכם נסלח לכם. בואו עתה שכם אחד להחזיר את עצמאות מלכותנו העתיקה ולגרש את הכובש משטח ארצנו היפה"^[41] לאחר המסדר יצאו אנשי הפמליה במסע יבשתי קצר אל הבסיס בבליה, שם נחצבו מנהרות שאמורות היו לשמש כמטהו של סלאסי, ולהגן עליו מפני מתקפה אווירית איטלקית.^[42]

מרכזה של המרידה היה בחבל גוג'אם באתיופיה. עם תחילת המרידה התרכזו האיטלקים בשלושה מתחמים מבוצרים, בבוריה, דברה מרקוס ובהרדר גיורגיס. וינגייט סבר כי אם יצליח לפגוע בקווי התחבורה והאספקה של האיטלקים, ולנתק את דברה מרקוס מהמרכז באדיס אבבה, יוכל לבודד את גוג'אם, ובסופו של דבר להכניע את הכוח האיטלקי החזק שהתבצר במחוז.^[43]

הקרבות החלו בפברואר 1941. במקביל התנהלה מערכתו של פלאט בצפון, באזור קרן, ששאבה אליה את משאבי חיל האוויר והסיוע של הצבא הבריטי ולמעשה פעל וינגייט כמעט ללא סיוע אווירי, כשהוא מסתמך על שני הגדודים הסדירים שעמדו לרשותו ולוחמי המחתרת, שלא רק שציודם היה נחות בהרבה משל האיטלקים, אלא שהם נשמעו לפקודתם של מנהיגים מקומיים ולא היו כפופים לשרשרת פיקוד מסודרת. חימושו העיקרי של כוח גדעון היה רובי ספרינגפילד, מקלע ברן לכל כיתה, ורובה נגד טנקים למחלקה.^[44] תנועתו של הכוח הייתה באמצעות גמלים.

הצלחתו הראשונה והחשובה של כוח גדעון הייתה בקרב על בוריה, במרץ 1941. המתקפה על בוריה החלה בסוף פברואר 1941, לאחר כיבושן של נקודות אסטרטגיות חשובות בחבל גוג'אם, דנגילה ואנג'ברה, מוצבים אסטרטגיים שהיוו חלק ממאחז השליטה האיטלקי בגוג'אם.^[45] בעוד שמנקודות אחרות בגוג'אם נסוג הצבא האיטלקי כמעט ללא קרב, הרי שבבוריה ניסה להתגונן.

בוריה עצמה הייתה מצודה המוגנת בארטילריה, מבוצרת היטב, וחיל המצב בה היה בסדר גודל של שתי חטיבות.^[46] וינגייט תקף את המוצב המבוצר באמצעות שני גדודיו, והלוחמים הבלתי סדירים. האיטלקים סברו כי הם מותקפים בכוח של לפחות שישה גדודים, המהווים שתי חטיבות סדירות, ועשרת אלפים לוחמים בלתי סדירים נוספים.^[47]

ב-4 במרץ החליט המפקד האיטלקי כי אינו יכול לעמוד במתקפה מול הכוח שסבר שהוא עדיף על כוחו, ונטש את מוצב בוריה בדרכו לדברה מרקוס. הכוח שעזב את בוריה כלל כעשרת אלפים לוחמים, כולל משוריינים, פרשים וארטילריה.^[48] ב-6 במרץ נתקל הכוח האיטלקי הנסוג בגדוד האתיופי השני. על אף שהאיטלקים ספגו 120 הרוגים ו-500 פצועים, היה כוחם עדיף על כוחם של האתיופים, ואלו נאלצו לסגת. בהמשך הנסיגה נגרמו לאיטלקים אבדות קשות כאשר בדרכם עמדו אנשי הגדוד האתיופי השני, ומאחוריהם חייליו הסודאנים של וינגייט, כאשר באגפם מזנבים בהם הלוחמים האתיופים הבלתי סדירים, בסך הכל כאלף לוחמים אל מול עשרת אלפים הלוחמים האיטלקים הנסוגים.^[49] במהלך הלחימה נלקחו מאות שבויים, ו-1,700 לוחמים ערקו לשורות הצבא האתיופי.^[50] ב-9 במרץ הגיע הטור לדברה מרקוס, שם התרכזו הכוחות שנמלטו ממוצבים נוספים בגוג'אם כאנג'ברה, מנקוסה, ג'יגה ודמבצ'ה.^[48]

בתחילת מרץ 1941 עמדו אנשיו של וינגייט מול הכוחות המבוצרים במתחם דברה מרקוס, שכלל את העיר עצמה, וכן שורה של מתחמים מבוצרים מסביבה. וינגייט הבין את הצורך לפעולה מהירה לניצול התנופה, וכן היה חשש כי התמהמהות תאלץ את היילה סילאסי להימלט מהאזור, ובכך תפגע ביוקרתו. במתחם המבוצר התבצרו כ-15,000 לוחמים איטלקים, שהיו מצוידים בארטילריה ומכונות ירייה, וכן נעזרו בסיוע אווירי. היה ברור לווינגייט כי מתקפה חזיתית על המתחם תיכשל.^[51]

במשך כחודש תקף וינגייט את המתחם בפשיטות ליליות, כשהוא נמנע מהתקפות ישירות על האויב, תוקף ונסוג לסירוגין. על הפשיטות פקד וינגייט עצמו. האזור שבו היה מצוי המתחם המבוצר של דברה מרקוס היה נתון לשליטתו של מנהיג מקומי בשם ראס היילו ששיתף פעולה עם האיטלקים, ועמד בראשם של 6,000 לוחמים.^[52]

ב-3 באפריל החליט המפקד האיטלקי של דברה מרקוס, קולונל די בריגדה סרנו מרוונטנו, לסגת מהמתחם עם אנשיו, ולנסות להגיע לאדיס אבבה. הוא מסר את העיר לידי ראס היילו ואנשיו, וזה מסר את העיר מיד לידי היילה סלאסי. תוכניתו של וינגייט לחסום בחבלה את דרכו של מרוונטנו ואנשיו, דרך הנילוס הכחול דרומה לאדיס אבבה, נכשלה עקב בגידת מנהיג מקומי בשם ליג' בליי זלקה, שבמקום לסייע לקציני החבלה שאמורים היו למקש את הדרכים ולפוצץ את הגשרים, עצר אותם, לאחר שקיבל שוחד מהמפקד האיטלקי.^[53] ב-6 באפריל נכנס היילה סלאסי ברוב טקס אל בירת גוג'אם, דברה מרקוס. הייתה זו תחנה חשובה בדרכו לאדיס אבבה. האיטלקים המפוזרים במתחמים ברחבי החבל נכנעו, פרט לאלו שניסו עדיין להגיע בשיירה אל אדיס אבבה.

למרות כישלונו של וינגייט לחסום את דרכם של האיטלקים באמצעות חבלה, מצא הכוח האיטלקי בפיקודו של מרוונטנו כי הדרך לאדיס אבבה חסומה וכי זו נפלה בינתיים לידי אנשיו של קנינגהם שהגיעו מדרום. הכוח פנה מזרחה והגיע לאזור אג'יבר, כשאנשיו של וינגייט בעקבותיו. חייליו של וינגייט היו בסדר גודל של שלוש פלוגות,^[54] במהלך המרדף התווספו אליהם עוד כ-2,000 מלוחמיו האתיופיים של היילה סלאסי.^[55] וינגייט הבין כי גם עם כוח זה לא יוכל להתעמת חזיתית עם האיטלקים, והוא החל בהתכתבות עם מרוונטנו. לבסוף, ב-21 במאי נכנע מרוונטנו ללא קרב. לאחר כניעת הכוח האיטלקי שב וינגייט לאדיס אבבה, ושם הורה לו קנינגהם לשוב לקהיר, והשיב אותו לדרגת המייג'ור אותה נשא לפני המערכה.

בקהיר ניסה וינגייט לאבד עצמו לדעת, כפי הנראה כתוצאה משימוש בתרופה נגד מלריה שהייתה בעלת תופעת לוואי המביאה לפסיכוזה.^[56] לאחר מכן נשלח בחזרה לאנגליה. במהלך החודשים בהם פיקד על "כוח גדעון" הצליח וינגייט לגרש את האיטלקים מגוג'אם, לתרום תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של הכוחות הסדירים הבריטים שביצעו במקביל את תנועת המלקחיים שהכריעה את המערכה, למנוע מהאיטלקים לשלוח תגבורות לאריתריאה בתקופת קרב קרן, בה הייתה חשיבות לכל תגבורת שהגיעה לשדה הקרב,^[57] להשיב את היילה סלאסי לכסאו וליישם את עקרונות הלחימה הזעירה שיישם לפני כן בארץ ישראל ולאחר מכן במערכה בבורמה.

ערך מורחב – הקרב על אל-כופרה (1941)

במקביל לפעולות המורדים האתיופים, והמאמץ העיקרי במערכה - הפלישה מסודאן ומקניה לאריתריאה, לסומליה ולאתיופיה, ביצעו אנשי צרפת החופשית בפיקודו של פיליפ לקלרק פעולה חשובה בלוב, שהיה בה כדי להשפיע על המערכה העיקרית. נקודת חיבור חשובה בין הכוחות האיטלקים בלוב, ובין אלו שבמזרח אפריקה, הייתה נווה המדבר הלובי אל-כופרה. לקלרק, ועמו כוח של קבוצת המדבר ארוכת הטווח החליט לכבוש נקודה זו, ובכך לנתק את הקשר בין האיטלקים בלוב ובמזרח אפריקה, ולהקשות על אפשרות לתגבור הדדי של הכוחות בין שני חלקי האימפריה האיטלקית.

ב-27 בינואר 1941 יצא לדרכו כוח של קבוצת המדבר ארוכת הטווח בפיקודו של מייג'ר קלייטון לפשיטה שנועדה להוות מכה מקדימה שתקל את דרכו של כוח הפשיטה העיקרי שהכין לקלרק. הכוח, שכלל שש משאיות, אותר בדרכו על ידי חיל האוויר האיטלקי, והופצץ מהאוויר. מייג'ר קלייטון וכוחותיו ביצעו חילוץ ברגל באדמת המדבר הקשה מרחק מאות קילומטרים בחזרה לקווי הצרפתים.^[58]

לקלרק, שאיבד את אלמנט ההפתעה, החליט להמתין עוד מספר ימים. טייסי צרפת החופשית ביצעו טיסות מודיעין שנועדו לקבל מידע על הבסיס האיטלקי, וב-17 בפברואר 1941 יצא לקלרק לדרכו, כשעמו 350 מתנדבים, ותותח אחד.^[59]

בסוף פברואר הגיע לקלרק למצודת אל-טאג הסמוכה לאל-כופרה, לאחר שבמשך מסעו התעמת עם כוחות ניידים איטלקים והדף אותם לאחור.^[60] לאחר מצור בן עשרה ימים כבש את המצודה.^[59] לאחר כיבוש המצודה נפלו בידיו 414 שבויים, מהם 12 קצינים איטלקים, 52 מש"קים איטלקים, והיתר חיילים מקומיים, ושלל רב.^[58][61]

במהלך החודשים שקדמו לפלישה לאריתריאה, עסקו הבריטים בהטרדת האיטלקים באזורי גלאבאט וקסאלה, באמצעות כוח 101 של סנפורד וכוח איילה של מסרווי. הפיקוד הבריטי תכנן בתחילה מבצע מוגבל שמטרתו כיבוש אזור קסאלה והסרת האיום האיטלקי על סודאן, כמו גם מניעת נסיגת האיטלקים מקסאלה לתוככי אתיופיה. באמצע ינואר 1941 החלו האיטלקים, בפיקודו של הגנרל לואיג'י פרושי בנסיגה מאזור קסאלה. נסיגה זו, שהקדימה את התוכנית הבריטית, חייבה את תחילת מתקפתו של פלאט. לאור התפתחות זו, ולאור ההצלחות במערכה במדבר המערבי, שאיפשרו ריכוז המאמצים במזרח אפריקה מבלי שיהיה צורך לשלוח חיילים מחזית זו למדבר המערבי, החליט ויוול על מתקפה רבתי שמטרתה כיבוש אריתריאה כולה.^[62]

סדר הגודל של הכוחות שעמדו לרשות פלאט היה שתי הדיוויזיות ההודיות, הרביעית, בפיקודו של מייג'ר ג'נרל נואל ברספורד-פיירס והחמישית בפיקודו של מייג'ר ג'נרל לואיס הית'. פלאט נאלץ להשאיר חלק ניכר מכוחותיו להגנת סודאן, וכך כללה כל דיוויזיה תוקפת שתי חטיבות בלבד. רגימנט טנקים שהגיע לפורט סודאן לא היה זמין לתחילת המתקפה, עקב בעיות תחבורה בדרכי העפר של סודאן, ואי התאמת מערכת הרכבות לתנועת מובילי טנקים.^[63] ב-18 בינואר כאשר היה ברור כי האיטלקים עוזבים את קסאלה, נתן פלאט את הפקודה לפתוח במתקפה.

הדיוויזיה ההודית הרביעית התקדמה מקסאלה לאגורדאט בדרך הצפונית דרך וואשאי וקרו. הדיוויזיה ההודית החמישית התקדמה מקסאלה לאגורדאט בדרך הדרומית דרך טסנאי אייקוטה וברנטו.

המכשול הראשון למתקפה היה בקרו, עליה הגנו חמישה גדודים איטלקים. הבריטים הצליחו לאגף את העמדה האיטלקית ולכתר אותה, ולנתק את קווי הנסיגה והאספקה שהובילו מזרחה לקרן. בפעולה זו נפלו בשבי 1,200 חיילים.

אגורדאט עצמה הייתה מוגנת על ידי ארבע חטיבות רגלים, מספר טנקים בינוניים וקלים וסיוע ארטילרי. בשלב זה הצליחו הטנקים להגיע מסודאן ולעמוד לרשות הדיוויזיה הרביעית, ומתקפה משולבת של רגלים וטנקים הצליחה בכיבוש העמדות האיטלקיות באגורדאט.

בתוך תשעה ימים התקדמו כוחותיו של פלאט למרחק של 160 קילומטרים, כשהאיטלקים נסים לפניהם, והם מנתקים את קווי האספקה שלהם, מכתרים אותם ושובים אותם במספרים גדולים. בסך הכל נפלו בשבי 6,000 חיילים איטלקים, ועמם ציוד רב, טנקים, תותחים וכלי רכב אחרים. אבדה משמעותית לכוח התוקף הייתה עם פציעתו של בריגדיר ויליאם סלים, מפקדה של החטיבה ההודית העשירית, במתקפה אווירית ב-21 בינואר.

ב-21 בינואר דיווח מפקד חטיבת הרגלים ההודית השביעית, בריגדיר הרולד רואסון בריגס כי האיטלקים נסים מהעיירה קארורה, על חוף ים סוף בצפון. הוא ביקש רשות לרדוף אחריהם. בשלב זה תוגבר כוחו בחטיבה של צבא צרפת החופשית בפיקודו של הקולונל ראלף מונקלאר, שכללה חיילים מצ'אד וחיילים מלגיון הזרים שנלחמו במערכה בנורווגיה, בעת נפילת צרפת, ונקראו בשם "בריגדת המזרח" (Brigade d'Orient). כוח זה בפיקודו של בריגדיר בריגס, התקדם דרומה, לאורך ים סוף, תוך שהוא מסתייע באסדות וכלי שיט קטנים.^[64] ההתנגדות היחידה שעמדה בפניו הייתה בעיירה בשם קוב קוב, שם הצטיינו הצרפתים בלחימה.^[65] המטרה הייתה חבירה מצפון לכוחות ההודים שהגיעו לאזור קרן ממערב, לקראת המתקפה על העיר קרן עצמה, בה התרכזו עתה כוחות איטלקים רבים שנסוגו מאזורי הגבול עם סודאן. ב-1 במרץ עמדו אנשיו של בריגס כ-20 קילומטרים מצפון לקרן.

לאחר נפילת אגורדאט, הנמצאת ממערב לקרן, ניסו אנשי "כוח איילה" בפיקודו של מסרווי לרדוף אחר האיטלקים הנסוגים ולנתק את דרכם לקרן, עיר הנמצאת בעמק מישורי המוקף בהרים גבוהים. הדרך היחידה לקרן ממערב היא נקיק צר העובר בין פסגות ההרים. כל ניסיון להגיע אל אסמרה בירת אריתריאה, מאזור קסאלה, מחייב מעבר דרך קרן. בעיר זו התבצרו האיטלקים שהחזיקו באריתריאה, ושם נועדה להיערך ההתמודדות האמיתית. הצדדים חשו כי קרב זה יכריע את גורל המערכה המזרח אפריקנית כולה, וייתכן שאף את גורל המערכה במזרח התיכון.^[57]

אל מול ארבע החטיבות שהפעיל פלאט, וכוח בריגס שהגיע מצפון, ובסך הכל כ-13,000 חיילים, העמידו האיטלקים סך כולל של שלושים ותשעה גדודים, ושלושים ושש סוללות תותחים, כך שעל העיר הגנו למעלה מ-30,000 חיילים ו-144 תותחים, בפיקודו של הגנרל ניקולאנג'לו קרמינאו, שהיה כפוף לגנרל לואיג'י פרושי, מפקד החזית הצפונית.^[66] בין החיילים היו יחידות העילית של הצבא האיטלקי - האלפיניסטים, הברסיליירי והגרנדירים מסבויה.^[67]

משהגיעו אנשיו של מסרווי למרחק של כחמישה קילומטרים מהעיר, ב-5 בפברואר 1941, מצאו כי הדרך חסומה, וכי הנקיק נחסם באבנים וסלעים, והמנסה לעבור דרכו מותקף מכל הכיוונים מפסגות ההרים שמסביב. בימים שלאחר מכן ביצעו אנשי הדיוויזיה ההודית הרביעית ניסיונות להשתלט על הפסגות המובילות לקרן, ניסיונות שכשלו לאחר אבדות כבדות לשני הצדדים. לאחר כעשרה ימים לא הצליחו הבריטים להתקדם לעבר קרן, והנקיק נותר חסום.

פלאט מצא עצמו במצב בו הוא תוקף עמדה מבוצרת, שהדרך היחידה לכבוש אותה היא בהתקפה חזיתית בדרך הנמצאת בשליטה טופוגרפית מלאה של המגנים, ומסילת הברזל הקרובה ביותר נמצאת במרחק של כמאתיים קילומטרים. מעבר לכך, אלמנט ההפתעה שסייע עד אז להצלחת המתקפה, אבד.^[68] פלאט המתין גם להצטרפותה למערכה של טייסת מטוסי הוריקן של חיל האוויר של דרום אפריקה, שכן היכולת האיטלקית בזירה זו להפעיל חיל אוויר נפגעה קשה, ולרשות מגיני קרן לא עמד סיוע אווירי ולא הייתה הגנת נ"מ.^[8] בתקופה זו פורק "כוח איילה" ומסרווי הופקד על החטיבה ההודית התשיעית. הדיוויזיה ההודית החמישית, שהמתינה עד אז באזור אגורדאט, הוכנסה למערכה, וכוחותיו של בריגס, כשעמם אנשי חטיבת המזרח של הצרפתים החופשיים, התקרבו לעיר מצפון מזרח, דבר שריתק אליו חלק משמעותי מהכוח המגן ותרם להצלחת ההתקפה המתוכננת. כוח בריגס איים גם על מאסאווה שהייתה מפקדתה של שייטת הים האדום של הצי המלכותי האיטלקי, וחייב השארת כוחות משמעותיים באזור החוף, מקום בו השפעתם על הגנת קרן תהיה אפסית.

המתקפה החלה ב-14 במרץ ונמשכה כשבועיים עד 27 במרץ. הלחימה הייתה עזה משני הצדדים. הבריטים לא הצליחו להשתלט על הפסגות השולטות על הנקיק, אך משכבשו הבריטים את עמדת המפתח המכונה מצודת דולוגורודוק, התישו עצמם האיטלקים בשמונה התקפות נגד כושלות.^[67] לאחר שלושה ימי לחימה, נעצרה המתקפה לשם היערכות מחדש, ובתקופה זו סבלו הכוחות ממתקפות נגד איטלקיות עזות. ב-25 במרץ חודשה המתקפה, וכעבור יומיים נפרצה הדרך אל העיר, וזו נפלה לידי הבריטים. הלחימה בקרן הייתה עזה. הבריטים ספגו כ-3,500 אבדות, ובהן כ-500 הרוגים. פלאט העריך כי מספר האבדות האיטלקי בהרוגים, פצועים ושבויים, גדול פי עשרים.^[69] מספר ההרוגים האיטלקים הגיע ל-3,000, כאשר בין ההרוגים האיטלקים נמצא גנרל בשם לורנציני, שמותו היווה את נקודת השבירה של מגני העיר, וריפה את ידיהם.^[67]

בקרבות על קרן נטלה חלק יחידת הקומנדו הארץ ישראלית קומנדו 51. היחידה נטלה חלק בתפיסת ההרים המקיפים את קרן, תוך לחימה קשה, בה הראו לוחמיה לא פעם גבורה והקרבה עצמית.^[70][71] בקרבות נהרגו שישה מלוחמי היחידה, ו-24 נפצעו. עם סיום הקרב צוינו חייליה לשבח על ידי הגנרל פלאט.^[72]

הניצחון בקרן הכריע למעשה את הקרב על אריתריאה. צ'רצ'יל כתב במכתב למשנה למלך בהודו, המרקיז מלינלית'גו כי "הקיסרות כולה נסערה נוכח ההישג של הכוחות ההודיים באריתריאה. פרשת ההתלהבות וההתמדה שבהן העפילו לפסגות התלולות של קרן וכבשון לבסוף מזכירה לי מאורעות מן הגבול הצפוני מערבי לפני שנים רבות."^[68] כאשר בשנת 1943 זכה ויוול בתואר רוזן החליט להיקרא "הרוזן מוינצ'סטר וקרן".

לאחר נפילת קרן המשיכה הדיוויזיה ההודית החמישית בפריצה מזרחה לכיוון אסמרה, בירת אריתריאה, בעקבות האיטלקים הנסוגים, ואילו הדיוויזיה ההודית הרביעית נותרה מאחור על מנת להשלים את כיבוש העיר קרן עצמה, ולאחר מכן נשלחה שוב לחזית המדבר המערבי.

בדרך בת שמונים הקילומטרים מקרן לאסמרה לא העמידו האיטלקים התנגדות של ממש. ניסיון יחיד לחסום את דרכם של הבריטים נערך בנקיק בשם אד טקלסן, אך הניסיון כשל, וכוחות הדיוויזיה ההודית החמישית המשיכו בדרכם אל העיר שנפלה לידיהם ב-1 באפריל. בעיר נפלו לידי הבריטים עשרת אלפים שבויים נוספים.^[67]

עם נפילתה של אסמרה, היה ברור כי היעד הבא של הצבא הבריטי הוא עיר החוף מאסאווה ששימשה כנמל הבית של שייטת הים האדום. החשש היה כי ספינות השייטת תיפולנה לידי הבריטים אם תיפול העיר לידיהם. מכיוון שכך הורה מפקד השייטת, תת-אדמירל בונטי, לארבע הצוללות השמישות שתחת פיקודו, להימלט אל נמל בורדו דרך נתיב כף התקווה הטובה. שתי ספינות נוספות, ספינת המשא "אריתריאה" ומשחתת נוספת, הגיעו לנמל קובה ביפן.^[73]

לאחר המלטות ספינות אלו מנתה השייטת מספר קטן של כלי שיט וביניהן שלוש משחתות שמישות, שלא היו בעלות טווח שיאפשר להן להימלט לנמלים רחוקים. כאשר הבריטים התקרבו לעיר ב-3 באפריל, החליט מפקד השייטת להשתמש במשחתות אלו לפשיטת התאבדות על הנמל הבריטי בפורט סודאן. משחתת אחת לא הצליחה לעזוב את נמל מאסאווה והושבתה בשל כשלים טכניים, ושתי משחתות נוספות התגלו על ידי מטוסי סיור בריטיים וטובעו. כל יתר הספינות של השייטת הושמדו על ידי צוותן.^[37]

לאחר אובדן כלי השיט העיקריים של השייטת, הצליחה סירת טורפדו איטלקית לפגוע במשחתת הבריטית "קייפטאון" שליוותה שיירה סמוך לחופי מאסאווה ב-8 באפריל. הייתה זו פעולתה האחרונה של שייטת הים האדום.^[10]

לאחר נפילת אסמרה המשיכו יחידות של הדיוויזיה החמישית ההודית, ואנשי כוח בריגס וחטיבת המזרח של צבא צרפת החופשית, במסע לעבר עיר הנמל מאסאווה, שהייתה היעד החשוב האחרון עליו הגנו האיטלקים באריתריאה. מגיני מאסאווה מנו למעלה מעשרת אלפים חיילים, ולרשותם עמדו תותחי חוף כבדים, אותם כיוונו אל הכוח התוקף, אך הם היו מנותקים ומבודדים וסבלו ממחסור בדלק, תחמושת ואספקה. בטרם תותקף העיר, הוכרזה הפסקת אש בת 18 שעות וניתנה למגני העיר הזדמנות להיכנע, אך המפקד האיטלקי ציית לפקודתו של מוסוליני, להגן על העיר עד הסוף, והחליט שלא להיכנע.^[74]

ערב הקרב ביקר הגנרל שארל דה גול את אנשי צבא צרפת החופשית המסתערים על מאסאווה. למחרת, ב-7 באפריל הסתערו אנשי לגיון הזרים המסופחים לחטיבת המזרח של הקולונל מונקלאר על העיר, כבשו את בית האדמירליות ואת הנמל בהסתערות מהירה, ומונקלאר קיבל את כניעתו של מפקד שייטת ים סוף, ועמו את כניעת עשרת אלפים מגיניה של מאסאווה.^[75]

מאסאווה הייתה מעוזם החשוב האחרון של האיטלקים באריתריאה. לאחר נפילתה נסוגו האיטלקים מאריתריאה דרומה לתוככי אתיופיה לאזור אמבה אלגי, שם הותקפו על ידי אנשיו של קנינגהם שהגיעו מדרום. עיר הנמל הקטנה אסאב החזיקה מעמד עוד מספר שבועות, ונפלה לידי הבריטים רק באמצע חודש יוני 1941.

ב-16 במרץ 1941 יצא הצבא הבריטי למבצע "מראית עין" (Operation Appearance), מבצע ימי ואווירי לכיבושה מחדש של ברברה. שני גדודים הודים ויחידת קומנדו סומלית יצאו מעדן בספינות והונחתו על חופי ברברה. הכוח אמור היה לנחות בשתי נקודות על חופי ברברה, ולכבוש את העיר במפתיע. הנחיתה, שהתרחשה בשעות הלילה, הייתה מבצע הנחיתה המוצלח הראשון מן הים שביצעו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

הכוחות הנוחתים נתקלו בהתנגדות סמלית, ואש סיוע יעילה מן הים הביאה לסיום כיבושה של ברברה בתוך שעות ספורות. הכוח התוקף ספג אבדות זניחות, ולקח בשבי למעלה ממאה איטלקים.^[76] בתוך שבוע לאחר הנחיתה בברברה נכבשה סומלילנד הבריטית כולה.^[77]

הכוחות הבריטים שנחתו בברברה המשיכו לתוככי אתיופיה וחברו לכוחותיו של קנינגהם באזור הראר.^[78] בכך הושגה מטרה חשובה, האפשרות לסייע באספקה מנמל ברברה לשלבים הבאים של המתקפה באתיופיה, כאשר הכוחות שוהים בעומק שטח האויב והולכים ומתרחקים מבסיסי הבית ונמלי האספקה שלהם.

בסוף שנת 1940 שהו בקניה שלוש הדיוויזיות שעמדו לרשותו של קנינגהם. אלו היו בעיקר בעמדה הגנתית, לנוכח המתקפות האיטלקיות, אך יאן סמאטס שביקר בקניה בנובמבר 1940 החליט להמריץ את השימוש בחיילים אלו למתקפה על קיסמאיו שבה ראה איום על מומבסה. הכוחות תוגברו בהתאם, אך קנינגהם לא התלהב לתקוף, והציע להמתין עד לאחר עונת הגשמים, באמצע מאי 1941. ב-2 בדצמבר 1940 כונסה פגישה בהשתתפותם של ויוול וקנינגהם. הוחלט כי על אף הפעולות המתוכננות באריתריאה, והמרד המתלקח בגוג'אם, לא תינקט אלא מתקפה מוגבלת כנגד קיסמאיו, ואף זו תצא לפועל במאי.^[79]

בינואר המריץ צ'רצ'יל את ויוול לפתוח במתקפה כוללת בדרום. בסופו של דבר השתכנע ויוול, והורה לקנינגהם לפתוח במתקפה על קיסמאיו, בחודש פברואר. המבצע נקרא "מבצע בד ציור" (Operation Canvas), והוא נועד לצאת לפועל ב-10 בפברואר.

בשלב זה החליטו האיטלקים כי סומליה האיטלקית אינה ניתנת להגנה. הכוח האיטלקי נערך עמוק בתוך סומליה, מאחורי נהר הג'ובה, שבשפכו נמצאת עיר הנמל החשובה קיסמאיו, בכוח של שש חטיבות, וכוחות נוספים של לוחמים מקומיים שהגיעו לסדר גודל דומה. אל מולן ערך קנינגהם ארבע "קבוצות חטיבה", שהורכבו אד הוק מיחידות שונות מתוך כוח האדם שעמד לרשותו.

בינואר 1941 החליט קנינגהם להתקיף את האיטלקים בדרום אתיופיה, על אף שמזג האוויר לא היה נוח למתקפה. הוא הבין כי לא יוכל להגיע לאזור אדיס אבבה, אך קיווה כי המתקפה תשיג כמה יעדים חשובים - תסייע לריכוז כוחות איטלקים באזור, ובכך תסיט את תשומת הלב ממה שנתפס כמאמץ העיקרי באזור הנהר ג'ובה וקיסמאיו, ותביא לפתיחת מרידה רחבת היקף של האתיופים באזור. למתקפה יועדה הדיוויזיה הדרום אפריקאית הראשונה, שהייתה מורכבת משתי חטיבות דרום אפריקאיות וחטיבה מזרח אפריקאית, וכן יועדה לסייע במתקפה חטיבה מזרח אפריקאית עצמאית.

ב-16 בינואר נפתחה המתקפה בהתקדמות למחוז גאלה סידאמו. הכוח התקדם בשלושה טורים, מאזור אגם רודולף מזרחה, בעומק של מספר קילומטרים בתוך הגבול האתיופי, עד העיירה מגה שהיוותה צומת דרכים חשוב בדרום אתיופיה. הקרב סביב העיירה ניטש כשלושה ימים, בתנאי מזג אוויר קשים, ורבות מהאבדות נבעו מחשיפה לקור ולגשמים. ב-18 בפברואר נכבשה מגה, ובה נפלו בשבי 600 לוחמים איטלקים.^[80] במגה נאלצו התוקפים לעצור את המתקפה, עקב תנאי מזג האוויר הקשים. העיירה מויאלה שבקניה, שנכבשה על ידי האיטלקים במאמץ רב ב-1940 נפלה לידי פלוגת פטריוטים אתיופים ב-22 בפברואר. עם כיבוש מויאלה, החזירו לעצמם הבריטים את כל השטח שאיבדו במתקפות האיטלקיות בתחילת המערכה.^[81] אזורי הגבול עם קניה ודרכי הגישה לאתיופיה מדרום נכבשו, והשליטה בהן הובטחה לפני עונת הגשמים. לאחר פעולות אלו נשמרה הדיוויזיה הראשונה של צבא דרום אפריקה בעיקר כעתודה, במהלך המתקפה העיקרית, ובחודש מאי הועברה ללוב, על מנת להשתתף בהמשך המערכה במדבר המערבי.

ב-24 בינואר יצא הכוח העיקרי של קנינגהם למתקפה. ארבע החטיבות המוגברות, שהיוו למעשה את הדיוויזיה האפריקאית ה-11 והדיוויזייה האפריקאית ה-12 פרצו לסומליה האיטלקית מקניה, והגיעו במהרה אל ביצורי האיטלקים שעל נהר הג'ובה. ב-14 בפברואר הושגה המטרה הראשונה, כאשר נפלה עיר הנמל החשובה קיסמאיו, אשר שכנה בשפך הנהר ג'ובה אל האוקיינוס האטלנטי. נפילת העיר היוותה מכה קשה לצי הסוחר האיטלקי. 5 ספינות סוחר נפלו בידי הבריטים, וארבע אחרות השמידו עצמן בנמל.^[82] המערך האיטלקי הבא היה קו ביצורים חזק בפיקודו של גנרל פייטרו גאזרה, אשר הוקם מעברו השני ולאורכו של נהר הג'ובה, כאשר העיירה ג'ליב ששימשה כמרכזו. ב-22 בפברואר נכבשה ג'ליב. הייתה זו תבוסה איטלקית משמעותית, עם כ-30,00 אבדות בהרוגים, שבויים ונעדרים.^[83] כן נפלו בידי הבריטים כמויות אדירות של נשק ותחמושת^[84] וחיל האוויר האיטלקי הוכרע בידי הטייסים הדרום אפריקנים שסייעו למערכה. הדרך לאורך החוף אל בירת סומליה, מוגדישו, הייתה עתה פתוחה.

לאחר כיבוש קיסמאיו הייתה הדרך אל מוגדישו פתוחה. בעוד שיתר הכוחות מטהרים את האזורים שנכבשו, ודוחקים את האיטלקים במעלה נהר הג'ובה, פרצה חטיבת הרגלים ה-11 את הדרך לאורך החוף אל מוגדישו. בפחות משלושה ימים, החל בבוקר 23 בפברואר 1941, ועד אחר הצהריים ב-25 בפברואר, גמאה החטיבה דרך בת 450 קילומטרים, וכבשה את מוגדישו, כמעט ללא התנגדות. בעיר עצמה נתפסו מאות אלפי ליטרים של דלק ודלק מטוסים, שהיה בהם כדי לאפשר את המשך המערכה הניידת, ולשלול מהאיטלקים אספקה חיונית.^[67]

בשלב זה הפך מסעו של קנינגהם לפשיטה ממונעת ומהירה^[8] היעד הבא שעמד בפניו היה העיר ג'יג'יגה, במרחק של כ-1,200 קילומטרים ממוגדישו, רובם דרך מדבר אוגדן. תוכנית זו הייתה שאפתנית ביותר, ודרשה יכולת מתקדמת של תובלה ואספקה. ב-1 במרץ יצאו אנשי הדיוויזיה האפריקאית ה-11 לכיוון צפון ממוגדישו, וכעבור 17 ימים גמאו את המרחק המתוכנן, והגיעו אל ג'יג'יגה. הנחיתה הבו זמנית של הכוחות הבריטים בסומלילנד הבריטית, והחבירה לכוחות הכובשים את ג'יג'יגה איפשרה את קיצור קווי האספקה, והקלה על המשך המערכה. המרחק בין ג'יג'יגה לברברה הוא 320 קילומטרים, בעוד שבסיסיהן העורפיים של הדיוויזיות האפריקאיות נמצאו במרחק אלפי קילומטרים בתוך קניה.^[85]

מג'יג'יגה המשיך קנינגהם לעבר מה שנראה כיעד האולטימטיבי של המערכה - אדיס אבבה. ב-26 במרץ כבש את הראר, ומשם המשיך לאדיס אבבה. כוחותיו של קנינגהם נכנסו לאדיס אבבה ב-6 באפריל 1941, לאחר שעברו 2,776 קילומטרים ב-53 ימים. כוחותיו של קנינגהם המשיכו לנוע צפונה, וב-20 באפריל חברו לכוחותיו של פלאט והשלימו את תנועת המלקחיים האדירה שהביאה לכיתור כלל הכוחות האיטלקים במזרח אפריקה. בשלב זה השלים קנינגהם השתלטות על מיליון קמ"ר, ולקח בשבי 50,000 חיילים במחיר של 135 הרוגים.^[27]

השתלטות הצבא הבריטי על קו מסילת אדיס אבבה-ג'יבוטי איפשרה הידוק הכיתור על כוחות וישי בג'יבוטי, שעמדו במצור ימי של הצי הבריטי. ויוול סבר כי יש להשתמש במסילה לשם העברת אספקה לאנשי וישי, ובכך לרכוש את אמונם ושיתוף פעולתם, ובסופו של דבר לאפשר שימוש בנמל ג'יבוטי לשם אספקה דרך מסילת הברזל לכוחות הבריטים באתיופיה, אך צ'רצ'יל נענה לדה גול, וביקש מוויוול להקפיד על הסגר.^[86] בסופו של דבר הודק המצור, אך המושבה עמדה בו כשנה וחצי נוספת, עד כניעתה לכוחות דה גול בדצמבר 1942.

ב-12 במאי נפגשו קנינגהם ופלאט לרגלי הר אמבה אלגי. על פסגת ההר התבצר הנסיך אמדאו הדוכס השלישי מאאוסטה, ועמו שאריות הכוח המבצעי האיטלקי באפריקה.^[8]

כניסת הכוחות הבריטים אל אדיס אבבה ב-6 באפריל לוותה בחששות כבדים לגורלה של האוכלוסייה האזרחית האיטלקית. נסיגתו של הדוכס מאאוסטה אל אמבה אלגי בראש צבאו, הותירה עשרות אלפי אזרחים איטלקים. הנשיא רוזוולט הביע דאגה לגורלם של אזרחים אלו, אך צ'רצ'יל סירב לקחת אחריות לגורלם כל עוד נמשכת המערכה, המלווה בבעיות לוגיסטיות קשות, שהמשך הלחימה אך מקשה על פתרונן.^[86] העיר הייתה עתידה להימסר לאתיופים, ואלו הבינו כי האיטלקים המצויים בעיר חיוניים לצורך אספקת שירותים טכניים של אספקת מים וחשמל, ועל אף החששות, לא בוצעו מעשי טבח. הגנרל ג'ורג' ברינק שהגיע לעיר ביצע מעצרים, וריכז את האיטלקים באחד מרובעי העיר עליו הוכרז עוצר החל מהשעה שש בערב.^[87]

ב-27 באפריל החל מסעו של היילה סלאסי מדברה מרקוס בשיירה מלכותית אל אדיס אבבה. המועד לכניסתו אל העיר תוזמן ל-5 במאי 1941, הוא היום בו מלאו חמש שנים לכיבושה של העיר בידי האיטלקים.^[27] כניסתו אל העיר הייתה בעלת חשיבות בינלאומית וניתן לה פרסום רב, בשל כך שכדברי צ'רצ'יל היה סלאסי "הראשון בשליטים החוקיים שגורש מכסאו ומארצו על ידי הפושעים הפאשיסטים והנאצים, והראשון לשוב מנצח"^[88]

בבוקרו של 5 במאי הגיעה השיירה המלכותית אל המבצר המצוי במרומי הר אנטוטו המשקיף אל העיר. משם ירד היילה סלאסי במסע רגלי אל העיר. בראש השיירה רכב וינגייט, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים, ורכוב על סוס לבן. אחריו צעדו חיילי הגדוד האתיופי השני, ובראשם אברהם עקביה, הנושא את הדגל האתיופי. לאחר מכן נעה שיירת מכוניות ובראשה סלאסי במכונית פורד פתוחה ועמו קצינים בכירים ואצילים אתיופים, ולאחריהם פלוגות סודאניות ואתיופיות נוספות. השיירה הגיעה אל הארמון המלכותי שבנה מנליק השני, שם הניף הקיסר בעצמו את דגל אתיופיה ונשא נאום בפני הקהל הרב שהתאסף שם. לאחר קבלת פנים וברכת הגנרל קנינגהם, הגיע סלאסי לארמון גואנטה לאול, שבנה בעצמו בטרם יצא לגלות, ובכך תם הטקס.^[89] אירוע היסטורי זה מצוין מדי שנה ב-5 במאי כ"יום השחרור", הן באתיופיה, והן על ידי אנשי כת הרסטפרי, מעריציו של היילה סלאסי ברחבי העולם.^[90]

לאחר הכניסה לאדיס אבבה היה בדעתו קנינגהם לפנות לאחור, לאזור העיר ג'ימה, להכות את הריכוז האיטלקי הגדול שם, ולהבטיח את קווי האספקה שלו באזור האגמים. ויוול, שהיה להוט להעביר את הדיוויזיה הדרום אפריקאית הראשונה אל הלחימה במצרים, החליט להורות לו להמשיך בפנייה צפונה, על מנת לאפשר העברת אנשים וציוד מהחזית המזרח אפריקאית, בה נראה היה שהלחימה הוכרעה, לחזית המצרית, דרך עמק הנילוס, או דרך מאסאווה או פורט סודאן. ב-13 באפריל פנו הדרום אפריקאים צפונה, וב-8 במאי הגיעו לאמבה אלגי, שם התבצר הדוכס מאאוסטה ועמו 7,000 איש.^[91] החלטה זו של ויוול הייתה למעשה החלטה על סגירת תנועת המלקחיים באמבה אלגי. הכוחות הסודאניים של פלאט הגיעו לגזרה מצפון, הדרום אפריקאים של קנינגהם הגיעו מדרום, וניתקו את קווי הנסיגה של האיטלקים, כאשר את הלחץ על האיטלקים המבוצרים הגבירו הפרטיזנים האתיופים. ב-18 במאי פגע פגז תועה במקורות המים של האיטלקים במצודה, והדוכס מאאוסטה החליט להיכנע. נפילתו בשבי הייתה מכובדת, ונעשתה באופן צבאי ראוי וללא השפלה. הנסיך אמדאו, מצידו, הורה כי כל הנשק והאספקה יימסרו לבריטים ולא יושמדו, וכי המוקשים שפוזרו בשדה הקרב יפונו בטרם הכניעה.^[92] לאחר כניעת הדוכס מאאוסטה קיבל פייטרו גאזרה את תואר המשנה למלך, והמשיך בלחימה באזור ג'ימה.

לאחר נפילת אמבה אלגי, וכניעת הדוכס מאאוסטה, לא ניתן היה עוד לדבר על קיומה של מזרח אפריקה האיטלקית כיחידה שלטונית בעלת מבנה היררכי מוגדר. שני ריכוזים גדולים של איטלקים, ובהם מספר עשרות אלפי לוחמים, נותרו מבודדים בג'ימה תחת פיקודו של הגנרל פייטרו גאזרה, ובגונדר, תחת פיקודו של הגנרל גוליילמו נאסי, מספר מועט של מעוזים באזורים מבודדים והרריים המשיך אף הוא בהתנגדות. עונת הגשמים באתיופיה, בין יוני לספטמבר, הקשתה מאוד על ניהול פעולות הלחימה של שני הצדדים, וסיום הכנעת הכוחות הסדירים האיטלקיים נמשך עד נובמבר 1941.

עיר הנמל האריתראית אסאב, הייתה המעוז האיטלקי האחרון על חוף הים האדום. הסרתו המוחלטת של האיום על הספנות בים האדום חייבה סיום מהיר לנוכחות האיטלקית באסאב. ב-10 ביוני יצא לפועל "מבצע כרונומטר". יחידות של צבא הודו הבריטית הונחתו בלילה מן הים על חופי העיר, במבצע משולב של הצי הבריטי וה-RAF, וכבשוה בהפתעה. בעיר נתפסו שבויים רבים, לרבות שני גנרלים, ואנשי צוות אוויר. כן נתפסו מספר מלחים גרמנים.^[93]

לאחר כניעת בלגיה במהלך המערכה על צרפת, הוקמה בלונדון ממשלה בלגית גולה בראשות איבר פיירלו. ממשלה זו פיקדה על יחידות שכונו צבא בלגיה החופשית, והחזיקה עדיין במושבות, שהחשובה בהן הייתה קונגו, לימים הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. למושבה זו הייתה חשיבות אסטרטגית בתחילת המלחמה, שכן לא היה ברור אם ירצו הגרמנים לנסות ולתקוף בשטחי מזרח אפריקה הגרמנית לשעבר, מהם גורשו במהלך המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה. כמו כן, לא היה ברור האם תצטרפנה המושבות הצרפתיות באזור אל צרפת של וישי או אל צרפת החופשית. בתחילת 1941 נראה היה כי שיקולים אלו אינם רלוונטיים עוד, וניתן היה להשתמש בכוח הלוחם בקונגו לצורכי המערכה במזרח אפריקה. מכיוון שכך, נשלח הגנרל אוחוסט-אדוארט חיליארט, בראש שני רגימנטים שמנו 5,000 חיילים, קונגולזים ובלגים, לסייע לבעלות הברית בלחימה באיטלקים באפריקה.

חיליארט יצא למסעו בסוף ינואר 1941. הכוחות יצאו ממערב אפריקה, מאזור "בריכת סטנלי" שעל נהר הקונגו סמוך לברזוויל ולקינשאסה, ושטו לאורך מאות קילומטרים על נהר הקונגו. לאחר שהגיעו לעיירה בשם אקטי (Aketi) המשיכו בדרך היבשה אל ג'ובה שעל נהר הנילוס הלבן. הם פנו צפונה לאורך הנילוס הלבן, מהלך מאות קילומטרים נוספים, ולבסוף פנו מערבה, דרך ערבות סודאן, אל מערב אתיופיה. בתחילת מרץ, כעבור כשישה שבועות של מסע, חברו לכוחות אתיופיים מקומיים ולאנשי רובאי המלך האפריקאים באזור, ולחמו באיטלקים בעיירות אסוסה (Asosa) וגמבלה.^[94] המסע נמשך כ-3,200 קילומטרים.^[88] משהגיעו הלוחמים לאתיופיה נערכה עיקר הלחימה במהלך העונה הגשומה, לרוב כאשר הבלגים נמצאים בנחיתות מספרית של ארבעה לאחד. הבלגים איבדו כעשירית מאנשיהם, 462 איש, אך רק מעטים מתו בלחימה. רובם נפלו קורבן לאקלים, לתשישות ולמחלות.^[94]

בינתיים החמיר מאוד מצבו של המשנה למלך החדש, גנרל פייטרו גאזרה שהחזיק בעיר ג'ימה, אחד משלושת המעוזים האיטלקים האחרונים במזרח אפריקה. גאזרה עמד תחת התקפות בלתי פוסקות של לוחמים אתיופים מקומיים, וציפה כי יותקף בידי אנשיו של קנינגהם מיד לכשתסתיים עונת הגשמים. בסוף יוני נאלץ לעזוב את ג'ימה וקבע את מחנהו בעיירה סאיו (Sayo). חיליארט, שראה הזדמנות להתקיפו ולגבור עליו, תכנן מתקפה על סאיו, אך בטרם זו יצאה לפועל נכנע גאזרה לבלגים ב-4 ביולי.^[7] במהלך מסע הלחימה שבו הבלגים 15,000 חיילים.^[88] לאחר כניעתו של גאזרה, מונה גנרל גוליילמו נאסי, שהתבצר עם אנשיו בגונדר, למשנה למלך.

ערך מורחב – קרב גונדר

עם נפילת חייליו של גזארה בשבי, נותרה ההתנגדות האיטלקית היחידה בשני כיסים באזור גונדר. האחד בגונדר עצמה בפיקודו של נאסי, וכיס נוסף במקום שנקרא "מעבר וולצ'פיט" (Wolchefit). בגונדר התבצרו 3,000 איטלקים ועמם 6,000 לוחמים אתיופים, ובוולצ'פיט התבצרו 3,000 איטלקים ו-1,000 אתיופים^[95] עונת הגשמים מנעה את המשך הלחימה, אך בתחילת ספטמבר החלו הבריטים שוב במתקפה^[88] וב-26 בספטמבר נכנעו האיטלקים בוולצ'פיט, לאחר שעמדו במצור שהחל ב-15 באפריל.^[96]

כוחותיו של נאסי בגונדר המשיכו להילחם עוד כחודשיים. בסוף נובמבר הותקפה גונדר על ידי כוח משולב של בריטים, דרום אפריקאים, מערב אפריקאים וצרפתים חופשיים. המתקפה הסופית בוצעה על ידי לוחמים אתיופים מקומיים, בסיוע אווירי של חיל האוויר הדרום אפריקאי וב-27 בנובמבר נכנע נאסי.^[97] במערכת גונדר כולה נפלו בשבי 11,500 איטלקים ו-12,000 אתיופים.^[98]

פעולות כוחות בעלות הברית במסגרת המערכה במזרח אפריקה התאפיינו בתנועות איגוף וכיתור מהירות, והימנעות מעריכת התקפות חזיתיות על עמדות מבוצרות (למעט קרב קרן). זוהי אחת הסיבות לכך, שמספר הנפגעים שספגו הצדדים היריבים במהלך המערכה היה קטן, יחסית למערכות אחרות במלחמת העולם השנייה. גם האוכלוסייה האזרחית המקומית, הן מקרב ילידי המקום והן מקרב המתיישבים האיטלקיים, כמעט לא נפגעה במהלך הלחימה.

אבדות כוחות בעלות הברית במהלך המערכה כולה מוערכות באלפים בודדים. הבריטים איבדו כמה מאות חיילים בשלבים הראשונים של המערכה ובמתקפות האיטלקיות המקדימות. במהלך כיבוש סומלילנד על ידי האיטלקים ספג הכוח הבריטי המגן 38 הרוגים בלבד. הכוח בפיקודו של פלאט, שתקף מצפון, ספג את מירב האבדות, ואבדותיו בקרב הקשה ביותר של המערכה, הקרב על קרן, הסתכמו ב-500 הרוגים ו-2,500 פצועים. אבדות כוחותיו של קנינגהם, שתקפו מכיוון דרום, הסתכמו ב-150 הרוגים, 310 פצועים, 52 נעדרים ו-4 שבויים בלבד.^[99] האבדות שספגו הכוחות הנוספים - צרפתים, בלגים, פטריוטים אתיופים - שלחמו לצד הכוחות הבריטיים, היו בשיעור דומה.

קשה יותר להגיע להערכה מדויקת של מספר הנפגעים שספגו האיטלקים והכוחות המקומיים שלחמו לצידם. מה שברור הוא, שעיקר הכוח האיטלקי, למעלה מ-220,000 איש, נפל בשבי, ומספר הנפגעים בקרבו היה קטן יחסית. לגבי מספר ההרוגים, יש הבדלים ניכרים בין הנתונים המופיעים במקורות השונים. לפי מקור אחד, בקרב על קרן נהרגו 8,000 איטלקים ונפצעו 21,000 מתוך 40,000 מגיני העיר.^[100] מקורות איטלקים אחרים נוקבים במספרים הרבה יותר גבוהים, 28,000 הרוגים איטלקים ו-34,000 הרוגים מקומיים במהלך המערכה כולה.^[9] מקור נוסף מעריך, שאבדות הצד האיטלקי הסתכמו ב-6,500 הרוגים.^[101]

את המערכה במזרח אפריקה יש לראות בהקשרה, וביחס לאירועים אחרים בהם היו מעורבים הצבאות הלוחמים באותה התקופה. פיקוד המזרח התיכון של ויוול ניהל שתי מערכות בו זמנית, במזרח אפריקה ובמדבר המערבי, ובמקביל ניהל צבא איטליה את המלחמה הכושלת מול יוון ומערכה ימית בים התיכון מול הצי הבריטי. ניתן לראות מערכות שונות אלו בהקשר כולל.

יש הסבורים כי עיקר תרומתה של המערכה במזרח אפריקה הייתה בריתוקם של כוחות בריטים משמעותיים לזירה משנית זו, שמנע את השמדתם הכוללת של כוחות הציר בצפון אפריקה בתחילת 1941, והעניק לאיטלקים מרווח זמן עד הגעת כוחותיו של רומל, שהאריכה את הלחימה בשנתיים נוספות.^[9] אל מול ראייה זו יש הרואים דווקא את היכולת להניע כוחות בין החזיתות השונות, כהישגו הגדול של ויוול בשתי המערכות.^[28] את חוסר היכולת להכריע במערכה בצפון אפריקה יש לייחס, לפי דעה זו, לא לריכוז הכוחות במזרח אפריקה, אלא למשלוח כוח הסיוע הבריטי ליוון, פעולה שנתפסת כנכונה מבחינה פוליטית, אך חסרת כל הגיון צבאי.^[102]

עיקר ההשפעה של המערכה הייתה מהבחינה הלוגיסטית: המערכה הסירה את האיום האיטלקי על ים סוף, ואיפשרה תנועת כוחות אמריקאים לעבר תעלת סואץ שלא הייתה עוד על פי ההגדרה "אזור לחימה". המערכה איפשרה שימוש במושבות הבריטיות והצרפתיות שמדרום לסהרה כבסיסי אספקה ללחימה בזירות רחוקות - במערכת המדבר המערבי, אך גם דרך עיראק ואיראן לברית המועצות, בכך שהסירה את האיום וחיסלה את כוחות האויב באזור הנילוס העליון, ואיפשרה את קיומו של הקו האווירי בין פור לאמי לח'רטום, שהיה קו אספקה עיקרי של בעלות הברית במהלך המלחמה.^[7]

הניצחון במערכה היה גם הישג מוראלי חשוב, בתקופה בה המלחמה בכללותה נטתה לצד מדינות הציר,^[28] כמו גם מכה ליוקרתו של מוסוליני שנשענה במידה רבה על יומרתו להקים קיסרות איטלקית שתשתרע מלוב ועד סומליה.

חשיבות נוספת של המערכה הייתה בהיותה מבחן ליומרתו של וינגייט לנהל מבצעי חדירה עמוקי טווח מאחורי קווי האויב, תוך שימוש בכוחות סדירים הנלחמים לוחמת גרילה. בשיטות אלו, שפיתח וינגייט בארץ ישראל בשנות ה-30, נעשה שימוש לאחר מכן במערכה בבורמה, ובמקומות רבים אחרים ברחבי העולם לאחר מלחמת העולם השנייה.^[103]

מבחינת איטליה סימנה המערכה את קץ החלום על יצירת אימפריה איטלקית באפריקה. על אף שהלחימה במדבר המערבי נמשכה עוד כשנה וחצי לאחר כניעתו של הדוכס מאאוסטה, היה ברור לכל כי השלטון האיטלקי במזרח אפריקה, שאותו ביסס מוסוליני במלחמות עקובות מדם ובטבח אזרחים חפים מפשע, ובהקמתו השקיע מאמצים רבים בהון, בכוח אדם ובמשאבים, בא לקיצו. התבוסה, יותר משהייתה תבוסה צבאית חמורה, הייתה מכה אנושה ליוקרתו של הפשיזם האיטלקי, שבמשך שנים התבססה התעמולה שלו על הישגיה של איטליה ככוח כובש ומיישב במזרח אפריקה. מוסוליני עצמו, כאשר היה צריך להיפגש עם היטלר זמן קצר לאחר התבוסה, אמר לצ'אנו כי "כל הדם שבי לא יספיק כדי להסמיק מבושה... איך קרה שצרפת המובסת הצליחה לשמור על האימפריה שלה, ואנחנו, אדוני אירופה, איבדנו אותה..."^[104]

המערכה המזרח אפריקאית הייתה המערכה הראשונה והאחרונה במלחמת העולם השנייה בה לחם הצבא האיטלקי כשהוא לבדו. במערכות אחרות, כמערכה היוונית והמערכה במדבר המערבי התערב הצבא הגרמני והציל את האיטלקים מתבוסה מכרעת. מערכה זו הייתה אבן דרך בתלותו הגוברת והולכת של מוסוליני בברית עם היטלר, ובאובדן עצמאותה של איטליה הפשיסטית.

עם נפילת גונדר, הודיע הרדיו האיטלקי כי "מה שנלקח יושב בלחימה בזירות אחרות".^[97] התעמולה הפשיסטית טענה כי המושבות האיטלקיות שנפלו עוד תשובנה לידי איטליה, ובמזרח אפריקה עוד לחמו מתיישבים איטלקים בלוחמת גרילה עד הכניעה האיטלקית בשנת 1943, כאשר ברור היה כי ללחימה אין כל טעם, והשלטון האיטלקי במושבות אלו לא ישוב לעולם.

החששות הכבדים לגורלם של המתיישבים האיטלקים הביאו להסדר יוצא דופן בין הממשלה הבריטית לבין הממשלה האיטלקית, בתיווכה של שווייץ במסגרתו הוחזרו רוב המתיישבים לאיטליה במהלך שנת 1942.^[7]

מבחינת העם האתיופי הייתה המערכה מלחמת שחרור, והעובדה כי עצמאותה של אתיופיה הושגה לא רק באמצעות התערבות המעצמות האירופיות, אלא בהשתתפות משמעותית של לוחמים אתיופים, זכתה להדגשה רבה. אתיופיה, שהייתה עד אובדן עצמאותה, המדינה העצמאית היחידה במזרח אפריקה, ואחת משתי המדינות העצמאיות היחידות באפריקה כולה (לצד ליבריה), שבה ורכשה את מעמדה העצמאי, בעקבות סדרת הסכמים עם בריטניה בתקופה שמיד לאחר המערכה.

היילה סלאסי שב לכס השלטון, בברכת בעלות הברית, כמנהיגה המוכר של האומה האתיופית העצמאית, אך נדרש לו זמן רב לייצב את מעמדו מבית. בשנים שמיד לאחר המערכה עמד בפני מספר מרידות כנגדו, שהעיקריות ביניהן התחוללו ב-1943, 1944 ו-1952. תנופת הפיתוח שממנה נהנתה אתיופיה לאחר המלחמה, וכספים רבים, במיוחד כספי ארצות הברית שהושקעו בה, בוזבזו על חצר המלוכה ולא הגיעו אל העם. המבנה החברתי שכלל אצולה פיאודלית וכוח רב לכנסייה, מנע במשך זמן רב את התקדמותה של אתיופיה והתפתחותה.^[105]

מעמדה של אתיופיה איפשר לה להעלות דרישות טריטוריאליות באשר לאריתריאה שהייתה תחת כיבוש איטלקי מ-1885. מיד לאחר המלחמה נותרה אריתריאה כשטח חסות בריטי, אך בשנת 1952 החליט האו"ם על הקמת פדרציה בה תהיינה חברות אריתריאה ואתיופיה. ב-1962 הודיע היילה סלאסי על ביטולה של הפדרציה, וסיפוחה של אריתריאה כמחוז באתיופיה.

לאחר המערכה נותרו שני חלקיה של סומליה, סומלילנד הבריטית וסומליה האיטלקית, תחת שלטון בריטי. בהסכם פריז בשנת 1947 ויתרה איטליה על ריבונותה בסומליה, אך ב-1949 החליטה עצרת האו"ם להעביר את סומליה האיטלקית לנאמנות איטלקית לתקופה של עשר שנים. ב-1960 קיבלו שני חלקי סומליה את עצמאותם, והכריזו על איחודם למדינה אחת.

סיום המערכה במזרח אפריקה הותיר את אנשי וישי במזרח אפריקה מבודדים ונצורים. אל המצור הימי הבריטי שהוטל על המושבה מתחילת המערכה, הצטרף מצור יבשתי, כאשר מסילת הברזל שבין ג'יבוטי לאדיס אבבה, שהייתה קו האספקה העיקרי לג'יבוטי מן היבשה, נתפסה בידי הבריטים, והכוחות הבריטים הקיפו את המושבה מכל עבריה. למרות כל אלו המשיכה המושבה בנאמנות למשטר וישי, וסירבה להצטרף אל בעלות הברית, או להביע נאמנות לצרפת החופשית.

רק בדצמבר 1942, לאחר מבצע לפיד, בו כבשו בעלות הברית את מושבות צרפת בצפון אפריקה, והשתלטות גרמניה הנאצית על "האזור החופשי" בצרפת, הודיעו אנשי סומלילנד הצרפתית על תמיכתם באנשי צרפת החופשית.^[106]

עד לסיום מלחמת העולם השנייה נותרה סומלילנד הצרפתית תחת שליטה צבאית בריטית וממשל אזרחי צרפתי. ב-1946 קיבלה המושבה מעמד של "טריטוריה שמעבר לים".^[107] ב-1977 קיבלה המושבה עצמאות מלאה, והפכה למדינה עצמאית בשם ג'יבוטי.

מעורבותם של חיילים מהיישוב בארץ ישראל במערכה לא הייתה רבת היקף, אך לעיתים הייתה משמעותית. היו בודדים ששירתו במסגרת יחידות שונות של הצבא הבריטי, אם כטייסים, ואם כמקרה אברהם עקביה ששימש כעוזרו האישי של וינגייט. עם זאת, הוציא היישוב מתוכו שתי יחידות מאורגנות, שהיו בעלות תפקיד חשוב בלחימה. קומנדו 51, שהוקמה על בסיס כוח האדם של חלק מיחידות מתנדבי היישוב בחיל החפרים, שפורקו לאחר התבוסה במערכה על צרפת. יחידה זו, בה לחמו זה לצד זה 240 יהודים ארץ ישראלים, ו-120 ערבים ארץ ישראלים, לחמה באומץ רב ובהצטיינות בקרבות קרן, אמבה אלגי וגונדר, אך פורקה בסוף שנת 1941, וחייליה שולבו ביחידות אחרות.^[108]

תרומה נוספת, ומשמעותית, הייתה יחידת הרופאים שהגיעה למערכה בתחילת שנת 1941. בתקופה זו נראה היה כי בעיות השירות הרפואי לגדודי המורדים האתיופים שפעלו תחת פיקודו של וינגייט אינה יכולה להיפתר, אלא בהבאת רופאים מהמקום היחיד במזרח התיכון בו ניתן היה להשיג רבים מהם - ארץ ישראל. וינגייט ארגן משלחת של רופאים ארץ ישראלים שנכנסה לאתיופיה ביחד עם הכוחות הראשונים שהגיעו, וחלקם אף נותרו באתיופיה לאחר מכן, וסיפקו שם שירותי רפואה. אחרים המשיכו כרופאים צבאיים במערכות נוספות כגון המערכה במדבר המערבי.^[109] בין הרופאים אישים שעשו לאחר מכן שם בעולם הרפואה בארץ, כגון משה וולמן ואריה זסלני.

• וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שני, "שעתם הנאה", הוצאת עם הספר, תשי"ט
• וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", הוצאת עם הספר, 1961
• אברהם עקביה, עם וינגייט בחבש, הוצאת שחרות, 1944
• בריג' פ. יאנג, מלחמת העולם, 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1969
• אנדרו רוברטס, סערת המלחמה - היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2011
• שארל דה גול, המאבק לחרות, כרך ראשון - "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה

• ארצ'יבלד וייוול, דין וחשבון על המבצעים בפרוטקטורט של סומלילנד לונדון גאזט, מס' 37594, 2719 - 2727, 4 ביוני 1946
• ארצ'יבלד וייוול, דין וחשבון על המבצעים במזרח אפריקה נובמבר 1940 - יולי 1941, לונדון גאזט, מס' 37645, 3527 - 3599, 10 ביולי 1946
• ויליאם פלאט, מבצעי פיקוד מזרח אפריקה, 12 ביולי 1941 - 8 בינואר 1943, לונדון גאזט, מס' 37655, 3711 - 3720, 17 ביולי 1946
• סדר הכוחות של האיטלקים במזרח אפריקה, 10 ביוני 1940
• תמונות מכיבוש סומלילנד הבריטית (באיטלקית)
• המערכה הבלגית באתיופיה
• קונגו הבלגית הלוחמת
• Prince Amedeo Savoia-Aosta: The Warrior Prince of Italy (אורכב 16.10.2012 בארכיון Wayback Machine) אתר "קומנדו סופרמו"
• The Dismantling of the ltalian East African Empire אתר "קומנדו סופרמו"
• The Rise and Fall of Italian East Africa and the Battle of Keren (אורכב 29.07.2012 בארכיון Wayback Machine) אתר "קומנדו סופרמו"
• Battle of Keren (Feb-Mar, 1941) (אורכב 13.08.2012 בארכיון Wayback Machine) אתר "קומנדו סופרמו"
• Events of 1941 (אורכב 19.06.2012 בארכיון Wayback Machine) אתר "קומנדו סופרמו"
• סמל עברי, ‏קומנדו עברי בחזית אפריקה, מערכות 13, ספטמבר 1942

ערך מומלץ