אדום (עם)

באדום בהיר: תחום ההתפשטות המקסימלי של ממלכת אדום. מולדתם של האדומים - הר שעיר - חופפת לחצי המזרחי של התחום. באדום כהה: שטחי אידומיאה בה ישבו האדומים בימי בית שני, בעקבות דחיקתם מארצם על־ידי הנבטים

אֱדוֹם (באדומית: 𐤀𐤃𐤌 – אדם (בכתיב חסר);[1] באוגריתית 𐎜𐎄𐎎 – אֻדם;[2] באשורית ú-du-mu[3][4]) הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן ולעיתים שלטה על אזורים נרחבים ממזרח וממערב להם.[5] חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס.

השפה האדומית היא שפה כנענית, כמעט זהה לעברית מקראית, שנכחדה.[5] בכתובות בולט הרכיב התאופורי "קוס", הוא האל האדומי.

עם חורבן ממלכת יהודה בידי הבבלים, גלו האדומים מארץ מכורתם בשל לחץ הנבטים, והתיישבו באזור דרום הר חברון, שאוכלוסייתו היהודית הידללה. במקורות מימי בית שני נודע אזור זה בשם אִידוּמיאָה, ועריו הראשיות היו מרשה ואדורים. בימי החשמונאים, חבל אידומיאה סופח לממלכתם והאדומים גוירו, ולבסוף נטמעו בעם ישראל. בתרבות היהודית מתחילת הגלות נעשה "אדום" כינוי לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל העמים הנוצרים.

על פי ספר בראשית עשו הוא אדום, וצאצאיו וארצו נקראים על שמו.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם שזוהה כ"אדום" בכתב חרטומים
M17A2D46Z7G17
D36		 T14N25

רקע היסטורי לתקופת הברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המחקר הארכאולוגי, האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפנה"ס ובמשך כ-1,000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים[5].

במאות ה־19–13 לפנה"ס פקד את האזור שפל על רקע מלחמות בלתי פוסקות עם שבטים נודדים מהמדבר. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ־1300 לפנה"ס והשם אדום בכתובת אחרת מ־1215 לפנה"ס. ייתכן שיש קשר בין אדום לקבוצות הנוודים הלבנטיים שנקראו במצרית: "שוסו" ו"סותו" מכיוון שבכתובת שנכתבה מטעם חייל מצרי שישב במצודת גבול בוואדי טומילאט בתקופת פרעה מרנפתח ישנה התייחסות לאישור הגירה של "שבטי רועי שסו מאדום" לבורות השקיה במצרים העתיקה.[6]

מסורות מקראיות העוסקות באדום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר בראשית, עשו, תאומו של יעקב, הוא אדום, וצאצאיו וארצו נקראים על שמו: ”וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו”;[7][8] ”וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם”.[9]

עשו נזכר בספר בראשית כאב הקדמון של העם האדומי וארצו: ”וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם”;[10] ”וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם”;[11] ”וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר”[12].

בספר בראשית, פרק ל"ו מסופר על 12 שבטי האדומים. על פי המסורת המקראית, האדומים הם צאצאיו של עשו, אחי יעקב, והיריבות ביניהם לבין עם ישראל היא המשך ליריבות שהתקיימה בין עשו ליעקב. בתנ"ך מוזכרים האדומים פעמים מספר כשכניהם של בני ישראל.

בספר במדבר, פרק כ' ובספר שופטים, פרק י"א, פסוקים י"ח–י"ט, מסופר על סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל מעבר בארצם בדרך לארץ כנען:

”וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ; וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יהוה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ; נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר; דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה; וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה; וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.”

למרות סירוב מלך אדום, בני ישראל מצווים לא לשנוא אותם, בגלל הקרבה המשפחתית (זאת בניגוד לעמון): ”לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא”.[13]

ספר בראשית מספר על שמונת מלכי אדום שמלכו לפני תקופת המלוכה בישראל: בלע בן בעור מדנהבה, יובב בן זרח מבצרה, חושם מארץ התימני, הדד בן בדד מעוית, שמלה ממשרקה, שאול מרחובות הנהר, בעל חנן בן עכבור והדר מפעו[14].

שמו האדומי של יְעוּשׁ, מבניו של עשו, מופיע במקרא ומזוהה כאל דמוי אריה מן התקופה הקדם-אסלמית הנקרא יעֿותֿ (yaǧūṯ) בהוראת "מושיע", "העוזר". בנוסף מזוהה הוא עם האל הנבטי יעות המופיע בשמות פרטיים נבטיים. מסורות אסלאמיות המתייחסות לאל יעֿותֿ קובעות כי פולחנו התקיים בעיקר בקרב שבט מדֿחג' (مذحج) התימני ובשבטים ערביים קרובים אליו, והוא נזכר אף בקוראן: "ויאמרו איש אל אחיו: אל נא תעזבו את אלהיכם: את וד ואת סואע, את יעֿותֿ, את יעוק ואת נסר!" (סורא 71, פס' 22–23), בספרו של אבן אלכלבי "ספר האלילים" אשר מקשר בין יעֿותֿ לאחד מאלילים שפולחנם צוין בתקופתו של נוח. שמו של יעוש האדומי מצוי גם בכתובות תמודיות ובמיוחד בסמוך לגוראש שבתימן,[15] בנוסף ניתן למצוא עדות לשם 'יעש' בחרסי שומרון.[16]

בתקופת הברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שמהמאה ה-13 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אדום.[5]

על פי המתואר במקרא, ממלכת אדום נכבשה על ידי יואב בן צרויה בפקודת דוד המלך. הוצבו בה ניצבים והיא העלתה מיסים[17][18]. הצבא הישראלי הקדיש שישה חודשים לקבורת חללי המערכה ולהריגת כל הזכרים אשר באדום[19]. כיבוש זה פתח עבור ממלכת דוד ושלמה וממלכת יהודה אחריה את הדרך הראשית מדמשק לים סוף ונמל אילת.

בימי שלמה ניסו האדומים למרוד בישראל, בהנהגת הדד האדומי – שריד למשפחת המלכות האדומית[20]. עד ימי יהושפט, האדומים היו כפופים ליהודה[21], ואף הצטרפו למלחמת ישראל ויהודה במואב[22] (המאה ה-9 לפנה"ס), ובימי בנו של יהושפט, יורם, מרדו האדומים בממלכת יהודה: ”בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ. וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה, וְכָל-הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי-הוּא קָם לַיְלָה, וַיַּכֶּה אֶת-אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב, וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו. וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא.”[23]

עימות נוסף מתואר בימי אמציה מלך יהודה (המאה ה-8 לפנה"ס): ”הוּא-הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי-המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ יָקְתְאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.”[24]

אלה אדומית, המאה ה6-7 לפנה"ס

המלך עזיהו, בנו של אמציה, מוזכר כמי שכבש את אילת והשיבה ליהודה, כנראה מאדום: "הוא בנה את אילות, וישיבה ליהודה"[25]. בימי נכדו אחז, אדום כבשה את אילת, ושלטה בה, כנראה, בשיתוף ארמי-דמשקאי: "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם, וינשל את היהודים מאילות, ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה"[25].

כמה ממלכי האימפריה האשורית החדשה הזכירו כמה ממלכי אדום כוסאלים שלהם: תגלת פלאסר השלישי הזכיר את קוס־מלך שהגיש לו מנחה יחד עם מלכי הלבנט לפני 729 לפנה"ס.[3] סרגון השני כתב שמלכים שמרדו בו שלחו מכתבים למלכי פלשת, יהודה, אדום, מואב, ואלה היושבים על החוף, אשר הביאו מנחות לאלוהיו אשור, במטרה להפוך אותם לעוינים לו.[4] סנחריב הזכיר את איה־רם, כאחד ממלכי ארץ אמורו שהגישו לו מנחה לאחר מסעו ללבנט ב־701 לפנה"ס.[26] אסרחדון ואשורבניפל הזכירו את קוס־גבר בין עשרים ושניים מלכי חֿתִי ועבר הנהר שהגישו להם מנחות;[27][28] למלך זה השתייכה טביעת חותם מאום אל־ביארה.[1][29]

ממלכת אדום התאפיינה בגאות כלכלית ובהתפתחות תרבותית - בנייה וביצורים משוכללים, התיישבות צפופה, חקלאות ומסחר מפותחים ומכרות נחושת. דרכי מסחר בינלאומי חשובות עברו דרך אדום כמו הדרכים לעזה ולאשקלון, לסוריה ולערב. על עושרה של אדום יודעים לפי המס ששילמה לאסרחדון מלך אשור שהיה שנים עשר מנים כסף לעומת עשרה ששילמה יהודה או שני מנים זהב עבור עמון ומנה זהב אחד עבור מואב[5]. בכתובות אשוריות מוזכרת אדום בשמות: "Udumi" או "Udumu", ובכתובת אשורית של אסרחדון נזכרת מצודה מדברית בשם "אדומתו".[30]

פריטי פולחן מן האתר מצד חצבה שבערבה (מתוך אוסף מוזיאון ישראל). יש המזהים פריטים אלו עם אוכלוסייה אדומית

האדומים גם התפרסמו בקרמיקה המשובחת שלהם. במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס נכבשה אדום על ידי שבטי ספר נבטים שהשתלטו על דרכי המסחר העוברות בה ובנו בה את בירתם סלע אדום, והאדומים הוגלו ונעלמו בהדרגה. חלק מהם גלו לדרום יהודה לאזור שכונה במשך ימי בית שני בשם אידומיאה.[5] עוד בסוף תקופת בית ראשון פלשו האדומים לחלקים הדרומיים של יהודה. אוסטרקון ממכתבי ערד המתוארך לתקופה זו, עוסק בהיערכות לקראת התקפה אדומית על היישוב רמות נגב, ובסופו נכתב המשפט "פן תבוא אדום שמה"[31].

בזמן חורבן הבית הראשון, השתתפו כוחות אדומים בהחרבת בית המקדש, ככתוב בספר תהילים: ”זְכֹר ה', לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ עַד, הַיְסוֹד בָּהּ”[32]. אזכורים נוספים למעורבותם של האדומים בחורבן בית ראשון ניתן למצוא במגילת איכה, ספר ירמיהו ובספר עובדיה.

במקרא מופיעה שמה של העיר בצרה ששימשה כנראה כבירת ממלכת אדום, ובחלק מהתייחסויות שמה הופיע ככינוי מטונימי לאדום. עיר נוספת המופיעה ככינוי לאדום כולה היא תימן[33].

תקופת בית שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אידומיאה

בתקופת בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התיוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית. מחוז זה כונה באותה תקופה "אִידוּמיאָה".

זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, הצבא הסלאוקי הסתייע בהם בדיכוי מרד החשמונאים, ויהודה המכבי אף נלחם בהם, אך בשנת 125 לפנה"ס[34] השלים הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את המלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח,[35] על ידי העמדת ברירה בפניהם בין גירושם מהארצות אליהן נדדו אבותיהם, ובין גיור. מחקרים מודרניים מפקפקים בכך שהגיור נעשה בכפייה, וגורסים שרוב האדומים קיבלו את היהדות ברצון.[36] רוב האדומים בחרו להתגייר, מלבד שכבה קטנה של מתייוונים שברחה למצרים התלמיית.

בתקופת אלכסנדר ינאי מונה אדומי בשם אנטיפס לשמש כנציב אדום. בנו, אנטיפטרוס, הסית את בנו של אלכסנדר ינאי, הורקנוס, לנסות לקחת את המלוכה מידי אחיו אריסטובולוס, באמצעות הנבטים. מלחמת האחים שפרצה הקלה על השתלטות הרומאים על הממלכה החשמונאית, ואנטיפטרוס סייע בעדם לנהלה מאחורי הקלעים. ברבות הימים בנו הורדוס מונה על ידי הסנאט ברומא למלך יהודה, וכבשה, באמצעות שכירי חרב, האדומים, וצבא רומאי, מידי המלך החשמונאי האחרון אנטיגונוס. צאצאי הורדוס אחריו נשאו בתפקידים שלטוניים ביהודה או בחלקים ממנה במשך שלושה דורות נוספים, בכפיפות לרומא.

לדברי יוסף בן מתתיהו, במהלך המרד הגדול, עשרים אלף אדומים סייעו לקנאים לבצע טבח באנשי הפלג המתון, לרבות חיסול מנהיג ממשלת המרד חנן בן חנן.

בתרבות היהודית שלאחר הכיבוש הרומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רשב"ם, ״בני עשו היושבים בשעיר״ אינם זהים עם האדומים; בעוד האחרונים לא נתנו לבני ישראל לעבור בגבולם, יושבי שעיר איפשרו להם לעבור[37]. שד"ל הוסיף שרוב האדומים היו תחת שלטון מלך, ומיעוטם היו נוודים עם שלטון של אלופים, ומחמת מיעוטם לא העזו למנוע מישראל מלעבור בגבולם[38].

בספרות היהודית אדום הפכה סמל לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל עמי הנצרות האירופיים, כשהם מוזכרים בהקשר של אנטישמיות ודיכוי. הרב דון יצחק אברבנאל[39] טען שאדום קשורה לרומי ולנצרות, הן מבחינה דתית והן מבחינה היסטורית, הנוגעת לייחוסם של בני רומי ושל מלכיהם הראשונים. ר"ן טען שאמנם הרומאים אינם צאצאים של אדום, אבל מלכיה היו צאצאי אדומים.[40] לעומתו רבי אברהם אבן עזרא טען[41] שרומי אינם מצאצאי אדום, ומקור הכינוי הוא בכך שהדת הנוצרית נשמרה בתחילתה על ידי אדומים.

[דרושה הבהרה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אריה כשר, אדום ערב וישראל, יד יצחק בן-צבי, 1988

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדום בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 79–81
  2. ^ לוחות UT Krt, 128 I
  3. ^ 1 2 Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 115, 122–123
  4. ^ 1 2 Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 368
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 ראו למשל: אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, כרך א, ירושלים: מוסד ביאליק, 1950, עמ' 89–97
  6. ^ "סיימנו להניח לשוסו של אדום לעבור את מצודת מרנפתח אשר בצֶ'כּו, לברכות של פר אתום." (פפירוס אנאסטאזי ו')
  7. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ה
  8. ^ גם על דוד המלך נאמר (שמואל א', ט"ז, י"ב): "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר יְהוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא." יש מפרשים שאדמוני הוא ג'ינג'י ששיערו אדום
  9. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל'
  10. ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק ד'
  11. ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק א'
  12. ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק ט'
  13. ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ח'
  14. ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוקים ל"א–ל"ט
  15. ^ Dictionary of Deities and Demons in the Bible ; yaghut; 461–462
  16. ^ Samaria Ostraca 48;3
  17. ^ ספר שמואל ב', פרק ח', פסוק י"ד: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל-אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד".
  18. ^ ספר דברי הימים א', פרק י"ח, פסוקים י"ב–י"ג: "וְאַבְשַׁי בֶּן-צְרוּיָה הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף. וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים, וַיִּהְיוּ כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד".
  19. ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוקים ט"ו–ט"ז: "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת-אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל-זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר בֶּאֱדוֹם".
  20. ^ מלכים א', י"א, כ"ה
  21. ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ח
  22. ^ ספר מלכים ב', פרק ג'
  23. ^ ספר מלכים ב', פרק ח', פסוקים כ'–כ"ב
  24. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ז'
  25. ^ 1 2 מלכים ב' ודברי הימים ב'
  26. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
  27. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23-24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  28. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 141–142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את ספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107).
  29. ^ שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, מוסד ביאליק, 1992, עמ' 216–217
  30. ^ עולם התנ"ך, באתר כותר, עמודים 110–111
  31. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות: מגלות בבל עד ירידת בית חשמונאי, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 51, 53
  32. ^ ספר תהילים, פרק קל"ז, פסוק ז'
  33. ^ למשל ספר עמוס, פרק א', פסוק י"ב
  34. ^ מלחמות היהודים א 63, קדמוניות יג 257, אריה כשר
  35. ^ קדמוניות יג 257–258, קדמוניות טו 254, פטולמאיוס, סטראבון - גאוגרפיקה טז, 2, 34
  36. ^ אריה כשר, ימי ממלכת החשמונאים בתוקפה, מדינת החשמונאים, באתר מט"ח
  37. ^ רשב"ם, ספר דברים, פרק ב', פסוק ד'; כט
  38. ^ שד"ל דברים ב,ד. וראה רד"צ הופמן שם.
  39. ^ בפירושו לספר ישעיהו פרק ל"ה
  40. ^ דרשות הר"ן, דרוש שני. הוא אמר כן ע"פ התרגום לספר איכה (ד,כב): "רומי רשיעא דמתבנייא באטליא ומליא אוכלוסין מן בני אדום".
  41. ^ בפירושו על התורה, בראשית כ"ז מ'
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אדום_(עם)&oldid=39795058"