זכויות האישה

זכויות האישה הן זכויות אזרחיות וחירויות בסיסיות של נשים. זכויות אלו שונות מחברה לחברה, ותלויות בחוקים, במסורות, במנהגים מקומיים ובקודים התרבותיים של אותה חברה או מדינה. חלק מזכויות אלו נשללו מנשים בעבר, ועל פי תומכי זכויות האישה חלק מהזכויות האלה נשללות גם כיום על ידי החברה, שהיא פטריארכלית במהותה. לעיתים מדובר באפליה מעוגנת בחוק^[1] ולעיתים החוק הוא שוויוני אך אינו מיושם, דבר הגורר אפליה נגד נשים וילדות. המונח "זכויות נשים" מתייחס למעמדן בחברה ולזכויותיהן של כלל הנערות והנשים בכל גיל, ולא למעמדה של אישה בודדת.

זכויות הנשים בלב המאבק הן: הזכות לעצמאות, הזכות לרכוש, הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לחינוך והזכות לרבייה^[2]. התנועה הפמיניסטית מובילה את הפעילות למען זכויות נשים^[3], אף שזכויות נשים מעסיקות גם ארגונים הדוחים למעשה את הרעיונות המרכזיים של התנועה הפמיניסטית^[4].

תפיסת זכויות האדם כפי שהגדיר אותה הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק היא הבסיס להגדרת זכויות האדם ועל בסיסה התפתחה התפיסה ההגות והעשייה בתחום. ב־1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בנושא זכויות האדם והאזרח. ההצהרה נתפסת כמסמך יסוד המגדיר את זכויות האדם של כל בני האדם בהתייחס לביטחון אישי, עבדות, עינויים, הגנת החוק, חופש תנועה וביטוי, דת, ההתכנסות, וזכויות לביטחון סוציאלי, עבודה, בריאות, חינוך, תרבות, ואזרחות. זכויות אלו בבירור אמורות לחול באופן שווה על כל בני האדם ללא הבדל. עם זאת, שילוב בין מסורת, דעות קדומות, אינטרסים חברתיים, כלכליים ופוליטיים גרמו להדרת נשים מהגדרות זכויות האדם ה"כלליות" ודחק אותן להיתפס כ"עניין מיוחד" בתוך השיח על זכויות אדם. דחיקה זו של נשים בתאוריה ובעשייה בתחום זכויות אדם הוא השתקפות של חוסר שוויון בין המינים בעולם כולו^[2][5].

ההפרדה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי טבועה במבנה של החוק הבינלאומי משפיעה על נשים ברמה הבינלאומית וברמה המקומית. ברמה הבינלאומית, החוק מכיר רק בנציגי ישות מדינתית כמי שיכול לפגוע בזכויות אדם. מפירי זכויות אדם 'לא ממשלתיים' אינם נושאים באחריות, באופן ישיר, בחוק הבינלאומי. נשים נפגעות יותר מפרטים אינדיבידואלים ופחות על ידי המדינה או נציגיה. ברמה מקומית, הדיכוטומיה בין הציבורי לפרטי עשויה להצדיק את הבחירה של המדינה לא להתערב ביחסים משפחתיים, ולאפשר הפרות שיטתיות של זכויות האדם של נשים^[6][3]. הפגיעה שנגרמת בעקבות קבלת הדיכוטומיה בין הספירה הציבורית לפרטית באו לידי הביטוי ביותר בחומרה בהתייחסות לאלימות. האונס השיטתי והאלימות שהופעלה על ידי רשויות מדינה בנשים בעת המלחמה ביוגוסלביה לשעבר היא דוגמה אחת מני רבות לפגיעה בזכויות אדם של נשים בחסות המדינה. אבל הפגיעה הנפוצה ביותר בנשים וילדים מתרחשת בזירה הביתית על ידי בני זוגן או בני משפחה אחרים^[7].

העשור (1976–1985) הוקדש באומות המאוחדות לנשים. במהלך העשור התקיימו בחסות האו"ם מספר כנסים בהם גיבשו נשים מרחבי העולם תפיסה משותפת על תפקידו של האו"ם בשיפור מעמדם של נשים^[5]. ב־1979 אימץ האו"ם את האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW)^[8]. האמנה היא ציון דרך היסטורי בהכרה בזכויות האדם של נשים. עד אז, לא הייתה אמנה שהתייחסה באופן מקיף לזכויות נשים בחיים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ובמשפחה. באחד באפריל 1997, 157 מדינות אשררו את האמנה. האמנה מכירה באופי המיוחד של אפליה נגד נשים וייחודיות של אפליה זו. היא מעודדות פעולות לתיקון תוצרים של אפליה היסטורית ומספקת מדדים להעדפה מתקנת^[7][3].

בשנת 1995 אימצה הוועידה העולמית הרביעית על נשים את ההכרזה ותוכנית הפעולה של בייג׳ין.^[9] המסמך נחשב בעולם לכלי המרכזי לקידום מדיניות לגבי שוויון מגדרי. המסמך גיבש יעדים אסטרטגיים ופעולות לקידום נשים ושוויון מגדרי ב-12 תחומים. הילרי קלינטון, אשת נשיא ארצות הברית באותה עת, אמרה בוועידה כי ״זכויות נשים הן זכויות אדם״.^[10]

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם: באוקטובר 2000 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה המדגישה כי נשים וילדים הם הקורבנות העיקריים במלחמות, ולכן נשים חייבות להיות שותפות בפתרון סכסוכים ובדרכים השונות למניעתם^[11]. ההחלטה מדברת על הצורך לדאוג לייצוג של נשים בפוליטיקה המקומית והבינלאומית. בשנת 2005, אשררה הכנסת את החלטה 1325.

זכויות הקניין של הנשים הן זכויות לבעלות על רכוש וירושה שנשים נהנות מהן בכל נקודת זמן. הזכויות לבעלות על רכוש משתנה בין חברות ומושפעות מגורמים תרבותיים, גזעיים, פוליטיים ומשפטיים. בחלקים רחבים של העולם, זכויות נשים על קרקע ורכוש נשללות באופן שיטתי. חוקים מגינים פחות על נשים מאשר על גברים ובאופן כללי הגישה הנהוגה מפלה נשים ומערערת על זכותן לבעלות על רכוש. מצב חוקי זה משאיר נשים רבות תלויות כמעט לחלוטין בגברים בחייהן להישרדות כלכלית בסיסית וחושף אותן לאלימות, עוני, חוסר ביטחון תזונתי, במיוחד אם האישה היא אלמנה, גרושה, רווקה, או בנישואים שאינם מוכרים באופן רשמי^[12].

הערכה היא כי בראש כ־25% ממשקי הבית בעולם עומדות נשים ובאזורים עירוניים, בעיקר באמריקה הלטינית ובאפריקה, נשים עומדות בראש כמעט מ-50% ממשקי הבית. משקי בית אלו הם גם מבין העניים ביותר^[13]. ואולם, למרות דפוסים אלה, הערכות על ידי האו"ם מצביעות על כך שנשים מחזיקות רק 1–2 אחוזים מכל הקרקעות הרשומות בעולם^[14][15].

במהלך המאה ה-19, בארצות הברית ובריטניה נשים החלו לקרוא תיגר על חוקי הקניין והירושה שמנעו מהן להיות בעלים של רכוש לאחר נישואיהן. על פי הדוקטרינה המשפטית המקובלת האב או הבעל היה מקבל את האחריות על הרכוש והשכר של האישה. עד סוף המאה, החוקים השתנו והגנו על זכותן של נשים נשואות^[16].

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פמיניזם

בישראל מוגנת זכות הקניין על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שבו קובע סעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם". בשנת 1951 נחקק חוק שיווי זכויות האישה, שמבטיח את השוויון בפני החוק, את זכות הקניין של אישה נשואה.

ערך מורחב – זכות בחירה לנשים

המאבק לבחור ולהיבחר התרחש במקביל במספר מדינות באירופה וארצות הברית החל בסוף המאה ה-18. נשים זכו בזכויות הצבעה מוגבלת בשוודיה, פינלנד ומספר מדינות בחוף המערבי של ארצות הברית בסוף המאה ה-19. ארגונים לאומיים ובינלאומיים שהוקמו לתיאום המאמצים לשינוי החקיקה שתוביל לזכות הצבעה שהמרכזי ביניהם הוא ברית הנשים הבינלאומית (International Alliance of Women). הארגון היה פעיל גם בקידום זכויות אזרח לנשים. הזכות לבחור ולהיבחר מעוגנת בחקיקה במרבית מדינות העולם.

סופרג'יזם הייתה תנועה עולמית פמיניסטית אשר נאבקה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ובעיקר על זכותן להצביע ולהשתתף בבחירות דמוקרטיות. התנועה פעלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והובילה לשינויים מהותיים ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות.

בארץ ישראל, נשים יהודיות הורשו לבחור ולהיבחר לאספת הנבחרים מהבחירות הראשונות וכך גם לוועד הלאומי. ההחלטה בנושא לוותה בחילוקי דעות בעיקר בתוך הציבור הדתי, שהיווה אז את רוב היישוב. עם קום מדינת ישראל, נשים ישראליות קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה^[17].

הזכות לרבייה היא מכלול הזכויות המשפטיות והחירויות הנוגעות לרבייה ופוריות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר את הזכות לרבייה כזכות בסיסית של זוגות ויחידים להחליט באופן חופשי ובאחריות על מספר הילדים והמרווח ביניהם וזאת על בסיס מידע, השכלה ואמצעים כלכליים לעשות זאת; במימוש זכות זו מצופה מזוגות ויחידים להיות אחראים על הצרכים השוטפים של הילדים ועל צרכים עתידיים שלהם, והאחריות שלהם כלפי הקהילה^[18].

בבסיס הזכות לרבייה עומדת התפיסה כי לאישה יש סמכות ואחריות על הפוריות שלה. בני משפחה אחרים, מוסדות דת או מדינה אינם יכולים להחליט עבורה בנושאים אלו^[19]. הזכות לרבייה כוללת את האפשרות להפסקת היריון יזומה, שימוש באמצעי מניעה המותאמים לאישה כשהיא בוחרת להשתמש בהם. חופש מעיקור בכפייה, הזכות לקבל הדרכה ונגישות למידע בנושאים הקשורים ליחסי מין ומיניות, אמצעי מניעה, פריון ומחלות מין ושרותי בריאות טובים בתחום זה^[20].

נשים בישראל מצופות להיות אמהות ולמלא בכך את מה שמוגדר עבורן כיעוד האישי והלאומי. הציפייה מנשים להביא צאצאים מטעמים דמוגרפיים מחוזקת בקודים דתיים^[21], תרבותיים^[22], ומגובה בתמיכה כלכלית^[23]. נשים הנתקלות בקשיים ביולוגיים להרות, מקבלות סיוע בטיפולי פוריות כמעט ללא כל הגבלה של גיל, נטייה מינית וסטטוס נישואים וללא הגבלה של מספר מחזורי הטיפול. מרבית עלות הטיפול ממומנת על ידי המדינה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי^[24][25][26].

התפיסה של מדינת ישראל בנוגע להפלות מייצגת את הפערים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. בתקופת המנדט הבריטי הפלות לא היו חוקיות ועד 1952 החוק המנדטורי נשאר בתוקף. בשנה זו אישר בית המשפט המחוזי בחיפה ביצוע הפלה מטעמים רפואיים בלבד. בתי חולים החלו לקיים וועדות שכללו גניקולוגים, פסיכיאטרים ועובדות סוציאליות אשר דנו בפניות של הנשים ולרוב נטו לאשר את בקשת הפונות. ב־1962 מינתה הממשלה "ועדה לבעיות הילודה" אשר המליצה למסד את הטיפול ההפלות, אך לא לעודד אותה. הוועדה המליצה לאשר הפסקות היריון בתנאים מסוימים, רק בבתי חולים מורשים ובאישור של ועדה רפואית. הוועדה המליצה כי הוועדות יפעלו לשכנע נשים להשאיר את ההריון על ידי הסברת הסכנות הכרוכות בתהליך הרפואי, ולתת תמריצים, חומריים ומוסריים, אשר ימנעו את ביצוע הפסקת ההיריון^[26][27].

בשנת 1978 נכנס לתוקפו "החוק לתיקון דיני עונשין (הפסקת היריון) תשל"ז 1977"^[28] ובו הוחלט לאשר הפסקת היריון במקרים הבאים: גיל האישה (מתחת ל-18 מעל ל-40), היריון מחוץ לנישואים, מום של הוולד, סיכון חייה או בריאותה של האישה וסעיף שאפשר הפסקת הריון בגלל נזק שעשוי לאישה או ילדיה בגלל תנאים חברתיים קשים, לרבות מספר רב של ילדים. סעיף זה כונה "הסעיף הסוציאלי". בשנת 1980, בעקבות הסכם קואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל, בוטל ה"סעיף הסוציאלי"^[24][26][27].

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: פרק ההיסטוריה חסר מידע וזקוק לעריכה.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

על פי גישת האבולוציה החברתית, כל עוד המשטר הכלכלי היה של ציד ולקט, הנשים לא השתתפו בציד (שתרם חלבונים) שהיה כרוך ביציאה ממתחם המגורים, בטקסים ופעילות משותפת של הציידים, אלא עסקו בלקט של פירות וזרעים, לרוב לבד ובתחום הקרוב לתחום המגורים.^{[דרוש מקור]}

אחרי ביות בעלי החיים, עם המעבר לחברת נוודים חל שיפור מועט בלבד במעמדן של הנשים היות שהגברים נחשבו עדיין למגיני השבט ולמונעי ביזה מצד שבטים אחרים. בנוסף, הנשים נזקקו לכוחם הפיזי של הגברים, למשל לצורך גלילת האבן מעל פי הבאר. בחברות החקלאיות היה מעמדן של נשים גבוה מעט יותר. בעיקר הודות לכך שהעבודה התחלקה בין בני הזוג ולעיתים קרובות נעשתה בצוותא.^{[דרוש מקור]}

הנשים בשומר העתיקה נהנו מזכויות רבות יותר לעומת הנשים בתרבויות שירשו אותה – אכד, בבל, ואשור. נשים שומריות יכלו להיות בעלות על רכוש, לנהל עסקים יחד עם בעליהן, להיות כוהנות, סופרות, רופאות ולפעול כשופטות ולתת עדות בבתי משפט. ארכאולוגים והיסטוריונים משערים שככל שהתרבויות המסופוטמיות גדלו בעושר ובעוצמה, הפך המבנה החברתי לפטריארכלי יותר במטרה לייצב את הסדר החברתי על ידי הענקת זכויות יתר לגברים החזקים פיזית ומתאימים יותר להילחם את מלחמותיו הצבאיים של המלך לעומת נשים. מנגד, עולה הסברה שתרבות השומרים הקודמת לאכדית העניקה לנשים זכויות רבות יותר כיוון שתרבות זו הקפידה על שיתוף אלות נקביות בפולחן סגידה שהיה נעשה בלהט, תשוקה, וחושניות בדומה לפולחן האלים הזכריים. במישור הזוגי, אף על פי ששומרים ובבלים יכלו להתאהב, ואהבה רומנטית מופיעה בספרות האכדית, נדירה הייתה אהבה שכזאת במציאות, מאחר שבמרחבי המזרח השמי הקדום נאמנות לחוקי השבט ולכללי המעמד החברתי היו מאבני היסוד מהן נוצקה התרבות^[29].

ערך מורחב – נשים ברומא העתיקה

מעמדן של הנשים ביוון העתיקה היה שונה בין עיר מדינה אחת לאחרת. קיימים מסמכים המוכחים כי בדלפי, תסליה, Gortyn, מאגארה וספרטה נשים היו בעלים של קרקע שנחשבה החזקת הרכוש המשמעותית ביותר בעת העתיקה. המאבק לזכויות האישה החל לפני אלפי שנים, כאשר בחברות שונות נשים התמרדו כנגד הדיכוי שהיו מצויות בו, בחלקן נחשבו כרכוש (רכוש האב ומאוחר יותר הבעל).

בתרבויות העת העתיקה וימי הביניים היה משטר פטריארכלי והנשים היו נתונות למרותם של גברים. לזמן קצר, תאודורה (המאה ה-6) קידמה את מעמד האישה בקובצי החוקים של יוסטיניאנוס הראשון ובתקופתה לנשים באימפריה הביזנטית הייתה זכות ליזום גירושין, אולם תיקוניה לא שרדו.

במאה ה-16 וה-17, כאשר רכישת השכלה הייתה נחלתן של נשים מועטות ובנות אליטה בלבד, נשות מסדר אחוות אורסולה הקדושה פעלו למען השכלת נשים עניות באירופה ובקנדה.

חלק מהנאורות של עידן הנאורות באירופה, כחלק מהמאבק לשחרור עבדים, אריסים, שחורים ואף יהודים הייתה המודעות לכך שגם נשים הן בני-אדם הזכאיות לזכויות בזכות עצמן. אחד מאלו שביטא זאת היה הפילוסוף הצרפתי המרקיז דה קונדורסה בחיבורו "התוכנית לציור היסטורי של קדמת הרוח האנושי".

בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. ההצהרה היא בעלת ניסוח אירוני וחושפת כשל בולט של המהפכה הצרפתית, שהוקדשה לחירות ושחרור אך לא כללה את הנשים. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, ולבסוף זכותן של הנשים לבעלות על רכוש – שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". כאשר הקומונה הפריזאית הראשונה החליטה ב-1792 על זכות הצבעה אוניברסלית, היא שללה אותה מנשים. דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך בתקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים.

• 
  אולמפ דה גוז'
• 
  מרי וולסטונקראפט

הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של ז'אן ז'אק רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסה אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים".

עד למחצית המאה ה-19 ההגות המערבית התייחסה למשפחה פטריארכלית כאל המצב הטבעי. רק באותה עת התחילה התעוררות ממוסדת של נשים לשינוי מצבן. נשים החלו לדרוש זכויות כמו הזכות ללמוד ולרכוש השכלה, הזכות לדבר או לנאום בפומבי, זכות לגירושין מול בעל מתעלל, הזכות להצביע ולהשפיע, זכות להיות בעלות רכוש ועוד.

יסודות הפמיניזם המערבי והאוניברסלי קשורות לקווייקרים ולתנועה לביטול העבדות בארצות הברית. פעילות ופעילים שהיו בתנועה זו החלו לקדם רעיונות מוקדמים בתחום זכויות לנשים. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. בשנת 1830, עודדה לידיה מריה ציילד נשים לכתוב צוואה^[30] ופרנסס רייט כתבה ספרים על זכויות נשים ורפורמה חברתית. שרה ואנג'לינה גרימקה פרסמו את תפיסתן בנוגע לעבדות בסוף השלושים והחלו לדבר מול קהל מעורב (גברים ונשים) בכנסים של האגודה האמריקאית נגד העבדות. גם אבי קלי (Abby Kelley) הייתה דוברת ותורמת מרכזית לתנועה. אמנם, נשים אלו הרצו בעיקר על עוולות העבדות, אך העובדה כי אישה נאמה בציבור היה עצמו מעמד ראוי לציון. ארנסטין רוז, החלה ב-1836, להרצות לפני קבוצות של נשים בנושא "מדעי ממשל", והתייחסה גם להענקת זכות הצבעה של נשים^[31]. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים^[32].

• 
  לוקרישה מוט
• 
  אליזבת קיידי סטנטון
• 
  סוזן ב. אנתוני
• 
  פרדריק דאגלס
• 
  לידיה בקר

ועידת סנקה פולס הייתה הכינוס הראשון שעסק בזכויות נשים ועיקר הדוברות והמשתתפות בו היו נשים^[33]. הוועידה נערכה בסנקה פולס, ניו יורק, ב-19–20 ביולי 1848. לאחר הכינוס התקיימו, כינוסים שנתיים של National Women's Rights Convention (הוועידה הלאומית לזכויות נשים) החל מ-1850. שתי דמויות מרכזיות בכנס היו לוקרישה מוט ואליזבת קיידי סטנטון.

בוועידה הוצג מנשר שחיברה אליזבת קיידי סטנטון, "הצהרת העמדות", שדרש להכיר בזכויות השוות לאלה של הגברים. סטנטון השתמשה בשפת הכרזת העצמאות של ארצות הברית כדי לקשור את המאבק על זכות הנשים לבחור לחירות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר". הסעיף התשיעי שדרש להכיר בזכות הבחירה לנשים היה היחיד שעורר מחלוקת, והצליח להתקבל בזכות תמיכת הפעיל בתנועה לביטול העבדות, האפרו-אמריקאי, פרדריק דאגלס. דאגלס כתב בהמשך את הסיסמה "לזכות אין מין, לאמת אין צבע". החל מ־1851, נושא זכות ההצבעה לנשים הפך לנושא המרכזי במאבק של תנועת הנשים בארצות הברית.^[34]

בשנת 1851 נפגשה אליזבת קיידי סטנטון עם סוזן ב. אנתוני. שתי הנשים פעלו במרץ לקידום מעמד האשה וכן למען ביטול העבדות בארצות הברית והקימו ארגונים שונים לקידום נושאים אלו. בשנת 1866, הן יזמו הקמת האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association), אשר נאבקה למען שוויון זכויות הן לנשים והן לאפרו-אמריקאים.

בבריטניה ניהלו הנשים את המאבק לזכותן לבחור בתהליך ארוך במאה ה-19 להרחבת זכות הבחירה לגברים שהתבססה עד אז על רכוש באמצעות חוקי רפורמה. בשנת 1871 הוקמה האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים NSWS) National Suffrage Women Society) בהנהגתה של לידיה בקר, אשת מדע ממנצ'סטר^[35]. חברי הוועד האחרים כללו את הלן בלקברן, מיליסנט פוקט, ג'סי בוצ'רט, אווה מקלארן, מרגרט ברייט לוקאס, פריסילה ברייט ברייט מקלארן ופרנסס פאוור קוב^[36]. אשה בולטת אחרת שהצטרפה למאבק הייתה ג'וזפין באטלר שעמדה בראש התנועה נגד מיסוד הזנות וסחר בנשים. הפעילות הבריטיות זכו גם כן לתמיכת חוגים ליברליים ואף לתמיכת חלק מהאיגודים המקצועיים. הוגה הדעות ג'ון סטיוארט מיל יצא נגד נורמות הפגיעה בזכויות נשים ובעצמאותן בחיבורו "שעבוד האישה" (1869). בחיבור זה הוא טוען בעד זכות בחירה לנשים וזאת על מנת שיגנו על זכויותיהן. בנוסף כיהן כנשיא הארגון הסופרג'יסטי הבריטי, NSWS^[37]. בשנת 1870 ייסדו לידיה בקר ו-Jessie Boucherett, את "הירחון למען הצבעת נשים" (Women's Suffrage Journal).שפעל במשך 20 שנה עד למותה של בקר בשנת 1890.

ערכים מורחבים – מעמד האישה בישראל, נשים בחוקי מדינת ישראל

עד העליות הציוניות, נשים בארץ ישראל לא זכו לזכויות רבות. נשים היו כפופות למג'לה (החוק העות'מאני) שהכפיף אותן לחוקי העדות הדתיות השונות, שלא דגלו בזכויות לנשים. כתוצאה מכך נשים לא יכלו לבחור, היו מקופחות בדיני האישות והירושה ועוד.

עולי העלייה הראשונה, שהיו שומרי מצוות, התייחסו לאפליית נשים כאל מצב נתון, וקיבלו את ההסדרים הקיימים. עולי העלייה השנייה ואילך היו חדורים בהשקפת עולם סוציאליסטית שדגלה בשוויון זכויות.

הקונגרס הציוני השני בשנת 1898 העניק זכות הצבעה לנשים לפני כל פרלמנט אחר באירופה^[38]. האספה המכוננת השלישית שהתקיימה בי"ז בטבת תרע"ט (20 בדצמבר 1918), ביפו, ניהלה דיונים על מתן זכות בחירה לנשים.

החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו לצמוח בישראל ארגוני חברה אזרחית בלתי-מפלגתיים, כדוגמת האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים, שחרתו על דגלם את המאבק לקידום זכויות נשים. בשנת 1992 חלה פריצת דרך נוספת בתחום זה, כשבכנסת הוקמה הוועדה לקידום מעמד האישה, ועדה קבועה שכל דיוניה מיוחדים לנושא זה.

חוקים:

• חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951
• חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954^[39]
• חוק גיל פרישה^[40] אשר החליף ב-2004 את חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987 וקבע שנשים יכולות לצאת לפנסיה לפני גברים.
• חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988^[41]
• תיקון משנת 1993 לחוק החברות הממשלתיות בנוגע לייצוג הולם של שני המינים בדירקטוריונים.
• חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996^[42]
• חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998
• תיקון לחוק החברות, לפיו יש לכלול אישה בדירקטוריון^[43]
• חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, סעיף 25 מורה כי במקרה שהורים לא מגיעים להסכמה, הערכאה השיפוטית רשאית להכריע מי יחזיק בקטין, "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת"
• פקודת מס הכנסה, על פי סעיף 36א, כל אישה זכאית לחצי נקודת זיכוי, בין אם היא תושבת ובין אם לא.

ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים.

עד חרם דרבנו גרשום לגבר יהודי היה מותר לשאת יותר מאשר אישה אחת גם ללא הסכמתן של נשותיו הנוכחיות וכן הותר לו לגרש כל אחת מנשותיו גם ללא הסכמתה ולהחזיק פילגשים. בנוסף, לגברים ניתנת עדיפות על פני נשים במשפטי הירושה כאשר הם במעמד משפחתי זהה. עובדות אלו גרמו לכך שנשים היו תלויות בגברים וחרדות למעמדן.

ביהדות האורתודוקסית נשים פסולות לעדות. לפי חלק מהגישות נשים גם מנועות מלכהן בתפקידים ציבוריים, ועל נשים נאסר לקרוא בתורה בציבור, ולא היה נהוג ללמדן תורה פרט למינימום ההכרחי לשם קיום המצוות (בעיקר מצוות לא תעשה).

החל מאמצע המאה ה-20 בהשפעת הפמיניזם הכללי ובהשפעת השוויון היחסי בו זוכות נשים ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית, החל זרם פמיניזם דתי המבקש להחיל ערכים פמיניסטיים על המחשבה וההלכה היהודיים-אורתדוקסיים.

ערך מורחב – מעמד האישה באסלאם

מעמד האישה בחברה האסלאמית מוגדר הן על ידי התרבות וההיסטוריה המוסלמית והן על ידי הכתבים הקדושים לאסלאם, השריעה. בהלכה המוסלמית, באים לידי ביטוי ההבדלים בין המגדרים על ידי חוקים דתיים המתייחסים לחובות והזכויות של כל אחד מהמינים. ההבדלים בין המגדרים הם תלויי תרבות וחברה, ובראשית המאה ה-21 ישנן מדינות מוסלמיות המאפשרות זכויות רבות לנשים עם הגבלות הנוגעות בדיני אישות, נישואין גירושין, מעמד, קוד לבוש והשכלה.

לגבי נישואים באסלאם, מחמד התיר ריבוי בנות זוג לגברים מוסלמים, אך הגביל אותם לקחת עד ארבע נשים. בנוסף, מחמד המליץ לגבר לשאת נשים רק כפי יכולתו לספק לכל אישה את צרכיה. אך לעומת זאת, ריבוי בני זוג אסור על אישה מוסלמית.

בעולם המוסלמי קיים ויכוח רחב הנוגע לשאלה האם ההבדל בין המגדרים הוא מוצדק ביחס לפירוש ההלכה האסלאמית או שמא הפירוש המוסלמי בוצע באופן שגוי ולכן ההבדל בין המגדרים אינו מוצדק. הוויכוח נע בין שתי קבוצות עיקריות: השמרנים והליברלים. לפי טענות השמרנים, ההבדלים בהלכה האסלאמית בין גברים לנשים נובעים מהתפקוד והאחריות השונים של גברים ושל נשים בעוד שהליברלים טוענים שההלכה האסלאמית נכתבה בעבר הרחוק והותאמה למסורות החברתיות באותה התקופה בעוד שכיום החברות הן שונות ולכן יש לתת יותר פירושים מתקדמים המותאמים לחברות הקיימות בנות זמננו הנוגעים הן לנשים והן לגברים.

ערך מורחב – מעמד האישה בדת הבהאית

אחת מתורות היסוד של האמונה הבהאית היא שגברים ונשים שווים וששוויון בין המינים הוא סטנדרט רוחני ומוסרי חיוני לאיחוד הפלנטה ותנאי מוקדם לשלום. האמונה הבהאית מדגישה את החשיבות של יישום עיקרון זה בחיי הפרט, המשפחה והקהילה. אף על פי כן, התפיסה הבהאית של שוויון רוחני וחברתי מלא בין שני המינים אינה מרמזת על אחדות, כך שההבחנה וההבחנה המגדרית נצפים בתחומי חיים מסוימים. באופן משמעותי, בעוד שנשים יכולות ומשרתות במגוון רחב של תפקידים נבחרים וממונים בתוך הממשל הבהאי ברמה הלאומית והן ברמה הבינלאומית, הם אינם מורשים לשמש כחברים בבית הצדק העולמי, המוסד השלטוני העליון של האמונה הבהאית.

• מעמד האישה ביהדות
• אפליית נשים
• אפליית גברים
• הפרדת עיסוקים מגדרית
• סחר בנשים
• הטרדה מינית
• פמיניזם
• המשרד למעמד וזכויות האישה של האיטי

מדיה וקבצים בנושא זכויות האישה בוויקישיתוף

• זכויות נשים בעמותת כ"ן - כח נשים
• זכויות נשים בעבודה בפורטל העובדים
• זכויות נשים, באתר כל זכות
• נשים ומגדר במדינת ישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• זכויות האשה, דף שער בספרייה הלאומית